הלכות ברכות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ברכות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וּלְבַסּוֹף [א] בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת חוּץ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הַכְּתוּבִין בַּתּוֹרָה. וְהֵם עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים וּתְאֵנִים וְזֵיתִים וּתְמָרִים שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ וְהַיְרָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה [ב] בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. דְּבָרִים שֶׁאֵין גִּדּוּלָן מִן הָאָרֶץ כְּגוֹן בָּשָׂר וּגְבִינָה וְדָגִים וּבֵיצִים וּמַיִם וְחָלָב וּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. [ג] וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁלֹּא לְרַוּוֹת צָמְאוֹ אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְאַחֲרָיו:

כסף משנה כל פירות האילן וכו'. ר''פ כיצד מברכין על הפירות (ברכות דף ל"ה) על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בפה''ג ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ורבינו לא כתב חוץ מן הפת לפי שכבר נתבארו דיני הפת בפ''ג ופ''ד מהלכות אלו ומסיים באותה משנה ועל הירקות אומר בפה''א רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל ובסוף ההוא פירקא (שם דף מ"ד) אמר רבה בר מרי אמר ריב''ל כל שהוא משבעת המינים בתחילה מברך עליו ב''פ העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ותנן תו התם השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בנ''ר ואסיקנא דלית הלכתא כרבי טרפון אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבי על הביעא ועל מיני קיפר כלומר מיני בשר מברך שהכל ולבסוף בנ''ר אבל ירקא לא ורבי יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא אמר רב אשי אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. ופסק רבינו כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו וכן כתבו התוס' וז''ל וכך אנו נוהגים כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בנ''ר. ואמאי דתנן השותה מים לצמאו אמרי' בגמרא (שם דף מה) לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא וז''ש רבינו והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה:

ב הַסּוֹחֵט פֵּרוֹת וְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. חוּץ מִן הָעֲנָבִים וְהַזֵּיתִים. שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא מְבָרֵךְ [ד] בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. וְעַל הַשֶּׁמֶן בַּתְּחִלָּה הוּא מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ וְשָׁתָה מִן הַשֶּׁמֶן עִם מֵי הַשְּׁלָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֲרֵי נֶהֱנֶה בִּשְׁתִיָּתוֹ. אֲבָל אִם שָׁתָה [ה] הַשֶּׁמֶן לְבַדּוֹ אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכּל. שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנָה בְּטַעַם הַשֶּׁמֶן:

כסף משנה הסוחט פירות וכו'. דין יין מפורש במשנה שכתבתי בסמוך. ודין השמן שם (דף ל"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה''ע היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה אלא דקא שתי על ידי אניגרון כלומר מי שלקות והב''ע בחושש בגרונו כלומר שצריך לתת לתוך האניגרון שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. ודין סחיטת שאר פירות אפילו הם סחיטת אחד משבעת המינין שאינו מברך עליהם אלא שהכל מפורש באותו פרק (שם דף ל"ח) דדובשא דתמרי מברך עליו שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר כלומר והלכה כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר והיינו טעמא דפטר משום דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו: ומ''ש שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל. תימה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פירש''י וכן כתב הרי''ף ז''ל ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה וכבר תמה עליו הטור בסימן ר''כ. ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ אבל כיון דאע''ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך [שהכל]:

לחם משנה במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו וכו'. וסובר רבינו ז''ל דמה שאמרו בגמ' (ברכות ל"ו) הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו קאי על תירוצא דלעיל דקאמר דקא שתי ליה ע''י אניגרון ולכך תרתי בעינן חושש בגרונו ושתי ליה ע''י אניגרון והכריחו לומר כן מדלא קאמרו בגמרא אלא בחושש בגרונו משמע דלא הדר משינויא קמא ועוד דאקמר בגמרא קמ''ל כיון דאית ליה הנאה מיניה כלומר לבד הרפואה ואי קא שתי לבדו אין לו הנאה אלא רפואה לבדה אלא אדרבא אזוקי מזיק ליה אלא ודאי דקא שתי ע''י אניגרון:

ג פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל חַיִּים אִם בִּשְׁלָן אוֹ שְׁלָקָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. [ו] וִירָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל שְׁלוּקִין כְּגוֹן כְּרוּב וְלֶפֶת אִם אֲכָלָן חַיִּין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. וְאִם בִּשְׁלָן אוֹ שְׁלָקָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. [ז] דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל חַיִּין וּמְבֻשָּׁלִין אֲכָלָן בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה בְּרָכָה הָרְאוּיָה לָהֶן. אִם הָיוּ פֵּרוֹת עֵץ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת הָאֲדָמָה אוֹ יְרָקוֹת מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:

כסף משנה פירות או ירקות וכו'. גם זה שם (דף ל"ח) ועל הירקות אומר בפה''א קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בפה''א דרש רב חסדא משום רב שלקות מברך עליהם בפה''א ועולא משמיה דרבי יוחנן אמר שהכל נהיה בדברו. ואני אומר כל שתחלתו בפה''א שלקו שנ''ב וכל שתחלתו שהנ''ב שלקו בפה''א. ופירש''י ואני אומר ליישב דבריהם שאינן חולקין כל ירק הנאכל חי שתחלתו בפה''א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי. ופסקו התוספות והרא''ש ז''ל כרב חסדא וכן דעת רבינו ודלא כהרי''ף שפסק דאפילו תומי וכרתי ששלקן מברך עליהם בפה''א:

ד יְרָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהִשָּׁלֵק שְׁלָקָן מְבָרֵךְ עַל מֵי שֶׁלֶק שֶׁלָּהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְהוּא שֶׁשְּׁלָקָן לִשְׁתּוֹת מֵימֵיהֶן שֶׁמֵּימֵי הַשְּׁלָקוֹת כִּשְׁלָקוֹת בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִשְׁתּוֹתָן. דְּבַשׁ תְּמָרִים מְבָרְכִין עָלָיו תְּחִלָּה [ח] שֶׁהַכּל. אֲבָל תְּמָרִים שֶׁמְּעָכָן בַּיָּד וְהוֹצִיא גַּרְעִינִין שֶׁלָּהֶן וַעֲשָׂאָן כְּמוֹ עִסָּה מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ:

כסף משנה ירקות שדרכן להשלק וכו'. גם זה שם (דף ל"ט) אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי כשלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבידא או דילמא לעבורי זוהמא עבדי לה ופשיטנא דלמתוקי טעמא עביד ומברכין עליהן בורא פה''א. וכתב הרא''ש ז''ל ולא דמי למי פירות דאינו מברך אלא שהכל לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ. ואפשר שמ''ש רבינו והוא ששלקן וכו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לעבורי זוהמא: דבש תמרים וכו'. גם זה שם (ברכות דף ל"ח) מימרא דמר בר רב אשי. ומ''ש אבל תמרים וכו'. גם זה שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וטרימא מפרש רבינו דהיינו שמיעכן ביד וכו' וזהו הנקרא בלשון ערב עשיא''ה:

ה הַקָּנִים הַמְּתוּקִים שֶׁסּוֹחֲטִין אוֹתָן וּמְבַשְּׁלִין מֵימֵיהֶן עַד שֶׁיִּקְפָּא וְיִדְמֶה לְמֶלַח. כָּל הַגְּאוֹנִים אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וּמִקְצָתָם אָמְרוּ [ט] בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. וְכֵן אָמְרוּ שֶׁהַמּוֹצֵץ אוֹתָם קָנִים מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין זֶה פְּרִי וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו אֶלָּא שֶׁהַכּל. שֶׁלֹּא יִהְיֶה דְּבַשׁ אֵלּוּ הַקָּנִים שֶׁנִּשְׁתַּנָּה עַל יְדֵי אוּר גָּדוֹל מִדְּבַשׁ תְּמָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה עַל יְדֵי הָאוּר וּמְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהַכּל:

כסף משנה הקנים המתוקים וכו'. נראה לי שרבינו חולק על הגאונים בשתיהן וה''ק ואני אומר שאין זה פרי וכיון שכן המוצץ קנים האלו אינו מברך אלא שהכל ואפי' אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו', והטור כתב בסי' ר''כ ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברך עליו ב''פ העץ עד כאן לשונו. ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות:

ו [י] הַקּוֹר וְהוּא רֹאשׁ הַדֶּקֶל שֶׁהוּא כְּמוֹ עֵץ לָבָן מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל. קַפְרָס שֶׁל צָלָף מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה מִפְּנֵי [כ] שֶׁאֵינוֹ פְּרִי. וְהָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף הֵן הַפְּרִי שֶׁהֵן כְּצוּרוֹת תְּמָרִים דַּקִּים קְטַנִּים מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ:

כסף משנה הקור והוא ראש הדקל וכו'. פרק כיצד מברכין (דף ל"ז) קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נ''ב ואסיקנא דהלכתא כשמואל ומפרש התם טעמיה משום דלא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא: קפרס של צלף וכו'. הוא אילן הנקרא בערבי אלקפר ואביונות הוא הפרי ואסיקנא והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכין עלויה ב''פ העץ אלא בורא פרי האדמה וכן פסקו הרי''ף והרשב''א:

ז הַפִּלְפְּלִין [ל] וְהַזַּנְגְּבִיל בִּזְמַן שֶׁהֵן רְטֻבִּין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. אֲבָל יְבֵשִׁין [מ] אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵן תַּבְלִין וְאֵינוֹ אֹכֶל. וְכֵן אֳכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִין לַאֲכִילָה וּמַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה אֵינָן טְעוּנִין בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶן וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶן:

כסף משנה הפלפלין והזנגביל וכו'. גם זה שם פלפלת רב ששת אמר שהכל ורבא אומר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפוריא פטור כס זנגבילא ביומא דכפוריא פטור והא אמר רבא האי הימלתא דאתא מבי הנדואה שריא ומברכין עליה בפה''א לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: וכתב הרמ''ך תימה דכיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב''פ העץ עכ''ל וי''ל שאע''פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת ואחר כך מצאתי להרשב''א שכ''כ בתשובה:

ח הַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה וְהַיַּיִן שֶׁהִקְרִים וְתַבְשִׁיל שֶׁעָבְרָה צוּרָתוֹ וְהַנּוֹבְלוֹת שֶׁהֵן פַּגִּין וְהַשֵּׁכָר וְהַחֹמֶץ וְהַגּוֹבַאי וְהַמֶּלַח וְהַכְּמֵהִין וְהַפִּטְרִיּוֹת עַל כֻּלָּן מְבָרֵךְ תְּחִלָּה שֶׁהַכּל. וְכָל הַמְבָרְכִין לְפָנָיו שֶׁהַכּל לָאַחֲרוֹנָה מְבָרֵךְ [נ] בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. וְכָל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו:

כסף משנה הפת שעיפשה וכו'. עד על כולן מברך תחלה שהכל. הכל שנוי בפרק כיצד מברכין (שם דף מ') במשנה ובברייתא: וכל המברכין לפניו שהכל וכו'. כבר כתבתי בראש פרק זה מהיכא נפקא. ומ''ש וכל הטעון ברכה וכו'. משנה בנדה פרק בא סימן (סי' נ"א):

ט שְׁמָרִים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְהוֹצִיא מֵהֶן אַרְבָּעָה מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן שֶׁזֶּה יַיִן מָזוּג הוּא. הוֹצִיא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טַעַם יַיִן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן שֶׁהַכּל תְּחִלָּה:

כסף משנה שמרים שנתן עליהם מים וכו'. ברייתא ומימרא דרבה פרק המוכר פירות (בתרא דף צ"ו):

י בֵּרֵךְ עַל פֵּרוֹת [ס] הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה יָצָא. וְעַל פֵּרוֹת הָאֲדָמָה בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ לֹא יָצָא. וְעַל כֻּלָּם אִם בֵּרֵךְ [ע] שֶׁהַכּל יָצָא. וַאֲפִלּוּ עַל הַפַּת וְעַל הַיַּיִן:

כסף משנה בירך על פירות האילן וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (דף מ') בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא ובגמרא מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואנו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות והרא''ש דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל רבינו סובר דלא אמרו בגמרא דרבי יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה. זה כתבתי לפי נוסחתנו בדברי רבינו אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין. ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים שפסק ביבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא והיינו דלא כרבי יהודה דאיכא למימר דאע''ג דאמרינן דמתניתין רבי יהודה היא אינו מוכרח דהא בירושלמי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר דמתניתין דברי הכל היא ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכתנא קמא דבכורים: ומה שאמר ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. משנה שם ובגמרא (שם:) ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין ופסק רבינו כרבי יוחנן משום דהלכה כוותיה לגבי רב וכל שכן לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב:

יא לָקַח כּוֹס שֶׁל שֵׁכָר בְּיָדוֹ וְהִתְחִיל הַבְּרָכָה עַל מְנָת לוֹמַר שֶׁהַכּל וְטָעָה וְאָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו פֵּרוֹת הָאָרֶץ וְהִתְחִיל הַבְּרָכָה עַל מְנָת לוֹמַר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְטָעָה וְאָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה לְפָנָיו תַּבְשִׁיל שֶׁל דָּגָן [פ] וּפָתַח עַל מְנָת לוֹמַר בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְטָעָה וְאָמַר הַמּוֹצִיא יָצָא. מִפְּנֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם וְהַמַּלְכוּת שֶׁהֵן עִקַּר הַבְּרָכָה לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִבְרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין. וְהוֹאִיל וְלֹא הָיָה בְּעִקַּר הַבְּרָכָה טָעוּת * אַף עַל פִּי שֶׁטָּעָה בְּסוֹפָהּ יָצָא וְאֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ:

ההראב"ד אע''פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו. כתב הראב''ד כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו עכ''ל:

כסף משנה לקח כוס של שכר בידו והזכיר הברכה על מנת וכו'. כבר נתבאר בארוכה פ''א מהלכות קריאת שמע:

לחם משנה לקח כוס של שכר בידו. דברי רבינו ז''ל נראים לכאורה תמוהים דבסוף פרק קמא דברכות (דף י"ב) אמר פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקא סבר דשכרא הוא וכו' אלא היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא וכו' מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן והך בעיא לא איפשיטא בגמרא. ונראה דודאי דדעת רבינו לפרש כפירוש רש''י ז''ל שר''ל תחלת הברכה אמר על מנת לומר בורא פרי הגפן וכיון שהגיע למלך העולם אמר שהכל וא''כ למה פסק רבינו ז''ל דבתר עיקר ברכה אזלינן כיון דבעיין לא איפשיטא ואם דעתו לפסוק לקולא כדעת האלפסי ז''ל היה לו לומר דבתר חתימה נמי אזלינן לקולא כשפתח אדעתא דחמרא וסיים בשכרא דיצא ולמה פשט לקולא בצד זה יותר מזה. ועוד קשה דאיך פסק דבתר עיקר אזלינן הא אמרו שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא ואמאי לא יצא כיון דעיקר הברכה נתכוון לברכה הראויה וכי תימא לדידך נמי תיקשי איך שאלו בגמרא אי בתר עיקר אזלינן או לא הא בברייתא אמרו בשחרית פתח וכו' לא יצא זה אינו כלום דמה ששאלו בגמרא אינו אלא דבתר עיקר אזלינן כלומר שצריך החתימה והעיקר תהיה לשם ברכה הראויה וי''ל בתר עיקר ברכה נמי אזלינן אבל אינו רוצה לומר ברכה עיקר לחוד ועוד שזה הוא קצת דוחק דמ''ש אחר כך או בתר חתימה אינו ר''ל כן אלא פירושו בתר חתימה אזלינן לחודא ולא בתר עיקר ברכה ולא ראי זה כראי זה מ''מ פירוש זה נראה מוכרח אבל לדברי רבינו ז''ל שאינו מפרש כן קשה. ועוד יש להקשות דאיך כתב כאן רבינו ז''ל דאזלינן בתר עיקר הברכה הא בהלכות קריאת שמע פרק ראשון כתב רבינו ז''ל שכל הברכות הולכות אחר חתימתן. ועוד קשה לחכמי לוניל שכתבו לרבינו ז''ל שעל דרך זה הולך הרי''ף ז''ל דאינו כן אלא הרי''ף ז''ל הולך לקולא כדכתיבנא. ונראה לומר דרבינו ז''ל מפרש בגמרא בתר עיקר אזלינן לחודא כלומר דאם העיקר הוא טוב יצא ואם לאו לא יצא והוכרח לפרש כן דומיא דבתר חתימה דבתר הכי כדכתיבנא ומפני שהוקשה לו דהיכי אזלינן בתר עיקר הא אמרו בברייתא שחרית פותח ביוצר וכו' לא יצא הוצרך לחלק דשאני התם דהסיום הוא שקר שהרי הוא ביום ואומר מעריב ערבים אבל הכא בשכר אע''פ שאין זו היא הברכה הראויה לו שהרי הברכה הראויה לו היא שהכל והוא אומר בורא פרי הגפן מ''מ אין זה שקר ששכר זה יוצא מן הגפן הוא דבהך איירי כדכתב רבינו ז''ל בתשובה דאין סברא שיטעה האדם בשכר שעורים וכן בפירות האדמה שאמר בורא פרי העץ אע''פ שאין זו הברכה הראויה לו אין זו שקר שהרי פירות האדמה פרי עץ מקרו דהא אמרינן בפרק כיצד מברכין (דף מ') דלרבי יהודה חטה מין אילן הוא ואיצטריך מתניתין לומר דבירך על פרי הארץ בורא פרי העץ לא יצא משום דס''ד אמינא כיון דמין אילן הוא לבריך עליה בורא פרי העץ קמ''ל וכו' היכא דשקלא ליה לפרי איתא לגווזא [והדר מפיק מברכינן בורא פרי העץ] אבל היכא דאי שקלת ליה לפרי וכו' ואם כן הרי ודאי יש מקום לומר דפרי העץ מיקרי אע''ג דמן הדין לא יצא וכן בחלוקה האחרת בתבשיל של דגן שאמר המוציא לחם מן הארץ אין זה שקר שהרי דגן לחם מיקרי וא''כ כל הני אף ע''פ שמן הדין כך לא הוי שקר אבל מעריב ערבים דהוי שקר דהוא ביום ואומר שהוא חשך או איפכא לא יצא. ומה שהוצרך רבינו ז''ל לומר אלו השלש חלוקות הוא משום דהוי זו אף זו דבפרי הגפן גבי שכר ודאי דאינו מוציא שקר אבל בפירות האדמה כשאומר בורא פרי העץ אימא דהוי שקר ולא יצא קמ''ל ומ''מ בפרי האדמה ואמר בורא פרי הגפן לא הוי כל כך שקר אבל על דגן שאמר המוציא לחם והוא תבשיל הוה אמינא דהוי שקר ולא יצא קמ''ל דאינו שקר ולכך יצא בכל הני מה שאין כן במעריב ערבים ונאמר דרבינו פסק בהך בעיא לקולא כדברי הרי''ף ז''ל ובודאי דאזלינן כאן לקולא בתר חתימה או בתר עיקר ורבינו מאחר שכתב גבי קריאת שמע שכל הברכות אחר חתימתן סמך כאן דודאי גם כאן הולך אחר החתימה ויצא שהרי כתב שם כל הברכות וכו' אבל בא לחדש לנו כאן חידוש אחר דהכא אזלינן נמי בתר עיקר הברכה לקולא משום דאינו מוציא שקר מפיו מה שאין כן במעריב ערבים וכיוצא בו דהתם לא אזלינן בתר העיקר לקולא כדכתיבנא. וכן הוא דעת הרב אלפסי ז''ל שכתב דאזלינן לקולא ומפני כן סתם וכתב דבעיין לקולא ואף ע''פ שאינו מבואר כל כך בדבריו דאפשר שרוצה לומר דאזלינן בתר החתימה לקולא מ''מ פשט דבריו משמע או בתר פתיחה או בתר חתימה לקולא. וכל מה שכתבתי הבינו חכמי לוניל בדברי רבינו ז''ל אבל הוקשה בעיניהם שכתב רבינו שכר סתם דמשמע דהוי שכר של שעורים וזה ודאי מוציא שקר מפיו ודמי למעריב ערבים ולכך תפסו עליו והוא השיב להם כדכתיבנא וכתבו דעל זה הדרך הולך הרב אלפסי ז''ל כלומר דפושט לקולא כדכתיבנא ומפני שלא כתבו בפירוש אמרו ועל זה הדרך והבינו בפירוש דברי הרב אלפסי שאמר פתח בדשכרא וכו' כפירוש רבינו ז''ל ורש''י ז''ל שר''ל אדעתא דשכרא זה נראה לי ישוב נכון לדברי רבינו ז''ל וחכמי לוניל ז''ל:

יב כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ בָּהֶם אִם בֵּרֵךְ אוֹ לֹא בֵּרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. מִפְּנֵי שֶׁהֵן [צ] מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. * שָׁכַח [ק] וְהִכְנִיס אֳכָלִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה. אִם הָיוּ מַשְׁקִין בּוֹלְעָן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּסּוֹף. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת שֶׁאִם זְרָקָן יִמָּאֲסוּ כְּגוֹן תּוּתִים וַעֲנָבִים מְסַלְּקָן לְצַד אֶחָד וּמְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ בּוֹלְעָן. וְאִם אֵינָן נִמְאָסִין כְּגוֹן פּוֹלִים וַאֲפוּנִים פּוֹלְטָן מִפִּיו עַד שֶׁיְּבָרֵךְ וּפִיו פָּנוּי וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל:

ההראב"ד שכח והכניס אוכלין כו' עד ומברך עליהן. כתב הראב''ד ז''ל והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הוה ליה גמר עוד נראה לי שאם יש לפניו משקין יותר שאינו בולע מה שבפיו אלא פולט ומה חסרון יש במלא פיו משקין אם יאבדו ולא יהנה מהם בלא ברכה אבל כשאין לו יותר והוא דחוק לאותם שבפיו התירו לבלען ולא יאבדו ותאבד גם כן הברכה שהרי גמר שאם יפלוט אותם ג''כ תאבד שאין לו יותר עכ''ל:

כסף משנה כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא וכו'. כבר כתב רבינו פ''ד שברכה שאינה מן התורה אינו חוזר ומברך מספק ודייק רבינו לכתוב כל ברכות האלו דמשמע דוקא אלו האמורים בפרק זה שהן מדרבנן אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף אבל ברכה שלאחר המזון שהיא מדאורייתא חוזר ומברך וכמו שכתב בסוף פרק ב'. ומשמע שהוא סובר שאפילו ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה ולפיכך כתב בסוף פ''ב דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך קודם שכתב ברכת חמשת מיני דגן שבפ''ג: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה וכו'. (שם) אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותני חדא מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד ולבריך תירגמא רב יצחק משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. ופירש''י בולען בלא ברכה. פולטן ומברך וחוזר ואוכלן. משקין בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן שמפסידן. והרא''ש כתב פירש ר''ח במשקין בולען ואינו מברך עליהן משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות הילכך אין להקפיד אפילו יכול לברך ע''י הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהם ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקו לצד אחד ולברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך שאני הכא שנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עכ''ל. ורבינו שכתב משקין בולען ומברך עליהם בסוף אפשר לפרש דבריו שסובר שאינו מברך ברכה ראשונה וכדברי רבינו חננאל ולפיכך כתב שמברך עליהם בסוף שמברך עליהם ברכה אחרונה בלבד. ויותר נראה לומר דמברך ברכה ראשונה בסוף קאמר דאם לא כן הכי הוי ליה למימר ואינו מברך אלא ברכה אחרונה בלבד ועוד דאי ברכה אחרונה קאמר מאי קמשמע לן פשיטא. וכן נראה מדברי הראב''ד שכתב עליו ומברך עליהם בסוף והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הו''ל גמר עכ''ל. ומשמע שהוא מפרש שרבינו סובר שמברך ברכה ראשונה לבסוף כדברי הרא''ש והוא סובר שאם אין דעתו לשתות יותר הוה ליה גמר והא קי''ל דכל שגמר אינו חוזר ומברך למפרע. ונראה שמאחר שאפשר לפרש דברי רבינו שהם כדברי רבינו חננאל טפי עדיף לפרשם כן וכ''כ ה''ר מנוח שהוא דעת רבינו:

יג הָיוּ לְפָנָיו מִינִין הַרְבֵּה אִם הָיוּ בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת מְבָרֵךְ עַל אַחַת מֵהֶם וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁאָר. וְאִם אֵין בִּרְכוֹתֵיהֶם שָׁווֹת מְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת מֵהֶן בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ. וְאֵי זֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְדִּים מַקְדִּים. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה בְּזֶה יוֹתֵר מִזֶּה אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם [ר] אֶחָד מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים עָלָיו הוּא מְבָרֵךְ תְּחִלָּה. וְכָל הַקּוֹדֵם בַּפָּסוּק קוֹדֵם בַּבְּרָכָה. וְהַשִּׁבְעָה הֵן הָאֲמוּרִים בְּפָסוּק זֶה (דברים ח-ח) 'אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה [ש] וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבַשׁ'. וּדְבַשׁ זֶה הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים. וְהַתְּמָרִים קוֹדְמִין לַעֲנָבִים. שֶׁהַתְּמָרִים שֵׁנִי לְאֶרֶץ וְהָעֲנָבִים שְׁלִישִׁי לְאֶרֶץ:

כסף משנה היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות וכו'. בפרק כיצד מברכין (שם דף מ':) תנן היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה ובגמרא (דף מ"א) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירוש כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות פירוש כגון צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ונראה שרבינו מפרש דלא אפליגו רבי יהודה וחכמים אלא כשאחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו דרבנן סברי חביב עדיף ורבי יהודה סבר מין שבעה עדיף אבל אם אין אחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו לדברי הכל מקדים מין שבעה והוא סובר דהא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכמו שפירש הרא''ש לדעת בה''ג ופוסק רבינו הלכה כחכמים, והשתא מה שכתב היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו לא לענין הקדמה קאמר אלא לומר דבברכותיהן שוות יברך על אחד ויפטור את חבירו ולא ירבה בברכות שלא לצורך וכשאין ברכותיהן שוות אין אחד פוטר את חבירו וכדעולא: ומה שכתב ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים. היינו לומר שאם היה מין אחד חביב לו מחבירו בין שברכותיהן שוות בין שאינן שוות בין שיש ביניהן ממין ז' בין שאינן ביניהן מקדים החביב כרבנן דאמרי חביב עדיף. ומה שכתב ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש ביניהן ממין שבעת המינין עליו הוא מברך תחלה אתי ככ''ע דבין ברכותיהן שוות בין שאינן שוות כיון שאין מין אחד מהן חביב יותר מחבירו אם יש ביניהם ממין שבעה מודו רבנן שהוא קודם. וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה''ר יונה והרא''ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו: כתב הרמ''ך וכל הקודם בפסוק קודם לברכה תימה למה פסק כרבי יהודה דיחיד הוא וההיא דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה בשניהם חביבים מפרשים לה רבותי עכ''ל, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהתו:

לחם משנה היו לפניו מינין הרבה וכו'. אע''פ שנאמר שרבינו ז''ל מפרש כפירש''י ז''ל שאמר אבל בשאין ברכותיהן שוות וכו' מברך על זה וכו' כלומר שמברך על החביב אתי שפיר דמה שאמר כאן רבינו ז''ל היו לפניו מינין הרבה וכו' אין זה פירוש דברי מי שאמר בגמרא (דף מ"א) מחלוקת כשברכותיהן שוות וכו' דפירוש אותן הדברים הם כפירוש רש''י ז''ל ורבינו פסק כחכמים ולכך כתב דלעולם מברך על החביב אבל זה הדין דהאחד פוטר טעמא דנפשיה הוא:

יד בְּרָכָה אַחַת שֶׁהִיא מֵעֵין שָׁלֹשׁ שֶׁל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁל פֵּרוֹת וְשֶׁל יַיִן הִיא שֶׁל מִינֵי הַדָּגָן. אֶלָּא שֶׁעַל הַפֵּרוֹת הוּא אוֹמֵר עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה וְכוּ'. וְעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן. וְחוֹתֵם [ת] בִּשְׁתֵּיהֶן עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּרוֹת. וְאִם הָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חוֹתֵם עַל הָאָרֶץ וְעַל [א] פֵּרוֹתֶיהָ. וְיֵשׁ מִי שֶּׁמּוֹסִיף בַּבְּרָכָה שֶׁמֵּעֵין שָׁלֹשׁ קֹדֶם חֲתִימָה כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה שֶׁהוּא מֵעֵין בְּרָכָה רְבִיעִית. וְיֵשׁ מִי שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ בְּרָכָה רְבִיעִית אֶלָּא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בִּלְבַד:

כסף משנה ברכה אחת שהיא מעין שלש וכו'. בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ד) א''ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש א''ל אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ וכו' דה' המינין על המחיה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה אפירי במאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה ולא פליגי הא לן הא להו כלומר רב חסדא שהיה מבבל אמר על הפירות ורבי יוחנן שהיה מארץ ישראל אמר על פירותיה: וכתב רבינו יונה שאין לומר על תנובת השדה אלא בה' מינין בלבד דבהו שייך לשון תנובה שנאמר ויאכל תנובות שדי אבל בנוסחת הרי''ף ורבינו איתיה. וראיית ה''ר יונה אינה מכרעת דאיכא למימר דפרי ויין תנובות שדי נמי הם. וכתב עוד ה''ר יונה ואע''פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ד' לפי שלא הזכירו אלא שלש של תורה: ועל מ''ש רבינו שעל היין הוא חותם על הארץ ועל הפירות. כתב הראב''ד אנו חותמים על הארץ ועל פרי הגפן עכ''ל. וה''ר יונה והרא''ש כתבו כהראב''ד וסמ''ג בשם ר''י כתב כדברי רבינו. וטעם מחלוקת זה משום דבגמרא אמרינן דחתים אפירי על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם, רבינו סבר דבכלל ברכת הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה ואע''פ שבפתיחת ברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מכל מקום בחתימת הברכה משמע ליה דכמו חתימת ברכת הפירות היא, והראב''ד סבר דלא הוצרכו להזכירה משום דמברכה ראשונה שמעינן שלעולם על היין אינו מזכיר בשם כולל אלא בשם פרטי הילכך ממילא משמע שבברכה אחרונה גם בחתימתה מזכיר שם פרטי:

טו שָׁתָה יַיִן וְאָכַל תְּמָרִים וְאָכַל תַּבְשִׁיל שֶׁל חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן מְבָרֵךְ בָּאַחֲרוֹנָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן וְעַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה וְכוּ' וְחוֹתֵם בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' עַל הָאָרֶץ וְעַל [ב] הַמִּחְיָה וְעַל הַפֵּרוֹת:

טז אֲבָל אִם אָכַל בָּשָׂר וְשָׁתָה יַיִן מְבָרֵךְ בַּסּוֹף עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָכַל תְּאֵנִים אוֹ עֲנָבִים וְתַפּוּחִים וַאֲגַסִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְבָרֵךְ בַּסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ וְהִיא כּוֹלֶלֶת הַכּל מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן פֵּרוֹת הָעֵץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

לחם משנה אבל אם אכל בשר ושתה יין וכו'. כתב הרב בית יוסף בסימן ר''ח דיש לדקדק דרבינו סובר כהרא''ש ז''ל דהיכא דאכל תפוחים ושתה יין אף על פי שכולם פרי העץ הם מכל מקום מברך על כל אחד בפני עצמו וטעמו משום דרבינו כתב כאן בסוף דבריו מפני שכולן פירות העץ וכי קאמר על העץ ועל פרי העץ שפיר קאמר אבל אם קאמר על הגפן ועל פרי הגפן והוא אכל תפוחים לאו שפיר קאמר דאין זה פרי הגפן. ומ''מ מרישא דלישניה דרבינו ז''ל איכא למידק איפכא דמדכתב אבל אם אכל בשר ושתה יין משמע בתפוח דנפטר בברכת היין כדכתבו ההגהות דאי לא לאשמועינן רבותא דאכל תפוחים ושתה יין דהוי רבותא טפי כדכתב הרא''ש ז''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן