הלכות גזלה ואבדה - פרק ששה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גזלה ואבדה - פרק ששה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַמּוֹצֵא מְחָטִים וְצִנּוֹרוֹת וּמַסְמְרִים וְכַיּוֹצא בָּהֶן אִם מְצָאָם אֶחָד אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שְׁנַיִם שְׁנַיִם אוֹ יֶתֶר חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁמִּנְיָן סִימָן:

מגיד משנה המוצא מחטין וצנורות וכו'. פירוש צנורות מזלגות קטנות של טוות זהב והיא ברייתא בגמ' (דף כ"ד) מפורשת באלו מציאות ובהלכות:

כסף משנה המוצא מחטין וצנורות וכו'. נ''ל שמיירי שמצא אלו על גב אלו דאל''כ דרך נפילה הם. ונראה שרבינו ז''ל מפרש הא דתניא אימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא ברבים איירי אלא מחט אחת או שתי מחטין קאמר ויש לתמוה על פירוש זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא שנים חייב להכריז מ''ש ממצא שני מטבעות דאפילו עשויין כמגדל אינו חייב להכריז:

ב וְכֵן הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָת מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּבֵּי זֶה הֲרֵי הֵן כִּמְפֻזָּרִין. אֲבָל אִם מָצָא צִבּוּר מָעוֹת חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה וְהֵן עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּל. אוֹ שֶׁהָיוּ אֶחָד מִיכַּן וְאֶחָד מִיכַּן וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶן. אוֹ שֶׁהָיוּ מִקְצָת זֶה עַל מִקְצָת זֶה כְּדֵי שֶׁאִם יַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶן יִנָּטְלוּ בְּבַת אַחַת חַיָּב לְהַכְרִיז. הָיוּ עֲשׂוּיִים כְּשִׁיר אוֹ כְּשׁוּרָה אוֹ כַּחֲצוּבָה אוֹ כְּסֻלָּם הֲרֵי זֶה סָפֵק וְלֹא יִטּל:

מגיד משנה וכן המוצא מעות וכו'. משנה שם (דף כ"ה). ומ''ש אפילו היו מקצת. מפורש בגמ' (דף כ"א) ובהלכות: אבל אם מצא צבור מעות וכו'. משנה שם (דף כ"ד כ"ה): מצא ג' מטבעות. משנה ופירוש עשויין כמגדל לדעת ר' חנינא דגמרא הגדול מלמטה ובינוני על גביו וקטן מלמעלה כדרך מגדל שמקצר ועולה וכן מפורש שם אליביה והכי קי''ל הא לאו הכי אמרינן דרך נפילה היה והרי אלו שלו: או שהיו וכו'. מפורש שם בגמרא: או שהיו וכו'. גם כן שם: היו עשויים כשיר. פירוש מוטלין בעיגול כאצעדה. כשורה זה אצל זה. [כחצובה] כשלש רגלי קנקן כל אחד כנגד אויר של שנים. כסולם רוב אמצעי על התחתון ורוב עליון על האמצעי כמין מעלות לשון רש''י ז''ל (דף כ"ה) ובעיי ולא איפשיטו נינהו ואינן בהל' לפי שהן דברים שאין מצויים:

ג הַמּוֹצֵא מָעוֹת בַּכִּיס אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת מְפֻזָּרִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהַכִּיס וְהַמָּעוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד וּמִן הַכִּיס נָפְלוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:

מגיד משנה המוצא וכו'. משנה שם והטעם מפני שיש סימן בכיס פירוש כמות שהוא ריקן: מצא כיס וכו'. מפורש בברייתא ובסוגיא:

ד * הַמּוֹצֵא מָעוֹת בַּחֲנוּת אִם הָיוּ בֵּין תֵּבָה לַחֶנְוָנִי הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַחֲנוּת. וְאִם מְצָאָן עַל הַתֵּבָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִתֵּבָה וְלַחוּץ הֲרֵי הֵן שֶׁל מוֹצְאָן. וְלָמָּה לֹא תִּקְנֶה הַחֲנוּת לִבְעָלֶיהָ לְפִי שֶׁאֵינָהּ חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעָלֶיהָ בְּתוֹכָהּ צָרִיךְ לוֹמַר תִּקְנֶה לִי חֲנוּתִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

ההראב"ד המוצא מעות בחנות וכו'. א''א יש מי שאומר אפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לו לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו ועוד כי אין היאוש קונה אלא באבדה אבל זו לא היתה אצלו אבדה אלא בפקדון ששכחו בעליו עכ''ל:

מגיד משנה המוצא מעות וכו'. משנה שם והטעם אפילו בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מפני שהרבה עכו''ם מצויין שם ומתייאש מהם וכ''כ הרב למטה וכן פירשו בתוס' והראב''ד ז''ל. ויש מי שכתב אפילו אין רוב עכו''ם מצויין שם דכיון דחנוני דר שם יאושי מיאשי בעלים מינייהו דאמרי כיון דאיהו דר ביה איהו אשכחינהו וכיון דלא אכריז דעתיה לגזול ולא מצינא לאוקומי בדינא דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחיתיה אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח עכ''ל הרשב''א ודוחק הוא: ולמה לא תקנה וכו' ואע''פ שבעל החנות וכו'. כבר השיג עליו הר''א ז''ל לומר שאפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לפי שבאה לו המציאה קודם יאוש פירוש כאביי דאמר יאוש שלא מדעת קונה והויא ליה חצרו כידו וכ''כ הרשב''א ז''ל. אבל הטעם השני הכתוב בהשגות איני מבין:

כסף משנה המוצא מעות בחנות וכו'. כתב הטור על זה ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא''כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה. טעמו מדאמרינן בגמרא ניתני מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא בלישנא דמצא בחנות לא על גבי תיבה משמע ומשום דקשיא מ''ש על גבי תיבה מעל גבי שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא''כ בחנות וכו' ול''נ שטעמו של רבינו דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ניתני על השולחן שייך נמי בחנות במאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ניתני ע''ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר א''נ בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות הכי פירושו וא''נ לא היה הכרח זה ה''ל להכריח מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דעל גבי שלחן לא הוי בכלל שלחנות והשתא דקתני לפני שלחני הוי שלחן בכלל ומ''מ אע''ג דקתני מצא בחנות הוי ע''ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי תיבה נמצא דעל גבי תיבה ועל גבי שלחן דינם שוה אלא דלעיל גבי שלחן מכריעים מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע''ג תיבה לא מכריעין ליה אלא מסיפא:

ה מָצָא מָעוֹת בַּחֲנוּת הַשֻּׁלְחָנִי בֵּין כִּסֵּא לַשֻּׁלְחָנִי הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שֻׁלְחָנִי. מְצָאָן עַל הַכִּסֵּא לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָנִי אֲפִלּוּ הָיוּ צְרוּרִין וּמֻנָּחִין עַל הַשֻּׁלְחָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל מוֹצְאָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב עַכּוּ''ם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם הָיוּ רֹב יִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהַכְרִיז. מִפְּנֵי שֶׁהֵן צְרוּרִים יֵשׁ לָהֶם סִימָן:

מגיד משנה מצא מעות בחנות השולחני וכו'. מבואר במשנה ובגמרא שם ובהלכות. ומה שכתב מפני שהן צרורין יש להם סימן, לומר דבדבר שאין לו סימן אפילו ברוב ישראל הרי אלו שלו:

ו הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת וּמָצָא בְּתוֹכָן מָעוֹת צְרוּרוֹת נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מְצָאָן מְפֻזָּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ הַפֵּרוֹת מִן הַתַּגָּר אוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלְּקָחָן מִן הַתַּגָּר. אֲבָל אִם בַּעַל הַבַּיִת דָּשׁ הַפֵּרוֹת לְעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחְזִיר:

מגיד משנה הלוקח פירות וכו'. משנה מפורשת שם וכו': בד''א וכו'. מימרא בגמ' (כף כ"ז). ומ''ש אבל אם בעה''ב. פירוש שהלוקח מבעה''ב דש הפירות ע''י עצמו או ע''י עבדיו ושפחותיו הכנענים כלומר שמה שקנו הן הוא לרבן חייב להחזירו אבל עבדים עברים שמא משלהם הן או שמא של בעל הבית והרי אלו שלו מיהו כתב הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאם היה הלוקח תגר אע''פ שלקחן מבעה''ב הרי אלו של תגר דיאושי מיאשי מינייהו כיון דאורחייהו דתגרי למזבן הכא ולזבוני הכא:

ז הַמּוֹצֵא מַטְמוֹן בְּגַל אוֹ בְּכֹתֶל יָשָׁן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁל אֱמוֹרִיִּים הַקַּדְמוֹנִים הֵן. וְהוּא שֶׁיִּמְצָאֵם מַטָּה מַטָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּטְמוֹנוֹת הַיְשָׁנוֹת. אֲבָל אִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהֵן מַטְמוֹן חָדָשׁ אֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא מֻנָּחִים הֵם שָׁם:

מגיד משנה המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו וכו'. משנה (דף כ"ה:). ומ''ש כדרך כל המטמונו' הישנות. שם בגמ' (דף כ"ז):

ח וְהוֹאִיל וַחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לָמָּה לֹא יִקְנֶה בַּעַל הֶחָצֵר זֶה הַמַּטְמוֹן שֶׁבְּתוֹךְ הַכֹּתֶל הַיָּשָׁן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל אֱמוֹרִיִּים וְתִהְיֶה מְצִיאָה זוֹ לְבַעַל הֶחָצֵר. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ [א] לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים וַהֲרֵי זֶה הַמַּטְמוֹן אָבוּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם וּלְפִיכָךְ הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וּמַה אֲבֵדָה שֶׁל אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה (דברים כב-ג) 'אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ' מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם יָצָאת זוֹ שֶׁנָּפְלָה לַיָּם שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם קַל וָחֹמֶר לְמַטְמוֹן קַדְמוֹנִי שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלּוֹ מֵעוֹלָם וְהוּא אָבוּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם לְפִיכָךְ * הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ:

ההראב"ד הוא של מוצאו וכו'. א''א זהו ק''ו שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה היא אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן. והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר תזכה לי עכ''ל:

מגיד משנה והואיל וחצרו וכו'. יש נותנין טעם אחר ולפי דעת הרב אפילו בחצר המשתמרת דין זה קיים ולפי דעת הראב''ד דוקא באינה משתמרת ועיקר הדין כדברי רבינו ז''ל שאל''כ ה''ל למתני' לאפלוגי בדידיה אבל יש נותנין טעם אחר:

ט מָצָא מַטְמוֹן בְּכֹתֶל חָדָשׁ אִם הַמַּטְמוֹן מוֹכִיחַ שֶׁהוּא לְבַעַל הַבַּיִת הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ וְאִם מוֹכִיחַ שֶׁהוּא שֶׁל אַחֵר מִן הַשּׁוּק הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. כֵּיצַד. הַסַּכִּין הֲרֵי הַנִּצָּב שֶׁלּוֹ מוֹכִיחַ. וְהַכִּיס פִּיו מוֹכִיחַ. וְאִם נִמְצָא תּוֹךְ הַכֹּתֶל מָלֵא מֵהֶן חוֹלְקִין:

מגיד משנה מצא מטמון בכותל וכו'. משנה וגמרא כפשטן ורבו הפירושים והסברות בזה והקשו למה הרי הן של מוצאו כיון דדבר שיש בו סימן הוא יטול ויכריז. ויש מי שתירץ דהכא כגון שנראין הדברים שזה ימים מרובין שדברים אלו כאן ומפני יאוש בעלים נגעו בה. ותירוץ אחר דכיון שהחור פתוח לרה''ר הויא ליה הנמצא אבידה בעיר שרובה עכו''ם וה''נ ברובה עכו''ם הוא ורבינו ז''ל כתב סתם כפשט השמועות:

כסף משנה מצא מטמון וכו' ואם היה תוך הכותל מלא מהם חולקין. כתב הרב המגיה x רחוק הוא שרבינו רוצה לומר על הבבא שלמעלה דמוכח בגמרא דאזלינן בתר קתא ושנציה אפילו היכא דמוכח בזה האחר הואיל וברייתא דתניא אם היה כותל ממולא מהם חולקים קאי על המשנה דמיירי באדרא ונסכיה. לכך נראה דט''ס הוא וצ''ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו לחוץ לחציו לפנים. ועל זה קאי אם נמצא תוך הכותל מלאה עכ''ל:

י הָיוּ בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל מָעוֹת אוֹ לְשׁוֹנוֹת שֶׁל זָהָב שֶׁאֵין שָׁם מוֹכִיחַ. מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ שֶׁל מוֹצֵא. מֵחֶצְיוֹ וּלְפָנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:

יא וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא כְּשֶׁטָּעַן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהַמַּטְמוֹן שֶׁלּוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה יוֹרֵשׁ שֶׁאָנוּ טוֹעֲנִין לוֹ שֶׁמָּא שֶׁל אָבִיו הֵן. אֲבָל אִם הוֹדָה שֶׁהֵן מְצִיאָה הֲרֵי הֵן שֶׁל מוֹצֵא. לְפִיכָךְ אִם הָיָה * מַשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לַאֲחֵרִים הֲרֵי הֵן שֶׁל שׂוֹכֵר אַחֲרוֹן. וְאִם הִשְׂכִּירוֹ לִשְׁלֹשָׁה עַכּוּ''ם כְּאֶחָד הֲרֵי עֲשָׂאָהוּ פֻּנְדָּק וְכָל הַנִּמְצָא בּוֹ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֶחָד יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁהוּא טָמַן שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאָהוּ פֻּנְדָּק:

ההראב"ד משכיר ביתו לאחרים וכו'. א''א בגמרא מסיק אפילו לג' ישראל עכ''ל:

מגיד משנה ויראה לי וכו'. טעם נכון דכי אמר הרי הן של בעה''ב לאו משום דתקנה לו חצירו הוא דאם כן אפילו מחציו ולחוץ וכו' וטעמא שאינו קונה לפי שהחור הזה הפתוח לרה''ר חצר שאינה משתמרת היא וכי אמר הרי אלו של בעל הבית דאיהו אצנעינהו וכיון שהוא מודה דלאו דידיה הודאת בעל דין כמאה עדים וכן נראה מן הסוגיא שם שאין כותלו זוכה לו כלל: לפיכך אם היה משכיר וכו'. מפורש במשנה (דף כ"ה:) ובגמרא (דף כ"ו). ומ''ש ג' עכו''ם כתב עליו הר''א ז''ל א''א בגמרא מסיק אפי' לג' ישראל ע''כ. והאמת דר''נ הכין ס''ל התם והלכתא כוותיה בדיני. ואולי מפני שרבא חולק בההיא דר''נ דאמר דאזדא לטעמיה כתב הרב ג' עכו''ם וכן עיקר דהא אמר רבא דחיישינן בסלע שנפל מג' אפי' לית בה אלא שתי פרוטות שחייב להחזיר דילמא שותפי נינהו הכי נמי בפונדק שהשכירו לשלשה ישראל כיוצא בזה שהרי הגמרא משוה אותם בפירוש וזה עיקר:

כסף משנה לפיכך אם היה משכיר לאחרים וכו'. כתב ה''ה ומ''ש ג' עכו''ם כתב עליו הר''א בגמ' מסקינן אפי' לג' ישראל והאמת דר''נ הכי ס''ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההוא דר''נ וכו'. ואני אומר שלא היה צריך ה''ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפירוש כתב הרי''ף ואוקמה רב מנשיא כר' יעקב בג' עכו''ם ור''נ אמר אפי' בג' ישראל ואזדא ר''נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפי' ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתרא הוא עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן