הלכות גזלה ואבדה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות גזלה ואבדה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-א) 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם'. וְהָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וֶהֱנִיחָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-א) 'לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ' (דברים כב-א) 'וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם'. וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הֱשִׁיבָהּ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה:

מגיד משנה השבת אבידה וכו'. מבואר בכתוב: והרואה וכו'. מפורש בפסוק ובמציעא פרק שני (דף כ"ו:):

ב לָקַח אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא הֱשִׁיבָהּ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין עַל (דברים כב-ג) 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם' וְעַל (ויקרא יט-יג) 'לֹא תִגְזל'. אֲפִלּוּ הָיָה בַּעַל הָאֲבֵדָה רָשָׁע [א] וְאוֹכֵל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִצְוָה לְהָשִׁיב לוֹ אֲבֵדָתוֹ. אֲבָל אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס הֲרֵי הוּא אֶפִּיקוֹרוֹס וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים וְעוֹבְדֵי עַכּוּ''ם וּמְחַלְּלֵי שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אָסוּר לְהַחְזִיר לָהֶן אֲבֵדָה כְּעַכּוּ''ם:

מגיד משנה לקח האבידה ולא השיבה וכו'. מימרא פ' אלו מציאות [דף כ''ו:] ובשלקח לפני יאוש: אפילו היה בעל האבידה וכו'. בע''ז בפ' אין מעמידין (דף כ"ו:) לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ופירשו שם לתאבון בדוקא כדאיתא בגמ': אבל אוכל וכו'. שם:

כסף משנה אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס. בפרק ב' דע''ז (דף כ"ו:) מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר [לתיאבון] מומר להכעיס מין הוא וחד אמר אפי' להכעיס נמי מומר ופסק כמ''ד אפיקורוס משום דאמרינן התם דר''י ור' אבהו סברי הכי ויש לתמוה למה בפ''ג מהל' תשובה לא מנאו בכלל אפיקורוס. ומ''ש והאפיקורוסים בפ' הנזכר כתב מי הם הנקראים אפיקורוסים ומשמע ודאי שדינם אחד. ומ''ש עכו''ם ומחללי שבת בפרהסיא. מבואר בפ''ק דחולין (דף ג':) שדינם כעכו''ם:

ג אֲבֵדַת עוֹבֵד עַכּוּ''ם מֻתֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ג) 'אֲבֵדַת אָחִיךָ'. וְהַמַּחֲזִירָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד רִשְׁעֵי עוֹלָם. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה וְחַיָּב לְהַחְזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מַכְנִיסִין כְּלֵיהֶם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

מגיד משנה אבידת עכו''ם. מימרא בהגוזל ומאכיל (דף קי"ג:): והמחזירה ה''ז וכו'. מימרא בסנהדרין פרק אלו הנשרפין (דף ע"ז:) וכו' המחזיר אבידה לעובד עכו''ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו וכו': ובמקום שיש חילול השם וכו'. מפורש בהגוזל ומאכיל: ובכ''מ מכניסין וכו'. ירושלמי בהניזקין מכניסין כלי עכו''ם וכלי ישראל מפני דרכי שלום:

כסף משנה אבידת העכו''ם מותרת וכו' ואם החזירה לקדש את השם וכו'. בירושלמי פרק אלו מציאות. ומ''ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה ומ''ש וחייב להחזירה. נראה דהיינו לומר דאע''ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש חילול השם בדבר אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו''ם שישראל גנבוה:

ד טָעוּת הָעַכּוּ''ם כַּאֲבֵדָתוֹ וּמֻתֶּרֶת. וְהוּא שֶׁטָּעָה מֵעַצְמוֹ אֲבָל לְהַטְעוֹתוֹ [ב] אָסוּר:

מגיד משנה טעות העכו''ם. פסק כרב כהנא דעבד הכי פרק הגוזל ומאכיל. מיהו מהך דשמואל ורבינא משמע התם דאין צריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ורב כהנא דעביד הכי ממדת חסידות:

ה כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁעָשָׂה הָעַכּוּ''ם חֶשְׁבּוֹן וְטָעָה. וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ יִשְׂרָאֵל רְאֵה שֶׁעַל חֶשְׁבּוֹנְךָ אֲנִי סוֹמֵךְ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֶלָּא מַה שֶּׁאַתָּה אוֹמֵר אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כְּגוֹן זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לוֹ כֵּן אָסוּר שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן הַגּוֹי לְבָדְקוֹ וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

ו עִיר שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים וְעַכּוּ''ם דָּרִין בָּהּ וּמֶחֱצָה עַכּוּ''ם וּמֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל וּמָצָא בָּהּ אֲבֵדָה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ חַיָּב לְהַחְזִיר:

מגיד משנה עיר שישראל ועכו''ם וכו'. משנה במסכת מכשירין פרק ב' ואיתא פרק אלו מציאות (דף כ"ד:) ושם נתבאר דין זה:

ז הָיָה רֹב הָעִיר עַכּוּ''ם אִם מָצָא בְּמָקוֹם מִן הָעִיר שֶׁרֹב הַמְּצוּיִים שָׁם יִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהַכְרִיז. אֲבָל אִם מָצָא בִּסְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁהָעַכּוּ''ם מְצוּיִין שָׁם תָּמִיד וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם הֲרֵי הַמְּצִיאָה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ. שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה כְּשֶׁנָּפְלָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר עַכּוּ''ם מְצָאָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. הָרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְעוֹשֶׂה לְפָנִים [ג] מִשּׁוּרַת הַדִּין מַחְזִיר אֶת הָאֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת סִימָנֶיהָ:

מגיד משנה היה רוב העיר וכו' אם מצא במקום מן העיר וכו'. זה מבואר בפרק אלו מציאות וכגון בתי כנסיות ובתי מדרשות שלנו וכ''פ בהלכות דקי''ל דהרי היא של מוצאה ברוב עכו''ם אבל לא ברוב ישראל ואלו המקומות כרוב ישראל דרים בהן הן כדמוכח התם: אבל אם מצא וכו' ואפילו בא ישראל ונתן סימניה. מפורש שם ובהלכות הרב ז''ל: אף על פי שהיא שלו. מפורש שם ובהלכות:

ח מָצָא בְּעִיר זוֹ שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ''ם חָבִית שֶׁל יַיִן יֵינָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְקַנְקַנָּהּ מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה לְזֶה יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּצָאָהּ:

מגיד משנה מצא בעיר זו שרובה עכו''ם חבית של יין. מימרא שם באלו מציאות כל זו הבבא. ומה שכתב שאם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה לזה שמצאה, מפורש שם ויש שפירשו סימנין אלו חותם בתוך חותם להתיר בשתיה והרשב''א הכריע דבסתימה סגי להתיר בשתיה דע''כ לא בעינן חותם בתוך חותם אלא היכא דמרתתי אבל הכא דהויא מציאה אם איתא דעכו''ם נגע אמאי הדר וסתים והויא ליה כבולשת דחביות סתומות מותרות:

ט עוֹף שֶׁחָטַף בָּשָׂר וְהִשְׁלִיכוֹ בְּחָצֵר אַחֶרֶת אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה עוף שחטף בשר וכו'. מעשה שם. ומ''ש מותר משום אבדה. לומר דמשום ספק טרפה אסור וכדמוכח התם:

י הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן הֲרֵי זוֹ שֶׁל מוֹצְאָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ג) 'אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ'. מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם. יָצָאת זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם שֶׁזֶּה וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה:

מגיד משנה המוצא אבידה בזוטו של ים וכו'. ברייתא דרשב''א כפשטה שם וכבר כתבתי בדין זה פרק ו':

יא הַמְאַבֵּד מָמוֹנוֹ לְדַעַת אֵין נִזְקָקִין לוֹ. כֵּיצַד. הִנִּיחַ פָּרָתוֹ בְּרֶפֶת שֶׁאֵין לָהּ דֶּלֶת וְלֹא קְשָׁרָהּ וְהָלַךְ לוֹ. הִשְׁלִיךְ כִּיסוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ לוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי זֶה אִבֵּד מָמוֹנוֹ לְדַעְתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְרוֹאֶה דָּבָר זֶה לִטּל לְעַצְמוֹ אֵינוֹ זָקוּק לְהַחְזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ג) 'אֲשֶׁר תֹּאבַד' פְּרָט לִמְאַבֵּד לְדַעְתּוֹ:

מגיד משנה המאבד ממונו וכו'. זה פשוט (בתרא דף פ"ג:) ואמרינן בפרק אלו מציאות (דף כ"ה:) גבי אשפה עשויה ליפנות אבדה מדעת היא פירוש ואין נזקקין לו:

כסף משנה המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' ואע''פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו וכו'. כתב הטור על זה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר עכ''ל. ודעת רבינו שבשביל שזה אינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם:

יב אֲבֵדָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל וְלֹא לְהַחְזִירָהּ:

מגיד משנה אבדה שאין בה וכו'. ברייתא שם:

יג מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה אִם הָיָה חָכָם אוֹ זָקֵן מְכֻבָּד שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּל כֵּלִים אֵלּוּ בְּיָדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהֶן וְאוֹמֵד אֶת דַּעְתּוֹ אִלּוּ הָיוּ שֶׁלּוֹ אִם הָיָה מַחֲזִירָן לְעַצְמוֹ כָּךְ חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם לֹא הָיָה מוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ אֲפִלּוּ הָיָה שֶׁלּוֹ כָּךְ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. הָיָה דַּרְכּוֹ לְהַחְזִיר כֵּלִים כָּאֵלּוּ בַּשָּׂדֶה וְאֵין דַּרְכּוֹ לְהַחְזִירָן בָּעִיר וּמְצָאָן בָּעִיר אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. מְצָאָן בַּשָּׂדֶה חַיָּב לְהַחְזִירָן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי נִכְנַס בָּהֶן לָעִיר וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ:

מגיד משנה מצא שק או קופה וכו'. משנה שם (דף כ"ט:). ומ''ש ואומר דעתו. בגמרא מימרא שם (דף ל':): היה דרכו להחזיר וכו'. מפורש שם: מצאן בשדה וכו'. בעיא דלא איפשיטא מי אמרינן x כיון דאין דרכו בעיר פטור אפילו להתחיל או דילמא בשדה מיהת וכו' ופסק לחומרא:

כסף משנה מצא שק או קופה וכו' ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו וכו'. בפ' אלו מציאות (דף ל':) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר: היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה וכו' מצאן בשדה חייב להחזירן וכו'. כתב הרא''ש ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא [ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר] ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב [ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחוייב בו לא זלזל בספק איסור] וחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר מממונו יעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ולדעת רבינו י''ל דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבא הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מיטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין:

יד וְכֵן אִם מָצָא בְּהֵמָה וְהִכִּישָׁהּ נִתְחַיֵּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וּלְהַחֲזִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ שֶׁהֲרֵי הִתְחִיל [ד] בַּמִּצְוָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-א) 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם' הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמָעוֹ. לְעוֹלָם הוּא חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּהּ לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ לְמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּר כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָּה וְאָבְדָה מִשָּׁם חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ:

מגיד משנה וכן אם מצא בהמה וכו'. מפורש שם (דף ל':): החזירה וברחה אפי' מאה פעמים וכו'. משנה שם ב''מ (דף ל':): לעולם הוא חייב וכו'. מפורש בב''ק פרק הכונס צאן לדיר (דף נ"ז):

כסף משנה ומ''ש וכן אם מצא בהמה והכישה חייב להטפל בה ולהחזירה. מימרא דרב וכו'. ומפרש טעמא בפרק הספינה (דף פ"ח) משום דאנקטה נגרי ברייתא ופיר''ש כלומר דרגילה לברוח ולילך מרחוק (ומש"ה) נתחייב בה. ולפ''ז דוקא בהמה דשייך בה ה''ט הוי דינא הכי אבל בכלים דלא שייך בהו ה''ט אע''פ שהתחיל יכול להניחם. ונמוקי יוסף כתב וז''ל הכישה נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בהשבה גמורה כך פירש''י ז''ל ולפ''ז ה''ה לכלים וכך הם דברי הרמב''ם בהלכות גזילה והרנב''ר תמה דלא משמע כן פרק הספינה דהתם קאמר טעמא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ''ל. ומלשון רבינו שכתב וכן אם מצא בהמה והכישה משמע דדוקא בבהמה הוא דהוי דינא הכי ולא בכלים אע''ג דבמצא כלים בשדה קאמר דחייב להחזירם אפילו בעיר התם שאני דכיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בהם אבל בשמצאם במקום שאין דרכו להחזיר יכול להניחם אבל מדיהיב טעמא שהרי התחיל במצוה משמע דה''ה לכלים דה''ט שייך בהו ומשמע שעל זה תמה הרנב''ר ואמר דבפרק הספינה לא משמע כן וכו' ובפרק הכונס אמר הכי רבא בהדיא. ונראה לי דבבהמה דוקא קאמר רבינו והתחיל במצוה דקאמר ה''פ התחיל במצות השבה ואם לא יגמרנה הרי נמשך היזק לבעל אבידה דאנקטינהו נגרי ברייתא. ויש הוכחה לזה מדכתב אחר כך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה וכו' אבל ב''ח לעולם חייב להטפל עד שיכניסה לרשות הבעלים המשתמרת כו'. ההולך בדרך הטוב והישר וכו' ואע''פ שאינה לפי כבודו. ודין זה דאינה לפי כבודו אין זה מקומו ואיחרו כדי לכתוב קודם לו ההיא דב''ח לעולם חייב להטפל בה וכו' דהוי טעמא משום נגרי ברייתא דנילף מינה דהכישה מה''ט הוא:

טו הֶחְזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּשַׁחֲרִית לְמָקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין שָׁם בְּשַׁחֲרִית אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ שֶׁהֲרֵי הַבְּעָלִים רוֹאִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. אֲבָל בְּבַעֲלֵי חַיִּים לְעוֹלָם חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים:

מגיד משנה החזיר את האבדה וכו'. מפורש שם בבא קמא (דף נ"ו:) באוקימתא דאוקי רבה ואמר שומר אבידה כשומר חנם דמי ואף על גב דקיימא לן כרב יוסף דאמר שומר שכר הוא כמו שיתבאר פרק י''ג דין האוקימתא אמת הוא: אבל בבעלי חיים וכו'. ואין צריך דעת וכו'. מפורש שם (דף נ"ז):

כסף משנה החזיר את האבידה בשחרית וכו'. בפ' הכונס (דף נ"ו:) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש''ח דמי או כש''ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב להטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א''ל הב''ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה''ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו לביתו ש''מ כש''ש דמי א''ל מודינא לך בב''ח דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע''ג דהא דקאמר החזיר שחרית למקום שיראנה רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קי''ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כשומר שכר דמי וכמבואר פי''ג לא פליגי אלא בגנובה או אבודה מביתו אם חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה דהשבה מעליא היא זו:

טז רָאָה בְּהֵמָה שֶׁבָּרְחָה מִן הַדִּיר וְהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ הֲרֵי זֶה קִיֵּם הַמִּצְוָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת הַבְּעָלִים:

מגיד משנה ראה בהמה וכו'. פ' אלו מציאות (דף ל"א) מפורש:

יז הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין מַחְזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּכָל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ:

מגיד משנה ההולך בדרך הטוב לפנים משורת הדין. מעשה הוא באלו מציאות (דף ל':):

כסף משנה ההולך בדרך הטוב והישר וכו'. בפ' אלו מציאות (דף ל"ז:) ר' ישמעאל בר' יוסי [הוה קאזיל באורחא] פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי [אותבנהו וקא מיתפח] א''ל דלי לי א''ל כמה שוין א''ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקרה וכו' והא ר' ישמעאל בר' יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה לפנים משורת הדין הוא דעבד:

יח כֹּהֵן שֶׁרָאָה הָאֲבֵדָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְהַחְזִירָהּ שֶׁבְּעֵת שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל הֶשֵּׁב אֲבֵדָה מְבַטֵּל עֲשֵׂה שֶׁל (ויקרא כא-ו) 'קְדשִׁים יִהְיוּ' וְעוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁל (ויקרא כא-ד) 'לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו' וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה:

מגיד משנה כהן שראה אבידה וכו'. משנה וגמרא באלו מציאות. ומ''ש שמקיים וכו' ואין עשה דוחה ל''ת ועשה הוא כגרסת ההלכות ורש''י ז''ל אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דתיפוק לי דבעידנא דקא עייל בבית הקברות אכתי לא מקיים מצות עשה דהשב תשיבם ואין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת דבעידנא דקא עבר [על] הלאו מקיים את העשה ואין הגרסא כדבריהם ז''ל ולענין דינא לא נפקא לן מידי:

יט רָאָה אֶת הָאֲבֵדָה וְאָמַר לוֹ אָבִיו אַל תַּחְזִירֶנָּה יַחְזִיר וְלֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. שֶׁאִם קִבֵּל מֵאָבִיו נִמְצָא בְּעֵת שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל (שמות כ-יב) (דברים ה-טז) 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' בִּטֵּל עֲשֵׂה שֶׁל (דברים כב-א) 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם' וְעָבַר עַל (דברים כב-ג) 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם':

מגיד משנה ראה את האבדה ואמר לו אביו אל תחזירנה. פירוש אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה יחזיר ואל יקבל ממנו. משנה וגמרא שם (דף ל"ב): שאם קבל מאביו וכו'. כשיטת הרב אלפסי ז''ל והעיקר דכי אמור בגמרא עשה ולא תעשה הוא לאו אאבדה קאי ולענין דינא לא נפקא לן מידי:

כ הָרוֹאֶה מַיִם שׁוֹטְפִין וּבָאִין לְהַשְׁחִית בִּנְיַן חֲבֵרוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ חַיָּב לִגְדֹּר בִּפְנֵיהֶם וּלְמָנְעָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ג) 'לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ' לְרַבּוֹת אֲבֵדַת קַרְקָעוֹ:

מגיד משנה הרואה מים שוטפין וכו'. מימרא וברייתא שם (דף ל"א):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן