הלכות ביאת המקדש - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ביאת המקדש - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים אֶלָּא מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֹהֵן הֶדְיוֹט נִכְנָס לַקֹּדֶשׁ לַעֲבוֹדָה בְּכָל יוֹם:

כסף משנה אין כ''ג נכנס לקדש הקדשים וכו'. משנה בפ''ק דכלים (משנה ט). ומ''ש וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום. נראה דהיינו להקטיר קטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל:

ב וְהֻזְהֲרוּ כָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַקֹּדֶשׁ אוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ב) 'וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ' זֶה קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים (ויקרא טז-ב) 'מִבֵּית לַפָּרֹכֶת' לְהַזְהִיר עַל כָּל הַבַּיִת:

כסף משנה והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש וכו'. אע''פ שמפשט הכתוב לא נצטווה בלא יבא אלא אהרן בתורת כהנים דרשו שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים ובפסיקתא מסיים בה וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו. ומה שכתב שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית x תמיה לי מאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מניין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמבית לפרוכת קדש הקדשים משמע והיכי מרבה מיניה כל הבית. ונראה דה''פ אילו לא נאמר אלא על הקדש הייתי אומר דלפני לפנים קרי קדש אבל להיכל לא נאסר משום דתפסת מועט תפסת והשתא דכתב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא דאילו לפני לפנים כבר הזהיר במבית לפרוכת ודקדק רבינו לכתוב להזהיר על כל הבית לומר דאף על גב דמבית לפרוכת הוי במיתה בהיכל אינו אלא באזהרה כמו שיתבאר בסמוך:

ג כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנַס לוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ב) 'וְלֹא יָמוּת'. וְכַמָּה פְּעָמִים הוּא נִכְנָס לְשָׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַרְבַּע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם נִכְנָס חֲמִישִׁית חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם:

כסף משנה כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. ובספרי ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה: וכמה פעמים הוא נכנס לשם וכו'. תוספתא בפרק קמא דכלים:

ד וְהַנִּכְנָס לַקֹּדֶשׁ חוּץ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹדָה אוֹ לְהִשְׁתַּחֲווֹת בֵּין הֶדְיוֹט בֵּין גָּדוֹל לוֹקֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ב) 'אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת' (ויקרא טז-ב) 'וְלֹא יָמוּת'. עַל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בְּמִיתָה וְעַל שְׁאָר הַבַּיִת בְּלָאו וְלוֹקֶה:

כסף משנה והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז:) טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפורת במיתה ר''י אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקדש בלא יבא מבית לפרוכת ואל פני הכפרת בלא ימות ורבי יהודה סבר אל הקדש ומבית לפרוכת בלא יבא ואל פני הכפורת בלא ימות ופירש''י מבית לפרוכת לפני לפנים ששם ארון ואל פני הכפורת נמי היינו מבית לפרוכת אלא שהלך עד לפני הארון וידוע דהלכה כרבנן. ומ''ש רבינו או להשתחוות, ה''ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ''ז דתמיד (דף ל"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ''ש בפרק י''ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ''ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם וסמ''ג כתב וז''ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ''ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ''ל x נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה''פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה:

ה כֹּהֵן שֶׁיָּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד חַיָּב מִיתָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל * בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-ז) 'וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ'. כְּלוֹמַר לֹא תָּנִיחוּ עֲבוֹדָה וְתֵצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים מִפְּנֵי גְּזֵרָה זוֹ. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֹהֵן גָּדוֹל (ויקרא כא-יב) 'וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא' אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד שֶׁלֹּא יָנִיחַ עֲבוֹדָתוֹ וְיֵצֵא:

ההראב"ד בין כהן הדיוט. א''א תימה גדול הוא זה שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו ומה שאמרו בתורת כהנים מנין לכהנים שבכל הדורות לכהנים הגדולים שבכל הדורות קאמר שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם:

כסף משנה כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב וכו'. בסיפרא פרשת שמיני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת''ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת''ל כי שמן משחת ה' עליכם. וכתב הראב''ד תימה גדול הוא זה וכו'. נראה שטעמו של הראב''ד משום דכתיב כי שמן משחת ה' עליכם ודעת הרמב''ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הרמב''ן שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי וז''ל ת''ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ''ל וכ''כ עוד בפי' התורה סוף פ' צו: וכן זה שנאמר בכהן גדול:

ו אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה נִשְׁנֵית אַזְהָרָה זוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל. שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו * אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ עוֹבֵד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן וְאִם עָבַד וְהוּא אוֹנֵן שֶׁל תּוֹרָה חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ בֵּין בְּקָרְבַּן יָחִיד בֵּין בְּקָרְבַּן צִבּוּר. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יב) 'וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל' כְּלוֹמַר יֵשֵׁב וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּלֶת:

ההראב"ד אע''פ שאינו יוצא. א''א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא בעל כרחו:

כסף משנה אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכ''ג וכו'. בר''פ כל הזבחים (דף כ"ח) אונן [דפסול] מנ''ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש''י ומן המקדש וגו' לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל עכ''ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שאפילו כהן הדיוט שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה משמע שהטעם מפני שנראה כמזלזל העבודה אם יניחנה מפני ששמע שמת לו מת ויצא נראה שגומר עבודתו ואח''כ יצא שהרי כתב שאינו מוזהר מלצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואח''כ כתב שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אינו עובד נראה שמיד ששמע מפסיק ומסלק ידו מעבודתו ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לו לצאת מיד דכך לי שעת עבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת עבודה ונ''ל שאע''פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע''י אחר נראה כמזלזל בעבודה ועי''ל שאם היה מותר לו להפסיק עבודתו ולצאת כששמע שמת לו מת איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבא לגמור ואין לך זלזול גדול מזה ולפיכך אסרה לו לצאת עד שתגמר העבודה ע''י אחר: כתב הראב''ד אע''פ שאינו יוצא א''א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו וכו'. ואיני רואה כאן השגה שלא כתב רבינו שאסור לו לצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואחר גמר עבודה יצא ויטמא: ומה שכתב ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"ד) תניא דאונן אסור לעבוד ואמרינן בגמרא מנ''ל דכתיב ומן המקדש לא יצא [ולא יחלל] הא אחר שלא יצא חילל ופירש''י ומן המקדש לא יצא כלומר אע''פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חילל. וברפ''ב דזבחים (דף ט"ו) נמי תנן דאונן שקיבל פסל ויליף לה מהאי קרא ומקראי אחריני ומייתי לה בק''ו. ומ''ש בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור. הכי אסיקנא ברפ''ב דזבחים שם. ומ''ש אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'. וכבר נתבאר בסמוך ובפרק קמא דיומא (דף י"ג:) תניא היה עומד ומקריב [על גבי המזבח] ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשו התוספות דבכהן גדול מיירי וכן דעת רבינו:

ז וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדַת הָאוֹנֵן פְּסוּלָה. מִקַּל וָחֹמֶר. אִם בַּעַל מוּם שֶׁאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים אִם עָבַד חִלֵּל. אוֹנֵן שֶׁהוּא אָסוּר בְּקָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ' דִּין הוּא שֶׁיְּחַלֵּל:

כסף משנה ומה שכתב ומנין שעבודת האונן פסולה מקל וחומר וכו'. בריש פרק שני דזבחים (דף ט"ז):

ח וְאַף עַל פִּי שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד אוֹנֵן אָסוּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-יט) 'וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה''. וְכֵן אֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכל בָּעֶרֶב. אוֹנֵן שֶׁעָבַד אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לִגַּע בְּקָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָבַל שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲלָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה אֲבָל בִּנְגִיעָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

כסף משנה ומה שכתב ואע''פ שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים וכו'. משנה בסוף הוריות (דף י"ב:) כ''ג מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל. ומ''ש וכן אינו חולק לאכול לערב. ברייתא בר''פ טבול יום (דף צ"ט). ומ''ש אונן שעבד אינו לוקה. פשוט הוא דהא לית ביה לאו מפורש. ומ''ש ומותר ליגע בקדשים וכו'. משנה וגמרא (דף צ"ח צ"ט) וגמרא בר''פ טבול יום:

ט אֵי זֶהוּ אוֹנֵן זֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַמִּיתָה בִּלְבַד הוּא הַנִּקְרָא אוֹנֵן דִּין תּוֹרָה. וְלַיְלָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

כסף משנה אי זהו אונן וכו'. בפרק טבול יום (דף צ"ט:) אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינה [מדברי תורה] אלא מד''ס ופסק כר''ש משום דרבי ס''ל כר''ש כדאיתא בפ' הנזכר (דף ק"א) הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד''ס ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים ס''פ האשה (דף צ"א:) וכן הכריח הרי''ף בפרק היה קורא (דף י"ח):

י וּמֵת שֶׁשָּׁהָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ נִקְבַּר כָּל אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁאַחַר יוֹם הַמִּיתָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם וְכֵן יוֹם הַקְּבוּרָה וְאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ. לְפִיכָךְ מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת (וּקְבָרוֹ) לְאַחַר יוֹם הַמִּיתָה כָּל יוֹם הַקְּבוּרָה אֵינוֹ מַקְרִיב וְאֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים מִדִּבְרֵיהֶם. וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב. וְיוֹם שְׁמוּעָה קְרוֹבָה וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה שֶׁאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ וַאֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב. אֲבָל יוֹם הַמִּיתָה כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לֶאֱכל בּוֹ קָדָשִׁים מִן הַתּוֹרָה כָּךְ אָסוּר לֶאֱכל בְּלֵילוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. חוּץ מִן הַפֶּסַח בִּלְבַד שֶׁהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

כסף משנה ומ''ש ומת ששהה ימים וכו'. בפרק טבול יום (דף ק"א) עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן עד י' ימים דברי רבי וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד ואיתא תו התם [תריץ הכי] עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירש''י [ע''כ] בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפילו קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכמים אומרים אינו מתאונן עליו ביום הקבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש לפיכך מי שמת לו מת לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם. כבר נתבאר. ומ''ש וטובל. בפרק חומר בקדש (דף כ"א) תנן דאונן צריך טבילה לקדש. ומ''ש ואוכל לערב. כבר נתבאר דהלכה כחכמים דיום קבורה אינו תופס לילו ומ''ש ויום שמועה קרובה וכו'. בפרק טבול יום (דף ק') תניא יום שמועה כיום קבורה למצות ז' ול' ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ושקיל וטרי בה גמרא ומסיק תנאי היא כלומר וסיפא כחכמים דאמרי יום קבורה אינו תופס לילו. ומ''ש אבל יום המיתה וכו'. כבר נתבאר. ומ''ש חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב (אבל לא בקדשים) ומפרש בגמרא טעמא משום דאנינות לילה דרבנן גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. ומ''ש כמו שיתבאר במקומו. בהלכות פסח פ''ו:

יא הָאָבֵל אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו כָּל שִׁבְעָה. אֲפִלּוּ יַיִן אוֹ עֵצִים אוֹ לְבוֹנָה. וְכֵן מְצֹרָע אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה אֶל הַמַּחֲנֶה אֵינוֹ רָאוּי לְהַקְרָבָה. אֲבָל הַמְנֻדֶּה יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם מְשַׁלֵּחַ אִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיבוּ עָלָיו נִרְצָה:

כסף משנה האבל אינו משלח קרבנותיו כל ז'. בפ' אלו מגלחין (דף ט"ו) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רבי שמעון אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש''י לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם בדעתו שדעתו מיושבת עליו ובתוספתא דזבחים פרק י''א אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה. ומ''ש אפילו יין או עצים או לבונה. תוספתא פרק י''א דזבחים: וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו'. בפרק ואלו מגלחין (דף ט"ו) יליף לה מקרא. ומה שכתב אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח. שם. ומ''ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה. נראה דטעמא משום דמייתי התם למפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם ודחי אביי דילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפילו אם תימצי לומר דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו:

יב טְמֵא שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֶעָרֵל מְשַׁלְּחִין אֶת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם וּמַקְרִיבִין עֲלֵיהֶן חוּץ מִפֶּסַח שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עַל טְמֵא שֶׁרֶץ וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הֶעָרֵל פֶּסַח כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל טְמֵא מֵת אֵין מַקְרִיבִין עָלָיו קָרְבָּן כְּלָל עַד שֶׁיִּטָּהֵר:

כסף משנה טמא שרץ וכיוצא בו וכו'. בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס"ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש''י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו וכתבו התוספות קשה לר''י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' וכל הסומך ראשו ורובו מכניס ותירץ דהכא מיירי בעופות וכן משני בהשולח אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעו סמיכה ובפרק ב' דזבחים (דף כ"ב:) אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפרק מי שהיה טמא פסחים (דף צ"ג) סבר רב נחמן כמ''ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ: ומ''ש חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ. פירוש עד שיטבול אבל טבול יום דמת אין שוחטין עליו כמבואר בפרק ששי מהלכות קרבן פסח. ומ''ש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל עד שיטהר. כבר כתבתי בסמוך דבפרק שני דזבחים אמרינן דריש לקיש אמר הכי ואע''ג דאמרינן התם דזקני דרום סברי דטמא מת משלח קרבנותיו משמע התם דלא קיימא לן כוותייהו דמתיב עלייהו ולא שני אלא בדוחק ואמרינן התם דאף זקני דרום לא אמרו אלא בדיעבד אבל למצוה לא ישלח וא''כ ריש לקיש דפליג עלייהו בדיעבד נמי קאמר ומש''ה כתב רבינו אין מקריבין עליו כלל כלומר אפילו בדיעבד לא מהני ובכלל זה גם כן לומר שאע''פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן