הלכות בכורות - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות בכורות - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַמּוּמִים הַקְּבוּעִים הַפּוֹסְלִין אֶת הַקֳדָשִׁים וְנִפְדִּים עֲלֵיהֶן. אִם נָפַל אֶחָד מֵהֶן בִּבְכוֹר הֲרֵי זֶה נִשְׁחָט עָלָיו בְּכָל מָקוֹם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ אוֹתָן הַמּוּמִין בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ שֶׁהָרָאוּי מֵהֶן לִהְיוֹת בְּזָכָר שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה:

ב וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ שָׁם שֶׁאֵין הַקָּרְבָּן מִן הַמֻּבְחָר וְאֵין הַקָּדָשִׁים קְרֵבִין בָּהֶן וְלֹא נִפְדִּין עֲלֵיהֶן כָּךְ אֵין הַבְּכוֹר נִשְׁחָט עֲלֵיהֶן וְלֹא קָרֵב אֶלָּא יִהְיֶה עוֹמֵד עַד שֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם קָבוּעַ. וְכֵן אִם נוֹלָד בִּבְכוֹר מוּם עוֹבֵר הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁחָט בְּכָל מָקוֹם וְלֹא קָרֵב אֶלָּא יִהְיֶה רוֹעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם קָבוּעַ וְיִשָּׁחֵט עָלָיו:

ג וְכֵן אִם נֶעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה. אוֹ שֶׁהָרַג בְּעֵד אֶחָד. אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים. אוֹ שֶׁהֻקְצָה אוֹ נֶעֱבָד. יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ:

כסף משנה (א-ג) כל המומים הקבועים וכו' אם נפל אחד מהם בבכור הרי זה נשחט עליו בכל מקום וכו' עד ירעה עד שיפול בו מום. משנה פרק על אלו מומין (דף מ"א):

ד יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר. הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם וְהָאַחֲרוֹן מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר. אֲפִלּוּ יָצְאָה נְקֵבָה דֶּרֶךְ דֹּפֶן וְזָכָר דֶּרֶךְ רֶחֶם אֵינוֹ בְּכוֹר:

כסף משנה יוצא דופן והבא אחריו וכו'. משנה פרק ב' דבכורות (דף י"ט) וכרבי עקיבא. ומה שכתב אפילו יצאת נקבה דרך דופן וכו'. שם בגמרא:

ה בְּכוֹר שֶׁהוּא אַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל. וַהֲרֵי הוּא כִּנְקֵבָה שֶׁאֵין בּוֹ לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְעוֹבְדִים בּוֹ וְגוֹזְזִים אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַחֻלִּין. נוֹלַד טֻמְטוּם הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. בֵּין שֶׁהֵטִיל מַיִם מִמְּקוֹם זִכְרוּת בֵּין שֶׁהֵטִיל מִמְּקוֹם נַקְבוּת:

כסף משנה בכור שהוא אנדרוגינוס וכו'. משנה בסוף פרק על אלו מומין (דף מ"א) ופסק כחכמים: נולד טומטום הרי זה ספק בכור וכו'. מימרא דר''ח שם. ומה שכתב בין שהטיל מים ממקום זכרות וכו'. הכי משמע התם בגמרא דלרב חסדא לא שאני ליה בטומטום בין מטיל ממקום זכרות למטיל ממקום נקבות הרי זה ספק בכור וכמו שכתבתי בספר בית יוסף ליורה דעה. ובקצת ספרי רבינו כתוב הרי זה בכור בין שהטיל האנדרוגינוס ממקום זכרות ט''ס הוא וצריך למחוק תיבת האנדרוגינוס משום דההוא אין בו קדושה כלל וכך מצאתי בספר כתיבת יד. ויש לתמוה על רבינו שפסק דמטיל מים ממקום זכרות נמי ספיקא ויאכל במומו לבעלים והא בין לרב חסדא בין לר''ל זכר הוי והכי משמע דהוי לרבי אלעאי נמי. ונראה שטעמו משום דכיון דרב חסדא סתם ואמר דטומטום ספיקא הוא ולא מפליג הכי נקטינן ולא חיישינן למאי דאמרינן מטיל מים במקום זכרות כולי עלמא לא פליגי דזכר הוא משום דההיא דחייה בעלמא היא כי היכי דלא תיקום כתנאי:

ו רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז. אוֹ עֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יז) 'אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר' עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר. וְאִם הָיָה בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי אִמּוֹ הֲרֵי זֶה בְּכוֹר וְהוּא בַּעַל מוּם קָבוּעַ שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִשִּׁנּוּי בְּרִיָּתוֹ. אֲפִלּוּ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר וְיֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי פָּרָה הֲרֵי זֶה בְּכוֹר לַכֹּהֵן הוֹאִיל וּמִין הַחֲמוֹר יֵשׁ בּוֹ דִּין בְּכוֹר. אֲבָל אִם יָלְדָה מִין סוּס אוֹ גָּמָל אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי פָּרָה הֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר לְפִיכָךְ יֵאָכֵל לַבְּעָלִים. וְאִם תְּפָסוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

כסף משנה רחל שילדה כמין עז וכו'. משנה בפ''ב דבכורות (דף ט"ז:): ומ''ש והוא בעל מום קבוע וכו'. בפ''ק דבכורות (דף ג') מימרא דר' יוחנן. ומ''ש אפילו פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה. משנה בפ''ק דבכורות (דף ה') ובגמ' (דף ו') איבעיא להו פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים מהו וכו' את''ל כיון דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה קדוש חמור שילדה כמין סוס מהו וכו' את''ל כיון דמין טמאה הוא קדוש פרה שילדה כמין סוס מהו הכא ודאי הא טמאה והא טהורה הא בת מיקדש בבכורה והא לאו בת מיקדש בבכורה או דילמא סימנים מילתא היא ולא איפשיטא. וכבר נודע דרך רבינו לפסוק כאת''ל ומפני כך פסק בפרה שילדה כמין חמור שאם יש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן ולענין חמור שילדה כמין סוס דאמרינן ביה את''ל כיון דמין טמאה הוא קדוש אע''פ שלא הזכירו כאן בסוף הלכות בכורים כתב שאם יש בו מקצת סימני חמור חייב ולענין פרה שילדה כמין סוס ויש בו קצת סימני פרה כיון דלא איפשיטא פסק שהוא ספק בכור. ומ''מ מ''ש בבבא זו אע''פ שיש בו מקצת סימני פרה אינו נוח לי דמפשטא דלישנא איכא למשמע דאין בו מקצת סימני פרה ויש בו מקצת סימני פרה שוין הם דשניהם ספק ואינו כן שאם אין בו סימני פרה ודאי אינו בכור כלל וצ''ל שלא השוום אלא לענין שאינם בכור ודאי אבל הא כדאיתיה והא כדאיתיה שזה אינו בכור כלל וזה ספק וזה פשוט. ומ''ש רבינו גבי ספק בכור יאכל במומו לבעלים. הוא מדקי''ל המע''ה. ומ''ש ואם תקפו כהן אין מוציאים מידו. טעמו מדאמרינן בפ''ק דמציעא (דף ז':) אעובדא דההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי א''ר המנונא מתני' היא ספק בכורה המע''ה והא הכא דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו וכי לא תקפו אסור בגיזה ועבודה. אבל קשה דהא בתר הכי אמרינן א''ל רבה וכו' לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפ''ה אסורים בגיזה ועבודה וכו' א''ל רב חנניא לרבה תניא דמסייע לך. והשתא למה דחה רבינו דברי רבה ורב חנניא וברייתא ופסק כרב המנונא. וי''ל דהא דאמר רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו ואפ''ה אסור בגיזה ועבודה וכו' סובר רבינו דחייה בעלמא היא וסייעתא דרב חנניא לאו סייעתא כולי האי דכיון דברשות ישראל הוא והמע''ה אע''ג דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו לא נפיק מידי ממונו של ישראל ושפיר יכול לפטור עצמו בו. ובתשובות הרשב''א סי' שי''א כתוב שנשאל על זה והשיב באמת גם לי נראה פשיטותא של הלכה כן אלא דבעינן למשכוני נפשין אדרבינו לחזר אחר זכותו והשתדל להראות פנים לדברי רבינו:

ז הַמַּטִּיל מוּם בִּבְכוֹר הוֹאִיל וְעָשָׂה עֲבֵרָה קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ נִשְׁחָט עַל מוּם זֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם אַחֵר מֵאֵלָיו. וְאִם מֵת זֶה הַחוֹטֵא מֻתָּר לִבְנוֹ לְשָׁחֳטוֹ עַל מוּם שֶׁעָשָׂה אָבִיו שֶׁלֹּא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו:

כסף משנה המטיל מום בבכור וכו'. במשנה פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ד) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. ומ''ש ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשוחטו וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

ח הִרְגִּיל לַבְּכוֹר שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם כְּגוֹן שֶׁנָּתַן דְּבֵלָה עַל אָזְנוֹ עַד שֶׁבָּא כֶּלֶב וּנְטָלָהּ וְחָתַךְ אָזְנוֹ. אוֹ שֶׁהָלַךְ בֵּין בַּרְזֶל וַעֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל זְכוּכִית כְּדֵי שֶׁתִּקָּטַע יָדוֹ וְנִקְטְעָה. אוֹ שֶׁאָמַר לְנָכְרִי לְהַטִּיל בּוֹ מוּם. הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. זֶה הַכְּלָל כָּל מוּם שֶׁנַּעֲשָׂה לְדַעְתּוֹ אָסוּר לוֹ לִשְׁחֹט עָלָיו וְאִם נַעֲשָׂה שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט עָלָיו:

כסף משנה הרגיל לבכור שיפול בו מום וכו'. בברייתא פרק כל פסולי המוקדשין שם. ומ''ש או שהלך בין ברזל וכו'. מעובדא דרבי צדוק דבסמוך איכא למילף הכי ולישנא דאו שהלך היינו לומר שהוליכו הוא שם שאם הלך מעצמו ודאי דלא הוי מרגיל שיפול בו מום. ומ''ש או שאמר לנכרי להטיל בו מום וכו' זה הכלל כל מום שנעשה לדעתו וכו'. משנה פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ה):

ט אָמַר אִלּוּ נָפַל בִּבְכוֹר זֶה מוּם הָיִיתִי שׁוֹחֲטוֹ וְשָׁמַע הַנָּכְרִי וְעָשָׂה בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט עָלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּדַעְתּוֹ:

כסף משנה ומ''ש אמר אילו נפל מום בבכור זה הייתי שוחטו וכו'. שם במשנה מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסדור אחד אמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אא''כ היה בו מום נטל פגיון וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו ואחר שהתירו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרום:

י רְאִינוּהוּ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה הַמַּרְגִּיל לְהַטִּיל בּוֹ מוּם וְנָפַל בּוֹ מוּם וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם נִתְכַּוֵּן לְמוּם זֶה אוֹ לֹא נִתְכַּוֵּן. הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ שְׂעוֹרִים בְּמָקוֹם דָּחוּק מְסֹרָג בְּקוֹצִים וְכֵיוָן שֶׁאָכַל נֶחְלַק שְׂפָתוֹ אֲפִלּוּ הָיָה חָבֵר הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה ראינוהו שעשה מעשה המרגיל וכו' כיצד כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק וכו'. שם (דף ו') בעובדא דר' צדוק:

יא הָיָה בְּכוֹר רוֹדֵף אֶת הָאָדָם וּבָעֲטוֹ כְּדֵי לְטָרְדוֹ וַאֲפִלּוּ בָּעַט בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁרְדָפוֹ מִקֹּדֶם וְנַעֲשָׂה בּוֹ מוּם בִּבְעִיטָה זוֹ הֲרֵי זֶה יִשְׁחַט עָלָיו:

כסף משנה היה בכור רודף את האדם וכו'. משנה שם (דף ל"ה). ומ''ש ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם וכו'. שם תרי לישני דרב פפא ופסק כלישנא בתרא וכ''ג הרמב''ן. וכתב הרא''ש ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואפשר דהיינו טעמא דאע''ג דאיסור דהטלת מום הוי דאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ''ל:

יב קְטַנִּים שֶׁהִטִּילוּ מוּם בִּבְכוֹר דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְכֵן הַנָּכְרִי שֶׁעָשָׂה לְדַעְתּוֹ הֲרֵי זֶה יִשְׁחֹט עָלָיו. וְאִם עָשׂוּ כְּדֵי לְהַתִּירוֹ לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו:

כסף משנה קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכו' עד לא ישחט עליו. משנה שם:

יג בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם יַקִּיז. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת בּוֹ מוּם. וְאִם נַעֲשָׂה בּוֹ מוּם בְּהַקָּזָה זוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁחַט עָלָיו:

כסף משנה בכור שאחזו דם יקיז וכו'. משנה שם (ל"ב:) פלוגתא דתנאי וכן בברייתא ופסק כר''ש דמתניתין ודברייתא דהכי איפסיקא הלכתא בגמ':

יד מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְיִשְׁחַט עָלָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפוֹ לְהֵאָכֵל בְּמוּמוֹ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָסוּר:

כסף משנה מותר להטיל מום וכו'. מימרא דרב יהודה בפירקא קמא דבכורות (דף ג'). ומה שכתב בד''א בזמן הזה וכו'. ריש פ' כיצד מערימין (דף מ'):

טו עֵד שֶׁהֵעִיד מִפִּי עֵד אַחַר שֶׁמּוּם זֶה נָפַל שֶׁלֹּא לְדַעַת נֶאֱמָן. אֲפִלּוּ אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בְּפָנַי נָפַל מוּם זֶה מֵאֵלָיו וְיִשְׁחַט עָלָיו:

כסף משנה עד שהעיד מפי עד אחר וכו' אפילו אשה נאמנת וכו'. בפ' כל פסולי המוקדשין (דף ל"ו):

טז כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִּידֵי אָדָם נֶאֱמָן הָרוֹעֶה עֲלֵיהֶן לוֹמַר מֵאֲלֵיהֶן נָפְלוּ וְלֹא נַעֲשׂוּ בְּכַוָּנָה וְיִשְׁחַט עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הָרוֹעֶה יִשְׂרָאֵל וְהַבְּכוֹר בְּיַד הַכֹּהֵן. אֲבָל אִם הָיָה הָרוֹעֶה כֹּהֵן וְהַבְּכוֹר עֲדַיִן הוּא בְּיַד בְּעָלָיו הַיִּשְׂרְאֵלִי. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן וְחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא הוּא הִטִּיל בּוֹ מוּם כְּדֵי שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ:

כסף משנה כל המומין הראויים לבא בידי אדם וכו'. משנה שם (דף ל"ה) כל המומין הראויים לבא בידי אדם רועים ישראל נאמנים רועים כהנים אינם נאמנים רשב''ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ר''מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. ובגמרא איפליגו ר''י ורבי אלעזר בפירושא דמתני' חד אמר רועי ישראל בי כהנים נאמנים וכו' רועי כהנים בי ישראל אינם נאמנים מימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני וה''ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין ואתא רשב''ג למימר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ואסיקנא דהלכה כרשב''ג. וכתב הרא''ש רועה כהן בשל ישראל מהימן דלאו של עצמו הוא והכי חזינא בפירושא דרבוותא ואיכא מאן דאמר דפסק דלא מהימן והיינו כלישנא קמא דאמר רועי כהנים בשל ישראל אינם נאמנים וס''ל דלא פליג רשב''ג אלא אמאי דמחסרא דמתני' דהיינו כהן לכהן דלא חייש איהו לגומלין אבל רועה כהן בישראל לא פליג דכיון דסבר לא שביק לדידיה בשל עצמו דמי והך סברא לא מעליא היא דכיון דאפילו בנו ובתו מהימני סברא הוא דכ''ש רועי כהן בשל ישראל ועוד דלא מסתברא דקאי אמאי דמחסרא מתני' דוקא ולא קאי אעיקר מתני' ועוד בר מן דין הא ללישנא בתרא רועי כהן בי ישראל אפילו לת''ק הימוני מהימן וכיון דפלוגתא דלישני הוא ליכא איסורא אלא גזירה דרבנן גרידא לקולא נקטינן ועוד דמתני' כפשוטה אתיא כי האי לישנא וללישנא קמא צריך לחסורה הילכך האי לישנא עדיף ונקטינן מינה דרועי כהנים בי ישראל נאמנין וכ''פ הלכתא הרמב''ן ז''ל עכ''ל. ואני אומר שמתוך דבריו נתבאר טעמו של רבינו שהוא כההיא סברא שכתב ברישא והקושיא שהקשה על אותה סברא לא מכרעי דאפשר לתרוצינהו:

יז כֹּהֵן שֶׁהֵעִיד לְכֹהֵן אַחֵר שֶׁמּוּם זֶה מֵאֵלָיו נָפַל נֶאֱמָן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא הֵם גּוֹמְלִים זֶה אֶת זֶה. שֶׁכָּל הַכֹּהֲנִים חֲשׁוּדִין לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר כְּדֵי לְאָכְלוֹ בַּחוּץ וּלְפִיכָךְ אֵין נֶאֱמָנִין עַל יְדֵי עַצְמָן. אֲבָל חֲבֵרוֹ מֵעִיד לוֹ, שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא לְאַחֵר. אֲפִלּוּ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל כֹּהֵן מְעִידִין לוֹ עַל הַבְּכוֹר אֲבָל לֹא אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּגוּפוֹ:

כסף משנה כהן שהעיד לכהן אחר וכו'. שם במשנה וגמרא ופסק כרבן שמעון בן גמליאל. ומה שכתב שכל הכהנים חשודים להטיל מום בבכור וכו'. שם. ומ''ש כל, כלומר אפילו הוא חבר וכמו שנתבאר בפרק זה. ומ''ש אפילו בניו ובני ביתו של כהן מעידים לו על הבכור אבל לא אשתו וכו'. שם:

יח בְּכוֹר שֶׁהָיָה בְּיַד כֹּהֵן וְנָפַל בּוֹ מוּם וְהֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד שֶׁזֶּה הַמּוּם מֵאֵלָיו נָפַל וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מוּם זֶה שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַבְּכוֹר אוֹ אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו וּבָא הַכֹּהֵן שֶׁהוּא בְּיָדוֹ וְאָמַר הֶרְאֵיתִי מוּם זֶה לְמֻמְחֶה וְהִתִּירוֹ לִשְׁחִיטָה הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא הֶרְאָהוּ וְשֶׁמָּא בְּכוֹר תָּם הוּא שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ לִשְׁחֹט קָדָשִׁים בַּחוּץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה בכור שהיה ביד כהן וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק הנזכר (דף ל"ו) נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא:

יט וְכֵן נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר עַל בְּכוֹר מוּם בְּכוֹר זֶה נְתָנוֹ לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ וְלֹא נָפַל בִּרְשׁוּתִי כְּדֵי לָחוּשׁ לוֹ שֶׁמָּא הוּא הִטִּילוֹ. שֶׁהַדָּבָר עָשׂוּי לְהִגָּלוֹת וְהוּא מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִשְׁאֲלוּ בְּעָלָיו וְיֹאמַר תָּמִים הָיָה בְּעֵת שֶׁנְּתָנוּהוּ לוֹ:

כסף משנה וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום וכו'. מימרא דרב יהודה (דף ל"ו). וכתב הרא''ש דדוקא באומר ישראל פלוני נתנו לי במומו אבל אם אמר ישראל סתם שאינו מזכירו לא. ובספר ב''י ליורה דעה סי' שי''ד כתבתי טעמו וטעם רבינו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן