הלכות גזלה ואבדה - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גזלה ואבדה - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א עַכּוּ''ם בַּעַל זְרוֹעַ שֶׁאָנַס נִכְסֵי יִשְׂרָאֵל וְיָרַד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל בַּעַל הַשָּׂדֶה אוֹ מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֵזֶק בְּיַד זֶה הַיִּשְׂרָאֵל אוֹ מֵחֲמַת שֶׁהִפְסִיד מָמוֹנוֹ [א]. וְאַחַר שֶׁתָּקַף לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה מְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר. אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיַּד הַלּוֹקֵחַ:

מגיד משנה עכו''ם בעל זרוע וכו'. נ''ל שהרב הוציא זאת הבבא מההיא דאמר הבא מחמת חוב כו' בפ' הניזקין (דף נ"ח) וזהו פירושה לפי דעתו ז''ל גרסינן התם ת''ר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון וכו' אמר רב יוסף נקיטינן אין אנפרות בבבל והא קא חזינן דאיכא אלא אימא אין דין אנפרות בבבל מ''ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל וקביל אימא אחולי אחיל. פירוש הבא מחמת חוב עכו''ם שירד לתוך קרקע ישראל מחמת חוב שהיה חייב לו הישראל ולא המתין שידונו לו בב''ד של ישראל ולא בערכאות של עכו''ם וכן מחמת אנפרות פירוש שירד לתוך קרקע ישראל מחמת טענתו שיש לו נזק שזה הישראל הזיקו או הפסידו וזה פירוש מלת אנפרות נזק והפסד אין בו משום סיקריקון שהלוקח ממנו אינו צריך להמתין כלל וכן אין נוהגים בו דיני סיקריקון המתבארין למטה אלא מקחו קיים וביאר הרב שאין לו אלא כשהבעלים מודים שהיו חייבין לו המעות או שיש ל ל עדים לעכו''ם מזה שאם לא כן בטלה דין סיקריקון שכל אנוס יאמר חוב היה לי עליו ואמר רב יוסף וכו' והא קא חזינא קא סלקא דעתיה דה''ק אין עכו''ם יורד משום אנפרות בבבל ומש''ה קא מקשינן הא קא חזינא דעבדת הכי ופריק אין דין אנפרות פירוש שהעכו''ם יורד לתוך קרקע של ישראל אין צריך להוכיח דין אנפרות שהוא טוען דכיון דאיכא ב''ד קבוע של עכו''ם ולא אזיל ישראל קמייהו נראה שהאמת טוען העכו''ם ומפני שדין האנפרות הוא שיש עדים לעכו''ם בודאי כדאמרן קאמר הכא שאין דין אנפרות. זה נראה בפירוש השמועה לדעת הרב ודעת הר''א ז''ל כדעת רש''י ז''ל תמצאנו בפירושיו:

ב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים שֶׁאֱמֶת טָעַן הָעַכּוּ''ם [הַמּוֹכֵר אוֹ יָעִידוּ עֵדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָאֱמֶת טָעַן הָעַכּוּ''ם] הַמּוֹכֵר. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם מֶלֶךְ אוֹ שַׂר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לָכֹף אֶת הָעַכּוּ''ם שֶׁמָּכַר לְדִין וְלֹא תָּבְעוּ הַבְּעָלִים אֶת הָעַכּוּ''ם אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיַּד הַלּוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מוֹדִין לָעַכּוּ''ם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁאֱמֶת טָעַן הָעַכּוּ''ם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר הַלּוֹקֵחַ לַבְּעָלִים אִם גַּזְלָן הוּא הָעַכּוּ''ם לָמָּה לֹא תְּבַעְתֶּם אוֹתוֹ בְּדִינֵיהֶם:

ההראב"ד בד''א בשהודו הבעלים וכו'. א''א זה המחבר היפך וערבב התחיל בכאן בשמעתא דגיטין הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות ולא השלים ותפס דרך אחרת שלא היתה צריכה ואח''כ חזר לסוף אותה שמועה דאמרינן אין אנפרות בבבל ואילו השלים אותה כמו שהיא השמועה היה טוב ויפה והיה אדם למד מדבריו מה שאמרו הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שמשתבשין בה בני אדם בפירושה והוא רוצה לומר משום תקנת סיקריקון כלומר שלעולם אינה נקנה אפילו אחר תקנת רבי שמאחר שאינו גזלן מפורסם אינה משתקעת בידו ולבסוף שידונו עמו הבעלים עכ''ל:

ג הָעַכּוּ''ם הַמְּצִיקִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְבַקְּשִׁים לְהָרְגָם עַד שֶׁיִּפְדֶּה עַצְמוֹ מִיַּד הָעַכּוּ''ם בְּשָׂדֵהוּ אוֹ בְּבֵיתוֹ וְיִתְּנֶנָּה לַמֵּצִיק וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחֶנּוּ. כְּשֶׁיִּרְצֶה הַמֵּצִיק לִמְכֹּר אוֹתָהּ הַקַּרְקַע אִם יֵשׁ בְּיַד הַבְּעָלִים לִקַּח מִן הַמֵּצִיק הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם. וְאִם אֵין בְּיַד הַבְּעָלִים לִקַּח אוֹ שֶׁשָּׁהָה הַקַּרְקַע בְּיַד הַמֵּצִיק שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כָּל הַקּוֹדֵם וְלָקַח מִן הַמֵּצִיק זָכָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים רְבִיעַ הַקַּרְקַע אוֹ שְׁלִישׁ הַמָּעוֹת מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הַמֵּצִיק מוֹכֵר בְּזוֹל הוֹאִיל וְקַרְקַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר הֲרֵי זֶה מוֹכֵר בְּפָחוֹת רְבִיעַ אוֹ קָרוֹב לוֹ וְזֶה רְבִיעַ שֶׁל בְּעָלִים שֶׁהֲרֵי מֵחֲמַת שֶׁהִיא שֶׁלָּהֶן מוֹכֵר בְּזוֹל. לְפִיכָךְ הַלּוֹקֵחַ מִן הַמֵּצִיק בִּשְׁלֹשִׁים נוֹתֵן לַבְּעָלִים עֲשָׂרָה אוֹ נוֹתֵן לָהֶם רְבִיעַ הַקַּרְקַע וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה הַכּל. וְאִם לֹא נָתַן הֲרֵי רְבִיעַ הַקַּרְקַע כְּגֵזֶל בְּיָדוֹ:

מגיד משנה עכו''ם המציקין לישראל וכו'. כל זאת הבבא היא בהניזקין (דף נ"ה:) במשנה וברייתא (דף נ"ח:) וכשמואל דאמר רביע בקרקע שהיא שליש במעות וכן בהלכות הרב ז''ל ומשמע דיד בעלים על העליונה רצו קרקע או מעות וכן הוא בהלכות:

ד הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּנְטָעָהּ אִם הָיְתָה שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִטַּע אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ לִטְּעָהּ וְנוֹטֵל מִבַּעַל [ב] הַשָּׂדֶה. וְאִם אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִטַּע שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה:

מגיד משנה היורד לתוך השדה וכו'. מימרא שם (ב"מ ק"א) בשם רב ופירוש ידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו הוצאה שיעור שבח ופירוש זה עיקר. ויש שפירשו בפחת שישומו אותן שמאין בקיאין:

ה * אָמַר לוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה עֲקֹר אִילָנְךָ וְלֵךְ שׁוֹמְעִים לוֹ. אָמַר הַנּוֹטֵעַ הֲרֵינִי עוֹקֵר אִילָנִי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ * מִפְּנֵי שֶׁמַּכְחִישׁ אֶת הַקַּרְקַע:

ההראב"ד אמר לו בעל השדה עקור וכו'. כתב הראב''ד נראה לי שאין אומרין כך בארץ ישראל מפני ישוב ארץ ישראל עכ''ל: מפני שמכחיש את הקרקע. א''א אפילו בחוצה לארץ כיון שמכחיש את הקרקע וזה מוסיף הוא דאית ליה נמי משום ישוב א''י עכ''ל:

מגיד משנה אמר לו בעל השדה וכו'. נראה שאין דעת הרב ז''ל בזה אלא בשדה שאין עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה אבל בעשויה ליטע לא כל הימנו וכן עיקר ובזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכ''נ מן ההלכות. ומ''ש הר''א ז''ל שאין אומרין כן בארץ ישראל מפני ישוב א''י, י''ל שאין חוששין לכך אלא בשבעל השדה רוצה בכך אבל אם שוה יותר לזרעים מנטיעות וכדאמר בשדה שאינה עשויה ליטע אין זו טענה וכן עיקר: אמר הנוטע וכו'. מפורש שם: ומ''ש מפני שמכחיש את הקרקע. הוא כפי הלשון האחרון האמור שם ואפילו בחוץ לארץ דקיימא לן כלישנא בתרא:

כסף משנה אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך וכו'. פשט דברי רבינו נראה דאכל מאי דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע אלא שהרב המגיד כתב נראה שאין דעת הרב בזה אלא בשדה שאינה עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה וכו' וכ''נ מן ההלכות עכ''ל. ואני איני רואה בדברי בעל ההלכות הוכחה בזה:

ו הַחֲצֵרוֹת הֲרֵי הֵן רְאוּיִין לְבִנְיָן וּלְהוֹסִיף בָּהֶן בָּתִּים וַעֲלִיּוֹת. לְפִיכָךְ הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהַבּוֹנֶה בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵעַ שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִטַּע וְשָׁמִין לוֹ כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּבִנְיָן זֶה לִבְנוֹתוֹ. וְהוּא שֶׁיִּבְנֶה בִּנְיָן הַמּוֹעִיל הָרָאוּי לְאוֹתָהּ חָצֵר כְּמִנְהַג אוֹתוֹ מָקוֹם:

מגיד משנה החצרות וכו'. דעת הגאונים ז''ל בטעם פשוט:

ז הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בִּרְשׁוּת אֲפִלּוּ נָטַע שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִטַּע שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. שֶׁאִם הָיְתָה הַהוֹצָאָה יֶתֶר עַל הַשֶּׁבַח נוֹטֵל הַהוֹצָאָה וְאִם הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַשֶּׁבַח. וּבַעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ [ג] וְהַשֻּׁתָּף בְּשָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת הֵן וְשָׁמִין לָהֶם וְיָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה:

מגיד משנה היורד לשדה חבירו וכו'. זה מתבאר בפרק חזקת (ב"ב דף מ"ב) דאמר שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ושדה העשויה ליטע נראה שכן דינו. וזהו פירוש אומדין שכתב רבינו לעיל ודין הבעל יתבאר לפנינו:

כסף משנה ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה וכו' כיורד ברשות הן. בסוף הפרק כתב ה''ה דהיינו דוקא באשתו קטנה וכ''כ הרשב''א שצריך להגיה כאן בעל בנכסי אשתו קטנה:

ח הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנָטַע אוֹ בָּנָה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִשְׁלִים הַבִּנְיָן אוֹ שֶׁשָּׁמַר הַנְּטִיעוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּרְאִין שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לְמַה שֶּׁעָשָׂה זֶה וּבִרְצוֹנוֹ בָּא הַדָּבָר שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה:

מגיד משנה היורד לשדה חבירו וכו'. זה מפורש בהשואל (דף ק"א) בעובדא דרב:

ט הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חֻרְבָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבְנָאָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אָמַר בַּעַל הַבִּנְיָן עֵצַי וַאֲבָנַי אֲנִי נוֹטֵל. בַּבַּיִת [ד] שׁוֹמְעִין לוֹ. בַּשָּׂדֶה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּכְחִישׁ אֶת הַקַּרְקַע. אָמַר לוֹ בַּעַל הַקַּרְקַע טֹל מַה שֶּׁבָּנִיתָ שׁוֹמְעִין לוֹ:

מגיד משנה היורד לתוך חרבתו של חבירו וכו' שמין לו וכו'. פירוש דה''ל כשדה שאינה עשויה ליטע וכ''נ בהלכות: ואם אמר בעל הבנין וכו'. מפורש שם. וכתב הרשב''א ז''ל שאם אמר בעל החורבה מתחלה הריני נותן דמיהם ונוח לי במה שעושה קנתה לו חצרו כדאיתא בחידושיו:

י כָּל מִי שֶׁשָּׁמִין לוֹ בֵּין שֶׁהָיְתָה יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם עַד שֶׁיִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא. וְאִם אָמַר יָבוֹאוּ הַדַּיָּנִים וְיַעֲשׂוּ שׁוּמַת הַהוֹצָאָה וַהֲרֵי הִיא גְּלוּיָה לְעֵינֵיהֶם וִישַׁעֲרוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַסִּיד וּשְׂכַר הָאֻמָּנִין בַּפָּחוּת שֶׁבַּשְּׁעָרִים שׁוֹמְעִין לוֹ וְנוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן זֶה שֶׁנּוֹטֵל הַשֶּׁבַח בִּלְבַד וְהָיְתָה יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה אֵין צָרִיךְ שְׁבוּעָה:

מגיד משנה כל מי ששמין וכו' אינו נוטל וכו'. זה נלמוד מההיא דאמר בכתובות (דף ע"ט:) בההיא דהאשה שנפלו לה נכסים הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע''ג דבעל כיורד ברשות: ואם אמר וכו'. זה סברת הרב ז''ל בטעם נכון:

יא כָּל שֶׁשָּׁמִין לוֹ וְנוֹטֵל שֶׁטָּעַן בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר נָתַתִּי וְהַיּוֹרֵד לַשָּׂדֶה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי. הַיּוֹרֵד נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ כְּלוּם וְנוֹטֵל שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לְבַעַל הַשָּׂדֶה עֲדַיִן לֹא שָׁמוּ לְךָ וְלֹא יָדַעְתָּ כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִתֵּן הֵיאַךְ נָתַתָּ. אֲבָל אִם שָׁמוּ לוֹ וְאָמְרוּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה תֵּן לוֹ וְאָמַר נָתַתִּי אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁבַּע הַיּוֹרֵד הֲרֵי בַּעַל הַשָּׂדֶה נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן וְיִפָּטֵר. שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ:

מגיד משנה כל ששמין לו וכו'. הדין הזה נראה פשוט שכל המחוייב לתת בכיוצא בזה ויודע כמה הוא חייב נאמן לומר נתתי ובשאין יודע אינו נאמן וכדאמרינן פ''ק דבבא בתרא (דף ה') במשנה כותל חצר שנפל מחייבין אותו [לבנותו] עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מארבע אמות ולמעלן אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר אע''פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואמר טעמא בגמ' (דף ו') מי יימר דמחייבי ליה רבנן ומכאן הוציא הרב ז''ל דין זה לפי דעתו:

יב בַּעַל שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ. אִם הָיָה הַבַּעַל עַצְמוֹ אָרִיס נִסְתַּלֵּק בַּעַל נִסְתַּלְּקוּ אֲרִיסָיו שֶׁלֹּא יָרְדוּ לָהּ אֶלָּא עַל דַּעַת הַבַּעַל. וְשָׁמִין לָהֶם וְיָדָם עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אֵין הַבַּעַל אָרִיס עַל דַּעַת הַקַּרְקַע יָרְדוּ וְשָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס:

מגיד משנה בעל שהוריד אריסין כו'. דע שהבעל שהוציא בנכסי אשתו כלומר בנכסי מלוג שלה ולא אכל מן הפירות כלל ישבע כמה הוציא ויטול ואמרינן התם כתובות (דף פ') שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח אין לו הוצאה אלא שיעור שבח וזהו ידו על התחתונה וכן הדין לדעת הרב באריסים שירדו על דעתו ולא עדיפי מיניה ודברי הרב למעלה בבעל בנכסי אשתו כיורד ברשות הוא באשתו קטנה כדאמר התם וכמדומה לי שכן ראוי להיות למעלה בפירוש וכבר ביאר הרמב''ם בפרק כ''ג מהלכות אישות:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן