הלכות ברכות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ברכות - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ [א] בַּמָּקוֹם שֶׁאָכַל. אָכַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם שֶׁפָּסַק וִיבָרֵךְ. אָכַל כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד [ב] יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. שָׁכַח לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו מְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. וְאִם הָיָה מֵזִיד חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ. וְאִם בֵּרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם בֵּרֵךְ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד אוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. [ג] וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא בְּרָכָה שֶׁמֵּעֵין שָׁלֹשׁ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּבַמָּקוֹם שֶׁאָכַל:

כסף משנה כל המברך וכו'. מתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך. ודעת רבינו כדעת רשב''ם בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"א:) דברכה מעין ג' טעונה ברכה במקומו והביאו שם בתוספות ראיות לדבריו אבל הרי''ף כתב דדוקא מיני דגן טעונין ברכה במקומם וכן דעת הרא''ש ז''ל: אכל כשהוא מהלך וכו'. ברכות (דף נ"א:) ס''פ שלשה שאכלו א''ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא האוכל ומהלך מברך מעומד וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך והלכתא בכולהו יושב ומברך: שכח לברך וכו'. משנה סוף פרק אלו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך בש''א יחזור למקומו ויברך ובה''א יברך במקום שנזכר עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכבר כתבתי סוף פרק ב' כמה שיעור עיכול ובגמרא (שם נ"ג:) אמר רב זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד''ה יחזור למקומו ויברך: ומ''ש ואם בירך וכו'. פשוט הוא דקנסא הוא דקנסוה במזיד לחזור למקומו שאכל אבל בדיעבד יצא: ומ''ש וכן אם בירך כשהוא עומד וכו':

ב מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא אוֹ לֹא בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִן הַתּוֹרָה. שָׁכַח לְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. אִם נִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא גָּמַר סְעֻדָּתוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ וְאִם נִזְכַּר [ד] לְאַחַר שֶׁגָּמַר אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

כסף משנה מי שנסתפק לו אם בירך וכו' אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה. כך הוא הגירסא הנכונה לאפוקי מהטור שכתב בסימן קס''ז בשם רבינו שחוזר ומברך ונחלק עליו. ולענין ברכת המזון הוא שכתב רבינו בסוף פ''ב שחוזר ומברך לפי שהיא מן התורה: שכח לברך המוציא וכו'. בפ''ג שאכלו (שם דף נ"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א''ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך ודחי ליה דכיון דאידחי אידחי. והאי בעיא ע''כ בברכת המוציא היא דאילו בברכת המזון משנה שלימה היא בפרק אלו דברים:

ג * הָיָה אוֹכֵל בְּבַיִת זֶה וּפָסַק סְעֵדָּתוֹ וְהָלַךְ לְבַיִת אַחֵר. אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאָהוּ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וְיָצָא לוֹ לְפֶתַח בֵּיתוֹ וְחָזַר הוֹאִיל [ה] וְשִׁנָּה מְקוֹמוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה הַמּוֹצִיא וְאַחַר כָּךְ יִגְמֹר סְעֻדָּתוֹ:

ההראב"ד היה אוכל בבית זה כו' עד יגמור סעודתו. כתב הראב''ד ז''ל הפליג בזה דכל לפתח ביתו לאו עקירה היא וכל שכן אם רואה מקומו שאינה עקירה כלל עכ''ל:

כסף משנה היה אוכל בבית זה וכו'. ברייתא ריש ערבי פסחים (פסחים ק"א:) שינוי מקום צריך לברך ודעת רבינו דמיתניא בין בדברים הטעונים ברכה במקומם בין בדברים שאין טעונין ברכה במקומם וכמו שאבאר בסמוך: ומ''ש או שהיה אוכל וכו'. תוספתא דברכות כתבוה התוספות בפרק הנזכר ב''ה שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך לכתחילה. ונ''ל שרבינו מפרש דהא דתניא שאם הפליג צריך לברך למפרע היינו לומר שאם פירש והרחיק ממקום סעודתו צריך לברך למפרע אבל אם לא הפליג כלומר שלא הרחיק הרבה ממקום סעודתו אלא מפינה לפינה אינו צריך לברך וזהו שכתב או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע וכו' כלומר דמאחר שיצא מפתח ביתו ה''ל כהפליג דהיינו שינה מקומו וצריך לברך אבל אם דבר עמו בתוך הבית אע''פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך וכדקתני רישא דברייתא קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע: וכתב הראב''ד הפליג בזה וכו' שאינה עקירה כלל עכ''ל. ואין כאן מקום לתמוה דכיון שיצא מביתו הוי שינוי מקום וצריך לברך: ויש לדקדק למה כתב רבינו היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' הרי בכלל בבא דחברים שהיו יושבים [הוא. וי''ל דמבבא דחברים שהיו יושבין] לא שמעינן אלא כשהם יוצאין טעונים ברכה למפרע וכו' אבל היכא דיצאו בלא ברכה ואח''כ חזרו לא משתמע מינה אם צריכין לברך למפרע כשיחזרו למקומם אם לאו ולכן כתב שאם היה אוכל בבית זה והלך לבית אחר ופסק סעודתו או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע, ואעפ''י שכתב בבא זו הוצרך לכתוב בבא דחברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן וכו' להשמיענו שאם הניחו שם זקן או חולה א''צ לברך לא כשהם יוצאים ולא כשהם חוזרים. ואין לדקדק אמאי נקט רבינו ברישא לישנא דהיה אוכל בבית זה דמשמע דמיירי בבעל הבית ובבא דסיפא נקט לישנא דחברים שהיו יושבים לאכול דההיא דחברים שהיו יושבים לאכול הכי הוי לישנא דברייתא בפרק ע''פ וההיא דהיה אוכל בבית זה וכו' הוי לישנא דברייתא דיומא דמיתניא בלשון יחיד דיבר עם חבירו והפליג וכן לישנא דתוספתא דברכות נמי הוי בלשון יחיד ורבינו כתב בלשון השנוי בברייתות או קרוב לו ולענין דינא לא שאני לן בין יחיד לרבים דבין יחיד בין רבים אם רוצה לשנות מקומו מברך כשהוא יוצא למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחילה ואם לא בירך כשיצא צריך לברך כשיחזור ואם הניחו שם זקן או חולה בין שהיו יוצאים רבים בין שהוא יחיד א''צ לחזור ולברך. ואפשר עוד דברישא נקט לשון יחיד כי היכי דלא ליצטרך לפלוגי בין הניח שם מקצת חברים ללא הניח. וגם נראה דאין לדקדק בזקן או חולה דנקט דלישנא דברייתא נקט ולפי האמת בהניחו שם מקצת החברים סגי אפילו אינן לא זקן ולא חולה והיינו דבברייתא שאכתוב בסמוך מפליג ר' יהודה בין הניחו שם מקצת חברים ללא הניחו ולא אדכר זקן או חולה הילכך ע''כ לומר דברייתא דקתני הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט אם כולם בחורים ובריאים אין דרך ליעקר קצתם לקראת חתן וכלה ולישאר קצתם אבל אין ה''נ שאע''פ שכולם בחורים ובריאים אם נעקרו קצתם ונשארו קצתם אינם טעונים ברכה לא כשהם יוצאין ולא כשהן חוזרין דכיון דנשארו קצתם שם לא נעקר קביעותם:

ד חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכל וְיָצְאוּ לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה. אִם הִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן וְגוֹמְרִין סְעֻדָּתָן וְאֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם לֹא הִנִּיחוּ שָׁם אָדָם כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין צְרִיכִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין צְרִיכִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה:

ה וְכֵן אִם הָיוּ מְסֻבִּין בִּשְׁתִיָּה אוֹ לֶאֱכל פֵּרוֹת. שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ הֲרֵי פָּסַק אֲכִילָתוֹ וּלְפִיכָךְ מְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שְׁנִיָּה לְכַתְּחִלָּה עַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכל. וְהַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּבַיִת אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אָכַל * בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה וּבָא לֶאֱכל בְּמַעֲרָבָהּ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

ההראב"ד במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך. כתב הראב''ד ז''ל והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך עכ''ל:

כסף משנה (ד-ה) חברים שהיו יושבים וכו'. שם (פסחים ק"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה בד''א בזמן שהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרים טעונין ברכה לכתחילה קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחילה אמר ר' יהודה בד''א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל אם לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. וכתב הרי''ף וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דת''כ ואף על גב דשני רב נחמן לא סמכינן אשינויא. וכתב עליו הרא''ש ז''ל ולא ידענא למה כתב הרי''ף לא סמכינן אשינויא דרב נחמן אין שינויא בגמרא מבורר יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות רבי יהודה ופליג את''ק וא''כ ברייתא קמייתא דפריך מינה לרב חסדא יחידאה היא ואמאי פסיק כיחידאה עכ''ל. ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ד כ"ה) דאיפלגו ריב''ל ור' יוחנן דלריב''ל כל מקום שאמר ר' יהודה בד''א אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן קאמר שהוא לחלוק וכתבו התוספות והר''ן פרק בני העיר דריב''ל ור''י הלכה כריב''ל וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר' יהודה ות''ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רב נחמן דאפשר לרב חסדא למימר דס''ל דבמה ד''א לחלוק והוא דאמר כת''ק וההיא ברייתא כרבי יהודה ומכיון דקי''ל דבמה ד''א לפרש ממילא קם לה הלכה כרב ששת ושינויא דרב נחמן לא סמכינן עלה. ודע שבגמרות שלנו גרסינן תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו אינן צריכים לברך וכתב הרא''ש ועוד דת''כ דרב חסדא, וי''ס שכתוב בהם ת''כ דרבי יוחנן וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים גאון ולא נהירא לי גירסא זו עכ''ל הרא''ש. ונ''ל דאפילו אי גרסינן ת''כ דרב חסדא ל''ק להרי''ף דאיכא למימר מדלא אותבוה מינה לרב ששת אלמא דלא קשיא ליה מההיא ברייתא דיחידאה היא ורב ששת כת''ק א''נ דהוה קים ליה לגמרא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא ולפיכך לא היתה כדאי לאותובי מינה. כך נ''ל לדעת הרי''ף ורבינו ז''ל כהרי''ף ז''ל, וז''ש וכן אם היו מסובין לשתייה או לאכול פירות כלומר דאין חילוק בין מידי דסעודה ליין ופירות בכולהו שינוי מקום צריך לברך. אבל נשאר לדקדק בלשון רבינו דוכן משמע דלאשמועינן חידושא אתא ואיפכא הוא דהא בפירות אפילו רב חסדא מודה דצריך לחזור ולברך ובמידי דסעודה דהיינו דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הוא דפליג. ויש לומר דאכילה דלעיל הייתי מפרש מידי דאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואתא לאשמועינן דה''ה לשתיית יין ואכילת פירות שבעת המינין שהם טעונין ברכה לאחריהם במקומן כמ''ש בראש פרק זה דצריך לחזור ולברך ולא אמרינן לקבעיה קמא הדר: ומ''ש והמשנה מקומו וכו'. שם (פסחים ק"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית מבית אבל ממקום למקום לא ותניא כוותיה: אכל במזרחה וכו'. ירושלמי סוף פרק כיצד מברכין: וכתב הראב''ד והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך עכ''ל. כוונת הראב''ד ז''ל לפרש הירושלמי דהיינו כשבעת שבירך בתחלה היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה של תאנה ואח''כ נמלך לגמור סעודתו במערבה ולא שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול כדברי ה''ר בעל מ''ע ז''ל אבל אם כשבירך בתחילה היה בדעתו לגמור סעודתו במערבה לית לן לאחשובי לגמרי כמבית לבית וא''צ לחזור ולברך ורבינו העתיק לשון הירושלמי כמנהגו ואע''ג דמזוית לזוית לא הוי שינוי מקום שאני התם שכתלי הבתים מקיפים לשתי הזויות הילכך חשיב כמקום אחד משא''כ באכל במזרחה של תאנה ובא למערבה שהתאנה כמקום שאין בה מחיצות הוא ולפי זה במקום שאין בו מחיצות אפילו שינוי מקום כל דהו הוי שינוי דתאנה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא נקט. ומיהו אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום ומזרח תאנה ומערבה שאני דכיון דתאנה מפסקת ה''ל שני מקומות וזה נראה יותר:

לחם משנה והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד. בפרק ערבי פסחים (דף ק"א:) אמרו לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא ופירש רבינו ז''ל ממקום למקום בבית אחד והוצרך לפרש כן משום דהוקשה לו כדהקשה הר''ן ז''ל מ''ש דגבי קידוש אמר דמפינה לפינה הוא מקדש כדאמר להו רב ענן וכו' והכא מפינה לפינה לא. והר''ן ז''ל חילק בין קידוש לברכה ורבינו ז''ל משוה אותם ופירש הכא ממקום למקום בבית אחד והתם מחדר לחדר בדירה אחת וכדכתב הרב המגיד בפרק כ''ט מהלכות שבת אבל מפנה לפנה בבית אחת קידוש וברכה שוים:

ו בֵּרֵךְ עַל הַפַּת פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁאוֹכְלִין בָּהֶן הַפַּת מִמִּינֵי הַתַּבְשִׁיל וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם בֵּרֵךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. בֵּרֵךְ עַל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה פָּטַר אֶת הַתַּבְשִׁיל בֵּרֵךְ עַל הַתַּבְשִׁיל לֹא פָּטַר אֶת מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:

כסף משנה בירך על הפת וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב''ש אומרים אף לא מעשה קדרה ובגמרא איבעיא להו ב''ש ארישא פליגי דקאמר ת''ק בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ''ש מעשה קדרה כלומר דהיינו לאכול למזון ממש ואתו ב''ש למימר ל''מ פרפרת דלא פטר להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר או דילמא אסיפא פליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר אבל מ''ק פטרא ואתו ב''ש למימר אפילו מ''ק נמי לא פטר תיקו. ולפי זה נראה לפסוק דבירך על הפת פטר את הפרפרת וכ''ש מעשה קדרה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר. ורבינו שפסק בירך על התבשיל לא פטר מ''ק טעמו דכיון דאסיקנא בתיקו הא איפשר דב''ש ארישא הוא דפליגי וכלישנא קמא וסיפא דנקט פת לאו דוקא דהוא הדין דלא פטר מ''ק אלא איידי דתנא רישא פת תנא סיפא נמי פת אבל בירך על מ''ק פטר את הפרפרת דהא משמע דמ''ק עדיף מפרפרת. ויש לתמוה דכיון דספק ברכות להקל ה''ל למתפס מתניתין כפשטא דבירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר הא מ''ק פטר. וי''ל דכיון דבגמרא בעי אליבא דב''ש היינו כדי למשמע מינה פירושא דת''ק וה''פ ארישא קאי וא''כ אמרינן דפת דנקט בסיפא לאו דוקא דהוא הדין למ''ק אלא איידי דרישא נקט פת או אסיפא קאי ופת דנקט בסיפא דוקא הוא. אלא דאכתי קשה דהוה ליה למפסק להקל וזה נראה שהוא דרך הרשב''א ז''ל שכתב דהו''ל ספק בברכות דרבנן ולהקל. לכן נראה לי דכיון דבעי גמרא אליבא דב''ש משמע דס''ל לגמרא דהלכה כב''ש וכי אמרינן דקאי ב''ש אסיפא סברי דפרפרת לא פטר אפילו מ''ק פסק רבינו כן. ומיהו אכתי קשיא דא''כ למה פסק בירך על הפת פטר את הפרפרת הא אי קיימי ב''ש ארישא פת לא פטר אפילו מ''ק. וי''ל דבהא לא ה''מ למפסק הכי משום דקי''ל כר' חייא דאמר בפרק כיצד מברכין (שם מ"א:) פת פוטרת כל מיני מאכל. ואח''כ מצאתי בתשובה לרבינו יהושע מבני בניו של הרמב''ם ז''ל שכתב ששאלוהו שהיה חילוף הנוסחאות בדבר והשיב הנכון בירך על התבשיל פטר מ''ק ולכן תגיהו הנוסחאות כך עכ''ל: ויש לדקדק מה ענין דינין אלו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך, לעיל בפרק ג' הוא מקומם גבי מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וי''ל דהתם שאני שאינו חפץ באכילת פת כלל מחמת עצמו אלא להעביר היזק הדג מליח אבל הכא חפץ הוא באכילת כל אחד מהם מחמת עצמו הילכך אינו ענין לשם. ומה שכתבו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך לומר לך לפעמים אפילו בלא שינוי מקום צריך לברך שאם בירך על הפרפרת צריך לברך על הפת ואם בירך על התבשיל צריך לברך על מעשה קדירה: וא''ת במאי עסקינן אי בשברכותיהם שוות אמאי אין פוטרים זה את זה ואי בשאין ברכותיהן שוות היכי אפשר לומר במקצתם דפוטרים זה את זה ועוד שהרב ז''ל כתב דפרפרת היינו תבשיל ופירות וכיון דאין ברכתן וברכת הפת שוה פשיטא דאין פוטרות את הפת דהיאך הוה אפשר לומר דברכת בפה''א או העץ יפטור ברכת הפת וכן היאך אפשר דברכת מ''ק שהיא במ''מ יפטור ברכת תבשיל ופירות או איפכא וי''ל דכיון דתנן על הכל אם אמר שהכל נ''ב יצא וה''נ אפשר לומר שאם בירך על הפת בורא פרי האדמה יצא דהא פרי האדמה הוא ואפשר דאפילו בירך בורא פרי העץ יצא וכמ''ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. וכן י''ל דברכת במ''מ פוטר ברכת תבשיל ופירות מיהו ה''מ כשבירך על הדבר עצמו ברכה שאינה מיוחדת לו כגון שבירך על הפת עצמו שהכל נ''ב יצא אבל אם בירך על הפרפרת שהנ''ב לא פטר את הפת וע''פ זה תקיש בשאר ברכות על הדרך שכתבתי. ועי''ל שאע''פ שאין ברכותיהן שוות אפשר שיפטרו זה את זה כמו שמצינו בפת שהוא פוטר כל מיני מאכל אע''פ שאילו היה מברך על השאר מיני מאכל ברכת הפת לא היו נפטרים בכך הכי אמרינן בברכת מעשה קדרה לגבי פרפרת או פרפרת לגבי מ''ק: כתב הרמ''ך בירך על מ''ק פטר את התבשיל וכו'. לא הבנתי למה פסק בהפך ממה שמפורש בהלכה כי לדעת ת''ק פרפרת דהיינו התבשיל כמו שפירש הוא פטר מ''ק אבל מ''ק לא חזינן שיפטור פרפרת ואם פסק כב''ש אין מעשה קדרה פוטר פרפרת ולא פרפרת מעשה קדרה. ועוד תימה שהוא פירש פרפרת תבשיל ופירות ואם כדבריו כן הוא הא אין ברכותיהן שוות עם מ''ק ופרפרת שהוא פת הבאה בכסנין עכ''ל. וכבר ישבתי דעת רבינו:

לחם משנה בירך על הפת פטר את הפרפרת וכו'. משנה בפרק כיצד מברכין (דף מ"ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה ובגמרא איבעיא להו בית שמאי ארישא פליגי או אסיפא פליגי ואסיקנא בתיקו. ולכאורה נראה דרבינו פסק כבית שמאי דאמר דפרפרת לא פטר את הפת ולא מעשה קדרה ועל זה קשה חדא דלא הוה ליה למפסק כבית שמאי אלא כסתם מתניתין ותו דבפירוש המשנה כתב בהדיא רבינו ז''ל דאין הלכה כבית שמאי, ונראה דפסק כתנא קמא [דלא] סבירא ליה דבית שמאי ארישא פליגי אבל בסיפא לא פליגי כלל דכולי עלמא לא פטר פרפרת מעשה קדרה ומה שהזכיר את הפת הוא הדין נמי מעשה קדרה אלא נקטיה אגב רישא וא''כ אליבא דכ''ע לא פטר פרפרת מעשה קדירה. ואם תאמר כיון דאסיק בתיקו ספק ברכות להקל ודילמא בית שמאי פליגי אסיפא ורבנן סברי דפרפרת פטר מעשה קדרה והלכה כוותייהו ואין לברך על מעשה קדרה אחר שבירך על הפרפרת. וי''ל דהוי כעין ספק ספקא דספק אי ארישא פליג וכ''ע מודו דלא פטר פרפרת מעשה קדירה או אסיפא. ואם תמצא לומר אסיפא הא איכא ב''ש דסבירא להו דלא פטר ודילמא הלכה כוותייהו אע''ג דעל הסתם לית לן למפסק כוותייהו אהני לן הא לחלק בין ספק ברכות להקל דאמרי' בעלמא להך דהכא ואמרינן דהכא דמי לספק ספקא: שאוכלים בהן הפת. לאו דוקא צריך שיאכל פת עמהם דאפילו לא אכל פת עמהם כיון שהם דברים הבאים בתוך הסעודה פטורים מברכה כדכתב לקמן אלא מה שכתב שאוכלין בהם פת כלומר שרגילים לאכול פת עמהם וכתב זה להודיענו ענין פרפרת מהו:

ז * גָּמַר בְּלִבּוֹ מִלֶּאֱכל אוֹ מִלִּשְׁתּוֹת וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁנָּה מְקוֹמוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְאִם לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ אֶלָּא דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת אֲפִלּוּ פָּסַק כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית:

ההראב"ד גמר בלבו מלאכול או מלשתות כו' עד לברך שנית. כתב הראב''ד ז''ל לא אמרו לענין אכילה אלא לענין שתיה בלבד, אבל לענין אכילה לא הויא הפסקה אלא במים אחרונים או בשינה או בנמנום עכ''ל:

כסף משנה גמר בלבו וכו'. זהו נמלך שאמרו שקובע ברכה לעצמו כלומר לפניו דוקא והכי דייק לשון רבינו שכתב חוזר ומברך ולא כתב מברך למפרע, ובפרק ע''פ (פסחים ק"ג:) אמרינן דאמימר בריך אכל כסא וכסא משום דאמר נמלך אנא, ובפרק כל הבשר (חולין ק"ז:) א''ר זירא א''ר השמש מברך על כל כוס וכוס לפי שבכל כוס הוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור' יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ואמר רב פפא דלא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ופירש''י אי איכא אדם חשוב שבטוח השמש שיתנו לו לחם כל הצורך למדנו מכאן שאין חילוק בין אכילה לשתיה כל שהוא נמלך בעי ברכה לפניו: וכתב הראב''ד ז''ל לא אמרו לענין אכילה וכו' בנמנום עכ''ל. דעתו ז''ל דלא אמרינן טעמא דנמלך אלא בשתייה אבל לא באכילה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות מ"ב:) דאמר ליה רב הונא בר נתן לרב פפא לא ס''ל מר גמר אסור מלאכול א''ל סילק איתמר כלומר מותר לאכול עד שיסלקו האוכל מעל השלחן ואמרינן תו בגמרא דרבי זירא ורבה איקלעו לבי ר''ג לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו דיסתנא מבי ר''ג רבה אכל רבי זירא לא אכל א''ל רבי זירא לרבה לא ס''ל מר סילק אסור לאכול א''ל אנן אתכא דר''ג סמכינן כלומר ואין סילוקנו סילוק דאדעתא דידיה סמכינן אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו. ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תיכף לנט''י ברכה ופירש''י אין קיום הסעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק אלא במים אחרונים שכל זמן שלא נטל מים אחרונים מותר לאכול ומשנטל אסור וכ''כ הרי''ף וא''כ הא בהדיא דלהפסק אכילה בעינן מים אחרונים והא דאמר רבי יוחנן דמברך על כל פרוסה ופרוסה י''ל שמש שאני שאין לו קביעות אבל מי שיושב לאכול אע''פ שגמר בלבו מלאכול אינו צריך לחזור ולברך. ומ''ש או בשינה וכו'. נראה שלמד כן ממתני' דסוף פסחים (דף ק"כ) ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו. וליישב זה י''ל דרבינו לא גריס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא ה''ג ולית הלכתא אלא כי הא דאמר רב חייא וכו' וקאי אמאי דאמר רב אשי הרגיל בשמן שמן מעכבו כלומר מלומר ברכה ואסיקנא דאין שמן מעכבו אלא נט''י היא שמעכבת כדאמר רב חייא תיכף לנטילת ידים ברכה וכיון דאהא דאמרינן סילק איתמר אמרינן אנן אתכא דר''ג סמכינן שמעינן שאין הדבר תלוי בגמר סעודתו או אפילו בסילק השלחן מלפניו אלא הכל תלוי בגמר הדעת שאם גמר בלבו שלא לאכול אסור כלומר עד שיברך לפניו וכל שלא גמר בדעתו שלא לאכול אוכל והולך כנ''ל. ויש הכרח לגירסא זו דאילו לרש''י והרי''ף היכי אסיקנא עד שיטול ידיו אוכל והולך הא אפילו לא נטל ידיו כיון שאמרו הב לן ונבריך איתסר להו למשתי כדאמרינן בפרק ע''פ ולא אשכחן דרש''י והרי''ף ליפלגו בין אכילה לשתייה:

לחם משנה גמר בלבו מלאכול או מלשתות וכו'. לכאורה נראה דקשה על רבינו ז''ל מאי דאמרינן בפרק כיצד (דף מ"ב) ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר וכו' דמשמע דאפילו גמר לאכול אינו חוזר ומברך אלא אם כן נטל ידיו דוקא והא לאו קושיא היא כלל דרבינו ז''ל מפרש דמאי דאמר גמר לאכול אסור לאכול רוצה לומר דהוי כמו הב לן ונבריך דאמרינן אסור לשתות אפילו שיברך ברכה לפניו אלא אם כן בירך ברכת המזון תחילה הכי נמי גמר אעפ''י שיברך ברכה לפניו אסור לאכול אלא אם כן בירך ברכת המזון תחילה וכמו שכתב רבינו ז''ל גבי הב לן ונבריך שאסור לאכול עד שיברך בה''מ ואתי ליה שפיר לרבינו ז''ל דרבי זירא לא אכל ואמאי לא אכל לבריך ברכה לפניו כדהקשו התוספות ז''ל אלא ודאי דאפילו בברכה שלפניו אסור עד שיברך ברכת המזון תחילה ודייק לפי זה לישנא דאסור לאכול דלשון אסור משמע אפילו שיברך לפניו כמו שאמר גבי הב לן ונבריך אסור למשתי דרוצה לומר אפילו שיברך לפניו. ויש הכרח לפירוש רבינו ז''ל מההיא דהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה (חולין דף ק"ז:) דדמי להך הכא וכמו שדמו אותם התוספות ז''ל בפרק כיסוי הדם (דף פ"ז בד"ה משתא) ומשמע דבגמר מותר לאכול בברכה שלפניו לפי המסקנא דאמרי ולית הלכתא דאם לא כן השמש אמאי מותר לאכול כל פרוסה כיון דהוי נמלך מבלי ברכה לפניו אלא ודאי דאפילו לפי המסקנא מותר לאכול אפילו שגמר בברכה שלפניו. ומ''ש ולית הלכתא רוצה לומר דמאי דאמרו אסור לאכול כלומר דצריך לברך ברכת המזון תחלה כמו הב לן ונבריך ועל דא קאמר דלית הלכתא דלא הוי דין זה היכא דנטל ידיו דוקא או היכא דאמר הב לן ונבריך, זה נראה לי פשוט ונכון לדעת רבינו ז''ל. והראב''ד ז''ל מפרש כפירוש רש''י ז''ל ולכך הוצרך לחלק בין שתיה לאכילה. והרב הגדול מוהררי''ק ז''ל תירץ לדעת רבינו ז''ל בטור א''ח סימן קע''ט עד שהוצרך לשנות הגירסא ולהפוך פירוש הסוגיא:

ח * הָיוּ שׁוֹתִין וְאָמְרוּ בּוֹאוּ וּנְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ בּוֹאוּ וּנְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ הַיּוֹם נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹ יְקַדְּשׁוּ. וְאִם רָצוּ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת קֹדֶם שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹ יְקַדְּשׁוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַשָּׁאִים צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתּוּ. אֲבָל אִם אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַבְדִּיל אֵין צְרִיכִין לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

ההראב"ד היו שותין וכו' עד אבל אם אמרו בואו ונבדיל אינן צריכין לחזור ולברך. כתב הראב''ד ז''ל עירבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אף ע''פ שלא אמרו בואו ונקדש כיון שקדש היום חייב להפסיק מה שאין כן בהבדלה שאע''פ שחשיכה אינו מפסיק מ''מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למישתי בלא ברכה:

כסף משנה היו שותים וכו'. בפרק ע''פ (דף ק"ג) רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונבריך לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי אמרו ליה הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי מ''ט דאסחיתו לדעתייכו. וגרסינן תו התם (שם דף ק"ד) רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלוייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי קדיש יומא אמר לכו לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קובעת להבדלה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת ולא להבדלה עכ''ל הגמרא: וכתב הראב''ד ז''ל ערבובי דברים יש כאן וכו' ואסור למישתי בלא ברכה עכ''ל. דעתו ז''ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו בלא שיאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו בשלא אמרו בואו ונבדיל אבל אם אמרו בואו ונבדיל ס''ל להראב''ד דהוי היסח הדעת משתייה כמו הב לן ונבריך. ודעת רבינו דכי אמרי' שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו אפילו אמרו בואו ונבדיל. וא''ת היאך אפשר לפרש כן והא אסיקנא בריש ע''פ פורס מפה ומקדש וכתבו רבינו פכ''ט מהלכות שבת וא''כ אפילו לא אמר בואו ונקדש נאסר לשתות י''ל דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך ואמר להו דשבת קובעת עצמה לקידוש דמכיון שאמרו הב ונקדש איתסר להו למישתי אע''ג דאכתי לא קדש היום כשם שקובעת עצמה למעשר מספק חשכה וכן מבואר בדברי הרי''ף והר''ן ז''ל דהא דאמרינן כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש בספק חשיכה היא והא דסבור דלהבדלה קובעת היינו למימרא שאסור לשתות עוד כיון שאמרו הב לן ונבדיל אבל לא לענין שיבדיל מבע''י דומיא דקידוש. והא דנאסר להם לשתות פירש''י בפרק כסוי הדם דהיינו עד שיברכו וכן פסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל אבל דעת רבינו שאסור להם לשתות אפילו בברכה ואם רוצים לשתות אע''פ שאינן רשאים צריכין ברכה. ונ''ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק וה''ה דאסור לאכול ולרבותא נקט לשתות דלא מיבעיא לאכול שהוא קבע דאסור אלא אפילו לשתות שאינו כ''כ קבע ונימא דמצטרף לסעודה דממילתא דעראי לא אסח דעתיה קמ''ל, ואע''פ שלעיל בסמוך גבי גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח''כ נמלך כתב חוזר ומברך דמשמע שרשאי הוא לאכול או לשתות ובלבד שיברך כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי דהוי כאילו כבר התחילו לברך: ודע שבפרק ע''פ (שם ק"ג:) אמרינן דרב אשי אמר דלית הלכתא כתלמידי דרב דאמר כיון דאמריתו הב לן ונבריך וכו' ואע''ג דרב אשי בתרא הוא פסקו הרי''ף והפוסקים כתלמידי דרב משום דרבים פליגי עליה ומר זוטרא דבתרא הוא ס''ל נמי התם כתלמידי דרב הילכך הכי נקטינן וכן דעת רבינו:

לחם משנה היו שותין ואמרו כו'. אף על גב דאפילו אם אמר הקידוש אין לברך בורא פרי הגפן כדכתב הרב המגיד בפרק כ''ט מהלכות שבת בשם הירושלמי מפני שפטר אותו היין שבתוך הסעודה גם אם שתה קודם הקידוש צריך לברך בורא פרי הגפן דבשלמא כשקדם פטר נפשיה בברכה שברך על היין קודם אבל הכא לא פטר שהרי הסיח דעתו מלשתות קודם הקידוש אלא שעדיין קשה לי למה פטר היין שבתוך הסעודה לקידוש הא יין שבתוך הסעודה הוי לשתות והקידוש [לא] הוי לשתות וכי היכי דיין שבתוך המזון לא פטר של אחר המזון מהך טעמא כדכתב רבינו ז''ל לקמן הכי נמי לא היה לו לפטור היין שבתוך הסעודה לקידוש דבודאי הקידוש לא הוי לשתות. וי''ל כיון דבא בתוך הסעודה מיקרי לשתות ועיין בבית יוסף סימן רע''א: בואו ונבדיל. עיין בבית יוסף סימן רצ''ט:

ט [ו] הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתּוֹת יַיִן וּבָא לָהֶן מִין יַיִן אַחֵר כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שׁוֹתִין אָדֹם וְהֵבִיאוּ שָׁחֹר אוֹ יָשָׁן וְהֵבִיאוּ חָדָשׁ אֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַיַּיִן פַּעַם שְׁנִיָּה. אֲבָל מְבָרְכִין בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:

כסף משנה היו מסובין וכו'. ברייתא ריש ע''פ (שם דף ק"א) ופרק הרואה (ברכות נ"ט:) שינוי יין אין צריך לברך ואמר רב יוסף בר אבא אמר רב אע''פ שאמרו שינוי יין א''צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב ואוקימנא לה בפרק הרואה בדאיתא בני חבורה דשתו בהדיה ומשום הכי מברך הטוב והמטיב שאילו היה לבדו לא היה מברך הטוב והמטיב משום דהטוב והמטיב היינו הטוב לי והמטיב לאחריני ולכן כתב רבינו דין זה גבי היו מסובין שהוא לשון רבים כלומר דאילו יחיד אינו מברך הטוב והמטיב. ורבינו מפרש דשינוי יין היינו שינוי מין אבל כששניהם ממין אחד אינו מברך הטוב והמטיב. ואמרינן בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין יין חדש וישן צריך לברך. ומשמע לרבינו דלאו דוקא חדש תחלה ואח''כ ישן שאין הדבר תלוי אלא כשיהיו שני מינים. וכתבו הגהות אבל מדברי רש''י משמע דוקא כשהשני משובח מהראשון וכן פירש רשב''ם. וכתבו התוספות שכן כתב בעל ה''ג וכן משמע בירושלמי דלפי שהישן טוב מן החדש צריך לברך מיהו עובדא דבתר הכי פליג דקאמר על כל חבית וחבית מברך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו מטבא לבישא, ומיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל רבוי יינות מברך ובלבד שלא יהא האחרון גרוע יותר מדאי שאין יכולים לשתותו אלא מדוחק וכן דעת ר''ת:

לחם משנה או ישן והביאו חדש. דין זה ירושלמי. ומ''ש שם אח''כ רבי היה מברך על כל חבית וחבית שהיה פותח נראה שיבאר רבינו ממינים שונים:

י אֵין מְבָרְכִין עַל אֹכֶל מִן כָּל הָאֳכָלִין וְלֹא עַל מַשְׁקֶה מִן כָּל הַמַּשְׁקִין עַד שֶׁיָּבוֹא לְפָנָיו. וְאִם בֵּרֵךְ וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאוֹ לְפָנָיו צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. נָטַל אֹכֶל וּבֵרֵךְ עָלָיו [ז] וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנִשְׂרַף אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר נוֹטֵל אַחֵר וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵאוֹתוֹ הַמִּין. וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד [ח] עַל בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. עוֹמֵד אָדָם עַל אַמַּת הַמַּיִם וּמְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם שֶׁהָיוּ לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה אֵינָם הַמַּיִם שֶׁשָּׁתָה מִפְּנֵי שֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן תְּחִלָּה:

כסף משנה אין מברכין וכו'. נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק כיצד מברכין אהן דנסיב עגולא והוא לא אתיא בידיה צריך לברוכי עליה זמן תניינות כלומר והוא מי שתופס עגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך: נטל אוכל וכו' עד מפני שלכך נתכוין מתחלה. ירושלמי פרק כיצד מברכין וכתבוהו ה''ר יונה והרא''ש והטור וכתבו דהא דקאמר שצריך לומר בשכמל''ו י''א לאחר שאמר אלהינו מלך העולם אבל אם לא אמר אלא בא''י בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה:

יא [ט] דְּבָרִים הַבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעֵדָּה וְהֵן מֵחֲמַת הַסְּעֵדָּה אֵינָן צְרִיכִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא שֶׁבַּתְּחִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבַּסּוֹף פּוֹטֶרֶת הַכּל שֶׁהַכּל טְפֵלָה לַסְּעֻדָּה. וּדְבָרִים [י] שֶׁאֵינָן מֵחֲמַת הַסְּעֵדָּה שֶׁבָּאוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֵדָּה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. וּדְבָרִים הַבָּאִים לְאַחַר הַסְּעֵדָּה בֵּין מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה בֵּין שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה טְעוּנִין [כ] בְּרָכָה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶם:

כסף משנה דברים הבאים וכו' עד טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. פרק כיצד מברכין (ברכות מ"א:) אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ופירש''י דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהם את הפת בין מזון בין פירות כיון שהביאוהו ללפתן אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שלא הביאו אותם מתחלה ללפת בהן את הפת ואוכל אותם בפני עצמן מברך לפניהם שאינן מצטרפין עם הפת ואינו מברך לאחריהם שמצטרפין עם מה שאכל וברכת המזון פוטרת את הכל. דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו. והתוספות פירשו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר דברים הרגילים לאוכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפילו אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הן באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהם דכיון דלאו משום ליפתן אתו אין הפת פוטרתן, לאחר סעודה גרסינן ותו לא ולא גרסינן דברים הבאים בסיפא וה''פ אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פירוש לאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד לאחר ברכת המזון עכ''ל. ורבינו נראה לכאורה דכרש''י סבירא ליה שכתב בסיפא דברים הבאים. ויש לדחות שכבר אפשר דכתוספות ס''ל ודברים הבאים דקתני היינו כל דברים הבאים ולכן אני אומר שאין בדברי רבינו הכרע:

לחם משנה דברים הבאים וכו'. דברי רבינו ז''ל נראין כפירוש התוספות ז''ל (דף מ"א: ד"ה הלכתא):

יב בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים וּבִסְעוּדַת הַקָּזַת הַדָּם וּבְשָׁעָה שֶׁיָּצָא מִן הַמֶּרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ סְעֵדָּתוֹ עַל [ל] הַיַּיִן. אִם בֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁשָּׁתָה לְאַחַר הַמָּזוֹן קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲבָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה עַל הַיַּיִן שֶׁל אַחַר הַמָּזוֹן. בָּא לָהֶן יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי שֶׁיַּעֲנוּ אָמֵן וְאֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:

כסף משנה בשבתות ובימים טובים וכו'. משנה שם (ברכות מ"ב) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ובגמרא אמר רבה בר מרי אריב''ל לא שנו אלא בשבתות ובימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת הדם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה ברך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון כך היא גירסת הרי''ף והיא גירסת רבינו יונה והרא''ש לא היה כתוב בספרו אלא ל''ש אלא בשבתות וי''ט אבל בשאר ימות השנה וכו' וכתבו שע''פ הגאונים הוגה במקצת ספרים שעת הקזה ושעה שיוצא מבית המרחץ משום דבנדרים משמע שאז גם כן היו קובעים סעודתן על היין: בא להם יין וכו'. משנה שם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו ובגמרא (שם מ"ג) יהבינן טעמא לפי שאין בית הבליעה פנוי פירוש אין לב המסובין אלא לבלוע. ובירושלמי אמרינן דטעמא שמא יקדים קנה לושט ויסתכן: ומ''ש ואינו פוטר וכו'. שם (מ"ב:) בעיא ואפליגו אמוראי בפשיטותא ופסק הרי''ף כמ''ד דאינו פוטר והרא''ש כתב רב אמר פוטר רב כהנא אמר אינו פוטר רב נחמן אמר פוטר רב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכן הלכה אע''ג דקי''ל הלכה כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וקי''ל רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי עכ''ל. והטעם שאינו פוטר משום דיין שבתוך המזון הוא לשרות המאכל ושלאחר המזון הוא לשתות ולשתות עדיף ואין יין דלשרות פוטרתו, וכל לאחר הסעודה או לאחר גמר הסעודה או לאחר המזון המוזכר בפרק זה עניינו אחר שגמרו סעודתן ועדיין לא ברכו ברכת המזון דאילו אחר ברכת המזון אין לך דבר שאינו צריך ברכה לפניו ולאחריו שהרי אינו מצטרף עם המזון שלפניו וכן כתב הרי''ף ופשוט הוא:

לחם משנה שאדם קובע סעודתו על היין. בפרק כיצד מברכין (דף מ"ב:) ומשמע מהתם דאינו חייב לקבוע הסעודה על היין אלא רגילות קאמר שהיו רגילין בכך דהא אביי אמר שם דביום טוב היה מברך על כל כוס וכוס משום דלא היה רגיל לקבוע סעודתו על היין ועל זה קשה לי על מה שכתב הרב המגיד על מ''ש רבינו ז''ל בפרק שלשים מהלכות שבת שצריך לקבוע סעודה על היין בשבתות וימים טובים שנלמד מהכא דהא הכא לא אמרו אלא רגילות לקבוע: אם בירך על היין שלפני המזון פטר וכו'. עוד אמרו במשנה בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון ולא הזכירו רבינו ז''ל דסמך במ''ש בדין היין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן