הלכות ביאת המקדש - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ביאת המקדש - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א זָר שֶׁעָבַד בַּמִּקְדָּשׁ עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ז) 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין חִיּוּב זֶה אֶלָּא לְקָרֵב לַעֲבוֹדָה. וְהֵיכָן הִזְהִיר עָלָיו וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם. אֵי זֶהוּ זָר כָּל שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַזְּכָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ח) 'וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן'. וְהִקְטִירוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן:

כסף משנה זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וכו'. ריש פרק ב' דזבחים (דף ט"ז:). ומ''ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת. סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"א:) במשנה זר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש מפי השמועה למדו וכו' והיכן הזהיר עליו וכו'. בסיפרי פרשת קרח והזר הקרב יומת לעבודה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת''ל וזר לא יקרב אליכם: איזהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן. כך היא הנוסחא הנכונה ובקצת ספרי רבינו יש חסרון הניכר:

ב אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּרִים מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִתְעַסְּקוּ בַּעֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדוֹת הַקָּרְבָּנוֹת אֵין חַיָּבִין מִיתָה אֶלָּא עַל עֲבוֹדָה תַּמָּה לֹא עַל עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה. וְאֵין הַזָּר חַיָּב מִיתָה אֶלָּא עַל אַרְבַּע עֲבוֹדוֹת בִּלְבַד. עַל הַזְּרִיקָה וְעַל הַהַקְטָרָה וְעַל נִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחָג וְעַל נִסּוּךְ הַיַּיִן תָּמִיד:

כסף משנה אע''פ שהזרים מוזהרים וכו' אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה וכו'. בזבחים (דף קט"ו) אהא דתנן אין חייבין עליה משום זרות ובפרק שני דיומא (דף כ"ד). ומ''ש ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד וכו'. מימרא דרב פרק שני דיומא (דף כ"ד) ואע''ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב והתם יליף לה מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ופירש''י עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג:

ג כֵּיצַד עַל הַזְּרִיקָה. בֵּין שֶׁזָּרַק בִּפְנִים בֵּין שֶׁזָּרַק בַּחוּץ בֵּין שֶׁהִזָּה הַזָּאָה אַחַת מִכָּל הַזָּיוֹת הַדָּם בֵּין שֶׁהִזָּה הַזָּאָה אַחַת מִכָּל הַזָּיוֹת קָרְבְּנוֹת הַמְצֹרָע הֲרֵי זֶה חַיָּב מִיתָה:

כסף משנה כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ. לאו בחוץ קאמר דהיאך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד אלא בפנים היינו לפני לפנים ובחוץ היינו בהיכל והכי תניא התם עבודות שזר חייב עליהם מיתה זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים ופירש''י בין לפנים הזאות שעל הפרוכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיוה''כ. ומ''ש בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם בין שהזה הזאה אחת מכל קרבנות המצורע. שם בברייתא ואין לתמוה על רבינו שכתב בין שהזה אחת מכל הזיות הדם למה חזר ופרט הזיות קרבנות המצורע דהתם דריש מדכתיב בההוא קרא לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת לכל דבר המזבח לאתויי שבע הזיות שבפנים ושבמצורע ופירש''י שבע הזיות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה''כ. ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל וכו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל. ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאת העוף והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה ואפשר דמשמע ליה דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא:

ד כֵּיצַד עַל הַקְטָרָה. הִקְטִיר אֵיבָרִים אוֹ קֹמֶץ אוֹ לְבוֹנָה עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲפִלּוּ הָפַךְ בָּאֵיבָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ וְקֵרֵב שְׂרֵפָתָן חַיָּב מִיתָה וְהוּא שֶׁהִקְטִיר כְּזַיִת. וְכֵן אִם הִקְטִיר קְטֹרֶת עַל מִזְבַּח הַזָּהָב מִשֶּׁיַּקְטִיר כְּזַיִת חַיָּב. אֲבָל הַמַּקְטִיר קְטֹרֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּקְטִיר מְלֹא חָפְנָיו שִׁעוּר הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה:

כסף משנה כיצד על הקטרה וכו' אפילו הפך באיברים שלא נתעכלו בצינורא. בפרק שני דשבועות (דף י"ז:) אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה וקאמר עלה בגמרא ה''ד אי דלא הפיך לא מעכל להו פשיטא ואי דלא הפיך בהו נמי מעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא הפיך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא הא קמשמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא: וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב וכו'. כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ (דף ק"ט:) אהא דתנו רבנן המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וצריך עיון:

ה וְהַמְסַדֵּר שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים עַל הַמַּעֲרָכָה הֲרֵי הוּא כְּמַקְטִיר אֵיבָרִים וְחַיָּב מִיתָה שֶׁהָעֵצִים קָרְבָּן הוּא. אֲבָל הַיּוֹצֵק וְהַבּוֹלֵל וְהַפּוֹתֵת וְהַמּוֹלֵחַ וְהַמֵּנִיף וְהַמַּגִּישׁ וּמְסַדֵּר אֶת לֶחֶם הַפָּנִים אוֹ אֶת הַבְּזִיכִין עַל הַשֻּׁלְחָן וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וְהַמַּצִּית אֵשׁ בַּמִּזְבֵּחַ וְהַקּוֹמֵץ וְהַמְקַבֵּל דָּמִים. אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסְלוּ וַהֲרֵי הוּא מֻזְהָר עַל כָּל אֵלּוּ וְלוֹקֶה אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן עֲבוֹדָה שֶׁאַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה וְאֵינָהּ גְּמַר עֲבוֹדָה:

כסף משנה והמסדר שני גיזרי עצים על המערכה וכו'. בפרק שני דיומא (דף כ"ד:) פלוגתא דרב ורבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן דאמר סידור שני גיזרי עצים עבודה תמה היא וסידור האיברים תחלת סידור אחר הוא: אבל היוצק והבולל והפותת והמולח וכו'. אלו חוץ ממצית אש על המזבח מנויים במשנה בסוף זבחים (דף קי"ב:) וקתני בהו אין בהם משום זרות וטעמא כמו שנתבאר שכולם עבודה שיש אחריה עבודה ולאו עבודה תמה היא ומצית אש על המזבח נמי לאו עבודה תמה היא שיש אחריה סידור שני גיזרי עצים:

ו שְׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים כְּשֵׁרָה בְּזָרִים אֲפִלּוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. בֵּין קָדְשֵׁי יָחִיד בֵּין קָדְשֵׁי צִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ה) 'וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן' מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה. וְכֵן הַהֶפְשֵׁט וְהַנִּתּוּחַ וְהוֹלָכַת עֵצִים לַמִּזְבֵּחַ כְּשֵׁרָה בְּזָרִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּאֵיבָרִים (ויקרא א-ט) 'וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכּל הַמִּזְבֵּחָה' זוֹ הוֹלָכַת אֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ. הוֹלָכַת אֵיבָרִים הִיא שֶׁצְּרִיכָה כְּהֻנָּה וְלֹא הוֹלָכַת עֵצִים:

כסף משנה שחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה. בר''פ כל הפסולים (דף ל"א:). ומה שכתב וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן המזבחה וכו'. בסוף פרק שני דיומא (דף כ"ו כ"ז):

ז וְכֵן הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת כְּשֵׁרָה בְּזָרִים לְפִיכָךְ אִם הֵטִיב הַכֹּהֵן אֶת הַנֵּרוֹת * וְהוֹצִיאָן לַחוּץ מֻתָּר לְזָר לְהַדְלִיקָן:

ההראב"ד והוציאן לחוץ מותר וכו'. א''א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות:

כסף משנה ומ''ש וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים. שם הדלקה לאו עבודה היא. ופירש''י דהא כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאליה אבל הצתת אש עבודה שיש בה טורח היא שצריך להצית האור בעצי המערכה. וכתב הריטב''א תימה דהא כתיב דבר אל אהרן וכו' בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ''ל. ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן כתב הראב''ד הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות עכ''ל. וטעמו של רבינו דכיון דלאו עבודה היא מישרא נמי שרי כמו שחיטה שהיא כשירה בזרים:

ח הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן צְרִיכָה כֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ג) 'וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד' וְגוֹ'. וְאִם הֵרִים יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר עֲבֹדַת מַתָּנָה (במדבר יח-ז) 'עֲבוֹדַת מַתָּנָה' הוּא שֶׁתִּהְיֶה בְּכֹהֵן לְבַדּוֹ וְאִם קָרַב לָהּ הַזָּר חַיָּב מִיתָה. אֲבָל עֲבוֹדַת סִלּוּק אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה. [וְכֵן אִם דִּשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה]:

כסף משנה הרמת הדשן צריכה כהן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה כו'. כבר כתבתי דבפ''ב דיומא פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב: וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה. כך מצאתי מוגה בקצת ספרי רבינו וטעמו מפני שהן עבודות סילוק וכמו שנתבאר בפרק זה גבי הרמת דשן:

ט סִדֵּר הַמַּעֲרָכָה פּוֹרְקָהּ וְחוֹזֵר הַכֹּהֵן וְסוֹדְרָהּ מִפְּנֵי שֶׁסִּדּוּרָהּ פָּסוּל:

כסף משנה סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה וכו'. בספ''ב דיומא (דף כ"ז:) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר [הכהן] וסודרה מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא ומשמע דסידור מערכה כשירה בזר וכאתקפתא דרבי זירא ואם כן יש לתמוה על רבינו שפסק דסידור מערכה בזר פסולה ושמא יש לומר דמשמע ליה דלא מתמה רבי זירא וכי יש עבודה שכשירה בלילה וכו' אלא משום דמחייב ליה מיתה אבל משום פיסולא בלא חיוב מיתה לא הוה מתמה וכן פירש''י אהא דמתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר להתחייב מיתה עכ''ל וטעמא משום דכיון דאמאי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מתקיף ע''כ לומר דמחיוב מיתה מתקיף:

י הַטָּמֵא וּבַעַל מוּם וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא עַל עֲבוֹדוֹת שֶׁהַזָּר חַיָּב עֲלֵיהֶן מִיתָה. וְעַל שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת בְּאַזְהָרָה:

כסף משנה הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים וכו'. בסוף זבחים (דף קי"ב:) תנן דאין חייבים על עבודה שאינה תמה משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים. ואיני יודע למה השמיט רבינו מחוסר בגדים וכתב הר''י קורקוס אפשר שכיון שכתב שמחוסר בגדים הוא כזר ומשום זר היא דמחייבינן כמו שכתב בסוף הלכות כלי המקדש לא הוצרך להזכירו. וכתב עוד ובעל מום לא הוזכר במשנה ורבינו הזכירו אפשר שסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' הני אלא ה''ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא עכ''ל. ומדברי רבינו משמע דעל עבודה שהזר חייב עליה מיתה גם אלה חייבים מיתה ותימה שהרי ברפ''ו כתב אין בעלי מומין במיתה וצריך לומר דהכי קאמר אין חייבין כל חד כדאיתיה טמא ושלא רחוץ ידים ורגלים מיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה:

יא כֹּהֵן טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנִּטְמָא וַהֲרֵי הוּא מְחֻסַּר בְּגָדִים וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם * וְעָבַד חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְאִם הָיָה זָר אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת מִשּׁוּם זָרוּת:

ההראב"ד ועבד חייב. א''א בתוספתא (פי"ב) דזבחים כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת ואפשר דפליגי תנאי באיסור כולל ואיסור בת אחת:

כסף משנה כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחת ואחת. כתב הראב''ד א''א בתוספתא פרק י''ב דזבחים וכו' ומאחר שרבינו פוסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת והכא טבול יום ומחוסר כפורים בת אחת הן. כיצד שהרי יש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואם כן איננו מחוסר כפורים והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבול יום ומחוסר כפורים וכשנטמא בטומאה אחרת נוסף עליו איסור שעד עתה היה מותר ליכנס לעזרת הנשים עתה היה אסור ליכנס להר הבית ומגו דאתוסף איסור בכניסה איתוסף איסור בעבודה שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפילו לכהן הטהור ומגו דאתוסף חיוב לטהור איתוסף לטמא וכתב ר''י קורקוס ז''ל הקדים רבינו טבול יום ומחוסר כפורים לטמא היפך מהתוספתא שאם היה טמא קודם לא שייך תו טבול יום ומחוסר כפורים שהכל בכלל טמא וגם בתוספתא צריך לפרש כן כהן טמא שהיה מקודם טבול יום ומחוסר כפורים עכ''ל. ואם כן יפה פסק דחייב על כל אחת ואחת. ומ''ש רבינו ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות. בתוספתא דבזבחים פרק י''ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר בשום אחד מאלה:

יב זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּשַׁבָּת חַיָּב מִשּׁוּם שַׁבָּת וּמִשּׁוּם זָרוּת. * וְכֵן בַּעַל מוּם שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה חַיָּב מִשּׁוּם טֻמְאָה וּמִשּׁוּם בַּעַל מוּם:

ההראב"ד וכן בעל מום. א''א שתיהן שבאו עליו בבת אחת זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת בעל מום שחתך אצבעו בסכין טמאה:

כסף משנה זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכו'. בס''פ ד' אחין (דף ל"ג:) פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון ופסק כרבי יוסי. וכתב הראב''ד שתיהן שבאו עליו בבת אחת וכו'. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דהא לא אוקי הכי בגמרא אלא גבי פלוגתא דרבי חייא ובר קפרא אבל בתר הכי אמרינן מיתיבי זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעי' ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ''ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ''ש בפ''ח ממאכלות אסורות שפיר עבד דסתים לה הכא סתומי ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה:

יג כָּל כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּשׁוֹגֵג אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד-יג) 'וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי'. אֶחָד הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּשֵׁרוּת כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לָהּ אוֹ הַמּוֹדֶה בָּהּ וְקִבְּלָהּ עָלָיו בֶּאֱלוֹהַּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעוֹלָם. עָבַר וְהִקְרִיב אֵין קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג בְּעֵת שֶׁשֵּׁרֵת אוֹ שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁהוֹדָה. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה בְּשׁוֹגֵג אִם עָבַר וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ וְנִתְקַבֵּל שֶׁהֲרֵי לֹא שֵׁרֵת וְלֹא נַעֲשָׂה כֹּמֶר אֶלָּא שָׁחַט בִּלְבַד וְהוּא שׁוֹגֵג וְאַף עַל פִּי כֵן לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲבֹד:

כסף משנה כל כהן שעבד ע''ז בין במזיד בין בשוגג וכו' ה''ז לא ישמש במקדש לעולם וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ט:) איפליגו רב נחמן ורב ששת בעבד בשוגג ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי. ומה שכתב אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע''ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע''ג שהיה שוגג בעת ששרת וכו'. גם זה שם פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהיה שוגג ופסק כרב ששת. ומ''ש אבל השוחט לע''ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח. שם אמר רב יהודה כהן ששחט לע''ז קרבנו ריח ניחוח משום דכתיב יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וכו' ולא יגשו אלי לכהן לי אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא וגבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשגג בזריקה לע''ז א''ר נחמן מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע''י עצמו (בעון ע"ז) במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי אלא לאו בזריקה ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד לא נעשה משרת לע''ז ואע''ג דפשטא דברייתא משמע שהוא מתכפר על ידי עצמו אפילו לכתחילה סובר רבינו דמכיון דרב יהודה נקט קרבנו ריח ניחוח דמשמע אם עבר והקריב נתקבל אבל לכתחלה לא יקריב אית לן לפרושי דברייתא נמי מתכפר ע''י עצמו בדיעבד קאמר:

יד מִי שֶׁעָבַר וְעָשָׂה בַּיִת חוּץ לַמִּקְדָּשׁ לְהַקְרִיב בּוֹ קָרְבָּנוֹ לַשֵּׁם אֵינוֹ כְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְאַף עַל פִּי כֵן כָּל כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּבַיִת כָּזֶה לֹא יְשַׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ לְעוֹלָם. וְכֵן כֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן שָׁם לֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ לְעוֹלָם אֶלָּא יִגָּנְזוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם עָבַד כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ שָׁם בַּמִּקְדָּשׁ לֹא פָּסַל:

כסף משנה מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק"ט) הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש. ומ''ש וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם במקדש לעולם אלא יגנזו. בפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נ"ב) בעיא דאיפשיטא. ומ''ש ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. טעמא דמסתבר הוא דכיון דמשום קנסא הוא דמיפסלי כדאמרינן בפ' רבי ישמעאל בדיעבד אין לקנסם:

טו נִמְצְאוּ כָּל הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְאֵלּוּ הֵן. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הַזָּר. בַּעַל מוּם. הֶעָרֵל. הַטָּמֵא. טְבוּל יוֹם. מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. הָאוֹנֵן. הַשִּׁכּוֹר. מְחֻסַּר בְּגָדִים. יָתֵר בְּגָדִים. פְּרוּם בְּגָדִים. פְּרוּעַ רֹאשׁ. שֶׁלֹּא רָחַץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. הַיּוֹשֵׁב. מִי שֶׁיֵּשׁ בֵּין יָדוֹ וּבֵין הַכְּלִי דָּבָר חוֹצֵץ. מִי שֶׁיֵּשׁ בֵּין רַגְלוֹ וּבֵין הָאָרֶץ דָּבָר חוֹצֵץ. מִי שֶׁעָבַד בִּשְׂמֹאלוֹ. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה וְאִם עָבְדוּ חִלְּלוּ. חוּץ מִפְּרוּעַ רֹאשׁ וּקְרוּעַ בְּגָדִים וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה בְּשׁוֹגֵג. שֶׁאִם עָבְדוּ עֲבוֹדָתָן כְּשֵׁרָה:

כסף משנה נמצאו כל הפסולים לעבודה שמונה עשר וכו'. ובספרי הדפוס יש חסרון הניכר וצריך להגיה ולהוסיף מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ. ומה שכתב כל אלו פסולים לעבודה ואם עבדו חללו חוץ מפרועי ראש וקרועי בגדים. מסקנא דגמרא בפרק שני דתענית (דף י"ז:) ופרק כ''ג. ומ''ש והשוחט לע''ז בשוגג וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: סליקו הלכות ביאת המקדש

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ בְּסַ''ד

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן