הלכות גרושין - גט מאון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גרושין - גט מאון - היד החזקה לרמב"ם

יא בְּכָךְ בְּשַׁבָּת כָּךְ וְכָךְ יוֹם לְחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי שְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְמִנְיַן פְּלוֹנִי מֵאֲנָה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ וְאָמְרָה שֶׁאִמִּי אוֹ אַחַי הִטְעוּנִי וְהִשִּׂיאוּנִי אוֹ קִדְּשׁוּנִי וַאֲנִי קְטַנָּה לִפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי וְהַשְׁתָּא גִּלִּיתִי דַּעְתִּי קָדֳמֵיכוֹן דְּלָא צָבִינָא בֵּיהּ וְלֹא קָאֵימְנָא עִמֵּיהּ. וּבְדַקְנָא פְּלוֹנִית דָּא וְאִתְבָּרֵר לָנָא דַּעֲדַיִן קְטַנָּה הִיא וּכְתַבְנָא וַחֲתַמְנָא וְיָהִיבְנָא לָהּ לִזְכוּת וְלִרְאָיָה בְּרוּרָה: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד:

יב הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּעָלָהּ [ה] נֶאֶסְרָה עַל הָרִאשׁוֹן. וְאִם הֶחֱזִיר הָרִאשׁוֹן וּבְעָלָהּ לוֹקֶה וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ד) 'לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן' וְגוֹ':

מגיד משנה המגרש את וכו'. ביבמות פ''ק (דף י"א:) מחלוקת בגמ' בשנתארסה לשני ופסק כחכמים והכל מבואר בהלכות:

כסף משנה המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר וכו' ואם החזיר הראשון ובעלה לוקה. בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע"א) אמרינן שאם קידש ולא בעל או בעל ולא קידש אינו לוקה ולזה נתכוון רבינו:

יג זִנְּתָה עִם אַחֵר כְּשֶׁהִיא גְּרוּשָׁה מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר [ו] לְבַעְלָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ב) 'וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר'. הֲוָיָתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שֶׁהִיא הַקִּדּוּשִׁין הִיא שֶׁאוֹסֶרֶת אוֹתָהּ עַל בַּעְלָהּ לַחֲזֹר לוֹ:

יד וּבִכְלַל לָאו זֶה שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ נֶאֶסְרָה עָלָיו וְלוֹקֶה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ד) 'אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה' וַהֲרֵי נִטְמְאָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה. לְפִיכָךְ כָּל אִשָּׁה שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ עַל יְדֵי קִנּוּי וּסְתִירָה אִם בָּעַל אוֹתָהּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִירָהּ אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ יוֹצִיא בְּגֵט:

מגיד משנה ובכלל לאו זה. שם וחכ''א אחת זו ואחת זו אסורה פי' בין מן הנשואין בין מן האירוסין אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ופירשו שם מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי לה נסתרה לישנא מעליא נקט והקשו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה ונסתרה והיא נטמאה ותירצו למיקם עלה בלאו. ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה ודאי אין בה לאו אע''פ שנסתרה אחר קינוי. ומ''ש במס' סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זנתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק, זהו דעתו. אבל הרשב''א כתב כאן ביבמות ומיהו אפילו סוטה ספק קאי עליה בלאו דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וטעמא דמילתא משום דאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ודעת רבינו שאע''פ שאסורה מספק אינו עובר עליה בלאו גמור. וענין קינוי וסתירה נתבאר בהלכות סוטה:

כסף משנה ובכלל לאו זה וכו'. כתב הרב המגיד וחכ''א אחד זה ואחד זה אסורה וכו' ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה אין בה לאו אע''פ שנסתרה אחרי קינוי ומה שאמרו במסכת סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זינתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק עכ''ל. ויש לתמוה על זה שהרי רבינו כתב בספ''א מהא''ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה עליה משום זונה אע''פ שאין עיקר העדות בע''א כבר הוחזקה בזונה, וכתב ה''ה אע''פ ששנינו ביבמות וחכ''א מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה וכו' ולמיקם עליה בלאו וכו' ואע''פ כן סבור רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו לוקה על לאו (זה) מפני שעיקר הלאו הוי למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר וכו' ואע''פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעה לבא אל האשה אחרי אשר הוטמאה וכו' ה''ל לאו שבכללות וכו' ואין לוקין עליו וכו' זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום וכאן כתב בעלה כהן בדוקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה עכ''ל. וסתירת הדברים מכאן לשם מבוארת ששם כתב ה''ה שדייק מלשון רבינו שאינו לוקה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה וכתב שלא חייב עליה רבינו מלקות בשום מקום ולא זכר שפה כתב בפירוש לוקה עליה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה. ועל רבינו קשה דידיה אדידיה שכאן כתב שלוקה עליה ומדייק דבריו בספ''א מהא''ב נראה שאינו לוקה עליה וכן נראה מדהשמיטה בפי''ט מהלכות סנהדרין ולא מנאה בכלל הלאוין שלוקין עליהם וכן נראה שהוא דעתו משום דהוי [לאו] שבכללות וצריך לדחוק ולומר לוקה שכתב כאן היינו מכת מרדות, ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ''ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וכו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אע''פ שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא דאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי''ט מהלכות סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ''א מהלכות א''ב מיירי כשבא עליה ולא החזירה ומש''ה אינו לוקה אם אינו כהן:

לחם משנה (יב-יד) המגרש את אשתו כו'. ובכלל לאו זה שכל אשה שזנתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליה וכו'. דברי ה''ה ודברי רבינו כאן מתמיהין שמדברי רבינו נראה כאן דלוקין משום לאו דאחרי אשר הוטמאה ובפ''א מהלכות איסורי ביאה כתב רבינו המקנא לאשתו ונסתרה כו' דלוקה משום זונה ולא משום לאו דטומאה משמע דסבירא ליה דהוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו ואע''ג דבפי''ח מהל' איסורי ביאה כתב דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה כבר כתב שם ה''ה דנמשך אחר לשון הגמרא. ויותר יש לתמוה על דברי ה''ה שכאן כתב דסובר רבינו דכשזנתה ודאי בעלה לוקה עליה משום טומאה ושם כתב דסובר רבינו דאין לוקין על לאו זה משום דהוי לאו שבכללות. ולתרץ דברי רבינו זולת דברי ה''ה בזה אפשר לתרץ דסובר דלוקה משום לאו דטומאה ובפ''א מהל' א''ב שלא הזכירו הוא משום דאין הטומאה אלא ע''פ עד אחד ואין לוקין אלא כשהטומאה היא ע''פ שנים אבל לענין זונה הרי הוחזקה ולוקין משום לאו דזונה. וע''ד זה היה אפשר ליישב דברי רבינו בפי''ח אבל מה נעשה שה''ה בפרק ראשון מהל' א''ב הוכיח בראיות ברורות דלפי דעת רבינו אין ללקות על לאו זה לכן צ''ע. ועל צד הדוחק נ''ל ליישב דמ''ש רבינו כאן ולוקה עליה היינו מכת מרדות ומה שאמר לפיכך כל אשה שנאסרה ר''ל בין דיש איסור תורה בשידענו שזנתה בודאי אפילו שהוא ספק הוי ספק באיסור תורה ומכין אותו מכת מרדות. וגם דברי ה''ה אפשר ליישב בדוחק דסובר דמ''ש רבינו כאן הוא מכת מרדות. ומ''ש ה''ה שיש בין ודאי לספק הוא דבודאי איכא לאו ובספק ליכא לאו אבל לעולם אין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות וזהו שאמר ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה ודאי אין בו לאו ולא כתב שלוקה. ומ''ש אח''כ פירש רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זנתה ודאי אינו לוקה עליה וכו' נראה דה''ק פירוש רבינו דהך מלקות הוי מכת מרדות ראיה לדבריו דאם אמרת הוי מלקות גמור ותקשי לך אפילו תאמר דלוקין על לאו זה כשהוא ספק אין לוקין אלא ודאי הך מלקות הוי מכת מרדות וא''כ מ''ש דכל זמן שלא זנתה ודאי וכו' הוא להכריח אפילו לדעת המפרשים שסוברים לוקין על לאו זה משום דלא הוי לאו שבכללות אבל לרבינו בכל גוונא אינו לוקה וזהו שסיים ה''ה דבריו שאע''פ שאסורה מספק אינו עובר עליו בלאו ולא קאמר אינו לוקה משום דמלקות אפילו זנתה ודאי ליתא אלא החילוק הוא שבודאי עובר בלאו ובספק אינו עובר. ואע''פ שרבינו כתב לוקה עליה י''ל דנמשך אחר לשון הגמרא שתפסו בענין זה לשון מכת מרדות בלשון מלקות וכמ''ש ה''ה בפי''ח שאע''פ שרבינו כתב לוקה משום טומאה דלאו דוקא טומאה אלא שנמשך אחר לשון הגמרא. כל זה טרחתי ליישב דברי הרב המגיד ודברי רבינו ודברים דחוקים הם ועדיין צריכים עיון:

טו חֵרֵשׁ שֶׁגֵּרֵשׁ בִּרְמִיזָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְחֵרֵשׁ אַחֵר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְפִקֵּחַ אֲסוּרָה לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל אִשְׁתּוֹ שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְחֵרֵשׁ וְנִתְגָּרְשָׁה * מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַפִּקֵּחַ:

מגיד משנה חרש שגירש. בירושלמי פרק חרש ר' אלעזר שאל לרבי יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה א''ל אפילו אשם תלוי אין בה רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אלעזר (אמר) אפי' אשם תלוי אין בה מכיון דאת אמר אפי' אשם תלוי אין בה בא אחר וקדשה תפשו בה קידושין גירשה מותרת לינשא לראשון הדא היא דתני ר' חייא אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל וכו' אשתו של פקח שגירשה (הפקח) והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה. כך מצאתי הנוסחא אבל רבינו היתה נוסחתו איני קורא עליה וכ''נ עיקר וזה שאמרו גירש מותרת לינשא לראשון. והטעם לחלק בין רישא לסיפא מפני שחכמים שתיקנו נישואין לחרש לא יפו כחו מן הפקח שהפקח שגירש אשתו ונשאת לכיוצא בו אסור להחזירה והחרש (לא) יהא מותר ומ''מ לא תקנו לו נישואין להורעת כחו של פקח אחר שכיון שאין נשואיו כלום מן התורה לא החמירו על הפקח הראשון. ויש גם כן סעד קצת לנוסחא זו ממה שאמרו שם באשתו של חרש שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש או לפקח ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה אשתו של פקח וכו' אמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש ואח''כ בא פקח הוינן סברין מימר יוציא חרש ויקיים הפקח. ואמרו עוד היא באילין קנסיא ומשמע שהיו סבורין שהטעם הוא מפני שאמרו גירש זה ונשא זה הילכך כשהבעל הראשון הוא פקח אין לחוש שאפילו יאמרו מותרת לחזור לו ואחר כך העלו שכיון דקנסא הוא בכל גוונא קנסינן ליה ומלבד הנוסחא הזאת מוכרחת ממה שאמרו גירש מותרת לראשון. ובהשגות א''א אני לא מצאתי כן בירושלמי כו'. וכבר הוכחתי דעת רבינו:

לחם משנה חרש שגירש ברמיזה כו'. כתב ה''ה אבל רבינו היתה נוסחתו איני קורא עליה קשה דבנשאת לפקח אמאי אינו קורא עליה לא יוכל דאם אשת פקח הוי פקח הא מדאורייתא הוי לא יוכל בעלה ואפילו תאמר דהוא חרש אמאי לא קרינן לא יוכל הא נישואין שניים ונישואין ראשונים כולהו מדרבנן הוו לכך נראה דמ''ש ה''ה אבל לרבינו היתה נוסחתו איני קורא ול''ג או לפקח דמאן דגריס או לפקח הוא משום דגריס קורא אני וכו' וכ''נ מדברי רבינו שלא הזכיר אלא והלכה ונשאת לחרש ולא הזכיר פקח כלל. עוד כתב ה''ה וזהו שאמרו גירש מותרת לראשון קשה דאיך נוכל ליישבו דגירש מותרת משמע דאי גירש הפקח מותרת לינשא לחרש והוא מאי דתני ר' חייא. ונראה דיש ליישב בדוחק גירש מותרת לינשא כו' מילתא באנפי נפשה היא וה''ק בא אחר וקדשה לאשת חרש תפסי בה קדושין משום דהוו קדושי תורה והדר אמר דין אחר גירש החרש מותרת לינשא לבעל הראשון פקח שהיה לה ופירש הדבר ואמר הדא דתני וכו'. ועם שזה ודאי הוא דוחק אבל לשון הירושלמי משונה ואין לתמוה כל כך ולדברי הראב''ד ז''ל אין לזה מובן כלל ולזה כתב ה''ה וזהו שאמרו גירש וכו'. עוד כתב ומשמע שהיו סבורים שהטעם הוא מפני שיאמרו גירש וכו' וקשה דאיך אמרו דהטעם דאשתו של חרש ששמע שמת ונשאת וכו' דלא תנשא לראשון משום גזירה וכו' הא ה''ה כתב בפ''ד מהל' אישות גבי מ''ש רבינו חרש שנשא פקחת וכו' דע''כ לא אמרו מגרש שני ונושא ראשון אלא כשהראשון כו' אבל חרש שאין לו קדושין דבר תורה לא אמרינן הכי וא''כ הכא דהוי חרש דאין לו נישואין דבר תורה אמאי אמרינן הכי, וכי תימא דהיינו מאי דהוו סבורין מימר אבל כד אמרו עוד היא באילין קנסיא ליתא להאי מ''מ לא משמע הכי אלא דבאו להוסיף דאפי' כאן דלא שייך הך טעמא מ''מ קנסינן לה אבל מ''מ טעמא דגזירה כדקיימא קיימא. וי''ל דשאני הכא דנשאת וכיון דעבד איסורא קנסינן לה משום הך טעמא אבל התם לא הוי אלא קידש וליכא למיקנסא משום הך טעמא קלישא:

טז הַמְמָאֶנֶת בְּאִישׁ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. וְדִינָהּ עִם בַּעְלָהּ שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ כְּדִינָהּ עִם מִי שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ מֵעוֹלָם. הִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו וְהוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ הָאַחֵר אוֹ מֵת אוֹ מֵאֲנָה בּוֹ מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ הָרִאשׁוֹן וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵאֲנָה בּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר אַחַר שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ וְגֵרְשָׁהּ הָאַחֵר מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵאת בְּמֵאוּן אַף עַל פִּי שֶׁקְּדָמוֹ גֵּט הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ בְּגֵט מֵעוֹלָם וּמֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לוֹ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת הַקְּטַנָּה בְּגֵט וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וּמֵאֲנָה בּוֹ אֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאת מִמֶּנּוּ בְּגֵט אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת מִן הָאַחֲרוֹן בְּמֵאוּן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גֵּרְשָׁהּ הָאַחֲרוֹן אוֹ מֵת. וְכֵן אֲסוּרָה לַאֲבִי הָרִאשׁוֹן וְלִבְנוֹ וּלְאָחִיו כִּשְׁאָר הַגְּרוּשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת מִן הָאַחֲרוֹן בְּמֵאוּן:

מגיד משנה הממאנת באיש. פ' ב''ש אומר משנה מפורשת: ואם נשאת לאחר. משנה שם הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה וכו' ואמרינן בגמרא דאע''פ שאם נתן לה גט ונשאת לאחר אסורה לחזור כשהחזירה הוא תחלה ואח''כ מיאנה אתי מיאון דידיה ומבטל גיטא קמא. ודעת רבינו שהוא הדין שמותרת לקרוביו שכל שמיאנה בו אחר הגט ה''ל כאילו לא נתגרשה ממנו כלל וכן מוכרח בגמרא שם דהא איכא התם מאן דסבר דאיכא גוונא שאסורה לחזור לו ומותרת לקרוביו וא''כ זו לכ''ע ודאי כל היכא דמותרת לחזור לו מותרת לקרוביו וכן משמע שם וה''ה הוא לקרובותיה. וזהו שכתב רבינו הרי זו כמי שלא נתגרשה מעולם בגט: אבל המגרש את הקטנה. משנה שם נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו ואם מיאנה באחר איכא פלוגתא בגמרא דאיכא מאן דאמר אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ומותרת לראשון ופסקו בהלכות כרב דאסר: וכן אסורה. שם שני לשונות לישנא קמא מודה רב שמותרת לאחיו של זה שנאסרה עליו ואיכא דאמרי כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו ופסקו בהלכות כלישנא בתרא וכדעת רבינו:

יז הַמְמָאֶנֶת בְּיָבָם אֲסוּרָה לְאָבִיו מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כְּכַלָּתוֹ בְּעֵת שֶׁמֵּת בְּנוֹ. אֲבָל לִשְׁאָר קְרוֹבִים מֻתֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם מֵאֲנָה בְּאֶחָד מִן הַיָּבָמִין מֻתֶּרֶת לְאֶחָיו:

מגיד משנה הממאנת ביבם אסורה לאביו. כבר הוזכר בראש הפרק שהיא ממאנת ביבם ופסקו בהלכות כעולא (יבמות ק"ז) דאמר ממאנת למאמרו ולזיקתו מאי טעמא נישואין קמאי קא עקרה ואמרו שם דאפילו לעולא דמיאנה ביבם אסורה לאביו מפני שבשעת נפילתו נראית ככלתו ונחלקו שם אם מיאנה באחד מן היבמין אם מותרת לאחר והעלו בהלכות כדברי האומר מיאנה בזה מותרת לזה ומשם למד רבינו דהוא הדין לשאר הקרובים. אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל חלוקים עליו בזה ואמרו דכי היכי דאסורה לאב הכי נמי אסורה לקרובים אחרים לפי שנראית בשעת מיתה כאשת קרובים אבל גבי אחים אע''פ שהיא אשת המת הרי היא מותרת לכולם משום מצות יבום הלכך כי עקרה זיקא דחד מינייהו אכתי שריא לאידך דמאי אמרת מחזיא כאשת אחיו אין ודאי אשת אחיו היא ומשום מצוה מותרת לו אלו דבריהם ז''ל. ודע שאפי' לדעת רבינו אם לא נשאר שם יבם אחר מיתה אינה יכולה למאן שאין לה במי תמאן והרי היא אסורה בקרוביו ושם אמרו באם היתה אשת אחי אמו שהיא שנייה לו ונשאה אחיו מאביו ומת אינה ממאנת עכשיו לעקור נישואין הראשונים כדי שתתיבם וכן פסקו בהלכות ופירשו דאע''ג דקיימא לן דיש מיאון אחר מיתה כמו שנתבאר שהיא ממאנת ביבם הכא בשניה לא לפי שבשעת מיתת אחי אמו נראית כאשת אחי אמו ולמדנו שיש שניות גם כן בנשואי קטנה. ותמהני על רבינו למה לא כתב דין זה באשת אחי אמו בהלכות יבום:

לחם משנה (טז-יז) הממאנת (באיש) אינה מגורשת ממנו וכו' וכן אסורה לאבי הראשון וכו'. אבל לשאר קרובים מותרת. הקשה נמוקי יוסף על דברי רבינו וגדולה מזו כתב הרי''ף לקמן שהממאנת באחי אמו אסורה לו משום שנראה בשעה שמת כאשת אחי אמו ואע''פ שאינה שניה לזה אלא מדבריהם וכ''ש לשאר קרובים שהיא ערוה להם דבר תורה ע''כ. ועם זה היה נ''ל לתרץ קושית ה''ה אמאי לא הביא דין זה דאשת אחי אמו דס''ל דלית הלכתא כוותיה ממה שאמרו כאן מיאנה בזה מותרת בזה וסובר רבינו דה''ה לשאר הקרובים ולכך לא כתבו שם אבל ה''ה אין דעתו כן אלא דאפילו לדעת רבינו היא והקושיא של הרב הנימוק''י יש לתרץ דשאני הכא דכיון דקאי יבם שייך כאן מיאון ולכך מיאנה בזה מותרת בזה דהא אם אין שם יבם דאין כאן מיאון (אינה) אסורה לכל הקרובים אבל התם באשת אחי אמו מי הוא תחתיו דמיאן בו בשלמא הכא ביבם דקאי במקום בעל יכולה למאן בו או בבעל שמת אבל התם מי עומד תחתיו ליבם ולכך אמר דאסור מפני שבשעת מיתת אחי אמו נראית כאשת אחי אמו והשתא אינו יכול למיקם המיאון:

יח כָּל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנָה הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְאָרֵס עַד שֶׁתַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם חוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ. כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת לְהַבְחִין בֵּין זַרְעוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לְזַרְעוֹ שֶׁל שֵׁנִי:

מגיד משנה כל אשה וכו'. משנה פ' החולץ (דף מ"א) כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיו להם ג' חדשים אחת בתולות כו'. והלכה כסתם משנה כדאיתא בגמרא. ומ''ש רבינו תשעים יום. כך הוא בגמרא מבואר:

כסף משנה כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכו' ה''ז לא תנשא וכו' להבחין בין זרעו של ראשון וכו'. בפרק החולץ (דף מ"ב) בגמ' יהיב טעמא משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ופי' רש''י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו:

יט וּמִיּוֹם כְּתִיבַת [ז] הַגֵּט מוֹנִין לִמְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הָיָה עַל תְּנַאי אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֶלָּא לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים מִיּוֹם הַכְּתִיבָה מוֹנִין. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְיַחֵד עִמָּהּ מִשֶּׁכְּתָבוֹ לָהּ:

מגיד משנה ומיום כתיבת הגט. פסק הלכה בגמרא בגיטין פרק המביא תניין (דף י"ח):

כסף משנה ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת. כתב הרב המגיד פסק הלכה בפרק כל הגט וטעות סופר שאינו אלא בפרק ב' דגיטין ומ''ש שהוא פסק הלכה כך היא גירסת ספרים אבל בנוסחי דידן אין כתיב בגמרא פסק הלכה והכי איתא בגמרא (דף י"ח) אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' ת''כ דרב ות''כ דשמואל ואמרינן בתר הכי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה וכתב הרא''ש רב אלפס לא הביא אלא ת''כ דשמואל וכתב וכן הלכתא ודבריו תמוהים למה פסק כשמואל הא קי''ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון אמוראי עבדי כרב [ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא משעת כתיבה] ומשמע דהרי''ף אינו גורס אותו מאחר שלא כתבו בהלכותיו עכ''ל. ונראה שטעם הרי''ף משום דכיון דרב אשי דבתראה טובא הוא ומאריה דגמ' הוא עביד משעת כתיבה הכי נקטינן וכן פסקו סמ''ג והרשב''א והר''ן והריב''ש וספר א''ח:

כ וּגְזֵרַת חֲכָמִים הִיא שֶׁאֲפִלּוּ אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה [ח] לֵילֵד וַאֲפִלּוּ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין צְרִיכָה לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם. אֲפִלּוּ קְטַנָּה אוֹ זְקֵנָה אוֹ עֲקָרָה אוֹ אַיְלוֹנִית. וַאֲפִלּוּ בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם אוֹ חוֹלֶה אוֹ חָבוּשׁ בְּבֵית הַאֲסּוּרִין וַאֲפִלּוּ בְּתוּלָה מִן [ט] הָאֵרוּסִין צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם:

מגיד משנה וגזירת חכמים היא. ברייתא שם (יבמות מ"ב) כר''מ דאמר הכי וכן הלכה כמו שהעלו בהלכות מן הגמרא:

כא שִׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְגִיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה מַמְתִּינִין תִּשְׁעִים יוֹם. וַאֲפִלּוּ גֵּר וְאִשְׁתּוֹ [י] שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ מַפְרִישִׁין אוֹתָן תִּשְׁעִים יוֹם כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין זֶרַע שֶּׁנִּזְרַע בִּקְדֻשָּׁה לְזֶרַע שֶׁלֹּא נִזְרַע בִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן יְפַת תֹּאַר אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לָהּ [כ] תּוֹרָה שְׁלֹשִׁים יוֹם לְתַקָּנַת עַצְמָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם לְתַקָּנַת הַוָּלָד. וְהַשְּׁלֹשִׁים מִכְּלַל הַתִּשְׁעִים:

מגיד משנה שפחה שנשתחררה. פי' דברי רבינו הם בשפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן הא לאו הכי אינן צריכות להמתין שאע''פ שהם בחזקת מזנות (שם ל"ה) אשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכרבי יוסי דאמר הכי כמו שיתבאר בסמוך בדעת רבינו והכרח הוא שהוא סובר כן דבשאינן נשואות פלוגתא היא דרבי יהודה ורבי יוסי פרק ארבעה אחין דתניא התם הגיורת והשבויה וכו' וכן נחלקו באנוסה ומפותה דרבי יהודה אומר צריכות להמתין שלשה חדשים ורבי יוסי מתיר מיד. ואחר שרבינו פוסק כרבי יוסי באנוסה בת ישראל וכדעת ההלכות כמ''ש למטה בבאור דכל בזנות לא גזרינן ודאי שהלכה כרבי יוסי בשפחה וגיורת כל שאינן נשואות שהרי בפירוש פסק כן שמואל שם הלכה כרבי יוסי ללישנא בתרא וכן כתבו המפרשים דודאי בגיורת ושפחה שאין להם בעלים אין צריך להמתין ג' חדשים אע''פ שיש בהם חלוקים באנוסה ומפותה וזהו שלא כתב רבינו בשבויה צריכה להמתין לפי ששבויה אי אפשר שתבעל אלא בזנות. ולא הוצרך רבינו לפרש כאן דדוקא כשהיו נשואות לפי שסמך לו על מ''ש בסמוך וכן המזנה אינה צריכה להמתין ואם אין דעתו כן איני יכול להלום דבריו לפי הגמרא. ומ''ש כאן הוא מן הברייתא שהביאו פרק החולץ (דף מ"ב) לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין שלשה חדשים ואמרו שם כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע בלא קדושה וכן דעת הרבה מפרשים דבנשואין ודאי צריכות להמתין דאע''ג דרבי יוסי אמר אינן צריכות הני מילי בזנות שכולן מתהפכות בשעת תשמיש כדי שלא תתעברנה אבל בנשואות ליכא למימר הכי וכן עיקר: וכן יפת תאר. פי' אחר ביאה ראשונה כשהוא רוצה לנשאה כמו שנתבאר ענינה פ''ח מהלכות מלכים ושם נזכר דין זה. ולפי מ''ש למעלה יהיה זה דוקא ביפת תאר שהיתה נשואה:

לחם משנה שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין צ' יום. כתב ה''ה ז''ל ומש''כ כאן הוא מן הברייתא שהביאו בפרק החולץ. אם כוונת ה''ה לומר ומ''ש כאן הוא על דין הגר ואשתו שנתגיירו קשה קצת דלא היה לו לכתוב כן דמשמע דהוא מקושר עם מה שלמעלה. ונראה דה''ק מי הכריחו לרבינו לחלק בין נשואה לשאינה נשואה דהוא משום דאמר שם דצריכה להמתין ג' חדשים ואם איתא דאפילו נשואה מתהפכת כדי שלא תתעבר אמאי בעינן התם ג' חדשים אלא ודאי דיש לחלק בין נשואה לשאינה נשואה ושאני התם דנשואה:

כב הַמְמָאֶנֶת אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין. לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בִּגְרוּשָׁה. וְכֵן הַמְזַנָּה אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת עַצְמָהּ שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. וְכֵן אֲנוּסָה וּמְפֻתָּה אֵינָן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין:

מגיד משנה הממאנת אינה צריכה להמתין. שם פרק ארבעה אחין (שם ל"ד) ובמקומות אחרים: וכן המזנה. כבר כתבתי למעלה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי באנוסה ומפותה ונחלקו הגאונים ז''ל בפסק הלכה כמ''ש בהלכות לפי שיש מן הגאונים שפוסקים בזו כרבי יהודה ודעת ההלכות לפסוק כרבי יוסי וכן דעת רבינו ויש מן האחרונים שהסכימו לדברי הגאונים ז''ל. אבל מדברי הרמב''ן והרשב''א ז''ל נראה שהסכימו לדעת ההלכות:

כג מִי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּטָעוּת וְנוֹדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ וְהוֹצִיאוּהָ בֵּית דִּין מִתַּחְתָּיו. אִם הָיְתָה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין. שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ [ל] מָצוּי הוּא וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּרֹב לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

מגיד משנה מי שנשאת בטעות. משנה פרק ארבעה אחין (דף ל"ג:) והטעם מבואר שם בגמרא:

כד הַמְאָרֵס בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם מְנַדִּין אוֹתוֹ. * אֵרֵס וּבָרַח אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ. כָּנַס בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם מַפְרִישִׁין אוֹתָן עַד אַחַר זְמַן וְיַעֲמֹד עִם אִשְׁתּוֹ:

מגיד משנה המארס בתוך צ'. פרק החולץ איתמר קדשה בתוך ג' וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן ליה וחד אמר עירוקיה מסתייה הוה עובדא ואמר להו רפרם עירוקיה מסתייה ע''כ. ולדברי רבינו אין מכריחין אותו לגרש לא באירוסין ולא בכניסה אלא מנדין אותו מפני שעבר על גזרת חכמים ואם ברח הועיל לו להצילו מן הנדוי. והטעם לדבריו שלא הזכירו בגמרא יוציא בגט אלא בנשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו שיש שם סכנת ולד אבל בכונס תוך ג' חדשים ואין ידוע שהיא מעוברת לא אמרו ואין לנו להוסיף על גזירות של דבריהם. ועוד כאן כיון שהוא זמן קצר יכולין הן להשתמר. אבל בהשגות כתוב א''א אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו'. ואין בדבריו הכרח שמה שהקשה על רבינו למה לי עירוקיה מסתייה כי לא עריק ופריש ה''נ מסתייה אינה קושיא שאין כוונת רבינו שינדוהו עד שיפרוש אלא שמנדין אותו מפני שעבר על גזרת חכמים ואע''פ שפירש ואם ברח בריחתו מצילתו מן הנדוי רמז לדבר גלות מכפרת עון. ומ''מ י''מ ז''ל שסוברין כדעתו שהנדוי הוא עד שיגרש וכופין אותו לגרש ואם ברח עירוקיה מסתייה. ומ''ש אבל כנס לא סגי ליה בלא גירושין יש מן המפרשים סוברים כן וי''א דהוא הדין לכונס אם ברח עירוקיה מסתייה. ומ''ש ונ''ל שמפריש אותה אחר צ' וכו' היא חומרא יתירה ואין לה סמך בגמרא וכבר נחלקו עליו בזה הרמב''ן והרשב''א ז''ל ודברי רבינו נראין להקל בשל דבריהם:

כסף משנה המארס בתוך צ' יום וכו'. כתב הראב''ד אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו' ומתני' בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים וכו'. ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ (דף ל"ט) אהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר לומר שמגרשה בגט ומחזירה:

לחם משנה המארס בתוך צ' יום מנדין אותו. נראה דה''ה ז''ל סובר דמדנקט בפלוגתא קדש משמע דוקא קדש אבל כנס כ''ע מודו דמגרש דאי לא ליפלגו בכנס ורבינו סבר דה''ה כנס והא דנקט קדש להודיעו דאפילו קדש משמתינן ליה לדעת רב אחא. והוקשה להר''א ז''ל מתניתין דהבא על יבמתו והיא בריש פרק החולץ (דף ל"ה:) דאמרו שם הכונס את יבמתו וכו' ואם אין ולד של קיימא יקיים ואמאי יקיים כיון שהוא תוך ג' חדשים ותירץ דאם יגרש אסורה עליו. וקשה דהניחא לר''ל דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה ומש''ה עדיין היא כיבמה ואם נחלצה אסורה עליו אבל לרבי יוחנן דאמר דביאת מעוברת שמה ביאה הא אינה אסורה עליו אם יגרשנה דכיון דקונה נעשית אשתו ואם יגרשנה מותרת לחזור לו ואם כן לדידיה אמאי יקיים אלא ודאי כיון דכנס לא יוציא וכי תימא הא ר' יוחנן ולית הלכתא כוותיה מ''מ מיניה נשמע לריש לקיש דע''כ לא פליגי אלא בביאת מעוברת אבל בהא בתוך ג' דאם כנס לא יוציא לא פליגי. וי''ל דמשמע ליה להר''א ז''ל דאפילו בהא (לא) פליגי ורב אחא ורפרם (דף ל"ז) אתו כריש לקיש דאל''כ אמאי לא נקט כנס להודיעך כחו דרפרם דהוי הלכתא אלא ודאי דבכנס כ''ע מודו ואתו כריש לקיש. וא''ת אמאי לא שני הר''א ז''ל מתניתין דהתם דמאי דלא אמרינן יוציא הוא משום דכיון דמדאורייתא מיפרש פרשי מיניה ולא שכיח כמו דאמר שם אביי בגמרא. וי''ל דרצה לתרץ אליבא דרבא דאמר ר''מ ור' אליעזר אמרו דבר אחד ולית ליה הא דאביי. וא''ת להר''א ז''ל דסבר דכיון דאינו יכול להחזירה עבדו ליה רבנן תקנתא וא''כ ה''ה כהן דאינו יכול להחזירה דעבדי ליה תקנתא והא בגמרא אמרו שם גבי מעוברת ומניקת חבירו דלא עבוד רבנן תקנתא משום דליכא כמאן נעביד לא כר''מ ולא כרבנן ולא עבדינן תקנתא אלא היכא דאיכא כמאן נעביד הכא נמי דליכא כמאן נעביד אמאי עבדו תקנתא. וי''ל דלא אמרו כן בגמרא אלא באיסור מעוברת ומניקה דהוא איסור חמור דיש שם סכנת ולד אבל הכא כיון דהוי איסור קל עבדינן. כתב ה''ה ואם ברח בריחתו מצילתו [מן הנדוי] רמז לדבר גלות מכפרת עון. וקשה לפי פירושו דלא הוי טעמא משום הפרשה אלא משום שעבר א''כ אפילו ברח נמי אלא ודאי דטעמא לא הוי אלא כדי להפרישו ולזה תירץ דטעמא דברח הוי משום דגלות מכפרת עון:

כה וְכֵן גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם מְעֵבֶּרֶת חֲבֵרוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּרַע יָדוּעַ לְמִי הִיא מְעֻבֶּרֶת. שֶׁמָּא יַזִּיק הַוָּלָד בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל בֶּן חֲבֵרוֹ. וּמֵינִיקָה שֶׁמָּא יִתְעַכֵּר הֶחָלָב וְהוּא אֵינוֹ מַקְפִּיד לְרַפְּאוֹת הֶחָלָב בִּדְבָרִים הַמּוֹעִילִין לֶחָלָב כְּשֶׁיִּתְעַכֵּר:

מגיד משנה וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם. ברייתא שם (מ"ב) והטעם מפורש בגמרא. וי''מ ז''ל שהיו סבורים דוקא במניקה דנתארמלה אבל אם נתגרשה כיון שהאב קיים הוא ישתדל בבנו. ואין כן דעת רבינו אלא בכל גוונא אסור וכן דעת רב אחא משבחא ז''ל וכ''נ מן הגמרא דמניקה דומיא דמעוברת ולזה הסכים הרשב''א ז''ל וכתב ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר כמו שנתבאר פכ''א מהלכות אישות עד כאן דבריו:

כסף משנה וכן גזרו חכמים וכו' שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד וכו'. בפ' החולץ אמרינן דטעמא דלא ישא מעוברת חבירו משום דחסא כלומר שממעכו בשעת תשמיש א''ה דידיה נמי דידיה חייס עילויה ה''נ חייס עילויה ופירש''י שאין אדם מתכוון להרוג הנפש אלא סתם מעוברות למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמסא ליה בביצין וחלב דידה נמי ממסמסא ליה בביצים וחלב לא יהב לה בעל ליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב''ד והורגת את בנה, ומאחר דטעמא דדחסא אידחי ואוקימנא דטעמא משום דילמא איעברא ואיעכר חלבא יש לתמוה על רבינו למה השמיט טעמא דמיעכר חלבא דקם ונקט טעמא דדחסא דאידחי וכתב מהר''י קולון שטעמו משום דטעמא דמיעכר חלבא אינו כולל דהא כמה נשים דלא שייך בהו ההוא טעמא כגון צמוקי דדים או מת הולד ומש''ה תלה הטעם בשמא יזיק אשר בו יספיק לכל הנשים עכ''ל. ועדיין קשה למה לו לתפוס הטעם הדחוי אף אם יהיה כולל כיון דאידחי ליה. לכך נ''ל דרבינו לא גריס אלא וטעמא דדחסא לעולם איתיה ואע''ג דאקשי ליה דידה נמי חייס עליה ה''מ לאהדורי ליה דלא חייס כולי האי על דחבריה כדחייס על דידיה וכיון דלא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה איכא למיחש דדחיס ליה שלא במתכוין אלא דאהדר ליה לפי דרכו דאפילו תימא דחייס על דחבריה כעל דידיה איכא למיחש דילמא איעברא ומיעכר חלבא והאי טעמא היה צריך לאומרו כדי לתת טעם למינקת חבירו ומש''ה קאמר דשייך נמי במעוברת חבירו אבל לפום קושטא עיקר טעמא דמניקת לא הוי אלא משום דחסא דהא ודאי לא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה וכמו שכתבתי:

לחם משנה וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו וכו'. תימה דהיינו טעמא דאמרו בגמרא (דף מ"ב) משום דחסא כלומר שממעכו אידחי ליה בגמרא ואמרו אלא סתם מעוברת למניקה קיימא ואם כן למה כתב רבינו טעם הדחוי ואפשר דגירסא אחרת יש לו לרבינו בגמרא וצ''ע. עוד כתב ה''ה וכן נראה מן הגמרא דמניקה דומיא דמעוברת כו' קשה דהא בגמרא אמרו סתם מעוברת למניקה קיימא אם כן מי שאמר במניקה דאם נתגרשה הוא ישתדל בבנו ה''ה במעוברת דטעמא משום מניקה הוא. וי''ל דלפי מאי דס''ד משום דחסא לא שני במעוברת בין אלמנה לגרושה וכי קאמר בגמרא דסתם מעוברת וכו' הדין שוה דלא הדר אלא מטעמא בלבד וכן מתבאר שם הכרח זה בלשון התוספות. עוד כתב ה''ה ז''ל ומיהו בגרושה וכו' ליכא לאקשויי דאמאי נימא דומיא דמעוברת מה מעוברת בכל גוונא הכי נמי מניקה כי היכי דאמרינן לעיל. וי''ל דלא שייך לומר במעוברת בין מכירה בין שאינו מכירה ואם כן ליכא למימר דומיא דמעוברת אבל לעיל שייך לומר דומיא דמעוברת בין גרושה בין אלמנה וכו':

כו כַּמָּה הוּא זְמַן הַיְנִיקָה. כ''ד חֹדֶשׁ [מ] חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וּמִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ:

מגיד משנה כמה הוא זמן. מסקנא דגמרא בכתובות פרק אע''פ (דף ס':): אפילו נתנה בנה. שם בגמרא מפורש ושם אמרו דרב נחמן שרי להו לבי ריש גלותא כשנתנו למינקת (משום דמסתפי אינשי מינייהו) ולא הדרי בהו. ויש מפרשים שפסקו כן ואמרו דלאו דוקא לבי ריש גלותא אלא לכל הדומה להן בזה. ויש מי שכתב שאפילו באיניש דעלמא אם נשבעה המינקת להניקו כל ימי הנקתו שמותר. ואין זה עיקר שרבינו וההלכות לא הזכירו הא דריש גלותא או שהם סבורים שאינה הלכה או שלא אמרו אלא בדריש גלותא בדוקא שנודע לכל פחדם על הבריות. וכתב הרשב''א ז''ל בתשובה דאפילו לריש גלותא כל זמן שהניקתו האם עד שמכירה לא תנשא אלא כופין אותה ומניקתו מפני סכנת הולד כמו שנזכר פכ''א מהלכות אישות: מת בנה. שם פסק הלכה בגמרא:

כז כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשָּׂא כָּךְ אָסוּר לְאָרֵס עַד אַחַר זְמַן זֶה. אֲפִלּוּ נָתְנָה בְּנָהּ [נ] לְמֵינִיקָה אוֹ שֶׁגְּמָלַתּוּ בְּתוֹךְ כ''ד חֹדֶשׁ לֹא תִּנָּשֵׂא. מֵת בְּנָהּ מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תַּהַרְגֶנּוּ:

לחם משנה [אפילו נתנה בנה וכו'] . כתב הרב המגיד כתב הרשב''א בתשובה דאפילו לריש גלותא כל זמן שהניקתו כו'. נראה דהיינו אפילו באלמנה ולכך אם אינו מכירה דוקא לריש גלותא מותר ולא לכ''ע אבל בגרושה אם אינו מכירה לכ''ע נמי שרי כדכתב הרשב''א לעיל:

כח עָבַר וְנָשָׂא מְעֵבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה יוֹצִיא בְּגֵט וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. וְאִם הָיָה יִשְׂרָאֵל [ס] יַחֲזִירֶנָהּ אַחַר כ''ד חֹדֶשׁ שֶׁל מֵינִיקָה. נָשָׂא וּבָרַח וּלְאַחַר זְמַן בָּא וְיָשַׁב עִם אִשְׁתּוֹ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֵרֵס מְעֵבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה אֵין כּוֹפִין [ע] אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלֹא לִכְנֹס עַד אַחַר זְמַן הַיְנִיקָה אוֹ עַד שֶׁיָּמוּת הַוָּלָד:

מגיד משנה עבר ונשא. בגמרא פרק החולץ (דף מ"ב): נשא וברח. לפי דעת הר''א ז''ל שאמר למעלה דבכונס תוך שלשה אפילו ברח כופין אותו להוציא כל שכן שכופין אותו להוציא אבל רבינו סבור דבכל גוונא עירוקיה מסתייה: אירס מעוברת. יצא זה לרבינו ממה שאמרו שם ואם נשא יוציא משמע דוקא נשא אבל קידש לא דאם איתא לישמעינן קידש וכל שכן נשא וזהו קצת סיוע למה שהוא סבור באמרם תוך תשעים שאין כופין אותו לגרש זהו דעתו ז''ל:

לחם משנה אירס מעוברת או מניקה וכו'. כתב ה''ה דאם איתא לישמעינן קידש וכ''ש נשא. אבל בההיא דקידש תוך שלשה וברח ליכא לאקשויי לדעת רבינו לישמעינן כנס די''ל להודיעך כחו דמאן דאמר משמתינן ליה כדפרישית:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן