הלכות גזלה ואבדה - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גזלה ואבדה - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שִׁאִין בָּהּ סִימָן אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה אָסוּר לִגַּע בָּהּ שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ וְאִם יָבוֹא לִטְּלֶנָּה וְהָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחְזִיר בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָן הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלָתֵת סִימָנֶיהָ. וּלְפִיכָךְ אָסוּר לוֹ שֶׁיִּגַּע בָּהּ עַד שֶׁיִּמְצָאֶנָּה דֶּרֶךְ נְפִילָה. וַאֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר וְלֹא יָדַע אִם דָּבָר זֶה אָבוּד אוֹ מֻנָּח הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. וְאִם עָבַר וּנְטָלוֹ אָסוּר לוֹ לְהַחְזִירוֹ לְשָׁם. וְאִם הָיָה דָּבָר * שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן זָכָה בּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִירוֹ:

ההראב"ד דבר שאין בו וכו'. א''א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו אבל יעמוד בידו עד שיבא אליהו. עכ''ל:

מגיד משנה כל המוצא אבדה וכו'. זה שכתב הרב הוא מפורש במשנה (דף כ"ה:) ובודאי הינוח בין יש בו סימן לאין בו סימן ה''ז לא יגע כמו שכתב למטה כגון שמצא חמור והיא משנה מפורשת שם באלו מציאות (דף ל':): אפילו נסתפק לו וכו'. זה ספק הינוח המוזכר בגמרא שם. ולפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו (דף כ"ה:) מצא אחר הגפה ע''כ לא אמרינן דספק הינוח לא יטול אלא בשאין בו סימן אבל כשיש בו סימן לא אלא יטול ויכריז. וכ''כ הרשב''א ז''ל אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן ה''ז לא יטול ואם נטל לא יחזיר ואם יש בו סימן נוטל ומכריז דהיינו אבידה דחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז והיינו דאקשינן הכא וליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן כלומר יטול ויכריז ויתן הבעל סימן קשר או מקום ע''כ כתבו לענין פסק הלכה גם הרמב''ן ז''ל הסכים לזה שכתב דה''מ במקום שאין משתמר לגמרי אבל המשתמר לא יטול. והנראה אצלי מדברי רבינו ז''ל שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא אלא איכא למימר איניש אצנעינהו והוה ליה ספק הינוח וכו' ואוקימתא זו סותרת אוקימתות הראשונות שהיו מעמידין דוקא בדבר שאין בו סימן ומ''מ הנראה מן ההלכות וגרסת ספרינו הוא מ''ש וכן פירש רש''י ז''ל ספק הינוח בדבר שאין בו סימן: ואם עבר ונטל אסור להחזירו לשם. זהו שאמרו בגמרא ואם נטל לא יחזיר ופירשו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל וכ''נ מן הירושלמי שהטעם הוא מפני שאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתייאשו מהם ולא ישובו לבקש עוד ויבוא אחד ויטול ויפסידנו מן הבעלים ולפ''ז כתבו דאם לא הלך לו שרשאי להחזירה לשם שהרי ידע שהבעלים לא באו: ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו. זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואין צ''ל בודאי הינוח דלאו כל כמיניה לנוטלו ויזכה לו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או שהוא דרך הנחה והכי בא לידו קודם יאוש וספיקא בכה''ג לחומרא וכמ''ש פי''ד ביאוש שלא מדעת וכבר השיגו הר''א ז''ל וכתב יעמוד עד אשר יבוא אליהו. והאמת כדבריו וכ''כ הרמב''ן ז''ל זה לשונו ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכן דעת הרשב''א ז''ל וכן דעת רבינו יונתן:

כסף משנה כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו. כתב הטור על זה ולא נהירא (אלא יהא מונח עד שיבא אליהו) וגם ה''ה כתב על דברי רבינו זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (כ"א:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא: כתב ה''ה (לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו וכו') הנ''ל מדברי רבינו שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא וכו'. ואני אומר הנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא מבואר שהיא דחוקה מאד. ולכן נ''ל שרבינו סובר דכיון דר' אבא בר זבדא אמר סתם (דף כ"ה:) כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרים מ''ט דאמרינן הני איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהם מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתני' דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתניתין באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהם ומיירי בין במקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדים. כך נ''ל ליישב דעת רבינו:

ב וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין בְּדֶרֶךְ הַנָּחָה בֵּין בְּדֶרֶךְ נְפִילָה בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. דֶּרֶךְ הַנָּחָה כְּגוֹן שֶׁמָּצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּדֶּרֶךְ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁמָּצָא כְּלִי מְכֻסֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-א) 'נִדָּחִים בַּדֶּרֶךְ'. אֲבָל אִם מָצָא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים אוֹ כְּלִי מְגֻלֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:

מגיד משנה וכל דבר וכו'. זה פשוט ופירוש בין בדרך הנחה בשעבר ונטלו: כיצד דרך הנחה כגון שמצא חמור או פרה וכו'. משנה שם (דף ל':). ומ''ש ביום. מפורש בסוגיא דאמרינן או בלילותא אפילו חדא שעתא נמי פירוש הויא אבידה וחייב ליטפל בה: או שמצא כלי שמכוסה באשפה וכו'. משנה (דף כ"ה:) ולפנים יתבאר באי זה אשפה ואי אלו כלים: אבל אם מצא וכו'. משניות מפורשות שם (דף ל':):

ג רָאָה חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּאֲפָר כְּדַרְכָּן בַּלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. בִּפְנוֹת הַיּוֹם וּבַנֶּשֶׁף אִם רָאָה אוֹתָן שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז. רָאָה פָּרָה רָצָה בַּדֶּרֶךְ אִם פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעִיר אֵין זוֹ אֲבֵדָה. כְּלַפֵּי הַשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה:

מגיד משנה ראה חמור או פרה. מימרא דרב וסוגיא שם: ראה פרה וכו'. מפורש בסוגיא שעל הברייתא באוקימתא דרבא שם:

ד מְצָאָהּ רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים חַיָּב לְהַחְזִיר מִשּׁוּם אֲבֵדַת הַקַּרְקַע. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַכְּרָמִים שֶׁל עַכּוּ''ם אֵינָהּ אֲבֵדָה וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. וְאִם חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנָּה הָעַכּוּ''ם כְּשֶׁיִּמְצָאֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִידָה הַכֶּרֶם הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:

ה מָצָא פָּרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם חַיָּב לְהַחְזִיר. הָיְתָה רוֹעָה בָּעֲשָׂבִים אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּרֶפֶת שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְאֵינָהּ מְאַבֶּדֶת לֹא יִגַּע בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ אֲבֵדָה. מָצָא טַלִּית אוֹ קַרְדֹּם בְּצַד הַגָּדֵר הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. בִּסְרַטְיָא הֲרֵי זֶה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מצא פרה וכו'. משנה (דף ל"ג) וחוץ לתחום בדוקא הא תוך התחום אינו חייב להחזיר וכן מפורש בלישנא בתרא דגמרא: היתה רועה בעשבים וכו'. ברייתא. ונראה דאפילו חוץ לתחום כיון דרועה היא: או שהיתה ברפת וכו'. מפורש במשנה ורפת אפילו חוץ לתחום נמי כדאיתא בגמרא ופירוש שאינה משמרת ולא מאבדת פירש''י ז''ל שאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת ואינה משמרתו שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה ע''כ. והכוונה דבמאבדה הרי זו אבידה ויחזיר: מצא טלית או קרדום וכו'. ברייתא שם (דף ל"א) ז''ל טלית בצד גדר קרדום בצד גדר ופרה רועה בין העשבים אין זו אבידה ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה והובאה לסיוע מימרא דרב דלעיל גם ההיא דמצא פרה וכו' וג' ימים אלו בפנות היום ובנשף וכמו שמוכיח שם. וכתב הרשב''א ז''ל וז''ל מסתברא דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי אלא אכולה מילתא ואפי' טלית בצד גדר דודאי בודאי הינוח כל שלא נטלו משם תוך ג' ימים זמנן מוכיח עליהן דהרי זו אבידה ע''כ. ורבינו לא חלק: בסרטיא וכו'. ברייתא שם:

ו מָצָא * גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶן וּמְדַדִּין אַחַר הַגָּדֵר אוֹ אַחַר הַגַּפָּה אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא בַּעֲלֵיהֶן הִנִּיחוּם שָׁם. וְאִם נְטָלָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ קְשׁוּרִין קֶשֶׁר שֶׁהוּא סִימָן חַיָּב לְהַכְרִיז. וְכֵן אִם מְצָאָן קְבוּעִים בִּמְקוֹמָן חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁהַמָּקוֹם סִימָן:

ההראב"ד גוזלות מקושרים וכו'. א''א זה שבוש כל ספק הינוח יעמוד עד שיבא אליהו עכ''ל:

מגיד משנה מצא גוזלות מקושרין וכו'. פירוש גפה סתימת כותל של עץ או של קנים גדר של אבנים עכ''ל ר''ש ז''ל. ומ''ש ומדדין פירוש לדעת הרב אפילו מדדין לא יגע בהן ואין צ''ל באין מדדין. וכל זאת הבבא משנה וסוגיא שם (דף כ"ה:) וכבר כתבתי למעלה מה שהוקשה במ''ש הרי אלו שלו כלומר מפני שאין בו סימן וכן השיגו הר''א ז''ל דספק הינוח יעמוד עד שיבא אליהו בדבר שאין בו סימן:

ז מָצָא בָּאַשְׁפָּה כְּלִי מְכֻסֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת הִיא וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ מְכֻסֶּה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן אִם הָיוּ כֵּלִים קְטַנִּים כְּגוֹן סַכִּין וְשִׁפּוּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻסִּין בָּאַשְׁפָּה הַקְּבוּעָה נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

מגיד משנה מצא באשפה וכו' ואם אשפה וכו'. פסק כשתי האוקימתות האמורות בגמרא (דף כ"ה:) ועל המשנה דלא פליגן אהדדי ועיקר:

ח מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין דֶּרֶךְ הַנָּחָה לֹא יִגַּע בָּהֶן. דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן סִימָן. אוֹ שֶׁמָּצָא עִגּוּלֵי דְּבֵלָה וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן סִימָן. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן סִימָן נוֹטֵל וּמַכְרִיז שֶׁסִּימָן הֶעָשׂוּי לִדָּרֵס הֲרֵי הוּא סִימָן:

מגיד משנה מצא פירות וכו'. מפורש במשנה ובגמ' (דף כ"א) בראש הפרק: וכן אם מצא כריכות קטנות וכו'. דין הכריכות משנה ומסקנא בגמ'. ומ''ש שהרי אין בהם סימן פירוש שאין לומר מקום הוי סימן דבני רשות הרבים מגלגלין אותם ודוחפין אותם ממקומם: עיגולי דבילה וכו'. שם במשנה, וכל אלו הטעם שהרבה מהן שוין במשקל שכן דרך העושין אותם למשקל אחד. אי נמי כשהן דברים שאין דרך לידע בהם משקל לעולם ופירוש הבאות ממדינתן שלא נעשה בהן שינוי. ופירוש אניצי פשתן רשתות רשט''א בלעז ולשונות של ארגמן צמר סרוק ועשוי כמין לשונות של ארגמן: ואם יש בהן סימן. מסקנא דגמרא שם (דף כ"ב:):

כסף משנה מצא פירות מפוזרים וכו'. כתב הטור [סימן רס''ב] על זה ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דביזרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו' הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהם ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא עכ''ל. טעמו דכי אותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו שני במכנשתא דביזרי ואם כדברי רבינו טפי הוי עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה. וי''ל לדעת רבינו דהא דאקשינן אי דרך נפילה אפילו טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרינן בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתנית' ומתרצינן לה במכנשתא דביזרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני' בכל אנפי מיתוקמא כאביי וכ''כ הרמב''ן לדעת הרי''ף וכ''כ נמוקי יוסף:

ט אֲבָל אִם מָצָא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁכָּל אֵלּוּ יֵשׁ לָהֶם סִימָנִין מֻבְהָקִין. וְאִם * נִפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשׁוּמִין. שֶׁכָּל הַכַּדּוֹת כָּךְ הָיוּ רְשׁוּמוֹת וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ הַכַּדִּין כְּכִכְּרוֹת הַנַּחְתּוֹם שֶׁיֵּשׁ צוּרָה אַחַת לְכֻלָּן וּמִשְׁקָל אֶחָד לְכֻלָּם:

ההראב"ד ואם נפתחו האוצרות וכו'. א''א זה הטעם אינו מחוור אצלי והטעם שהכל נכנסים באוצרות ליקח ורואין הסימן שעליהן ולפיכך מי שנפלו ממנו מתייאש אומר אחר נתן סימניה ונטלה מיהו דוקא ברקתא דנהרא אבל בדוכתא אחריתא מקום הוי סימן עכ''ל:

מגיד משנה אבל אם מצא ככרות וכו'. משנה (דף כ"ד כ"ה) והחילוק בין נפתחו אוצרות ללא נפתחו מפורש שם בגמ' (דף כ"ג:) והטעם שכתב רבינו ז''ל כדעת רש''י ז''ל והר''א ז''ל כתב טעם אחר לומר שאפילו הם רשומין ברושם משונה שאין דרך בכך הרי אלו שלו וכן דעת הרשב''א ז''ל. עוד כתב הר''א ז''ל מיהו דוקא ברקתא דנהרא וכו' ועיקר דהכין מסקנא דגמרא למ''ד מקום הוי סימן. ונראה לי שכשכתב רבינו ז''ל לפנינו גבי כריכות דרך הנחה ברה''י חייב להכריז ה''ה לכל הדברים שהזכיר. ומ''מ עיקר הדין כך הוא דכל דרך הנחה בדבר שאין בני רה''ר דוחפים אותם ברגליהם הוי מקום סימן אבל בדברים קטנים לא שאני אומר בני רה''ר דחפוהו ולא נמצא במקום שהניחו ודרך נפילה אין לומר מקום הוי סימן שהרי אינו יודע כשנפל בו. זה העולה מכלל הסוגיות:

י מָצָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם סִימָן הַמָּקוֹם סִימָן (אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סִימָן מֻבְהָק). מָצָא אֲלֻמּוֹת בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

מגיד משנה מצא כריכות וכו'. הלכה בגמרא (דף כ"ג) ומה שכתוב בקצת ספרי הרב שהמקום אינו סימן מובהק ט''ס הוא שהרי כתב למעלה פי''ג או מקום האבדה סימנין מובהקים הן. ויש קצת ספרים שהגיהו למעלה שיעור האבדה כדי שלא יהיו דבריו הפכים למ''ש כאן ואינו דהכין אסיקנא בגמ' ובהלכות דמקום הוי סימן מובהק כמו מדה ומשקל ועוד שהרי כתב שם פי''ג שאם נתן סימנים שאינן מובהקין אין מחזירין לו האבדה וא''כ שהמקום אינו סימן מובהק מה יועיל בכאן אלא ודאי זה שנמצא כאן ט''ס הוא: מצא אלומות וכו'. ברייתא (דף כ"ב:):

כסף משנה מצא כריכות ברה''י וכו'. כתב ה''ה מ''ש במקצת ספרי הרב וכו'. ול''נ שאפשר לומר שמ''ש כאן אינו סימן מובהק היינו משום דאיכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רה''י וגלגלוהו ממקומו אבל היכא דידוע שלא נתגלגל כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק וכמ''ש פרק י''ג:

יא מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶשׂ. כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה בַּחֲתִיכוֹת. דָּג נָשׁוּךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז. שֶׁלֹּא עֲשָׂאוּם בַּעֲלֵיהֶן אֶלָּא לְסִימָן:

מגיד משנה מצא עיגול וכו'. פסק כר''י דמתני' (דף כ"א) דלא כר''מ וכפסק המשנה:

כסף משנה מצא עיגול ובתוכו חרס וכו'. כתב הטור על זה איני יודע למה פסק כר' יהודה וא''א הרא''ש ז''ל פסק כחכמים וכו' עכ''ל. וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ''ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע''ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי''ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע''פ שלא נעשה בכוונה וה''ל כסימן הבא מאליו עכ''ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ''ש דמשום דאמרינן דכ''ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ''ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס''ד דקסבר ת''ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ''ש דמשום דקי''ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא''כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ''ש שהרי''ף פסק כר' יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי''ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא''ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר''מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר''מ ור' יהודה היא הלכה כר' יהודה והרא''ש לא גריס דברי ר''מ אלא סתם מתני' היא והלכתא כוותה:

יב מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין בְּמָקוֹם הַגֳּרָנוֹת אִם הָיוּ כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ בְּיֶתֶר עַל אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מְטַפְּלִים בַּאֲסִיפָתָן. הָיוּ מְפֻזָּרִין בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּם שָׁם. הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ קַבַּיִם בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מִינִין כְּמוֹ תְּמָרִים שֻׁמְשְׁמִין [וְרִמּוֹנִים] כָּל אֵלּוּ סָפֵק לְפִיכָךְ לֹא יִטּל. וְאִם נָטַל אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

מגיד משנה מצא פירות מפוזרין וכו'. מימרא וסוגיא בראש הפרק. ומ''ש כל אלו ספק. בעיי דלא איפשיטו שם. ומ''ש שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים. לפי גרסת גמרתנו הכוונה אחת משלש אלה ואיבעיא להו התם מי אמרינן כיון דשומשמין חשובין הן טרח ומאסף להו ותמרים ורימונים כיון דלית בהו טירחא שהן גסין מאסף להו או דילמא לא שנא והוא כלל לכל כיוצא בזה. זה מפורש בגרסאות שלנו:

יג הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי פֵּרוֹת אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ הַפֵּרוֹת. וְהַכְּלִי נוֹטֵל וּמַכְרִיז. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַכְּלִי שֶׁל אֶחָד וְהַפֵּרוֹת שֶׁל אַחֵר וַהֲרֵי אֵין בּוֹ סִימָן. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד חַיָּב לְהַכְרִיז:

מגיד משנה המוצא ציבורי פירות וכו'. או פירות בכלי. פירוש מפני שסתם כלים יש בהן סימן ופירות סתמן של בעלי הכלי. ופירוש כמות שהוא ריקן ולשונו כלשון המשנה (דף כ"ד כ"ה): מצא כלי ולפניו פירות וכו'. נמצא בקצת ספרי רבינו הרי שלו הפירות והכלי. והוא טעות דודאי בכלי שיש בו סימן הוא דאי לא פירות בכלי או כלי כמות שהוא אמאי חייב להכריז אלא כך ראוי להיות הרי אלו שלו הפירות והכלי נוטל ומכריז ואם כדברי הספרים הוא איני מבין כוונת רבינו ז''ל דדומיא דכלי כמות שהוא עסקינן ועוד שהרי מבואר כן בגמ' והכלי אינו שלו מיהו בכלי שאין בו [סימן] ודאי שלו וכמו שנתבאר פי''ד:

יד כֵּיצַד. הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיוּ פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיוּ אָגֳּנִים לַכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מִן הַכְּלִי הָיָה נִשְׁאַר מֵהֶן בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאָגֳּנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן בָּאָרֶץ חַיָּב לְהַכְרִיז:

מגיד משנה כיצד היו וכו'. חלוקין אלו מפורשין בגמ' (דף כ"ה) אוקימתא דרב פפא ובתרי לישני בתראי:

טו הַמּוֹצֵא קְצִיעוֹת בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה לַדֶּרֶךְ וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים תַּחְתֶּיהָ מֻתָּרוֹת מִשּׁוּם גֵּזֶל. שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת. וּפְטוּרוֹת מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר. אֲבָל זֵיתִים וְחָרוּבִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲסוּרִין:

מגיד משנה המוצא קציעות וכו'. פי' תאנים יבשות שקוצצין באיזמל ומוהל שלהן זב ושוטחים אותם ליבשם וברייתא היא מפורשת בראש הפרק (דף כ"א:) ופטור המעשר הוא כדין הפקר שפטור:

טז תְּמָרִים שֶׁמְּשִׁירָן הָרוּחַ מֻתָּרוֹת שֶׁהַבְּעָלִים מְחָלוּם לְכָל אָדָם וְזוֹ הִיא חֶזְקָתָן. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְחִילָה אֲסוּרִין. וְכֵן אִם הִקְפִּיד בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת אוֹ תִּקֵּן מָקוֹם שֶׁיִּפְּלוּ בּוֹ הַנּוֹבְלוֹת עַד שֶׁיְּלַקְּטֵם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא מָחַל:

מגיד משנה תמרים שמשירן הרוח וכו'. מפורש בגמ' (דף כ"ב:) והני מילי דהיתר התמרים יותר מזיתים וחרובין מפני שהבעלים מוחלין להם מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקתן ואין אוכלים שאר פירות כגון זיתים וחרובין והכין איתא בגמרא וכפירושו פירשו רוב המפרשים:

יז חָתוּל רַע שֶׁהוֹרֵג אֶת הַקְּטַנִּים אָסוּר לְקַיְּמוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֵּזֶל וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹרוֹ מוֹעִיל אֶלָּא כָּל הַמּוֹצְאוֹ זָכָה בּוֹ וְהוֹרְגוֹ וְהָעוֹר שֶׁלּוֹ:

מגיד משנה חתול רע וכו'. מימרא במרובה (דף פ':) וכתב הורג את הקטנים מפני שאותו מעשה כך היה שהחתול x הרג תינוק ודרש רב כך שאסור לקיימו:

יח גּוֹזָל הַנִּמְצָא קָרוֹב לַשּׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ חוּץ לַחֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ שֶׁאֵין הַגּוֹזָל מְדַדֶּה יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. נִמְצָא בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת הֲרֵי הוּא שֶׁל קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יַחֲלֹקוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ יוֹנֵי שְׁתֵּי הַשּׁוֹבָכוֹת שָׁוִים בְּמִנְיָן. אֲבָל אִם הָיוּ יוֹנֵי הָאֶחָד רַבִּים הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחוֹק:

מגיד משנה גוזל הנמצא וכו'. משנה בפ' לא יחפור (דף כ"ג:): נמצא בין שני וכו'. משנה שם: בד''א וכו'. מימרא שם ופסק רבינו כדעת ההלכות ופירוש כגון שהיה תוך כ' אמה לשובך שיוניו מעטין ותוך מ' לשובך שיוניו מרובין אפילו אם היה יותר מנ' אמה לשובך פשיטא שאינו שלו שאין המדדה מדדה יותר מנ' אמה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן