הלכות ביאת המקדש - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ביאת המקדש - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה לְשַׁלֵּחַ כָּל הַטְּמֵאִים מִן הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ב) 'וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכל טָמֵא לָנָפֶשׁ':

ב זֶה הַמַּחֲנֶה הָאָמוּר כָּאן הוּא מַחֲנֵה שְׁכִינָה שֶׁהוּא מִפֶּתַח עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלִפְנִים. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהַמְצֹרָע וְהַזָּב וּטְמֵא מֵת שְׁלָשְׁתָּן בְּמָקוֹם אֶחָד. תַּלְמוּד לוֹמַר בִּמְצֹרָע (ויקרא יג-מו) 'בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ' זֶה מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם וּלְפָנִים. מָה מְצֹרָע שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ. אַף כָּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ מְשַׁלְּחִין אֶת הַמְצֹרָע חוּץ לִשְׁלֹשָׁה מַחֲנוֹת שֶׁהוּא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה. מַה שֶּׁאֵין הַזָּב מְטַמֵּא:

כסף משנה (א-ב) מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש וכו' זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה וכו'. ומ''ש שמחנה שכינה הוא מפתח עזרת ישראל ולפנים וכן מ''ש שמחנה ישראל הוא מפתח ירושלים ולפנים. תוספתא פ''ק דכלים כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כך היו בירושלים מפתח ירושלים עד פתח הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה והן קלעים שהיו במדבר ואיתא נמי בספרי פרשת נשא ובסוף זבחים (דף קי"ו): ומ''ש שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו וכו'. בספרי פרשת נשא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' שומע אני שלשתן במקום אחד ת''ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה וגו' מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל כולו מה מצורע שחמורה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו פירוש מדכתיב בדד ישב נראה שהוא לבדו שם שאין אחר במחיצתו אף כל שחמורה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור מצורע שמטמא בביאה כל שהמת מטמא הזב מטמא חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא וכיוצא בזה דריש בפסחים פרק אלו דברים (דף מ"ה) ובפרק שלשה מינין (נזיר דף ס"ז):

ג וּמְשַׁלְּחִין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת שֶׁהוּא חוּץ לְהַר הַבַּיִת. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְטַמְּאִין הַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב אֲפִלּוּ מִתַּחַת הָאֶבֶן מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא:

ד טְמֵא מֵת אֲפִלּוּ הַמֵּת עַצְמוֹ מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-יט) 'וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ' עִמּוֹ בְּמַחֲנֵה הַלְּוִיָּה:

כסף משנה ומ''ש טמא מת אפילו המת עצמו וכו'. בפרק הנזכר:

ה הַחֵיל מְשַׁלְּחִין מִמֶּנּוּ עַכּוּ''ם וּטְמֵאֵי מֵת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. אֲבָל טְבוּל יוֹם נִכְנַס לְשָׁם שֶׁכְּבָר טָבַל:

כסף משנה ומ''ש החיל משלחין ממנו עכו''ם וכו'. בפ''ק דכלים (מ"ח) החיל מקודש ממנו שאין עכו''ם וטמאי מתים נכנסים לשם. ומה שהוסיף רבינו ובועלי נדות. ברייתא בפסחים פ' אלו דברים (דף ס"ח) ששנינו בה בועל נדה כטמא מת והעלו שם דלמחנות קאמר. ומ''ש אבל טבו''י נכנס לשם שכבר טבל. כן משמע שם:

ו עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְשַׁלְּחִין מִמֶּנּוּ טְבוּל יוֹם אֲבָל לֹא מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. שֶׁמְּחֻסַּר כִּפּוּרִים הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. וְאָסוּר טְבוּל יוֹם בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

כסף משנה ומ''ש עזרת הנשים משלחין ממנו טבול יום וכו'. ג''ז שם. ומ''ש ואסור טבול יום במחנה לויה מד''ס. ברפ''ג דזבחים (דף ל"ב) ובפ''ק דיבמות (ז':) א''ר יוחנן אפילו עשה לית ביה שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה [וירושלים בבית ה'] לפני החצר החדשה מאי חדשה שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה:

ז מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּלְפָנִים אֲפִלּוּ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים לֹא יִכָּנֵס לְשָׁם שֶׁעֲדַיִן לֹא טָהַר טָהֳרָה גְּמוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב-ח) 'וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה' מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמְרָה טָהֳרָתָהּ:

כסף משנה ומ''ש מעזרת ישראל וכו'. גם זה בפרק קמא דכלים. ומ''ש שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג:):

ח הַטָּמֵא הַמְשֻׁלָּח מֵהַר הַבַּיִת אִם נִכְנַס עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יא) 'וְיָצָא מִחוּץ לַמַּחֲנֶה' זֶה מַחֲנֵה שְׁכִינָה (דברים כג-יא) 'וְלֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה' זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה. וְכֵן מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם לוֹקֶה. אֲבָל אִם נִכְנַס לִשְׁאָר הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מו) 'בָּדָד יֵשֵׁב' אֵינוֹ לוֹקֶה:

כסף משנה הטמא המשולח מהר הבית וכו'. כ''כ גם בסמ''ג ל''ת סי' ש''ד ותמהני על זה דגרסינן בר''פ אלו דברים (פסחים ס"ח) תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבדימי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות אמר ליה אכתי לא עיילתיה אפיקתיה וכו' אלא אימא מחוץ למחנה זה מחנה לויה ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה ונראה שלא היה כתוב כן בגירסתם וכן נראה מדברי רבינו בספר המצות שלו סי' ע''ח: ומ''ש וכן מצורע שנכנס לירושלים. תוספתא כתבה רבינו בפירוש המשנה פרק קמא דכלים (משנה ח') ופירשה ובפרק אלו דברים (דף ס"ז) אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה איתיביה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים זבים וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וכו' תנאי היא דתניא בדד ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת ת''ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא מת ואל יאמר זב וכו' למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה ופירש''י תנאי היא דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית ואע''ג דרב חסדא סבר דפטור כיון דפלוגתא דרבי יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר' יהודה דהלכה כוותיה לגבי דרבי שמעון ורב חסדא איכא למימר דהאי ברייתא לא שמיע ליה מדלא אמר הלכה כפלוני ואי הוה שמיע ליה הוה אמר הלכה כר' יהודה כ''כ סמ''ג במל''ת סימן ש''ד. ומ''ש אבל אם נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אע''פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה. כ''כ רבינו בפירוש המשנה פ''ק דכלים:

ט נִכְנַס הַמְצֹרָע לְהַר הַבַּיִת לוֹקֶה שְׁמוֹנִים. אֲבָל טְמֵא מֵת אוֹ טְבוּל יוֹם שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת נָשִׁים * אוֹ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

ההראב"ד או מחוסר כפורים. א''א זה שבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה דהיינו משער נקנור ולפנים יש בו כרת ובתוס' דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער ניקנור אפילו הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת:

כסף משנה נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים. בתוספתא פרק קמא דכלים ופירשה רבינו שם בפירוש המשנה ונראה דמשום דמקרא דולא יטמאו את מחניהם לוקה ארבעים כשנכנס לפנים מחומת ירושלים שהרי טימא מחנה ישראל וכדתניא בסיפרי וכשנכנס עוד להר הבית לוקה עוד ארבעים מפני שטימא מחנה לויה ונמצא שעבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם אי נמי שכשנכנס להר הבית עבר משום ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וכמו שכתב רבינו לעיל בסמוך וקשה דאם כן הל''ל נמי שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק''כ שהרי טימא גם מחנה שכינה ולוקה עליו שלישית ואפשר דכיון דגלי לן שאם נכנס למחנה לויה לוקה שמונים ממילא משמע שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק''כ: אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים וכו'. כבר נתבאר בפ''ז שמפתח הר הבית עד שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל מחנה לויה ונתבאר שטמא מת מותר במחנה לויה וחכמים אסרו לטמא מת ליכנס בחיל כמו ששנינו בפרק קמא דכלים (משנה ח') אע''פ שהוא מחנה לויה ואסרו לטבול יום ליכנס בעזרת הנשים כמו ששנינו שם אע''פ שגם היא ממחנה לויה וכיון דאין איסורן אלא מדרבנן אין בהם מלקות אבל מכת מרדות יש בהם כשאר איסורי דרבנן. ומ''מ יש לדקדק בדברי רבינו שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים כמו שהוא במשנה פרק קמא דכלים וכן שנינו עוד בתוספתא כתבה רבינו בפי' המשנה פ''ק דכלים החיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורים: ומ''ש או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל, וכתב עליו הראב''ד זה שיבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה וכו'. ותמהני למה הלך להביא ראיה מהתוספתא והניח מלהביא מדתניא בפרק הקומץ רבה (דף כז:) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת. וליישב דברי רבינו י''ל דמשמע בפרק שני דזבחים (דף י"ז:) דאיכא תנא דסבר מחוסר כפורים לאו כזב דמי ואע''ג דקאמר התם לא דכ''ע [מחוסר כפורים דזב] כזב דמי והכא בהא קא מיפלגי וכו' האי דחייה בעלמא היא אבל קושטא דמילתא דפלוגתא היא וכדמוכח קצת בפ' ג' מינין וההיא דתוספתא וההיא דהקומץ רבה כמ''ד מחוסר כפרה דזב כזב דמי ורבינו פסק כמ''ד לאו כזב דמי ומכל מקום צריך טעם למה פסק כן. ובפרק י''ח מהלכות פסולי המוקדשים כתב האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו עכ''ל. ודרשא זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו גם בכאן. אחר כך מצאתי להר''י קורקוס ז''ל שכתב דטעמיה משום דבפרק שני דזבחים x בעינן לאוקמיה פלוגתא דרבנן ויוסף הבבלי בהכי ומוקי רבנן כמ''ד לאו כזב דמי גם רבי יוחנן הכי ס''ל גבי טבול יום וכל שכן גבי מחוסר כפורים ותו דבפ' ג' מינין אמרינן דכ''ע מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי גם בסמוך כתבתי בשם רבינו שמשון דתנא דכלים צ''ל דסבר לאו כזב דמי ותני לה גבי הלכתא פסיקתא גם סוגיא דמעילה ובסוטה דרבנן דפליגי אאבא שאול סברי לאו כזב דמי כאשר כתוב שם בתוספתא דלשיטת רש''י צ''ל כן ושיטת רבינו עד כאן לשונו:

י וּכְשֵׁם שֶׁשִּׁלּוּחַ טְמֵאִים מִן הַמִּקְדָּשׁ בַּעֲשֵׂה כָּךְ אִם נִכְנְסוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ג) 'וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם' זֶה מַחֲנֵה שְׁכִינָה:

כסף משנה וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה וכו'. זה פשוט וכתב רבינו בספר המצות סימן ל''א וז''ל לשון מכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בל''ת ת''ל ולא יטמאו את מחניהם עכ''ל. אך מ''ש זה מחנה שכינה דמשמע לכאורה דאתא למעוטי שאר מחנות שאינו לוקה עליהם קשה דמהי תיתי לן דקרא סתם איירי משמע דאכולהו מחנות קאי ואין לומר דמדכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם משמע דמחנה שכינה דוקא קאמר דעבר עליו בלא תעשה ולא על שאר מחנות שיקשה לזה ממה שכתב רבינו לעיל בפרק זה והוא שנוי בתוספתא נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום המקודש קאמר וכל המחנות בכלל:

יא וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס אֲבָל אִם נָגַע בַּעֲזָרָה מֵאֲחוֹרֶיהָ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹלֶדֶת (ויקרא יב-ד) 'וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא':

כסף משנה ומניין שאינו עובר אא''כ נכנס וכו'. כתב רבינו בסה''מ שלו סי' ע''ז דהכי איתא בספרי:

יב טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-טז) 'וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ'. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ב) 'אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא'. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּלְפָנִים אוֹ עַל תּוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה טמא שנכנס למקדש וכו'. פשוט הוא: ואין חייבין כרת או קרבן וכו'. בפרק שני דשבועות (דף י"ז). ומ''ש כמו שביארנו. בהלכות בית הבחירה פרק ו':

יג וְאֵי זֶהוּ הַטָּמֵא שֶׁחַיָּב כָּרֵת עַל הַמִּקְדָּשׁ כָּל שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ שֶׁכְּבָר נִתְפָּרֵשׁ בִּנְזִירוּת. * אוֹ שֶׁיִּגַּע בָּאָדָם אוֹ בְּכֵלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאוֹתָן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶם שֶׁהֲרֵי הוּא שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן שֶׁנָּגַע בְּמֵת. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְפָּרְשׁוּ בִּמְקוֹמָן:

ההראב"ד או שיגע באדם. א''א שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפילו של חרב וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש:

כסף משנה כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה. בפרק כהן גדול דנזיר (דף נ"ו:) תנן רבי אליעזר אומר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש. ומ''ש שכבר נתפרש בנזירות. הוא בפרק שביעי. ומ''ש או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן טומאות שהנזיר מגלח עליהם וכו': כתב הראב''ד שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח וכו'. ואני אומר פשטן של דברים כדברי הראב''ד דתנן בפרק כהן גדול (דף נ"ד) שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת ותנן נמי (דף נ"ו) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש ומאחר שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת אין חייבין עליהם על ביאת המקדש אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש לא לענין כלים הנוגעים במת איתניא אלא לענין טומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע''פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבין עליהם על ביאת המקדש מדגרסינן בירושלמי בפרק כהן גדול תמן תנינן שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב שלשה טמאים במת שנים טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב ד' טמאים במת שלשה טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב כיצד שנים בני אדם הנוגעין במת טמא טומאת ז' ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב xx (כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמא טומאת ז' והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמא טומאת ז' הד' בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב) רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהון תורה הם אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי חייב על ביאת המקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעים במת טעון חיטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מילתיה דרבי אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וה''פ דלגבי ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו הנוגע במי שנגע במת אבל שלישי שנגע בשני דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור ויהיב טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אינו טעון חיטוי שהרי אינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש ולפ''ז ה''פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל אם יטמא במי שאינו טעון חיטוי לא. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי שהרי הוא טמא טומאת שבעה ולפי זה יהיה אדם הנוגע בו חייב על ביאת המקדש אע''פ שהוא שלישי בשני והיאך אמרת שאינו חייב אלא שני שנגע בראשון ושני רבי אבין בר חייא אמר בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים ולפי שאלו דברים סתומים בלי טעם דמשמע דאתא לפלוגי בין טומאת איש באיש לטומאת איש בכלים וקשה שזה סותר מאמר רבי יוחנן שאמר סתם אינו חייב אלא שני בראשון וכללא הוא אף לטומאת איש בכלים לכך הוצרך לפרש דבריו ואמר מילתיה דרבי אבין בר חייא וכו' כלומר לאו כדקא ס''ד דמפליג בינייהו דלעולם אינו חייב אלא הנוגע בראשון ולא הנוגע בשני אפילו נוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת וטעמא משום דלית לן לפלוגי בינייהו וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנוגע בו חייב על ביאת המקדש מפני שנגע במי שאינו בר חיטוי כן אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע''פ שנגע במי שהוא בר חיטוי פטור על ביאת המקדש כיון שהוא שלישי בשני ואין לנו לחייב אלא שני בראשון בלבד ומשום דקשה דטפי הוה עדיף למיתלי כולה מילתא במי שטעון חיטוי דאידכר בקרא ולא למיתלי בשני שנגע בראשון דלא אידכר בקרא לכך הקדים רבי יוחנן ואמר כולהון תורה הם כלומר דברי קבלה הן וקאי גם למאי דאמר אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון וז''ש רבינו שדברים אלו הלכה מפי הקבלה ואע''פ שרבינו שמשון בפ''ק דאהלות מפרש ירושלמי זה בדרך אחרת לדעת רבינו צריך לפרשו כמו שפירשתי ונתבארו דבריו ואע''ג דבתר הכי קאמר בירושל' אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם רבי אילא וכיון דתניא כוותיה דרבי יוחנן הכי נקטינן. ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לרבי יוחנן מדתנן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו [על ביאת מקדש] וה''פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור. ומ''ש או שנטמא בשאר אבות טומאות של תורה. קצת מהן מפורשות בפרשת ויקרא גבי מטמא מקדש וה''ה אשארא:

יד כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר * כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִן הַתּוֹרָה חַיָּב כָּרֵת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁטָּבַל עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. אֲבָל הַמִּתְטַמֵּא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ:

ההראב"ד כל הטעון ביאת מים. א''א דבריו סותרין זה את זה:

כסף משנה ומ''ש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו. משנה בפרק י''א דמסכת פרה (משנה ד') כל הטעון ביאת מים מד''ת אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב. וכתב הרב רבי אברהם בן דוד על מה שכתב רבינו כל הטעון ביאת מים וכו'. דבריו סותרים את דבריו עכ''ל. ונראה שטעמו מפני שכתב אחר כך וכן הנוגע בכלים וכו' או שנגע באדם וכו' הרי זה פטור והרי אלו טעונים ביאת מים מן התורה ופטור ואם תאמר הרי ההיא דכל הטעון ביאת מים מן התורה מתניתין היא וההיא דהנוגע בכלים וכו' דעדיפא מינה קאמר הראב''ד שאינו חייב על מגע כלים על ביאת מקדש ויש לומר דמתניתין דכל הטעון ביאת מים לא קשיא דהכי מיתניא התם כל הטעון ביאת מים מן התורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו במים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ואם בא על המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב ואיכא למימר דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש אע''פ שבא במים חייב עד שיעריב שמשו אבל רבינו דלא מייתי ליה אלא לענין חיוב ביאת מקדש ולא עוד אלא שכתב כללו של דבר קשיא. והיה אפשר לתרץ דדברי רבינו נמי כך הם מתפרשים כללו של דבר כל אחד מאלו שאמרנו שחייבים עליהם על ביאת המקדש והוא טעון ביאת מים מן התורה אפילו טבל חייב כרת עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה והוא טעון ביאת מים מן התורה הרי זה פטור על ביאת המקדש:

טו וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּאָדָם שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ שֶׁנָּגַע בְּאָדָם שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא רִאשׁוֹן לְעִנְיַן תְּרוּמָה וּלְטַמֵּא בְּשַׂר קָדָשִׁים הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה ומ''ש ואע''פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע מדאמרינן אין חייבין עליה על ביאת המקדש חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אבל מצאתי שרבינו כתב בפ''ה מהלכות טומאת מת וז''ל נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת שבעה והשני [טמא] טומאת ערב כלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת ז' אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב בד''א לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש שהדברים האלו אע''פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ''ל. וכך הם דבריו פה והשתא דברי רבינו מתיישבים כפשטן בלי סתירה שבתחילה אמר כל הטעון ביאת מים מן התורה כלומר מפורש ממש בתורה דהיינו הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת וכו' שנמצא שהוא שלישי לראשון שנגע במת הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה כלומר ומאחר שאינם מפורשים בתורה אינם בכלל כל הטעון ביאת מים מן התורה וזה עיקר:

טז הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ אוֹ שֶׁהִכְנִיס אָדָם טָמֵא לַמִּקְדָּשׁ הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת שֶׁהֲרֵי טִמֵּא מִקְדַּשׁ ה'. אֲבָל הַזּוֹרֵק כֵּלִים טְמֵאִים לַמִּקְדָּשׁ אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת פָּטוּר מִן הַכָּרֵת. אֲבָל חַיָּב מַלְקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-טז) 'וְאִם לֹא יְכַבֵּס' וְגוֹ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת * וְעַל כִּבּוּס בְּגָדָיו לוֹקֶה אַרְבָּעִים:

ההראב"ד ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. א''א ומאחר שעל כבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת על כן אני אומר מה שאמר שמואל במסכת עירובין המכניס טמא שרץ למקדש חייב מלקות קאמר ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו:

כסף משנה המכניס שרץ וכיוצא במקדש וכו'. בסוף עירובין (דף ק"ד:) [אמר רב טבי בר קיסנא] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור וכו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' לא דכ''ע חייב והכא בהא קא מיפלגי וכו' וכיון דאסיקנא דכ''ע חייב משמע דהכי הלכתא ועוד דאמרינן בתר הכי אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש''י אמר רבי יוחנן לענין עיולי כ''ע המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי עכ''ל ויש סיוע לדבריו מדקאמר מאי לאו בהא קא מיפלגי ולפי זה הא דאמר אלא כהני תנאי היינו לומר אלא לימא כהני תנאי וכיון דאסיקנא ה''נ דחייב משמע דהכי הלכתא ואפי' לפירוש התוס' דהא דרבי יוחנן מילתא באפי נפשה היא ולא אתא לדחויי הא דקאמר אלא כתנאי מ''מ תנא דאמר חייב הוא ר''ע והלכה כמותו. ומ''ש אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות. בירושלמי פרק כהן גדול דנזיר: ומ''ש מפי השמועה למדו וכו'. הכי איתא בתורת כהנים וכתב הראב''ד על זה ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת וכו' ויש לתמוה עליו למה כתב כן על דברי רבינו שהרי דבריו דברי ת''כ הם וכמו שתירץ הרב רבי אברהם ב''ד לעצמו כך נתרץ לרבינו כ''ש שהמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושיא מעיקרא ליתא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ הוא וחייב כרת הוא כפשטא דלישנא דחייב:

יז יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל בְּגָדִים שֶׁהֵן אַב טֻמְאָה. כְּגוֹן בְּגָדִים שֶׁנָּגַע בָּהֶן זֶה הַטָּמֵא לְמֵת שֶׁהֵן אַב הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁהוּא רִאשׁוֹן אִם הִכְנִיסוֹ לַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אב הטומאה וכו' אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו. כתב הראב''ד על זה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו עכ''ל. ואיני יודע היאך יצדק פה לשון סוף דבר ומ''ש צריך לדקדק אחריו איני יודע מה דקדוק שייך בזה דמלתא דסברא היא כיון שהקילה תורה בכלים לפוטרם מכרת כן נאמר שהקילה בכלי שהוא ראשון לפוטרו אף ממלקות ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ:

יח * וְכֵן טָמֵא שֶׁהִכְנִיס יָדוֹ לַמִּקְדָּשׁ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן כָּל טָמֵא בְּאָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל אֳכָלִין טְמֵאִים וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בְּמֵזִיד קֹדֶם שֶׁיִּטְבּל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

ההראב"ד וכן טמא שהכניס וכו'. א''א שמעתין דזבחים קשיא עליה דעולא אמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא ואי משום שמעתא דמסכת יומא אדרבה מהתם משמע דאפילו בטבילת מעלות אמרינן ביאה במקצת שמה ביאה דהא בעי טבילה לכהנות (ואפילו פטור מכרת מלקין אותו):

כסף משנה וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות. ברפ''ג דזבחים (דף ל"ב) [אמר עולא] אמר ר''ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וכו' דביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות אבל לא לענין כרת ובתר הכי אמרינן (דף ל"ג:) כי אתא רבין אמר רבי אבהו לענין טמא שנגע בקדש איתמר ופירש''י לא יליף ר''ל מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל עכ''ל. וסובר רבינו דכיון דלרבי אבהו לא איירי ר''ל בביאת מקדש כלל אין לנו לחייבו מלקות משום ביאת מקדש כיון דפלוגתא היא ומיהו מדרבנן מיתסר ומכין עליו מכת מרדות. וכתב הראב''ד על דברי רבינו שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו'. ויש לי קושיא בדבריו שכתב ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא והא אסיק התם רבינא דלענין מלקות אמרה ר''ל ולא לענין כרת ומה לנו אי אמרינן התם עשה שיש בו כרת הוא ונ''ל דה''ק שמעתא דזבחים קשיא עליה דאמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה וקס''ד התם לומר דכרת נמי איכא משמע מדאורייתא הוא הילכך אע''ג דאסיק רבינא דלא לענין כרת אמרה ריש לקיש אלא לענין מלקות ע''כ מלקות דאורייתא קאמר ולא מכת מרדות דרבנן כדקאמר הרמב''ם ומ''מ במה שכתבתי נסתלקה השגתו. ומ''ש ואי משום שמעתא דיומא היינו דגרסינן בר''פ אמר להם הממונה (דף ל"א) א''ל אביי לרבי יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא א''ל בהונות יוכיחו שהם ביאה במקצת ותניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור ופירש''י שמה ביאה לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאבריו לעזרה עכ''ל. וחשש הראב''ד שמא משם למד רבינו לומר דביאה במקצת אינה אלא מדרבנן דכיון דלענין טבילה לנכנס בעזרה שהיא דרבנן איבעיא כי פשיט ממצורע נמי מדרבנן היא וכן הוא דעת התוספות ודחה הראב''ד ראיה זו וכתב דאדרבה משם ראיה דביאה במקצת דמצורע דאורייתא דאל''כ לא היו מחמירים במעלות דרבנן ואני אומר שאין טענה זו מוכרחת ועוד שמלבד זה כבר כתבתי טעם רבינו: וכן כל טמא באב מאבות הטומאות של דבריהם וכו'. זה פשוט:

יט טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב-ד) 'וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא' דֶּרֶךְ בִּיאָה חִיְּבָה תּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִכָּרֵת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת [וַאֲפִלּוּ נִכְנַס בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר] בֵּין שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ [בְּמִגְדָּל] דֶּרֶךְ גַּגּוֹת. בֵּין שֶׁנִּכְנַס בּוֹ דֶּרֶךְ פְּתָחִים:

כסף משנה טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור וכו'. ברייתא בפ''ב דשבועות (דף י"ז:) ומדקתני פטור משמע אבל אסור מדרבנן ומפני כך כתב רבינו ואף על פי שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות. כתב הראב''ד ואע''פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו א''א חסר מכאן עכ''ל. ואני שמעתי ולא אבין מה חסרון יש כאן ובנוסחא אחרת לא היה כתוב בה א''א חסר מכאן ובסוף ההשגה הקודמת המתחלת שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו' היה כתוב ואע''פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו. מצאתי ספר מוגה מספרי רבינו שכתוב בו [ואפילו נכנס במגדל הפורח באויר] בין שנכנס למקדש [במגדל] דרך גגות בין שנכנס דרך פתחים:

כ כָּל מָקוֹם שֶׁחַיָּבִים עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ קָרְבָּן. אִם נִמְצֵאת שָׁם טֻמְאָה בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין אוֹתָהּ. וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו כְּלִי עַד אַחַר שַׁבָּת. וּכְשֶׁהֵן מוֹצִיאִין אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה:

כסף משנה כל מקום שחייבים על זדונו וכו'. בסוף עירובין (ק"ד:) תנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ולמזבח [דברי ר''ש בן ננס] ר''ע אומר כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ופירש''י בצבת של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ופסק רבינו כרבי יהודה וכר''ע:

כא אֶחָד טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ טָהוֹר. אוֹ טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֻמְאָה. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֵת תַּחַת אֹהֶל בַּמִּקְדָּשׁ וְנִכְנַס הוּא תַּחַת הָאֹהֶל. הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת שֶׁהֲרֵי בִּיאָתוֹ וְטֻמְאָה בָּאִין כְּאַחַת. נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִטְמָא שָׁם אַחַר שֶׁנִּכְנַס אֲפִלּוּ טִמֵּא עַצְמוֹ שָׁם בְּמֵזִיד יְמַהֵר וְיִבָּהֵל וְיֵצֵא בְּדֶרֶךְ קְצָרָה:

כסף משנה אחד טמא שנכנס למקדש טהור וכו': נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס וכו'. בפרק שני דשבועות (דף י"ד:) תנן נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה או בא לו בארוכה חייב ובקצרה פטור ופירש רש''י או שבא לו בארוכה שיוצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנה לצאת חייב ואפילו לא שהה תחלה ושיעורים הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. בקצרה פטור היכא דלא שהה ולא השתחוה ובגמרא (דף ט"ז:) השתחוה אמר רב לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא ופירש רש''י לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפילו לא שהה בה כדי השתחויה חייב אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב אבל השתחוה כלפי חוץ לצד מזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחויה מיחייב משום שהייה ואי לא לא. ומה שכתב אפילו טימא עצמו במזיד. שם (דף י"ז) בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא באונס לא שנא במזיד תיקו ופסק לקולא:

כב וְאָסוּר לוֹ לִשְׁהוֹת אוֹ לְהִשְׁתַּחֲווֹת אוֹ לָצֵאת בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה. וְאִם שָׁהָה אוֹ שֶׁיָּצָא בַּאֲרֻכָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה אוֹ שֶׁהֶחְזִיר פָּנָיו לַהֵיכָל וְהִשְׁתַּחֲוָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה חַיָּב כָּרֵת. וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן:

כסף משנה ומה שכתב חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן. שם (דף ט"ז:) בעי רבא צריך שהייה למלקות או [אין צריך שהייה למלקות] לקרבן גמירי שהייה למלקות לא [גמירי שהייה] או דילמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן לא שנא למלקות תיקו ופסק לקולא:

כג לֹא הֶחֱזִיר פָּנָיו אֶלָּא הִשְׁתַּחֲוָה דֶּרֶךְ יְצִיאָתוֹ כְּלַפֵּי חוּץ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן שָׁהָה כְּשִׁעוּר. וְכַמָּה שִׁעוּר שְׁהִיָּתוֹ כְּדֵי לִקְרוֹת (דברי הימים ב ז-ג) 'וְיִכְרְעוּ אַפָּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָּה וְיִשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ'. וְזֶהוּ שִׁעוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה:

כסף משנה ומה שאמר וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה וכו' שם כמה שיעור שהייה פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעמיה וכו' דחד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסופיה וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדברי הימים ויש לתמוה למה פסק רבינו להחמיר כמאן דאמר מויכרעו לסופיה ולא כמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא דמשמע כמימריה דכוליה פסוקא מראשו עד סופו ושמא יש לומר שרבינו מפרש דמ''ד כמימריה דהאי פסוקא אינו כל הפסוק אלא עד ויכרעו בלבד ואם כן הוה ליה מ''ד מויכרעו לסופיה מיקל ופסק כוותיה ובירושלמי פרק אמר להם הממונה תנינן תמן השתחוה או ששהה כדי השתחויה עד כמה היא שיעור השתחויה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה [על הרצפה] וישתחוו רבי אבהו מוסיף עד והודות לה' כי טוב כל''ח ועל פי זה יש לפרש דמ''ד כמימריה דהאי פסוקא היינו כדי ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד דהשתא הוי מאן דאמר מויכרעו לסופיה מיקל ומספיקא פסק כמאן דמיקל:

כד וְאֵי זוֹ הִיא דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה. כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה מִמֶּנָּה. יָצָא בִּקְצָרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָץ אֶלָּא הָלַךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם פָּטוּר. יָצָא בַּאֲרֻכָּה אַף עַל פִּי שֶׁרָץ וְדָחַק עַצְמוֹ בְּכָל כֹּחוֹ וְנִמְצָא שִׁעוּר זְמַן שֶׁהָלַךְ בּוֹ הָאֲרֻכָּה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר הַזְּמַן שֶׁמְּהַלֵּךְ כָּל אָדָם בִּקְצָרָה הוֹאִיל וְיָצָא בַּאֲרֻכָּה חַיָּב. יָצָא בִּקְצָרָה וְהָלַךְ מְעַט וְעָמַד וְשָׁהָה מְעַט עַד שֶׁנִּצְטָרֵף מִכָּל הַשְּׁהִיּוֹת כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה בְּמֵזִיד אֵינוֹ לוֹקֶה בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

כסף משנה יצא בקצרה אע''פ שלא רץ וכו'. מימרא דרבא שם (דף י"ז): יצא בארוכה וכו' הואיל ויצא בארוכה חייב. שם בעיא דאיפשיטא: יצא בקצרה והלך מעט וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן