הלכות גזלה ואבדה - פרק ארבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גזלה ואבדה - פרק ארבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַשִׂמְלָה בִּכְלַל (דברים כב-ג) 'כָּל אֲבֵדַת אָחִיךָ' הָיְתָה וְכֵן הַשּׁוֹר וְהַשֶּׂה וְהַחֲמוֹר. וְלָמָּה פֵּרֵט הַכָּתוּב (דברים כב-ג) 'חֲמוֹר' לְהַחְזִירוֹ בְּסִימָנֵי מִרְדַּעַת אַף עַל פִּי שֶׁהַסִּימָן בְּדָבָר הַטָּפֵל לוֹ יַחְזִיר. וְלָמָּה פֵּרֵט שׁוֹר וְשֶׂה לְהַחְזִיר אֲפִלּוּ גִּזַּת הַשֶּׂה אוֹ גֵּז [א] זְנַב שׁוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבָר מוּעָט. וְלָמָּה פֵּרֵט הַשִּׂמְלָה לִלְמֹד מִמֶּנָּה מָה הַשִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְחֶזְקָתָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹבְעִין וְחַיָּב לְהַחְזִיר אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִים הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין וְחַיָּב לְהַחְזִיר. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין אֶלָּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִים:

מגיד משנה השמלה בכלל וכו'. מדרש השור והשה והחמור הם מפורשים בגמרא (דף כ"ז): ולמה פרט לך השמלה כו'. משנה מפורשת שם באלו מציאות:

ב זֶה הַכְּלָל בַּאֲבֵדָה כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן כֵּיוָן שֶׁאָבַד וְיָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים שֶׁאָבַד הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן מַסְמֵר אֶחָד אוֹ מַחַט אַחַת אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁהֲרֵי אֵינָן יְכוֹלִים לִתֵּן סִימָן לְהַחְזִירוֹ לָהֶן וּלְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא לָזֶה שֶׁמְּצָאוֹ:

מגיד משנה זה הכלל וכו' כל דבר שאין בו סימן וכו'. זה מפורש באותו פרק בכמה מקומות:

ג וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן כְּגוֹן שִׂמְלָה וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ בְּעָלָיו שֶׁהֲרֵי דַּעְתָּן תְּלוּיָה לִתֵּן סִימָנִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וְיַחְזֹר לָהֶן לְפִיכָךְ הַמּוֹצְאוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע אוֹתָם אוֹמְרִים וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּרְאִין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי אוֹתָהּ הָאֲבֵדָה שֶׁל מוֹצְאָהּ:

מגיד משנה וכל דבר שיש בו סימן וכו'. מפורש שם: אלא אם כן ידע שנתייאשו וכו'. מימרא דרב זביד (דף כ"ג) כיון דאמר ווי לי לחסרון [כיס] מייאש לה מינה ובדבר שיש בו סימן הוא דבדבר שאין בו סימן לא בעינן עד דאמר אלא כיון דמשמש ולא מצא הוי יאוש כך פירש הרשב''א ז''ל וכדברי רבינו ז''ל ופירוש הכרחי הוא:

ד וְכֵן אִם מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בַּיָּם וּבַנָּהָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ מִשָּׁעָה שֶׁנָּפַל. וּלְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאָן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה וכן אם מצא וכו'. מפורש שם (כ"ד:) ופסק כפסק ההלכה:

ה יֵאוּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן אֵינוֹ יֵאוּשׁ. כֵּיצַד. נָפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר וְלֹא יָדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁיָּדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל יִתְיָאֵשׁ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יֵאוּשׁ עַתָּה עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל. אֲבָל אִם עֲדַיִן אוֹמְרִים הַבְּעָלִים שֶׁמָּא נְתַתִּיו לִפְלוֹנִי אוֹ בְּמִגְדָּל הוּא מֻנָּח אוֹ שֶׁמָּא טָעִיתִי בַּחֶשְׁבּוֹן וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵין זֶה יֵאוּשׁ:

מגיד משנה יאוש שלא מדעת. פסק כאביי (דף כ"א:) דהכין איפסיק הלכתא בהדיא בגמ' (דף כ"ב:). ודע שהנראה מן הסוגיא היא שכל דבר שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו אסור מספק לפי ששם אמרו גבי מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואקשינן עליה דאביי ופרקינן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה אלמא מסתמא בדבר שאין לתלות אסור דאי לא מאי קושיא ומאי פירוקא. זה נ''ל וכל הסוגיא מוכחת כך:

ו הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר עַל הָאָרֶץ וְלֹא יָדַע בּוֹ וְנָטַל הַדִּינָר קֹדֶם יֵאוּשׁ עוֹבֵר עַל עֲשֵׂה וְעַל שְׁנֵי לָאוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ הֶחְזִיר לוֹ הַדִּינָר לְאַחַר שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מַתָּנָה הִיא זוֹ וּכְבָר עָבַר עַל הָאִסּוּרִים:

מגיד משנה הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ וכו'. זהו מימרא באלו מציאות (דף כ"ו:). ומ''ש רבינו ואפילו החזיר לו הדינר אחר יאוש וכו'. נוסחא כתובה בהלכות ובפירוש ר''ח ובקצת הספרים והשיגו עליה:

ז נָטַל הַדִּינָר לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחְזִירוֹ וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּן לִגְזל אוֹתוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם (דברים כב-א) 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם'. הִמְתִּין לָהּ וְלֹא הוֹדִיעַ לַבְּעָלִים וְלֹא נָטַל הַדִּינָר עַד שֶׁיָּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ נָטַל הַדִּינָר מֵעַל הָאָרֶץ אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם (דברים כב-ג) 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה נטל הדינר לפני היאוש וכו'. גם זה מבואר באותה סוגיא: המתין לה ולא הודיע וכו'. שם באותה מימרא:

ח רָאָה סֶלַע אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁנָּפַל אֲפִלּוּ מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁמָּא שֻׁתָּפִין הֵן וּמָחַל אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצֵאת אֲבֵדָתוֹ שֶׁל זֶה שְׁוֵה פְּרוּטָה:

מגיד משנה ראה סלע או מטבע וכו'. פסק כרבא דבתרא הוא וכן בהלכות שם וזה לשון הגמרא (דף כ"ו:) איכא דאמרי [אמר רבא] אע''ג דלית בה אלא שוה שתי פרוטות [חייב להחזיר מ''ט] אימא שותפי נינהו וחד מינייהו אחוליה אחליה מנתיה לגבי חבריה וכתב הרשב''א ז''ל ודוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא דמאי אמרת דילמא תרוייהו לגבי חד מחלי לכולי האי לא חיישינן עכ''ל. והכוונה שאם היה שוה פרוטה לבד או פחות מפרוטה וחצי לא חיישינן דילמא תרי מחלי לגבי חד ואף כן נראה מן הגמרא דאי לא דר''נ דאמר ראה סלע שנפלה משלשה אינו חייב להחזיר היכי משכחת לה. ומיהו אפשר שרבינו ז''ל אינו סובר ההיא דר''נ ולמטה פ''י יתבאר:

ט רָאָה חֲבֵרוֹ שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר בְּתוֹךְ הַחל אוֹ בְּתוֹךְ הֶעָפָר וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה כְּנוֹפֵל לַיָּם אוֹ לַנָּהָר וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן. וַאֲפִלּוּ רָאָה אוֹתוֹ מֵבִיא כְּבָרָה לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. בְּדַעַת רְעוּעָה הוּא מְחַפֵּשׂ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַפְּשִׂים בֶּעָפָר שְׁאָר הַבַּלָּשִׁין שֶׁלֹּא נָפַל מֵהֶן כְּלוּם שֶׁמָּא יִמְצְאוּ מַה שֶּׁנָּפַל לַאֲחֵרִים כָּךְ הוּא זֶה מְחַפֵּשׂ לֹא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֵשׁ:

מגיד משנה ראה חבירו וכו'. מימרא שם בהלכות:

י הַמּוֹצֵא סֶלַע בַּשּׁוּק. מְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ שֶׁלִּי הִיא וַחֲדָשָׁה הִיא וְשֶׁל מְדִינָה פְּלוֹנִית הִיא וְשֶׁל מֶלֶךְ פְּלוֹנִי הִיא. אֲפִלּוּ אָמַר שְׁמִי כָּתוּב עָלֶיהָ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. שֶׁאֵין סִימָנֵי הַמַּטְבֵּעַ סִימָן מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתוֹ לְהוֹצָאָה. וְאָנוּ אוֹמְרִין שֶׁלּוֹ הָיְתָה וְהוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ וְנָפְלָה מִיַּד אַחֵר. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ סִימָן שֶׁסּוֹמְכִין עָלָיו מִשְּׁעַת נְפִילָה נִתְיָאֵשׁ וַהֲרֵי הִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ:

מגיד משנה המוצא סלע וכו'. בברייתא מפורשת שם (דף כ"ה:) ובהלכות. ומ''ש ואנו אומרים שלו היתה והוציאה מתחת ידו וכו' מהלכות הרב אלפסי ז''ל ובקצת ספרי הגמרא כתוב כן וכתב הרמב''ן ז''ל דאע''ג דודאי ידיע מילתא דדידיה הוא חוששין שמא הוציא את זה ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי הוא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ''ל:

יא הַמּוֹצֵא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן בְּצַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן חַיָּב לְהַכְרִיז. בָּא בַּעַל הַסִּימָן וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ וְאָמַר שֶׁזֶּה בִּלְבַד נָפַל מִמֶּנּוּ זָכָה הַמּוֹצֵא בַּדָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן:

מגיד משנה המוצא דבר שיש בו סימן וכו'. ברייתא שם (דף כ"ה) בהלכות ואתפרש בגמרא שאם יש הוכחה באותו שאין בו סימן שאינו של אותו שיש בו סימן הרי הוא שלו וכן בהלכות ויתבאר לפנינו פט''ו:

יב הַמּוֹצֵא כְּלֵי חֶרֶשׂ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁצּוּרַת כֻּלָּן שָׁוָה. אִם כֵּלִים חֲדָשִׁים הֵן הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הֵן כְּמוֹ דִּינָר מִשְּׁאָר הַדִּינָרִים שֶׁאֵין לוֹ סִימָן וְאֵין הַבְּעָלִים מַכִּירִים אוֹתָן. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם פַּךְ זֶה אוֹ צְלוֹחִית זוֹ שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אַחֵר. וְאִם הָיוּ כֵּלִים [ב] שֶׁשְּׂבָעָתַן הָעַיִן חַיָּב לְהַכְרִיז. שֶׁאִם יָבוֹא תַּלְמִיד חָכָם וְיֹאמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן בִּכְלִי כָּזֶה סִימָן יֵשׁ לִי בּוֹ טְבִיעוּת עַיִן חַיָּב לְהַרְאוֹתוֹ לוֹ, אִם הִכִּירוֹ וְאָמַר שֶׁלִּי הוּא מַחֲזִירִין לוֹ:

מגיד משנה המוצא כלי חרס וכו' עד סוף הפרק. מפורש במשנה (דף כ"א) ובגמ' (דף כ"ג) שם בהלכות. ומה שכתב חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם וכו'. פירש הר''א ז''ל דהכרזה זו אינה אלא בבתי כנסיות ובבית מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויין שם ואין מכריזין אלא שלש פעמים והרמב''ן ז''ל פירש שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם וכדאמרינן התם בשוקא דרבנן:

כסף משנה המוצא כלי חרש וכיוצא בהם וכו'. כתב ה''ה ומ''ש חייב להכריז שאם יבא תלמיד חכם וכו' פירש הר''א דהכרזה זו x אינה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אלא מקום שת''ח מצויים שם וכו'. ואני אומר שמפשט דברי רבינו נראה שאפילו מצא במקום שאין ת''ח מצויין שם אם בא ת''ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו והטעם משום דכיון שהאובד הוא ת''ח כשמרגיש שאבד אע''פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתַלְמִיד וָתִיק שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ כְּלָל אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם אוֹ בְּמַסֶכְתָּא אוֹ בְּמִטָּה אוֹ בְּבַיִת שֶׁהוּא מִתְאָרֵחַ בּוֹ. כֵּיצַד. הָיָה עוֹסֵק בְּמַסֶּכְתָּא דְּנִדָּה וְאָמַר בְּמִקְוָאוֹת אֲנִי שׁוֹנֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁאָלוּהוּ שְׁאֵלוֹת בְּעִנְיַן נִדָּה. אוֹ שֶׁיָּשַׁן בְּמִטָּה זוֹ וְאוֹמֵר בְּזוֹ אֲנִי יָשֵׁן שֶׁמָּא יִמָּצֵא שָׁם קֶרִי. אוֹ שֶׁנִּתְאָרֵחַ אֵצֶל שִׁמְעוֹן וְאָמַר אֵצֶל רְאוּבֵן אֲנִי מִתְאָרֵחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עַל זֶה שֶׁנִּתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ. אוֹ שֶׁהֵבִיא שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְהוֹסִיף וְגָרַע כְּדֵי לְחַבְּבָן זֶה לָזֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁשִּׁנָּה בְּדִבּוּרוֹ חוּץ מִדְּבָרִים אֵלּוּ אֵין מַחֲזִירִין לוֹ בִּטְבִיעוּת עַיִן:

מגיד משנה ומ''ש או שהביא שלום וכו'. מפורש בהלכות ואינו באלו מציאות בגמ' אבל היא מימרא פ' הבא על יבמתו (דף ס"ה:) והביאוה בהלכות כאן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן