הלכות גנבה - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גנבה - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ אָדָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-יג) (דברים ה-טז) 'לֹא תִגְנֹב'. פָּסוּק זֶה הָאָמוּר בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הִיא אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נְפָשׁוֹת. וְכֵן הַמּוֹכְרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁזֶּה בִּכְלַל (ויקרא כה-מב) 'לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד'. וְאֵין לוֹקִין עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו' וְגוֹ' וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק:

מגיד משנה כל הגונב נפש וכו'. זה מבוא' בכתוב ואיתא בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (דף פ"ו) בפירוש וכן המוכרו שם מבואר בברייתא: על שני לאוין וכו'. פסק הרב ז''ל כמ''ד לאו שניתן לאזהרת בית דין אין לוקין עליו וזה המחלוקת במקומות רבים מן הגמרא:

ב אֵין הַגַּנָּב חַיָּב מִיתַת חֶנֶק עַד שֶׁיִּגְנֹב אֶת הַיִּשְׂרָאֵל וְיַכְנִיסֵנוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְיִמְכְּרֶנּוּ לַאֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ'. וַאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁעַן עָלָיו אוֹ נִסְמַךְ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַנִּגְנָב יָשֵׁן הֲרֵי זֶה נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ:

מגיד משנה אין הגנב חייב מיתת חנק וכו'. משנה שם (דף פ"ה:) פ' הנחנקין: ואפילו לא נשתמש וכו'. זה מבואר בגמרא דקאמר עימור בפחות משוה פרוטה איכא בינייהו ופסק כת''ק דמתניתין: ואף ע''פ שהנגנב ישן וכו'. זה מתבאר בסוגיא בפירוש דקאמר ישן דזגא עליה ועל כרחך לא איבעיא להו התם אלא כשמכרו ישן אבל מכרו נעור ה''ז שמוש ודאי אע''פ שיש שיטה אחרת בשאלה ההיא וכן עיקר וכשנערו אחר מכן ומכרו היא כמו שיתבאר בסמוך:

ג גְּנָבוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ וַעֲדַיִן הַגָּנוּב בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ וְלֹא הִכְנִיסוֹ הַגַּנָּב לִרְשׁוּתוֹ פָּטוּר. גְּנָבוֹ וְהוֹצִיאוֹ לִרְשׁוּתוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְלֹא מְכָרוֹ אוֹ מְכָרוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו שֶׁל גָּנוּב כְּגוֹן שֶׁמְּכָרוֹ לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו' עַד שֶׁיַּבְדִּילֶנּוּ מֵאֶחָיו וּמִקְּרוֹבָיו בַּמְּכִירָה. וְכֵן אִם גְּנָבוֹ וְהוּא יָשֵׁן וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּמְכָרוֹ וַעֲדַיִן הוּא יָשֵׁן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

מגיד משנה גנבו ונשתמש בו וכו'. זה מבואר שם במשנה ובברייתא: גנבו והוציאו וכו'. כל הבבא ברייתא מפורשת ונראה מדעתו ז''ל כפי פירש''י ז''ל דפירש דלא בעינן ליפוק מרשות גנב אחר מכירה, ומה שהזכירו שם ועדיין ישנו ברשותו פירושו ברשות נגנב שלא כדברי מי שפירש ברשות גנב ואע''פ שפשט הברייתא מורה כן הנכון הוא שפירושה כפירוש המשנה וגרסתו שם מכרו לאביו או לאחיו פטור וכן עיקר: וכן אם גנבו וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם וספק נפשות להקל:

ד וְכֵן אִם גָּנַב אִשָּׁה וּמְכָרָהּ לְעֻבָּרֶיהָ בִּלְבַד כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁזּוֹ הַשִּׁפְחָה לִי וְאֵין לְךָ אֶלָּא הַוְּלָדוֹת הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

מגיד משנה וכן אם גנב כו'. ג''ז בעיא דלא איפשיטא וידוע שספק נפשות להקל:

ה הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ אוֹ אֶת אָחִיו הַקָּטָן וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפִּין שֶׁגָּנְבוּ אֶת הַיְתוֹמִים שֶׁהֵן סְמוּכִין אֶצְלָם וּבַעַל הַבַּיִת שֶׁגָּנַב אֶחָד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ הַסְּמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁגָּנַב אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הַלּוֹמְדִים אֶצְלוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-טז) 'וְנִמְצָא בְיָדוֹ' פְּרָט לְאֵלּוּ שֶׁהֵן מְצוּיִין בְּיָדָם:

מגיד משנה הגונב את בנו וכו'. בבא זו מפורשת במשנה ובגמ' (דף פ"ה:) ופסק כחכמים דפטרי:

ו אֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת הַגָּדוֹל אוֹ הַגּוֹנֵב אֶת הַקָּטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה בֵּין שֶׁהָיָה הַגַּנָּב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'גֹּנֵב נֶפֶשׁ' מִכָּל מָקוֹם. וְאֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁגָּנַב גֵּר אוֹ עֶבֶד מְשֻׁחְרָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו' וְאֵלּוּ בִּכְלַל אַחֵינוּ הֵן בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. אֲבָל הַגּוֹנֵב אֶת הָעֶבֶד אוֹ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר:

מגיד משנה אחד הגונב את הגדול וכו'. ברייתא שם (דף פ"ה:): בין זכר בין נקבה. באותה ברייתא: בין שהיה הגונב איש או אשה. זה פשוט דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדאי' פ''ק דקדושין (דף ל"ה) ובב''ק (דף ט"ו) ואיתא בברייתא שם בסנהדרין: או שגנב גר וכו'. ברייתא שם. והטעם שכתב אלו בכלל אחינו מפורש שם: אבל הגונב את העבד או מי שחציו עבד וכו'. זה מבואר במשנה (ובגמרא) ופסק כחכמים ופי' והוא הדין לאשה שפחה שפטור ואל תטעה במה שאמר בגמרא מכר x שפחה לעובריה וכו' דההיא בבת חורין מיירי אלא שהוא מוכרה בתורת שפחה לעוברין וכן ביאר ז''ל למעלה:

ז הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה אֵין לוֹ דָּמִים אֶלָּא אִם הֲרָגוֹ בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שְׁאָר הָאָדָם פְּטוּרִין. וּרְשׁוּת יֵשׁ לַכּל לְהָרְגוֹ בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת בְּכָל מִיתָה שֶׁיְּכוֹלִין לַהֲמִיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-א) 'אֵין לוֹ דָּמִים':

מגיד משנה הבא במחתרת וכו'. זה מבואר בכתוב ונדרש בסנהדרין פרק בן סורר ומורה (דף ע"ב). ומה שחייב ביום נ''ל שיצא לו מן הברייתא ששנינו שם בזה הלשון ת''ר [אין לו דמים] אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש. וזה פירושו וכי השמש בלבד כלומר אם פירוש הכתוב כשתזרח השמש ביום יהיה לו דמים שאינו בא להרוג ביום יאמר הכתוב אם זרחה השמש סתם ולא יאמר עליו שהשמש לכל העולם זורח אלא הכוונה הוא שבין ביום ובין בלילה אין לו דמים אא''כ הדבר ברור כשמש. והר''א ז''ל כתב דביום אינו רשאי להרגו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והאריך בזה. ומה יעשה הר''א בפסוק וקצותה את כפה ובפסוק עין תחת עין ובפסוק וגם בעליו יומת שכל אלו נדרשין בממון שלא כפשטן. ואפשר שהוא סובר שהברייתא לא באה למעט שאין לו דמים דודאי יש לו אלא שממלת עליו יצא לנו דין האב על הבן. ודברי רבינו ז''ל עיקר שזו היא פשטה של ברייתא באמת. ומדברי ר''ח ז''ל שכתב בפירוש התורה נראה שהוא סובר כדברי ר''א ז''ל וצ''ע. אח''כ מצאתי לשון הברייתא והיא מכוונת כדברי רבינו: ורשות יש לכל אחד ואחד וכו'. מבואר בברייתות שם:

ח וְאֶחָד הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת אוֹ גַּנָּב שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ גַּגּוֹ שֶׁל אָדָם אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ אוֹ בְּתוֹךְ קַרְפִּיפוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְלָמָּה נֶאֱמַר (שמות כב-א) 'מַחְתֶּרֶת' לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ רֹב הַגַּנָּבִים * לָבוֹא בַּמַּחְתֶּרֶת בַּלַּיְלָה:

ההראב"ד לבוא במחתרת בלילה וכו'. א''א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ''ל שאע''פ שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ''כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעל הבית בבית אז בא להרוג או ליהרג אבל גנב ביום אין בעל הבית מצוי ושמוטא בעלמא הוא ובחיי ראשי כל מבין די לו בזה עכ''ל:

מגיד משנה ואחד הבא במחתרת או גנב וכו'. ברייתא שם וזה נוסחא שנינו בפרק בן סורר ומורה ת''ר מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מניין ת''ל ימצא הגנב מ''מ א''כ מה ת''ל מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת תניא אידך מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מניין ת''ל ימצא [הגנב מ''מ] א''כ מה ת''ל מחתרת [מחתרתו] זו היא התראתו ע''כ בגמ'. ופירש''י זו היא התראתו שא''צ התראה [אחרת] אלא הורגו מיד כיון דטרח ומסר נפשו לחתור להכי אתא דאי קאי לאפאי בעל הבית קטילנא ליה ואמרה תורה כיון דרודף הוא א''צ התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לחצרו וגגו (וקרפיפו) דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך וזה יקבל עליו התראה ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרוג אותך אבל בלא התראה לא דדילמא לאו אדעתא דנפשות קא אתי אלא דאשכח פתחא להדיא ועל אדעתא דאי קאי באפאי ליפוק ע''כ לשון רש''י ז''ל. ולפ''ז לדעת ברייתא זו הבא בחצר או בגג או בקרפף דרך הפתח צריך התראה. ורבינו ז''ל לא חילק. ואפשר שהוא סובר שהברייתות חולקות שהברייתא הראשונה אין לה חלוק בין בא במחתרת לדרך פתח דבכל גוונא לא בעי התראה ולא אמרה תורה מחתרת אלא מפני שרוב הגנבים מצויין במחתרת ודברה במצוי וזהו שכתב רבינו בסוף בבא זו לפי שדרך הגנבים לבא במחתרת. ואפשר ג''כ שהוא מפרש ברייתא דאמר מחתרתו זו היא התראתו בפנים אחרים דלאו למעוטי דרך פתח ליבעי התראה אלא כל גנב הרי הוא כבא במחתרת מה בא במחתרת בא להרוג וזו היא התראתו אף כל גנב כך. וכ''נ מדברי ר''מ ז''ל:

ט וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירָה תּוֹרָה דָּמוֹ שֶׁל גָּנַב אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן. לְפִי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאִם עָמַד בַּעַל הַבַּיִת לְפָנָיו וּמְנָעוֹ יַהַרְגֵנוּ וְנִמְצָא זֶה הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ לִגְנֹב כְּרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ. וּלְפִיכָךְ יַהֲרֹג בֵּין שֶׁהָיָה גָּדוֹל בֵּין שֶׁהָיָה קָטָן בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה:

מגיד משנה ומפני מה התירה תורה דמו וכו'. טעם הכתוב מבואר בגמ' שם: בין שהיה קטן וכו'. יצא לו ז''ל ממימרא דרב הונא דאמר קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וכו' ואמרינן התם בסוף הסוגיא אבע''א אמר לך רב הונא אנא דאמרי כתנא דמחתרת דאמר מחתרתו זו היא התראתו:

י הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁזֶּה הַגַּנָּב הַבָּא עָלָיו אֵינוֹ הוֹרְגוֹ וְלֹא בָּא אֶלָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן אָסוּר לְהָרְגוֹ וְאִם הֲרָגוֹ הֲרֵי זֶה הוֹרֵג נֶפֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ב) 'אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו' אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּשֶׁמֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלוֹם עִמְּךָ אֶל תַּהַרְגֵהוּ. לְפִיכָךְ אָב הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת עַל בְּנוֹ אֵינוֹ נֶהֱרָג שֶׁוַּדַּאי שֶׁאֵינוֹ הוֹרְגוֹ. אֲבָל הַבֵּן הַבָּא עַל אָבִיו נֶהֱרָג:

מגיד משנה היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב וכו'. זה מבואר בברייתא שהזכרנו. ודע שלא מיעטו אב על בן בדוקא אלא הוא הדין לכל אדם שאנו יודעים בו שירחם עליו כרחם אב על בנים וכן מוכיח שם בגמ' בההיא דאמר רב כל דאתו עלי במחתרתא קטילנא ליה לבר מדרב חנינא בר שילא ואסיקנא טעם משום דקים ליה ביה דרחים עליה כרחם אב על הבן וכן מוכיח בברייתא עצמה שהראשונה עצמה העמידו בבן על האב וקתני בה אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ושם מתברר שאין חלוק בין האב על הבן לבן על האב אלא בסתם שאינו ידוע אם ירחמנו אם לאו אבל בידוע שלא ירחם אפילו בן הורג לאב ובידוע שירחם אפי' אב לבן אינו הורג וכ''נ מפירש''י ז''ל ובודאי החלק האחרון הוא מבואר מההיא דרב:

יא וְכֵן הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְיָצָא. אוֹ שֶׁלֹּא גָּנַב וּמְצָאוֹ יוֹצֵא מִן הַמַּחְתֶּרֶת הוֹאִיל וּפָנָה עֹרֶף וְאֵינוֹ רוֹדֵף * יֵשׁ לוֹ דָּמִים. וְכֵן אִם * הִקִּיפוּהוּ בְּנֵי אָדָם אוֹ עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּרְשׁוּת זֶה שֶׁבָּא עָלָיו אֵינוֹ נֶהֱרָג. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בָּא לְבֵית דִּין שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג:

ההראב"ד יש לו דמים. א''א נ''ל בורח רוצה לומר עכ''ל: הקיפוהו. א''א זה שאמרו במכילתא דר' ישמעאל שאם יש לו מושיעים שאינו ניתן ליהרג וק''ל מעשה דאבנר ועשאל. ומ''ש אם הקיפוהו עדים יראה לי כי ע''ד התרגום אמר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי וכו' ולא ידעתי מהו. עכ''ל:

מגיד משנה וכן הגנב שגנב ויצא וכו'. זה פשוט שיש לו דמים כל זמן שיצא מן המחתרת ומבואר שם בשנטל כלים ויצא: וכן אם הקיפוהו בני אדם או וכו'. מ''ש עדים הוא כדרך התרגום שאמר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי. והענין שאם יש עדים שראו הגנב שנכנס וגונב והוא רואה אותן ודאי יש לו דמים שלא יגנוב שהרי הוא יודע שהעדים יחייבוהו תשלומין בב''ד. זה כתב הרמב''ן ז''ל בפירושיו בתורה לדעת התרגום וגם רש''י ז''ל נראה שהיה מודה לדין התרגום. והר''א ז''ל כתב לא ידעתי מהו עכ''ל. אע''פ שכתב שהיא כדין התרגום. ומ''ש או בני אדם. הוא מבואר במכילתא דר' ישמעאל כמ''ש הר''א ז''ל:

יב וְכֵן הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת לְתוֹךְ גִּנָּתוֹ אוֹ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ אוֹ לְתוֹךְ הַדִּיר וְהַסַּהַר יֵשׁ לוֹ דָּמִים. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁבָּא עַל הַמָּמוֹן בִּלְבַד לְפִי שֶׁאֵין רֹב הַבְּעָלִים מְצוּיִים בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ:

מגיד משנה וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או וכו'. זה מתברר מברייתא שלא ריבתה תורה אלא גגו וחצרו וקרפיפו שבעל הבית מצוי בהן:

יג כָּל גַּנָּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּמִים אִם נָפַל עָלָיו גַּל בְּשַׁבָּת מְפַקְּחִים עָלָיו. וְאִם שָׁבַר כֵּלִים בְּבִיאָתוֹ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים שֶׁשָּׁבַר כֵּלִים בְּבִיאָתוֹ פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גְּנֵבָה בְּסַ''ד

מגיד משנה כל גנב שיש לו דמים אם וכו'. פקוח הגל מפורש שם פרק בן סו''מ (דף ע"ב:): ואם שיבר כלים בביאתו וכו'. מפורש במשנה ומסקנא בגמ' דדוקא שבר דליתנהו אבל נטל דאיתנהו חייב להחזיר אע''פ שאין לו דמים וכן עיקר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן