הלכות בכורות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות בכורות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה שֶׁנָּתַן לוֹ הַנָּשִׂיא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רְשׁוּת וְאָמַר לוֹ הַתֵּר בְּכוֹרוֹת בְּמוּמָן. אֲפִלּוּ הָיָה מוּם גָּדוֹל וְגָלוּי לַכּל לֹא יַתִּירוֹ אֶלָּא מֻמְחֶה שֶׁנָּטַל רְשׁוּת. וְכָל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִבְּכוֹרֵי עַצְמוֹ:

כסף משנה אין שוחטין את הבכור אלא ע''פ מומחה וכו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ה'). ומ''ש אפילו היה מום גדול וגלוי לכל וכו'. יתבאר בסמוך. ומ''ש וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו. בסוף פרק ב' דנגעים ובסוף פרק עד כמה [דף ל''א.] ומוקמינן לה ביחיד מומחה דאילו בשלשה יכול להיות אחד מהשלשה דלא חשידי כלום בשבילו וכך הם דברי רבינו:

ב אִם אֵין שָׁם מֻמְחֶה וְהָיָה הַמּוּם מִן הַמּוּמִין הַגְּלוּיִין הַמֻּבְהָקִין. כְּגוֹן שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ. אוֹ נִקְטְעָה יָדוֹ. אוֹ נִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. וְכֵן בְּכוֹר שֶׁיָּצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְנָפַל בּוֹ מוּם מֻבְהָק. הֲרֵי זֶה יֻתַּר עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת:

כסף משנה אם אין שם מומחה וכו'. במשנה ס''פ כל פסולי המוקדשין (דף ל"ו:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא בגמרא הלכתא כת''ק. ומ''ש וכן בכור שיצא ח''ל ונפל בו מום מובהק וכו'. מימרא שם התרת בכור בח''ל ע''פ שלשה בני הכנסת ובמומים מובהקים. וכתב רבינו שיצא ח''ל לרבותא דאע''פ שנולד בארץ אינו צריך מומחה וכל שכן אם נולד בח''ל:

ג אֵין רוֹאִין אֶת הַבְּכוֹר לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן עִמּוֹ. שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ הַמֻּמְחֶה מוּם הוּא וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עָלָיו וְיֵלֵךְ וְיִשְׁחָטֶנּוּ לְעַצְמוֹ וְלֹא יִתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לֶאֱכל קָדָשִׁים בַּחוּץ. חָשׁוּד הוּא לִגְזל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה חָכָם וְיָדוּעַ שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ רוֹאִין לוֹ. הָיָה הַמּוּם גָּלוּי לַכּל כְּגוֹן שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ. הוֹאִיל וֶהֱבִיאוֹ לְחָכָם הַמֻּמְחֶה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ לְפִיכָךְ רוֹאִין לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ כֹּהֵן:

כסף משנה אין רואים את הבכור לישראל וכו' עד לגזול מתנות כהונה. מימרא דרב יהודה שם. ומ''ש לפיכך אם היה חכם וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ומ''ש היה המום גלוי לכל וכו'. שם:

ד הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה אֶת מוּמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּם גָּלוּי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בִּשְׁחִיטָה כְּגוֹן שֶׁנֶּחְתְּכָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר וְיִקָּבֵר כִּבְכוֹר שֶׁמֵּת:

כסף משנה השוחט את הבכור ואח''כ הראה את מומו וכו'. במשנה פ' עד כמה (דף כ"ח) פלוגתא דתנאי ופסק כר''מ וכ''כ הרא''ש בשם בעל הלכות גדולות והרמב''ן משום דהלכה כר''מ בגזירותיו:

ה בְּכוֹר שֶׁהָיְתָה לוֹ בֵּיצָה אַחַת וּשְׁנֵי כִּיסִים. וּבְדָקוֹ הַמֻּמְחֶה וְהוֹשִׁיבוּהוּ עַל הַרְגּוֹזוֹ וּמִעֲכוּ וְלֹא יָצָאת בֵּיצָה שְׁנִיָּה וְהִתִּירוֹ הַמֻּמְחֶה וְנִשְׁחַט וְנִמְצָא הַשְּׁנִיָּה דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר הוֹאִיל וּמִעֲכוּ. אֲבָל אִם לֹא נִמְעַךְ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחַט עַל פִּי מֻמְחֶה הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר:

כסף משנה בכור שהיתה לו ביצה אחת ושני כיסים וכו'. במשנה פ' על אלו מומין (דף מ') פלוגתא דתנאי ופסק כר''ע:

ו * מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו. הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְכַמָּה מְשַׁלֵּם. רְבִיעַ לְדַקָּה וּמֶחֱצָה לְגַסָּה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא יְשַׁלֵּם כָּל דָּמָיו מִפְּנֵי שֶׁקָּנְסוּ אֶת בַּעַל הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁהֶנָּה וְלֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

ההראב"ד מי שאינו מומחה וכו' עד מפני שקנסו את בעל הבהמה. א''א אין כאן קנס אלא לפי שאינו רשאי לגדלו בא''י והוה לכהן צער גידולו להוציאו לחורשים לפיכך לא יחשב לו כל דמיו אלא רביע ובגסה מחצה מפני שהרויח המזונות שהיה מוציא עליו:

כסף משנה מי שאינו מומחה וראה את הבכור וכו'. משנה בפרק עד כמה (דף כ"ח). ומה שכתב וכמה משלם וכו'. שם בגמרא [עמוד ב']. ומ''ש מפני שקנסו את בעל הבהמה וכו'. שם מ''ט וכו' אמר רב הונא בר מנוח וכו' משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה. ופירש''י משום גזירת בהמה דקה נגעו בה מום טורח מגדלי בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום להכי נגעו בו דאינו משלם אלא רביע. ל''א מפני מגדלי בהמה דקה שעוברים על דברי חכמים כדתנן אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל קנסו חכמים דלא לישקול אלא רביע עכ''ל. והראב''ד כתב א''א אין כאן קנס וכו'. ודברי רבינו כלשון אחרון של רש''י:

ז הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה גָּדוֹל וְיָדְעוּ בּוֹ חֲכָמִים שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ וּפָסְקוּ לוֹ שָׂכָר עַל הָרְאִיָּה וְהַבִּקּוּר בֵּין שֶּׁנִּמְצָא בּוֹ מוּם בֵּין שֶּׁנִּמְצָא תָּמִים. וְלֹא יִטּל שָׂכָר עַל בְּהֵמָה זוֹ חוּץ מִפַּעַם אַחַת וְרוֹאֶה אוֹתָהּ לְעוֹלָם כָּל זְמַן שֶׁמְּבִיאִין אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי חֲשָׁד:

כסף משנה הנוטל שכרו להיות רואה בכורות וכו'. משנה שם. ומ''ש ולא יטול שכר על בהמה זו וכו'. שם בגמרא (דף כ"ט):

ח הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת לְמָכְרָן לְשֵׁם חֻלִּין אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ בְּשַׂר צְבָאִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִבְשַׂר עֵגֶל. וְאֵין לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִים אֲפִלּוּ שֶׁל נְקֵבָה שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ זִכְרוּתוֹ וְיֹאמַר עוֹר נְקֵבָה הוּא. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר אֲפִלּוּ מְלֻבָּן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר צוֹאִי. אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָוּוּי וּלְבָדִין וְעוֹרוֹת עֲבוּדִים. שֶׁאֵינוֹ מְעַבֵּד עוֹר בְּכוֹר תָּמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְפַחֵד לַשְׁהוֹתוֹ אֶצְלוֹ שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ הַדַּיָּנִים וְיִקְנְסוּהוּ כְּפִי רִשְׁעוֹ:

כסף משנה החשוד על הבכורות וכו'. משנה שם. ומ''ש אפילו של נקבה. פלוגתא שם במשנה ופסק כת''ק. ומ''ש ואין לוקחים ממנו צמר וכו' עד ועורות עבודים וכו'. שם במשנה ובגמרא:

ט הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לְמֻמְחֶה. מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱכַל יִקָּבֵר וְיַחְזִיר אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַדִּין בְּמַאֲכִיל אֶת הַטְּרֵפָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר:

כסף משנה השוחט את הבכור ומכרו וכו'. משנה שם (דף ל"ז) וכתב רבינו דין זה פרק ט''ז מהל' מכירה:

י בְּכוֹר שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה אִם תָּמִים הוּא וְנִמְצָא טְרֵפָה אַחַר שֶׁהֻפְשַׁט הָעוֹר יִשָּׂרֵף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין וְהַבָּשָׂר יִקָּבֵר. וְאִם בְּמוּמוֹ נִשְׁחַט הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְיֵהָנוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וְהוּא שֶׁנִּשְׁחַט עַל פִּי מֻמְחֶה:

כסף משנה בכור שנמצא טריפה וכו'. בפ' טבול יום (זבחים ק"ג) תנן כל הקדשים שאירע בהם פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים לאחר הפשטן עורותיהם לכהנים א''ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה אמר ר''ע מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו וחכ''א אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. ובגמרא (דף ק"ד) א''ר חייא בר אבא אר''י הלכה כר''ע ואף ר''ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא והלכתא כחכמים בשר בקבורה והעור בשריפה ומפרש רבינו דחכמים ל''פ אר''ע דר''ע מיירי בבעל מום וחכמים מיירו בתמים והלכה כר''ע והלכה כחכמים. ומ''ש רבינו אחר שהופשט. לומר דאילו קודם שהופשט העור כבשר בקבורה כדאיתא בברייתא בגמרא:

יא הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכַל בְּשָׂרוֹ כַּהֲלָכָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם. כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֵהָנוֹת בְּעוֹרוֹ כָּךְ נֶהֱנִין בְּגִזּוֹתָיו. אֲבָל כָּל צֶמֶר שֶׁנִּגְזַז מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא חַי אֲפִלּוּ נָשַׁר הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. וַאֲפִלּוּ נָשַׁר מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם. וַאֲפִלּוּ אַחַר שְׁחִיטָתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר מִיתָתוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ הַצֶּמֶר שֶׁנָּשַׁר מִמֶּנּוּ מֵחַיִּים בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד. וְכֵן בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ אֶלָּא עַל הַבְּכוֹר וְעַל הַמַּעֲשֵׂר בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בָּאִין לְכַפָּרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֵם אֶצְלוֹ כְּדֵי לִקַּח כָּל הַצֶּמֶר שֶׁיִּנְשֹׁר מֵהֶם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ תּוֹךְ שְׁנָתוֹ בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם:

כסף משנה הבכור שנאכל בשרו וכו' כך נהנים בגיזותיו. כן משמע במשנה (דף כ"ה:) בפ''ג דבכורות. ומ''ש אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי אפי' נשר אסור בהנאה אפי' אחר שחיטתו. כלומר ע''פ מומחה שהותר הצמר שבעור אסור הצמר שנשר ממנו כשהוא חי ואצ''ל אחר מיתתו שאסור הצמר שבעור וכבר נתבאר בפ''א מהל' מעילה. ומ''ש וכבר ביארנו בהלכות מעילה וכו'. בפ' הנזכר:

יב בְּכוֹר שֶׁהָיָה בּוֹ צֶמֶר מְדֻבְלָל וּשְׁחָטוֹ. אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה עִמּוֹ מִן הַגִּזָּה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה עִמּוֹ וְהוּא הַצֶּמֶר שֶׁעִקָּרוֹ הָפוּךְ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ אָסוּר. שֶׁזֶּה כְּמוֹ שֶׁנָּשַׁר מֵחַיִּים:

כסף משנה בכור [שהיה בו צמר] מדובלל וכו'. שם. ומה שכתב והוא הצמר שעיקרו הפוך כלפי ראשו. שם (דף כ"ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כריש לקיש דהוא מאריה דגמרא טפי מרב נתן בר אושעיא ועוד דרבי אלעזר נמי ס''ל כר''ל ועוד דר' אלעא פריש טעמא דר''ל משמע דכוותיה ס''ל ועוד דטעמא דיהיב ר' אלעא טעמא דמסתבר הוא:

יג * גִּזַּת בְּכוֹר אֲפִלּוּ בַּעַל מוּם שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּגִזֵּי חֻלִּין אֲפִלּוּ אַחַת בְּכַמָּה אֲלָפִים הַכּל אֲסוּרִים. הֲרֵי הוּא דָּבָר חָשׁוּב וּמְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא. הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר בְּבֶגֶד יִדָּלֵק. מִצֶּמֶר הַמֻּקְדָּשִׁין מְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא:

ההראב"ד גיזת בכור אפילו בעל מום. א''א אמת כך בגמרא דבכורות בעינן שער בכור בעל מום שנשר וקשיא לן בטווי וארוג בעינן מלא הסיט בגיזה לא כ''ש. ונ''ל דמשום קנסא קאמר ור''י קתני ליה ומשום דשהייה כדאיתא התם א''נ דוקא גיזה דעבד איסורא ומן הקדשים אוסר בכל שהוא בקדשים שיש להם מתירין שיש להם פדיון:

כסף משנה גיזת בכור אפילו בעל מום וכו'. בספ''ג דבכורות (דף כ"ה:) תניא בעלי מומין אסורים בכל שהו ומפרש לה ר''נ בגיזת בכור בעל מום שנתערבה בגיזי חולין ואע''ג דר' יוסי פליג ואמרינן בגמרא מאן ת''ק ר' יהודה וה''ל למיפסק כר' יוסי לגבי ר' יהודה הא איפסיקא התם בגמ' הלכה כר' יהודה אבל איכא למידק דאמרינן התם דאמרוה להא דר''נ קמיה דר' ירמיה וקרי להו בבלאי טפשאי וכו' לא שמיע להו הא דאמר ר''י מחלוקת בשבדק ולא מצא וכו' ור' אסי אמר ר''י מחלוקת בשבדק ומצא משמע דליתא להא דר''נ והיאך פסק רבינו כמותו. וי''ל דמשמע דלא פליגי אלא בפירושא דברייתא היכי מיתוקמא שפיר טפי אבל לענין דינא לא פליגי עליה: האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו'. בפ''ג דערלה (משנה ג') האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד וכתב הר''ש מוקי לה בשלהי תמורה (דף ל"ד.) בדעבד מיניה צפרתא דחשיב ולא בטיל הא לאו הכי שרי דבטיל ברובא. ופירש''י שעשה מהאיסור צורת צפור דחשיב דמיפה ליה לכוליה [שק] ולא מיבטיל. ורבינו שלא חילק בין עבד מיניה צפרתא ללא עבד נראה שטעמו משום דלא מוקי בגמרא בדעבד מיניה צפרתא אלא למאי דקתני התם משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק וסובר רבינו דלא ילפינן מיניה לבכור אע''ג דכי הדדי מיתני במסכת ערלה דדוקא בשער נזיר ופטר חמור דלא חשיב הוא דפריך וליבטיל ברובא ואיצטריך לשנויי דעבדיה כצפרתא אבל גבי צמר בכור ל''ק לן דליבטיל ברובא דמלא הסיט צמר חשיב ולא בטיל אפי' בכמה אבל קשה על זה דגם בדין שער בשק לא חילק בסוף הל' פסולי המוקדשין. והר''י קורקוס ז''ל כתב שרבינו מפרש דלאו דוקא שארג צפרתא אלא ה''ק כיון שהוא מלא הסיט שראוי לצפרתא חשיב ולא בטיל דאי בעשה צפרתא דוקא מלא הסיט למה הוזכר. א''נ שסובר רבינו שאותה קושיא ואותו תירוץ הם דלא כהלכתא דהא קי''ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל והא נמי דכוותה אע''פ שחילקו המפרשים לשאר איסורים רבינו אינו מחלק: וכתב הראב''ד גיזת בכור אפילו בעל מום וכו' קשיא לן בטווי וארוג בעינן מלא הסיט וכו'. ואיכא למידק עליה לתירוצא קמא טווי וארוג דבעינן מלא הסיט ע''כ בנגזז מן החי היא דאילו אחר מיתה מותר ליהנות בגיזותיו כמ''ש רבינו בפ' זה וכיון שכן למה גזרו בגיזה יותר מבטווי וארוג הבא מן הגיזה. ולכן נ''ל שצריך להגיה ולגרוס א''כ במקום א''נ וכוליה חד תירוצא הוא וה''ק כיון דגיזה לא מיתסר אלא משום קנסא לא קנסו שיאסר בכל שהו אלא כשהוא בגיזה אבל כשנשתנה לטווי וארוג לא גזרו שיאסר בכל שהוא והוקשה לו א''כ למה במוקדשים טווי ואריג מקדשין בכל שהן ותירץ דמיירי בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן