הלכות ברכות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ברכות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א חֲמִשָּׁה מִינִין הֵן. הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִין וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפּוֹן. הַכֻּסְּמִין מִמִּין הַחִטִּין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפּוֹן מִמִּין הַשְּׂעוֹרִים. וַחֲמִשָּׁה מִינִין הָאֵלּוּ כְּשֶׁהֵן שִׁבֳּלִים נִקְרָאִים תְּבוּאָה בְּכָל מָקוֹם. וְאַחַר שֶׁדָּשִׁין וְזוֹרִין אוֹתָן נִקְרָאִין דָּגָן. וּכְשֶׁטּוֹחֲנִין אוֹתָן וְלָשִׁין אֶת קִמְחָן וְאוֹפִין אוֹתָן נִקְרָאִין פַּת. וְהַפַּת הַנַּעֲשֶׂה מֵאֶחָד מֵהֶן הִיא הַנִּקְרֵאת פַּת בְּכָל מָקוֹם בְּלֹא לִוּוּי:

כסף משנה חמשה מינין הן וכו'. משנה פרק כל שעה (פסחים ל"ה) אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ובגמרא תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים: ומ''ש וחמשה מינין האלו וכו'. הוא מדתנן (נדרים נ"ה) פרק הנודר מן הירק הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי יבש דברי ר''מ וחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין בלבד [משנתנו לא כך היא שנויה וצ''ע]: ומ''ש ואחר שדשין וכו'. בפרק כל שעה (פסחים ל"ה:) ובפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ז) אמרינן מ''ש כשהקדימו בשבלים לכשהקדימו בכרי ואמרו האי אידגן והאי לא אידגן כלומר דכי הקדימו בכרי אידגן. ובסוף משנה דנדרים שכתבתי בסמוך (דף נ"ה) תנן ר''מ אומר הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין אבל הנודר מן התבואה אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק ומשמע דרבנן מודו ליה בנודר מן הדגן ולא פליגי עליה אלא בנודר מן התבואה ובהדיא תנן בפ''ק דחלה וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים והפת הנעשה מהם וכו':

לחם משנה חמשה מינין הם וכו'. בפסחים פרק כל שעה (דף ל"ה) אמרו כוסמין מין חיטים שבולת שועל ושיפון מין שעורין. והקשו בתוספות מההיא שאמר במסכת חלה דהשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין א''כ כיון דמצטרפין עם הכוסמין משמע דכוסמין מין שעורים הם ותירצו דמ''ש בגמרא מין חיטים ר''ל אף מין חיטים וכ''ש מין שעורים. אבל רבינו ז''ל אי אפשר שהוא מפרש כן שאם כן היה לו לפרש ונראה שמתרץ הקושיא כך דכוסמין הם קצת מין שעורים ולכך מצטרפין עם השעורין אבל הם יותר מין חיטים ולכך קאמר כוסמין מין חיטים:

ב הָאוֹכֵל פַּת חַיָּב לְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וּלְאַחֲרֶיהָ אַרְבַּע בְּרָכוֹת. אָכַל דָּגָן שָׁלוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וּלְאַחֲרָיו [א] בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. אָכַל קֶמַח מְבָרֵךְ [ב] לְפָנָיו שֶׁהַכּל וּלְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

כסף משנה האוכל פת וכו'. כך פשוט פרק כיצד מברכין (ברכות ל"ה ל"ח) שעל הפת הוא אומר המוציא ובגמרא איפליגו אי אומר מוציא או המוציא ואסיקנא והלכתא המוציא: אכל דגן שלוק. ברייתא שם (דף ל"ז) הכוסס את החטה מברך עליה בפה''א ומפרש רבינו דהיינו אפי' בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו וז''ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק ואמר כמו שהוא כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן וכ''כ ה''ר יונה. וכיון שמברכין בורא פה''א מברכין לאחריו בנ''ר. ואע''ג דקתני הכוסס את האורז מברך בפה''א ומשמע דהיינו דוקא אכלו חי שאני התם שדרכו לבשלו שלם ומ''מ צריך עיון למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז: אכל קמח וכו'. (שם ל"ו) קימחא דחיטי רב יהודה אמר בפה''א ורב נחמן אמר שהכל נ''ב. וכתב הרי''ף דפסקו רבוותא כר''נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. וגרסינן תו בגמרא א''ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקימחא דשערי מברך שהכל ולכן סתם רבינו וכתב אכל קמח דמשמע קמח מאיזה קמח מה' מינין מברך לפניו שהכל נ''ב וכו':

לחם משנה אכל דגן שלוק כמו שהוא וכו'. נראה מדברי רבינו ז''ל דאע''ג דבגמרא (ברכות ל"ז) אמרו הכוסס את החטה סובר הוא ז''ל דהוא הדין לשעורה דמברך בורא פרי האדמה ודלא כדברי הכלבו ז''ל שכתב בשם רבינו הביאו הב''י ז''ל סי' ר''ח דמברך שהכל לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאוכלו ודלא כה''ר דוד אבודרהם ז''ל שכתב שאינו מברך כל עיקר לפי שהוא מאכל בהמה. וא''ת כשהקשו בגמרא בכיצד מברכין (דף ל"ו) למ''ד קמחא דחיטי מברך שהכל מההיא דאמר קמחא דשערי מברך שהכל משמע הא דחיטי מברך בורא פרי האדמה דאל''כ לאשמעינן אפילו דחיטי ומאי קושיא לדעת רבינו ז''ל אימא דאיצטריך לאשמועינן דדוקא קמחא דשערי שהכל הא שערי ממש בורא פרי האדמה ודלא כדברי הכלבו, בשלמא לכלבו אתי שפיר דכיון דאפילו שערי שהכל למה נקט קמחא אלא למעוטי קמחא דחיטי אבל לפירוש רבינו ז''ל קשה וכן לה''ר דוד אבודרהם אימא דנקט קמחא לומר הא שערי אינו מברך כל עיקר וי''ל דעדיף מינה משני דאשמעינן חידושא בקמחא דשערי ממש ולא דאתא לדיוקא:

ג קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁשְּׁלָקוּהוּ וְעֵרְבוּ בְּמַיִם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִים אִם הָיָה עָבֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַאֲכִילָה וּלְלָעֳסוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה [ג] בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה. וְאִם הָיָה רַךְ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִשְׁתִיָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

כסף משנה קמח של אחד מחמשת המינין וכו'. ג''ז שם (דף ל"ח) שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ''מ אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה:

לחם משנה ואם היה רך וכו'. בגמרא (דף ל"ח) אמרו שאע''פ שהוא מכוין לרפואה ורבינו לא חש להזכירו מפני שסמך על הסתם:

ד קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה בֵּין לְבַדּוֹ בֵּין שֶׁעֵרְבוֹ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּגוֹן לְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן הַדָּגָן שֶׁחִלְּקוֹ אוֹ כְּתָשׁוֹ וּבִשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה כְּגוֹן הָרִיפוֹת וְגֶרֶשׂ הַכַּרְמֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְכָל זֶה הוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה. וְכֵן כָּל תַּבְשִׁיל שֶׁעֵרֵב בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בֵּין קֶמַח בֵּין פַּת. בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת:

כסף משנה קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו וכו'. ג''ז שם (ל"ו) חביץ קדירה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל רב כהנא אמר במ''מ בדייסא גרידא כ''ע לא פליגי דבמ''מ כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל דובשא עיקר רב כהנא אמר במ''מ סמידא עיקר אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליהן במ''מ. וכתב הרי''ף וכן הלכתא. ומ''ש וכן הדגן וכו'. ברייתא (שם דף ל"ז) אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סלת זריז וערסן ופירש''י במ''ק מפרש להו חילקי חיטי דמתברי באסיתא חד לתרי טרגיס חד לתלת זריז חד לארבע ערסן חד לחמש: וכן כל תבשיל וכו' אם עירב בו קמח. מתבאר מתוך מימרא דרב כהנא שכתבתי בסמוך ומשמע שהוא הדין לעירב בו את הפת:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַמִּין הַזֶּה חָשׁוּב אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה טְפֵלָה. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁעֵרֵב טְפֵלָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה. וְזֶה כְּלָל בִּבְרָכוֹת כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה בֵּין שֶׁהָיְתָה הַטְּפֵלָה מְעֹרֶבֶת עִם הָעִקָּר בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה מְעֹרֶבֶת:

כסף משנה וזה כלל בברכות וכו'. משנה שם (דף מ"ד:):

ו כֵּיצַד הִיא הַטְּפֵלָה הַמְעֹרֶבֶת. כְּגוֹן לֶפֶת אוֹ כְּרוּב שֶׁבִּשְּׁלוֹ וְעֵרֵב בּוֹ קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין כְּדֵי לְדַבְּקוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת שֶׁהַלֶּפֶת הוּא הָעִקָּר וְקִמְחוֹ [ד] טְפֵלָה. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּעָרְבִין אוֹתוֹ לְדַבֵּק אוֹ כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ אוֹ כְּדֵי לִצְבֹּעַ אֶת הַתַּבְשִׁיל הֲרֵי זוֹ טְפֵלָה. אֲבָל אִם עֵרֵב כְּדֵי לִתֵּן טַעַם בַּתַּעֲרוֹבוֹת הֲרֵי הוּא עִקָּר. [ה] לְפִיכָךְ מִינֵי דְּבַשׁ שֶׁמְּבַשְּׁלִין אוֹתָן וְנוֹתְנִין בָּהֶן חֵלֶב חִטָּה כְּדֵי לְדַבֵּק וְעוֹשִׂין מֵהֶן מִינֵי מְתִיקָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא הָעִקָּר:

כסף משנה ומ''ש כיצד היא הטפלה המעורבת עם העיקר וכו'. שם (דף ל"ט) אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסילקא דלא מפשו קימחא בפה''א דליפתא דמפשו קימחא טפי במ''מ והדר אמר אידי ואידי בפה''א והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא עבדי: ומ''ש אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר. הוא מדאמרינן בפ' משילין (לח:) מידי דעביד לטעמא לא בטיל: ומ''ש לפיכך מיני דבש וכו'. נראה מדברי רבינו שאם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ''מ ולפי זה ה''ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר''ד. ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובות הוא עיקר ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם נתנים לתוך הדבש אינם מתבטלים לגבי דידיה שלא באו לדבק לבד וכיוצא בהם דס''ד דבש תשמיש לדבר המרוקח ודמי לפירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה על ידי המים ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם ולא ברכת המים ה''נ דכוותה:

ז כֵּיצַד הִיא הַטְּפֵלָה שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. הֲרֵי שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכל דָּג מָלִיחַ וְאָכַל הַפַּת עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַמֶּלַח גְּרוֹנוֹ וּלְשׁוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת וכו'. משנה (שם דף מ"ד) הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפילה לו:

לחם משנה הרי שצריך לאכול. כלומר שאכל פירות מתוקים שהם פירות גינוסר כדאמר בגמרא (דף מ"ד) וצריך עתה לאכול מליח להסיר המתיקות:

ח הַפַּת שֶׁפָּתַת אוֹתָהּ פִּתִּים וּבִשְׁלָהּ [ו] בִּקְדֵרָה אוֹ לָשָׁהּ בְּמָרָק. אִם יֵשׁ בַּפְּתִיתִין כְּזַיִת אוֹ שֶׁנִכָּר שֶׁהֵן פַּת וְלֹא נִשְׁתַּנָּה צוּרָתָהּ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה הַמּוֹצִיא. וְאִם אֵין בָּהֶן כְּזַיִת אוֹ שֶׁעֻבְּרָה צוּרַת הַפַּת בַּבִּשּׁוּל מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת:

כסף משנה הפת שפתת אותה וכו'. לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע''פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע''פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע''פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע''פ שיש בהם כזית מברך במ''מ. והרב מהרר''י ן' שושן כתב וז''ל בישל פתיתין או לשן במרק אם הם כזית אפילו נשתנה צורת הפת המוציא, אם הם פחות מכזית וצורת פת בהם גם בזה יברך המוציא, אם אין בהם כזית ונשתנה צורת הפת יברך במ''מ, אם אין בהם כזית אבל עברה צורת הפת שזהו איבוד יותר מנשתנה הנזכר מברך במ''מ. ואמר רבינו בחלוקה הרביעית בבישול לפי שלישה במרק ישנה ולא יעביר ולכן שינה דרכו שאמר תחלה בישול ולישה במרק עכ''ל הריב''ש וגם כי הוא מתיישב קצת בלשון רבינו לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך. וה''ר יהושע מבני בניו של רבינו כתב אומרו בסוף או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה צורת הפת ועם זה יסכים למה שאמר בתחלה וה''ק אם אין בפרורין כזית אם עברה צורת הפת מברך במ''מ, ומצינו בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או נודע אליו חטאתו וזה מסכים להלכה דגרסינן (שם ל"ז:) אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא ואי לא במ''מ רב ששת אמר אפילו פרוסות שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ''ל: ומצאתי שכתב הרב המובהק מהרר''י פאסי ז''ל שגדולי ספרד היו אומרים שטעות הוא שנפל בספרים בסוף לשונו והכי הל''ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול, ומ''מ הנראה לו ז''ל ליישב הלשון הוא שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא, וזהו נראה שדקדק בלשונו ברישא כתב אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר''ל שאם יש בפתיתין כזית אע''פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה ר''ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע''פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע''פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר''ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה במרק לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו שיהיה בפתיתין כזית מברך במ''מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב''ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוה בשינוי המשותף ביניהם וחלקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק ובזה המיצוע יש מקום להרמב''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''י ז''ל ששניהם רש''י והרמב''ם דבר אחד להם והחילוק הזה אפשר שגם רש''י יפרש אותו עכ''ל. והעיד ז''ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר''י אברבנאל ז''ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר''י אבוהב ז''ל ושהרב מהרר''י פאסי ז''ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר''ר יהודה ן' שושן ז''ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר''י בי רב ז''ל שכתב וז''ל בתוספות הקשו דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הם בכזית וכו' והרבה ליישב אלו הסוגיות שבגמרא דידן והירושלמי ועשה ג' חלוקות האחד אם יש בפתיתין כזית אע''פ שיהיה בו אי זה שינוי מברך המוציא ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אע''פ שהיה פחות מכזית [מברך] המוציא אבל אם יש בו אי זה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ''מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו יהיה בו כזית מברך בורא מיני מזונות עכ''ל: ולי נראה לומר דהכי פירושו הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב שבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע''פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע''פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בו כזית אע''פ שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אע''פ שיש בו כזית מברך במ''מ. ולמד רבינו בבא דלשה במרק ממ''ש בסמוך (ברכות ל"ז) אמר רב יוסף האי חביצא וכו' וכרב האי ורב נתן בעל הערוך שפירשו דחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול ואמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ופירש רבא דבריו דהיינו בדאיכא עליה תוריתא דנהמא ופסק הרי''ף והלכתא כרב ששת ורבא הרי שאע''פ שאין בהם כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא ובאית בהו כזית לא פליג רב ששת ארב יוסף דמברך עליהם המוציא אע''ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא דהא לאוסופי אדרב יוסף אתא ולא לגרועי ותוריתא דנהמא דקאמר רבא לא קאי אלא אאין בפירורין כזית. ובבא שנייה למדה רבינו מדתניא התם (שם ל"ז) הכוסס את החטה מברך עלי' בפה''א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך במ''מ וברכה אחת מעין שלש. וכתב רבינו יונה דמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית וסובר רבינו דאף ע''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית כנ''ל:

לחם משנה הפת שפתת אותה פיתין וכו'. כבר נודע הקושיא אשר בלשון זה אל הרב מוהררי''ק ז''ל בא''ח סי' קכ''ח והתירוץ שתירץ עליו מוהרר''י פאסי ז''ל והוא הקשה עליו דאין לדברים האלו שרש בגמרא ונראה דשרשו הוא שהוקשה לרבינו ז''ל ההיא ברייתא (דף ל"ז) דכוסס את החטה כו' טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא וכו' אם אין הפרוסות קיימות וכו' דהיכי סתם דכשאין הפרוסות קיימות כלומר שאין בו כזית מברך בורא מיני מזונות היה לו לבעל הברייתא לחלק ולומר דהיכא דאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא אע''ג דליכא כזית וכמו שהוקשה לה''ר יונה ז''ל קושיא זו ורבינו תירץ כפי דרך מוהרר''י פאסי זלה''ה דברייתא אליבא דרב ששת פירושה הכי בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית בין דליכא כזית אבל בזמן שאין הפרוסות קיימות כלומר דעברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית בין דליכא כזית אין מברכין משום דעברה צורתו ולהכי לא חלק בעל הברייתא בין דאיכא כזית בין דליכא כזית ומכאן יצא לו לרבינו ז''ל דהיכא דעברה צורתו לגמרי מברך בורא מיני מזונות אפילו דאיכא כזית כדי ליישב הברייתא דאי הוה כפי מאי דמשמע מפשט הגמרא דהיכא דאיכא כזית אפילו דנשתנה מברך המוציא א''א ליישב הברייתא ולומר בזמן שהפרוסות קיימות ר''ל דלא נשתנו דא''כ תיקשי היכא דאין הפרוסות קיימות דנשתנו אמאי אמר דרך סתם דאינו מברך המוציא היה לו לומר דהיכא דאיכא כזית מברך. ולפ''ז מה שאמר בירושלמי בזמן שהפרוסות קיימות שר''ל דאיכא כזית היינו אליבא דרב יוסף ולא אליבא דרב ששת. ודרך זה של הרב מוהרר''י פאסי ז''ל מתחוור דלדעת מוהררי''ק ז''ל קשה חדא היכי פתח בבישול ולישה ואינו מפרש אלא לישה לחודא דא''כ לא הוה ליה למפתח אלא בלישה לחודא. ועוד מנין לו לרבינו ז''ל דבזמן שהפרוסות קיימות דברייתא איירי דאיכא תוריתא דנהמא אדרבא מדברייתא לא חלקה משמע דבכל ענין מברך המוציא. ואני בעניי נ''ל לומר דרך אחר ולחלק בין היכא דהשינוי מחמת בישול להיכא דהשינוי הוא מחמת עצמו כלומר שהפת מפני יושנו נשתנה מצורתו לא שהגיע למדרגת פת שעפשה דודאי אז אין מברכין עליו אלא שהכל כמבואר לקמן בפ''ח אלא נשתנה צורתו מחמת יושנו דאז ודאי מברכים עליו המוציא היכא דאיכא ביה כזית דכיון דהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת וכמו שכתב רבינו יונה ז''ל גבי פת שאינו מהודר אבל כשנשתנה מחמת בישול כיון שהבישול היה כ''כ שהגיע לשנות צורת הפת הוה ליה כמו תבשיל ומברך עליו מיני מזונות. ומפני כן כתב רבינו ז''ל למעלה או שניכר צורת הפת ולא נשתנה צורתו ולא כתב לא נשתנה מחמת בישול אלא לא נשתנה לבד לומר דדוקא משום דלא נשתנה הא אם נשתנה אי איכא כזית דוקא מברכים משום דלא בא השינוי מחמת הבישול ולמטה כתב ואם אין בהם כזית כלומר ונשתנה מחמת עצמו או שעברה צורת הפת בבישול אפילו דאיכא כזית אין מברכים המוציא משום דעברה צורתו בבישול ודייק רבינו שכתב למטה בבישול וכל לשונו הוא מדוקדק אלא דהוי דוחק לומר דהיכי תיסק אדעתין דמשום יושנו דלא נברך עליו ועדיין עומד בטעמו שלא נתעפש. ואפשר דיצא לו לרבינו ז''ל חילוקנו זה לתרץ הברייתא שהבאתי מן הפרוסות קיימות וכו' וכמו שהקשיתי ובכי הא אתי שפיר דהתם ברייתא איירי בבישול ולכך קאמר בזמן שהפרוסות קיימות שלא נשתנו צורתם מחמת הבישול בין דאיכא כזית בין דליכא כזית מברך המוציא בזמן שהפרוסות קיימות כלומר שנשתנו מחמת הבישול אז אפילו דאיכא כזית מברכים עליה במ''מ ומאי דאמר והוא דאיכא תוריתא דנהמא דמשמע דהיכא דליכא תוריתא דנהמא דאיכא כזית מברכין איירי בנשתנה הפת מחמת עצמו כנלע''ד:

ט עִסָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בַּקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁהָעַרְבִיִּים שׁוֹכְנֵי הַמִּדְבָּרוֹת אוֹפִים הוֹאִיל וְאֵין עָלֶיהָ צוּרַת פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְאִם קָבַע מְזוֹנוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְכֵן עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ בִּדְבַשׁ אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּחָלָב אוֹ שֶׁעֵרֵב בָּהּ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין [ז] אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְאִם קָבַע סְעֻדָּתוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא:

כסף משנה עיסה שנאפת וכו'. שם (דף ל"ח) א''ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א''ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליה בורא מ''מ מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך עליה המוציא וג' ברכות ומפרש רבינו דכובא דארעא היינו עיסה שנאפת בקרקע: וכן עיסה שלשה וכו'. שם (דף מ"ב) רב יהודה הוה עסיק לבריה בי רב יהודה בר חיננא אייתי לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא א''ל מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא קא מברכיתו א''ל אין דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברך עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר' מונא א''ל אין הלכה איתמר ואסיקנא דאי קבע סעודתיה עילויה מברך המוציא ומפרש שם בגמרא שאע''פ שזה לא קבע סעודתיה עליו כיון שאכל שיעור שאחרים קובעים אכילתן בכך טעון ברכת המזון. ומפרש רבינו דפת הבאה בכסנין היינו עיסה שלשה בדבש וכו' או שעירב מיני תבלין וכו'. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן מים הרבה אע''פ שנתן ג''כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי מים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שלשה בדבש דאם לא כן הל''ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דמדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ''ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ''ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך ע''כ דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא''כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובות ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר:

לחם משנה עיסה שנאפת בקרקע וכו'. בפרק כיצד מברכין (דף ל"ח) אמרו מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך המוציא [ושלש ברכות] אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והבית יוסף סי' קס''ח אומר אליבא דבעל הטורים ז''ל דרב אשי פליג אדלעיל וסבר דכיון דהוי לחם לענין פסח הוא הדין לענין המוציא ובכל גווני מברכין עליו אע''ג דלא קבע סעודה עליה אבל רבינו ז''ל אין דעתו כן דהוא פסק שם דיוצא ידי חובתו בפסח והכא פסק דוקא היכא דקבע אבל היכא דלא קבע לא. וא''ת א''כ דאין ללמוד דין המוציא מדין פסח מה הקשה שם (דף ל"ז:) אביי לרב יוסף גבי חביצא אלא מעתה לתנא דבי רבי ישמעאל וכו' וכ''ת ה''נ והתניא לקט מכולן כזית וכו' ואם מצה היא אדם יוצא ידי חובתו בפסח מ''ש דמקשי ליה דמדהוי לחם לענין פסח מברכין המוציא ומאי קושיא נימא דאע''ג דלענין פסח הוי לחם לענין המוציא בתר קביעותא אזלינן דומיא דטרוקנין ולא תיקשי לרב יוסף מידי דקאמר דאין מברכין בכזית דהיינו היכא דלא קבע סעודתיה עלוייהו. וי''ל דבשלמא בטרוקנין אע''ג דהוי לחם לענין מצה מ''מ כיון דאין דרך בני אדם לאוכלו כך בעו קביעותא לענין המוציא אבל הכא דודאי דרך בני אדם לאכול כך שיהיו מפוררין אע''ג דלית בהו כזית ואף אם הוא לחם לענין המוציא הכא לא בעי קביעותא:

י אֹרֶז [ח] שֶׁבִּשְּׁלוֹ אוֹ שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְעֹרָב עִם דָּבָר אַחֵר אֶלָּא אֹרֶז לְבַדּוֹ. אֲבָל פַּת דֹּחַן אוֹ פַּת שֶׁל שְׁאָר מִינֵי קִטְנִית בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

כסף משנה אורז שבישלו וכו'. ג''ז שם (דף ל"ז) טחנו לאורז אפאו ובישלו אע''פ שהפרוסות קיימות מברך בתחלה במ''מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום ואסיקנא תני בהדי קמייתא ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי''ף וקי''ל דכל ולבסוף ולא כלום מברך בנ''ר עכ''ל: וכתב עוד הרי''ף וה''מ בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע''י תערובות לא דקי''ל בהא כרב ושמואל (שם ל"ז) דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ''מ דליכא מאן דפליג עלייהו וכתב עליו הרא''ש ז''ל דהיינו כשהרוב מין אחר דבכה''ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ''מ: ומ''ש רבינו אבל פת דוחן וכו'. כ''כ הרי''ף ז''ל וטעמו לפי שדרך הגמרא להזכיר אורז ודוחן בהדי הדדי ובהאי ברייתא לא הזכיר דוחן אלמא דדוקא אאורז מברך במ''מ אבל לא אדוחן ואע''ג דתניא התם (שם דף ל"ז) הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה דמשמע דפת אורז שוה לפת דוחן י''ל דברייתא לאו לענין נוסח ברכות איתניא אלא לענין שצריך לברך תחלה וסוף כשם שמעשה קדרה צריך לברך תחלה וסוף ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז בתחלה במ''מ כמפורש באידך ברייתא ודוחן שהנ''ב. וה''ר יונה כתב דהיינו טעמא משום דא''ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא ואע''ג דלא קי''ל כוותיה מ''מ כיון דאשכחן דאיכא מאן דס''ל דאורז מין דגן הוא ולא ס''ל הכי בדוחן אלמא דאין דינם שוה ודוקא באורז מברך במ''מ אבל לא בדוחן עכ''ל. ומ''מ למדנו מדאותבה בגמרא לרב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברך עליו במ''מ דמשמע הא אורז אין מברך עליו במ''מ מהך ברייתא דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן למדנו שדין פת אורז ודין האורז המבושל שוה ומינה דפת קטנית וקטנית מבושלים דינם שוה וכמ''ש רבינו. ודע שדעת ה''ר יונה והרא''ש ז''ל לומר דאורז ודוחן דינם שוה ומברך על שניהם במ''מ ובנ''ר. והוסיף עוד רבינו יונה ז''ל שה''ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זיין כגון פניז''ו בלעז שמברך עליהם בורא מיני מזונות ובורא נפשות:

לחם משנה פת דוחן וכו'. ואע''ג דבגמרא (דף ל"ז) אמרו דמברך כמעשה קדרה תירצו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה אמרינן הא משום דלא איתותב שמואל אלא גבי אורז בלבד כדכתבו התוספות:

יא כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בַּתְּחִלָּה הַמּוֹצִיא מְבָרְכִין לְאַחֲרָיו בַּסּוֹף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כְּסִדְרָהּ אַרְבַּע בְּרָכוֹת. וְכָל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מְבָרְכִין בַּסּוֹף לְאַחֲרָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ חוּץ מִן הָאֹרֶז:

כסף משנה כל שמברכין וכו' עד חוץ מן האורז. מתבאר בפרק כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות. והרא''ש ז''ל כתב פרק הנזכר ירושלמי כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אומרים אחריו שלש ברכות א''א לפניו המוציא. ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י''ל דסבר דפליג אגמרא דידן ונתן טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות:

לחם משנה חוץ מן האורז. אבל פת בכסנין מברך לבסוף ברכת המזון ומ''ש בפרק כיצד מברכין (דף מ"א:) שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו אלא פת הבאה בכסנין איירי כשהביאו בתוך הסעודה כדכתבו התוס':

יב [ט] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאָכַל מִכְּזַיִת וּלְמַעְלָה אֲבָל אָכַל [י] פָּחוֹת מִכְּזַיִת בֵּין מִן הַפַּת בֵּין מִשְּׁאָר אוֹכְלִין. וְהַשּׁוֹתֶה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית בֵּין מִן [כ] הַיַּיִן בֵּין מִשְּׁאָר מַשְׁקִין. מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה בְּרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין וּלְבַסּוֹף אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלָל:

כסף משנה במה ד''א בשאכל מכזית ולמעלה וכו'. נתבאר בראש הלכות אלו. והא דאמרינן בפחות מכשיעור מברך לפניו ולא לאחריו אע''ג דבריש כיצד מברכין (שם דף ל"ה) ילפינן ברכה לפניו מק''ו מברכה דאחריו וא''כ כיון שאינו מברך לבסוף לא הו''ל לברך בתחלה כבר כתבתי בראש הלכות אלו דלאו ק''ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה כ''כ התוספות והרא''ש ז''ל. ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ''ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. ומ''ש רבינו דשיעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלין בכזית:

יג וְזוֹ הִיא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְשֶׁהִנְחַלְתָּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ רַחֵם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה. וּבְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אוֹמֵר בִּבְרָכָה זוֹ בִּכְלָלָהּ מֵעֵין קְדֻשַּׁת [ל] הַיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּזְכִּיר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן:

כסף משנה וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו'. מימרא דרב דימי בסוף פרק כיצד מברכין (שם דף מ"ד): ומ''ש ובשבתות וכו'. כתב רבינו יונה בפרק הנזכר דהכי איתא בירושלמי וכ''כ ה''ר מנוח וכתב שרבינו משולם לא היה מזכירו וכתב ה''ר מנוח דאפשר דדוקא בימי רבותינו שהיו קובעין על היין אבל אנו שאין אנו קובעין לא מדכרינן ואין זה כדאי לבטל דברי הירושלמי:

לחם משנה על הארץ ועל המחיה. וא''ת אמאי לא אמר על המחיה ועל הארץ כדפתח מחיה תחלה. וי''ל דה''ק על הארץ דמפקא מחיה כדאמרו בגמרא כי היכי דלא ליהוי חותם בשתים ולכך הזכיר ארץ תחלה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן