הלכות גזלה ואבדה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גזלה ואבדה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א קְנָּס קָנְסוּ חֲכָמִים לַגַּזְלָנִין שֶׁיִּהְיֶה הַנִּגְזָל נִשְׁבָּע עַל כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה מֻחְזָק שֶׁגְּזָלוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים:

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ בִּפְנֵי עֵדִים וְלֹא הָיָה כְּלוּם תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא וְכֵלִים מֻטָּלִין לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים מַה הֵן וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ גְּזָלְתַּנִי. בֵּין שֶׁאָמַר הַגַּזְלָן מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם. בֵּין שֶׁאָמַר נִכְנַסְתִּי לְמַשְׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁרָאוּ הָעֵדִים אֲבָל לֹא נָטַלְתִּי וְלֹא הָיָה תַּחַת כְּנָפַי אֶלָּא כֵּלִים שֶׁלִּי. בֵּין שֶׁאָמַר נָטַלְתִּי כְּלִי זֶה וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁנָּטַל זֶה וּכְלִי אַחֵר. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבַּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן:

מגיד משנה (א-ב) קנס קנסו חכמים וכו' כיצד הרי שנכנס וכו'. זה מפורש בשבועות דכיון שהעדים היו מעידין שהוא נכנס למשכנו ונטל דבר מתוך ביתו נאמן הנגזל כדאיתא בפרק כל הנשבעין (דף מ"ד:):

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁטָּעַן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד [א] בָּהֶן אוֹ שֶׁהוּא אָמוּד שֶׁמַּפְקִידִין אֶצְלוֹ אוֹתָן דְּבָרִים שֶׁטָּעַן וְטָעַן בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטְלוּ תַּחַת הַכְּנָפַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים:

מגיד משנה במה דברים אמורים בטוען דברים וכו'. ג''ז מפורש שם (דף מ"ו):

ד רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁיָּצָא וְאֵין נִרְאֶה תַּחַת כְּנָפָיו כְּלוּם וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ נָטַל. אֲפִלּוּ אוֹמֵר מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי שֶׁהֲרֵי מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאִם אָמַר נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא נָטַל כְּלוּם וְהוֹלֵךְ. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּנֵס [ב] לִגְזל וְלֹא גָּזַל:

מגיד משנה ראוהו עדים שנכנס שם וכו'. גם זה מתבאר בסוגיא ומה שיש מראש הפרק עד ולא גזל הוא מפורש בשלשה שערים בהלכות הרב ז''ל:

ה * הָיָה עֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁנִּכְנַס וְנָטַל כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵן. וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָּזַלְתִּי כְּלוּם אוֹ שֶׁאָמַר בְּחוֹבִי נָטַלְתִּי. הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מֶה הָיָה תַּחַת כְּנָפָיו הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גָּזַל. שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּגַזְלָנוּת אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים:

ההראב"ד היה עד אחד וכו'. א''א ואילו היו שם שני עדים והיה בענין זה לא היה נאמן זה (ואפילו) בלא שבועה לאו היינו שמעתיה דרב יהודה דאומר ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן וכו' אלמא איכא אורחי טובא דמהימן אע''ג דאיכא עדים עכ''ל:

מגיד משנה היה עד אחד מעידו שנכנס וכו' הואיל ואינו יודע וכו'. לאו למימרא שאם היה העד מעיד כך וכך נטל והוא היה מכחישו שלא יהא נאמן בשבועה בנקיטת חפץ דהא קי''ל עד אחד אינו נאמן אלא קם הוא לשבועה, אבל כוונת הרב ז''ל לומר שאם מודה הוא שנטל אלא שאמר נטלתי שלי אינו נאמן וכמו שנתבאר זה בזה הפרק למטה ולפיכך כתב הרב ז''ל הואיל ואין העד יודע וכו'. והר''א ז''ל כתב א''א ואילו היה שם שני עדים וכו'. השיגו הרב בזה מפני שלא כתב למשכנו כי באמת חלוק יש בין הנכנס למשכן ומגלה דעתו כן מהנכנס סתם שזה פירש שגלה דעתו שלמשכן הוא בא אינו יכול לטעון טענת לקוח וזה מוסכם ובאמת שדעת רבינו ז''ל שהוצרך לפטרו מפני שלא היו שם שני עדים הוא בשנכנס למשכן ואצ''ל סתם וסמך לו על מ''ש למעלה ראוהו עדים שנכנס למשכן ואף זו כשהעד מעיד שנכנס למשכן:

ו כְּשֵׁם שֶׁבַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן כָּךְ שׁוֹמֵר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת שֶׁזֶּה נָטַל כָּךְ וְכָךְ וּמְשַׁלֵּם הַגַּזְלָן:

מגיד משנה כשם שבעה''ב וכו'. מימרא שם:

ז הָיָה שָׁם לְקִיטוֹ אוֹ שְׂכִירוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. וְאֵין הַנִּגְזָל יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְזַל וְאֵין הָעֵדִים יוֹדְעִים מַה נָּטַל תַּחַת כְּנָפָיו כְּדֵי לְחַיֵּב הַגַּזְלָן לְהַחְזִיר. וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַגַּזְלָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה:

מגיד משנה היה שם שכירו וכו'. שכירו ולקיטו בעיא דלא איפשיטא שם ולפיכך כתב אין אלו נשבעין ולא פסק שאם תפס הנגזל אין מוציאין מידו כדרכו ברוב התיקו האמורין בגמ' לפי שכל זה מן התקנה הוא ובמה שלא התקינו בפירוש אפילו תפס מוציאין מידו:

ח וְכֵיצַד עוֹשִׂים בְּדִין זֶה. מַחֲרִים בַּעַל הַבַּיִת חֵרֶם סְתָם עַל מִי שֶׁנָּטַל מִבֵּיתוֹ כְּלוּם וְאֵינוֹ מוֹדֶה בְּבֵית דִּין. וַאֲפִלּוּ הוֹדָה הַגַּזְלָן שֶׁגָּזַל קְצָת מַחְזִיר הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בָּהּ בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל הַבַּיִת טוֹעֲנוֹ טַעֲנַת וַדַּאי:

מגיד משנה וכיצד עושין בדין כו'. אלו דברי הרב ז''ל והחרם מתקנת הגאונים ז''ל שלא נזכר בגמרא:

ט הַגּוֹזֵל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא הַנִּגְזָל וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן תּוֹבְעוֹ וְאוֹמֵר לִי גָּזַלְתָּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁגָּזַל הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן נִשְׁבָּע שֶׁזֶּה גְּזָלוֹ וּמְשַׁלֵּם [ג] גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אַף דָּבָר זֶה קְנָס הוּא שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְגָזַל. אֲבָל דִּין תּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם מִסָּפֵק:

מגיד משנה הגוזל אחד מחמשה וכו'. משנה ביבמות פרק האשה שלום (דף קי"ח:) ופסק כרבי עקיבא וכן כתב בהלכות פרק המפקיד (דף ל"ז):

כסף משנה הגוזל אחד מחמשה וכו' הרי כל אחד מהם נשבע שגזלו. כ''כ הרי''ף והרא''ש בפרק המפקיד והטעם משום דכלל הוא לכל נוטל מעות מחבירו שהוא צריך לישבע אי נמי דכיון דמדינא פטור אלא דמשום דעבד איסורא אתה קונסו אין ראוי לקונסו לשלם בלא שבועה:

י אָמַר לִשְׁנַיִם גָּזַלְתִּי אֶחָד מִכֶּם אוֹ אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ. אִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם חַיָּב לְשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אֲבָל בְּדִין אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא גְּזֵלָה אַחַת וְהֵן חוֹלְקִין אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן. שֶׁהֲרֵי אֵין אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ שֶׁנִּגְזַל אֶלָּא זֶה בָּא וְהוֹדִיעָם. וְלֹא קָנְסוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ:

מגיד משנה אמר לשנים גזלתי אחד מכם וכו'. זה משנה פ' המפקיד במציעא ואוקימנא לה בגמרא בבא לצאת ידי שמים וכן כתב הרב ז''ל בהלכות:

יא הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ גְּזָלְתַּנִי מֵאָה. אִם אָמַר לֹא גָּזַלְתִּי נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדִין כָּל נִתְבָּע. וְאִם הוֹדָה שֶׁגְּזָלוֹ חֲמִשִּׁים מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים וְנִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאָר כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזַק גַּזְלָן בְּעֵדִים. וְכֵן הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ וּגְזָלוֹ כֵּלִים וְהוּא אוֹמֵר דֶּרֶךְ מַשְׁכּוֹן לָקַחְתִּי בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִים שֶׁגָּזַל הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע [ד] וְגוֹבֶה חוֹבוֹ מִן הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְהוֹאִיל וְהוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן:

מגיד משנה הטוען את חבירו וכו'. שבועת ההיסת מתקנת חכמים והיא בפ' שבועת הדיינין (דף מ':) ושבועת התורה גם כן פשוט בהרבה מקומות: וכן הטוען את חבירו וכו'. מתוך המשנה והסוגיא מתברר דין זה דקתני ראוהו דוקא דאיכא עדים ופשוט הוא. ומה שכתב הואיל והוא נשבע ונוטל הרי הוא נשבע וכו'. דבר זה מוסכם מן הגאונים ז''ל שאפילו מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ כדין הנשבעין ונוטלין:

יב רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ [ה] שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים. אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָן מְגֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו. אִם טָעַן וְאָמַר דֶּרֶךְ גֵּזֶל לְקָחָן וְהַלָּה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתְךָ בָּאתִי וְאַתָּה מְכַרְתָּם לִי אוֹ נְתָתַּם לִי אוֹ בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ תְּפַשְׂתִּים אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְנָטַל כֵּלִים מִשָּׁם וְהוֹצִיאָן בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גַּזְלָן. לְפִיכָךְ מַחְזִיר הַכֵּלִים לְבַעַל הַבַּיִת וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים רָאוּ מַה גָּזַל. וְאַחַר שֶׁיַּחְזִיר חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת בַּעַל הַבַּיִת בְּכָל מַה שֶּׁיִּטְעֹן וְהַדִּין בֵּינֵיהֶן:

יג * וְכֵן אִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁגָּזוּל הוּא כְּלִי זֶה בְּיָדוֹ וְהַלָּה אוֹמֵר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי אוֹ בְּחוֹב גְּבִיתִיו אוֹ שֶׁלִּי הָיָה וּפִקָּדוֹן הוּא אֶצְלְךָ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחְזִיר הַכְּלִי לִבְעָלָיו בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד חַיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵד וְכָל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע מְשַׁלֵּם. לְפִיכָךְ אִם [ו] כָּפַר וְאָמַר לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתוֹ וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם הוֹאִיל וְאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד וְהוּא מַכְחִישׁוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לָקַח מִבֵּיתוֹ כְּלוּם וְנִפְטָר:

ההראב"ד וכן אם היה שם עד אחד וכו'. א''א זהו תימה ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ואולי נאמר אחר שימצאנה בידו טענת ברי הוא אע''פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד מ''מ מכל זה הדין גאון חולק עליו ודבריו הם דברי הרב ז''ל עכ''ל:

מגיד משנה (יב-יג) ראוהו עדים וכו' לפיכך מחזיר הכלים וכו' וכן אם היה שם עד אחד וכו'. הכל מפורש ומבואר בהלכות הרב אלפסי ז''ל פרק כל הנשבעין בארוכה ומה שהשיג הר''א ז''ל בעד אחד אחר שלא היה בעל הבית שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהא זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע. דע שיש סוברין ששבועת עד אחד אפילו על טענת שמא היא דבכ''מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואפילו תמצא לומר דלא כבר תירץ הר''א ז''ל עצמו הענין:

יד מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף לָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף [ז] מִיַּד חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵד אֶחָד. וּבָא הַחוֹטֵף וְאָמַר חָטַפְתִּי וְשֶׁלִּי חָטַפְתִּי. וְחִיְּבוּהוּ חֲכָמִים לְהַחְזִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה בְּעֵד זֶה וְאֵינוֹ [ח] יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי הוֹדָה כְּמוֹ [ט] שֶׁאָמַר הָעֵד. וְאִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם עֵד כְּלָל הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁשֶּׁלּוֹ חָטַף. וְאִלּוּ הִכְחִישׁ הָעֵד וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא חָטַפְתִּי הָיָה נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא חָטַף. וּכְדִין זֶה דָּנִין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל מָקוֹם:

מגיד משנה מעשה באחד שחטף וכו'. עובדא דנסכא דרבי אבא בחזקת הבתים (דף ל"ג:) ובשבועות (דף מ"ז). ונראה מדברי הרב ז''ל שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וכבר חלקו בזה חכמי הדורות:

כסף משנה מעשה באחד שחטף לשון של כסף וכו'. כתב ה''ה נראה מדברי הרב שהגוזל את חבירו צריך להחזיר לו בעדים, ורבינו ירוחם בנל''א ח''ד והריב''ש בסי' שצ''ב כתבו כדבריו שרבינו סובר כן. ואיני יודע מהיכן למדו לומר שהוא סובר כן ומכ''מ כתב הריב''ש שרבו כמו רבו החולקים עליו וכתב שהרמ''ה השיב להרמב''ן שאינו צריך להחזיר לו בעדים וקלסו הרמב''ן וכתב עליו הרמב''ן שפתים ישק ובפ''ד דטוען נסתפק ה''ה בדעת רבינו:

טו חָטַף מִמֶּנּוּ זְהוּבִים [בְּעֵד אֶחָד] וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלִּי חָטַפְתִּי וְעֶשְׂרִים הָיוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ כַּמָּה חָטַף הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם הָעֶשְׂרִים שֶׁהֲרֵי יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁזְּהוּבִים חָטַף וְאִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְנִמְצָא בְּעֵד אֶחָד מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה חטף ממנו זהובים וכו'. זה אינו מבואר מן הגמרא אבל הוא דין פשוט וכן זאת הבבא אמר החוטף וכו':

טז אָמַר הַחוֹטֵף עֶשְׂרִים חָטַפְתִּי וְשֶׁלִּי הֵן וְהַנִּגְזָל אוֹמֵר מֵאָה חָטַף הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מִנְיָנָן הֲרֵי מְשַׁלֵּם הָעֶשְׂרִים שֶׁהוֹדָה בָּהֶן שֶׁחֲטָפָן וְנִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאָר שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּמִקְצָת. [י] וְדַעְתִּי נוֹטָה בָּזֶה שֶׁיִּשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹדָה כְּלוּם אֶלָּא אָמַר שֶׁלִּי חָטַפְתִּי:

יז נִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים בִּפְנֵי עֵד אֶחָד וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ כַּמָּה נָטַל (הֲרֵי) בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר עֶשְׂרִים כֵּלִים הָיוּ בְּבֵיתִי וְהַגּוֹזֵל אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא עֲשָׂרָה וְהֵם שֶׁלִּי חַיָּב לְהַחְזִיר הָעֲשָׂרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע. וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל הַשְּׁאָר אֲפִלּוּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן עַל הַגַּזְלָן * טַעֲנַת וַדַּאי:

ההראב"ד טענת ודאי. א''א ואם טענת בעה''ב אינה טענה היאך זה מחוייב שבועה ולמה ישלם העשרה מכיון שאינו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע עכ''ל:

מגיד משנה נכנס לבית חבירו וכו'. דעת הרב ז''ל שנשבעין בעד אחד בטענת שמא ולא על מודה מקצת אלא בטענת ודאי וזה של מודה מקצת הוא מוסכם ובזה נסתלקה ההשגה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן