הלכות ביאת המקדש - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ביאת המקדש - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה חֲמִשִּׁים וְזֶהוּ פְּרָטָן:

ב חֲמִשָּׁה בָּאֹזֶן. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּפְגַּם סְחוּס אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר הַצִּפֹּרֶן בַּפְּגָם. אֲבָל הָעוֹר הַמֻּקָּף לִסְחוּס הָאֹזֶן אֵין בּוֹ מוּם בֵּין נִקַּב בֵּין נִסְדַּק:

ג מִי שֶׁנִּסְדַּק סְחוּס אָזְנוֹ בְּכָל שֶׁהוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסֵר. מִי שֶׁנִּקַּב סְחוּס אָזְנוֹ כְּכַרְשִׁינָה בֵּין נֶקֶב עָגל בֵּין נֶקֶב אָרֹךְ אִם מִצְטָרֵף לְכַרְשִׁינָה הֲרֵי זֶה מוּם. מִי שֶׁיָּבְשָׁה אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁתִּנָּקֵב וְלֹא תּוֹצִיא דָּם. מִי שֶׁהָיְתָה אָזְנוֹ כְּפוּלָה לִשְׁתַּיִם. אֲפִלּוּ הַגְּדִי שֶׁדֶּרֶךְ אָזְנָיו לִהְיוֹתָן נוֹטוֹת וּכְפוּלוֹת וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי סְחוּסִין. אֲבָל אִם אֵין לָהּ אֶלָּא סְחוּס אֶחָד וַהֲרֵי הוּא כְּגוּף אֶחָד שֶׁנִּכְפַּל כָּשֵׁר:

כסף משנה (א-ג) כל המומין הפוסלין כו' וזהו פרטן: חמשה באוזן ואלו הם מי שנפגם סחוס אזנו וכו'. בריש פרק על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף ל"ז) נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה אי זו היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ופירש רש''י סחוס תנוך האוזן וכו' אבל לא מן העור דהדרא בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן. פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ובגמרא וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן. ומה שכתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. משנה שם (מ':) אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום xx ואם אינו עצם אחד אינו מום ופירש רש''י שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן. בזמן שהיא עצם אחד שאין להם אלא תנוך א' שנכפל התנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינו עצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי עכ''ל ורבינו נראה שגורס בהיפך וכתב סמ''ג דהכי גריס בתוספתא והיא הגירסא הנכונה שנימוקה עמה:

ד שְׁלֹשָׁה בְּרִיס שֶׁל עַיִן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא. מִי שֶׁנִּסְדַּק רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא. [מִי שֶׁנִּפְגַּם רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא]. וּשְׁלֹשָׁה מוּמִין אֵלּוּ בִּכְלַל (ויקרא כב-כב) 'חָרוּץ' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה:

כסף משנה שלשה בריס העין וכו'. שם (דף לח:) במשנה ובגמרא מאי ריס וכו' תורא ברא דעינא ופירש רש''י שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין ובדברי התוס' בפרק מומין אלו (דף מ"ג:) בד''ה ושנשרו מבואר יותר שכתבו דהיינו עור המקיף את העין וכתב רבינו בפירוש המשנה ריס עפעף העין:

ה שְׁמוֹנָה בָּעַיִן וְאֵלּוּ הֵן. הָעִוֵּר בֵּין בְּאֶחָד מֵעֵינָיו בֵּין מִשְּׁתֵּיהֶן. מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה בִּשְׁתֵּי עֵינָיו אוֹ בְּאַחַת מֵהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִרְאָה בָּהֶן שִׁנּוּי כְּלָל מֵחֲמַת שֶׁיָּרְדוּ מַיִם קְבוּעִים כְּנֶגֶד רֵאוֹתָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה בְּעֵינָיו אוֹ בְּאַחַת מֵהֶן רְאִיָּה בְּרוּרָה מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בָּהּ סַנְוֵרִים קְבוּעִים. מִי שֶׁבְּעֵינוֹ כְּמוֹ עֵנָב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה. * מִי שֶׁיָּצָא בָּשָׂר יָתֵר בְּעֵינוֹ עַד שֶׁחִפָּה מְעַט מִן הַשָּׁחֹר שֶׁל עַיִן. מִי שֶׁנִּמְשַׁךְ הַלֹּבֶן שֶׁל עַיִן וְנִכְנַס מִמֶּנּוּ מְעַט בַּשָּׁחֹר עַד שֶׁנִּמְצָא הַשָּׁחֹר מְעֹרָב בַּלֹּבֶן וְהוּא (ויקרא כא-כ) 'תְּבַלֻּל' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אֲבָל אִם יָצָא מִן הַשָּׁחֹר לְתוֹךְ הַלָּבָן אֵינוֹ מוּם שֶׁאֵין מוּמִין בְּלָבָן. מִי שֶׁהָיְתָה נְקֻדָּה לְבָנָה בְּתוֹךְ הַשָּׁחֹר וְזֶהוּ (ויקרא כא-כ) 'דַּק' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה צָפָה עַל גַּבֵּי הַשָּׁחֹר. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה צָפָה אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בְּשָׁחֹר אֵינוֹ מוּם. וְכֵן אִם הָיְתָה נְקֻדָּה שְׁחֹרָה בְּתוֹךְ הַלֹּבֶן אֲפִלּוּ צָפָה אֵינוֹ מוּם שֶׁאֵין מוּמִים בְּלָבָן. הָיְתָה נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה שׁוֹקַעַת בְּתוֹךְ הַשָּׁחֹר אַף זֶה נִקְרָא דַּק. אֲבָל אִם הָיְתָה צָפָה הוֹאִיל וְהִיא שְׁחֹרָה בְּשָׁחֹר אֵינוֹ מוּם:

ההראב"ד מי שיצא בשר יתר בעיניו. א''א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון האמור במשנה בצד עיניו ואינו נראה כן שאם היה בו בשר יתר הוא יבלת בעינו האמור למטה במשנה וחלזון הוא שורה אדמימות העוברת בשחור:

כסף משנה שמונה בעין וכו'. בפרק מומין אלו (דף מ"ד) תנו רבנן עיור בין סומא בשתי עיניו בין באחת מעיניו ובמשנה פ' על אלו מומין (דף ל"ח:) היה בעינו דק תבלול חלזון נחש עינב איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום [שאין מומין בלבן] חורוור והמים הקבועים ופירש רש''י סירא שורה שבעין סביב לשחור וכו' ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום. שחור ונכנס בלבן אם חוט יוצא מהשחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין ומפרש בגמרא דחלזון היינו נחש וכתב רבינו בפירוש המשנה דהיינו שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין ושמו בערבי טפרא. ומה שהקשה הראב''ד וכתב מי שיצא בשר יתר בעיניו א''א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון וכו'. יש לומר שהדבר ברור שיבלת בעיניו השנוי שם היינו שיש בעיניו יבלת שקורין בירוג''ה ואינו ענין לטפרא. ומה שכתב רבינו מי שאינו רואה בשתי עיניו וכו' עד מחמת שהיו בה סנורים קבועים היינו חורוור והמים הקבועים. ומה שכתב מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וכו' עד אבל אם היתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום. שם בגמרא:

ו שְׁלֹשָׁה בַּחֹטֶם. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב חָטְמוֹ אֲפִלּוּ מִצַּד אֶחָד. מִי שֶׁנִּסְדַּק חָטְמוֹ. מִי שֶׁנִּפְגַּם חָטְמוֹ:

כסף משנה שלשה בחוטם וכו'. שם במשנה (דף ל"ט) ותניא שם בגמ' ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה''ז מום מבפנים אינו מום והשמיטו רבינו מפני שהוא סובר שמום זה מהמיוחדים בבהמה ואינם ראויים להיות באדם כמ''ש בפ''ב מהלכות איסורי מזבח ואיני יודע למה אינם ראויים להיות באדם:

ז שִׁשָּׁה בַּפֶּה. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב שְׂפָתוֹ אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן. מִי שֶׁנִּפְגְּמָה שְׂפָתוֹ. מִי שֶׁנִּסְדְּקָה שְׂפָתוֹ וְהוּא שֶׁנִּסְדַּק מַזַּר שֶׁלָּהּ עַד שֶׁתֵּחָלֵק לִשְׁנֵי רָאשִׁים. מִי שֶׁעֶצֶם לֶחְיוֹ הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן כָּל שֶׁהוּא. מִי שֶׁפִּיו נִבְלַם מֵחֲמַת גּוּפוֹ וּבְרִיָּתוֹ. אֲבָל אִם נִבְלַם מֵחֲמַת הָרוּחַ אֵינוֹ מוּם. מִי שֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ:

כסף משנה ששה בפה ואלו הן מי שניקבה שפתו וכו' מי שנסדקה שפתו וכו'. שם במשנה שפמו שניקבה [שנפגמה] שנסדקה ובגמרא אמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה. ומ''ש מי שעצם לחיו התחתון עודף על העליון. שם במשנה מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר''ג לחכמים ואמרו הרי זה מום ובגמרא והא גבי אדם הוא דתנן וכו' איש ששוה בזרע אהרן אבל גבי בהמה לא ותירצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' כשהעודף הוא בלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאין עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום ובבהמה אינו מום. ומ''ש מי שפיו נבלם מחמת גופו וברייתו וכו'. שם ת''ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה''ז מום ופירש''י בלום נפוח וכו' ובתוספתא אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו הרי זה מום פי' מחמת עצמו מחמת גופו וברייתו כלומר שהיה כך מעצמו מתחלת ברייתו. ומ''ש ושניטל רוב המדבר של לשונו. שם במשנה (בכורות דף מ') גבי מומין שמנה אילא ביבנה ואף על פי ששנינו שם שזה אחד מהמומים שאמרו לו חכמים לא שמענו את אלו הא מסיים התם במשנה שבית דין של אחריהם אמרו הרי זה מום וקי''ל כוותייהו משום דבתראי נינהו ועוד שהסכימו לדברי אילא שהיה בקי מאד ועוד שהחכמים שלא הודו לו לא נחלקו עמו ממש אלא אמרו לא שמענו את אלו ואין לא שמענו ראיה:

ח שְׁנֵים עָשָׂר בְּאֵיבְרֵי הַזֶּרַע וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּמְעַךְ הַגִּיד שֶׁלּוֹ. אוֹ נִכְתַּת. אוֹ נִתַּק. אוֹ נִכְרַת. מִי שֶׁנִּמְעֲכוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִכְתְּתוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִתְּקוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִכְרְתוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי כִּיסִין. מִי שֶׁשְּׁתֵּי בֵּיצָיו בְּכִיס אֶחָד. הַטֻּמְטוּם. הָאַנְדְּרוֹגִינוּס:

כסף משנה שנים עשר באיברי הזרע וכו'. מקרא מפורש ומעוך וכתות ונתוק וכרות ואיפליגו בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל"ט:) אי הוי דוקא בגיד או אי הוי בביצים דרבי יהודה אמר כולהו אף בביצים ורבי אליעזר בן יעקב סבר כולהו בגיד דוקא ורבי יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים נתוק וכרות בגיד דוקא ופסק רבינו דלא כרבי אליעזר בן יעקב משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי עליה ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק כרבי יהודה משום דמסתבר טעמיה דמעוך וכתות ונתוק בחדא מחתא מחתינהו הכא לית לן לפלוגי בינייהו: מי שאין לו אלא ביצה אחת וכו'. שם (דף מ') ורבי עקיבא אומר שם שבודקין אותו על ידי מיעוך וכתבו רבינו בפרק שלישי מהלכות בכורות: ומ''ש הטומטום והאנדרוגינוס. ג''ז שם (דף מ"א):

ט שִׁשָּׁה בַּיָּדַיִם וּבָרַגְלַיִם וְאֵלּוּ הֵן. הַפִּסֵּחַ. וּמִי שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ הוּא (ויקרא כא-יח) (ויקרא כב-כג) 'שָׂרוּעַ' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. מִי שֶׁנִּשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. מִי שֶׁנִּשְׁבַּר עֶצֶם רַגְלוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר כְּשֶׁעוֹמֵד אִם נִכָּר כְּשֶׁיְּהַלֵּךְ הֲרֵי זֶה מוּם. מִי שֶׁרַגְלָיו מְבֻלָּמוֹת מֵחֲמַת עַצְמָן וּבְרִיָּתָן. אֲבָל אִם הָיוּ מְבֻלָּמוֹת מֵחֲמַת הָרוּחַ אֵינוֹ מוּם:

כסף משנה ששה בידים וברגלים ואלו הם הפסח. מבואר בתורה. ומ''ש ומי שנשמטה ירכו וכו'. גם זה שם (דף מ') בעל חמש רגלים או שאין לו אלא ג' וכו' השחול והכסול אי זהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מיריכותיו גבוהה. ומ''ש מי שנשבר עצם ידו וכו'. משנה שם נשבר עצם ידו או עצם רגלו אף ע''פ שאינו ניכר ובגמרא אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה ופירש''י מחמת עצמו שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו עכ''ל. ונראה דביד נמי אע''פ שאין השבר נראה אם כשעושה מלאכה ניכר הוי מום ולא נקט רש''י רגל אלא משום שאין עושין בו מלאכה והוצרך לפרש דהילוכו זו היא מלאכתו ומדברי רבינו נראה דאע''פ שאינו ניכר דקתני לא קאי אלא לעצם רגלו אבל עצם ידו בעינן שיהא ניכר. ומ''ש ומי שרגליו מבולמות. שם בברייתא (דף מ':) גבי פיו בלום וכתבתיה בפרק זה:

י אַרְבָּעָה רְאוּיִין לִהְיוֹת בְּכָל הַגּוּף וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גָּרָב יָבֵשׁ כָּל שֶׁהוּא וְזֶהוּ הַ (ויקרא כא-כ) (ויקרא כב-כב) 'גָּרָב' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַבֶּלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְזֶה הוּא (ויקרא כב-כב) 'יַבֶּלֶת' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲזָזִית מִצְרִית כָּל שֶׁהִיא וְהִיא חֲזָזִית קָשָׁה וּכְעוּרָה וְזוֹ הוּא (ויקרא כא-כ) (ויקרא כב-כב) 'יַלֶּפֶת' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה:

כסף משנה ארבעה ראויים להיות בכל הגוף וכו'. שם (דף מ"א) במשנה ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ובגמרא [וגרב לא ופירש''י] וגרב לא [הוי מום גמור] והכתיב גרב באורייתא גבי עורת או שבור וכו' וחזזית לא הוי מום והא כתיב ילפת באורייתא [גבי מומין] ותניא [גרב זה החרס ילפת] זו חזזית המצרית וכו' בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית מצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי ל''ק הא בלח הא ביבש לח מיתסי יבש לא מיתסי ולא מיתסי והכתיב יככה ה' בשחין מצרים ובגרב ובחרס ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא [גרב] הוי דקרא [גבי מומין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ. הרי דחזזית המצרית וגרב יבש מבפנים ומבחוץ וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ הוו מומין קבועים ולח מבפנים ומבחוץ הוי מום שאינו קבוע ואם כן צריך לומר דגרב יבש שכתב כאן רבינו היינו אפילו לח מבפנים ויבש מבחוץ. ומה שכתב וזהו הגרב האמור בתורה אע''ג דבגמרא אמרו דקרא יבש מבפנים ומבחוץ דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ לאו למימרא דמצרית לאו היינו דקרא דגבי מומין דלא אתא אלא לפרושי מאי ניהו דמצרית ומ''מ כיון דמום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא בכלל גרב דקרא דגבי מומין הוא. ומה שכתב מי שיש בו יבלת שיש בה עצם וזהו יבלת. שם בגמרא (דף מ':). ומה שכתב מי שיש בו חזזית מצרית. שם (דף מ"א) במשנה ובגמרא:

יא כָּל עֶצֶם שֶׁבְּגָלוּי שֶׁנֶּחְרַץ בּוֹ חָרִיץ הֲרֵי זֶה מוּם וְהוּא בִּכְלַל (ויקרא כב-כב) 'חָרוּץ' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְאֵין הַצְּלָעוֹת בִּכְלַל עֲצָמוֹת שֶׁבְּגָלוּי:

כסף משנה כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ וכו'. במשנה שם (דף מ' ע"ב) שנפגם עצם ידו או עצם רגלו ופירש''י נפגם שניכר המום. ומ''ש ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי. בתוספ' פ''ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח המיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר ומשמע לרבינו דמדסמכיה למום מבפנים מההוא טעמא הוא דלא הוי מום והכי דריש לה בתורת כהנים בהדיא יכול שאני מרבה שבר צלע תלמוד לומר שבר יד או שבר רגל מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרין יצא שבר צלע שמומו בגלוי:

יב וְעוֹד יֵשׁ שָׁם שְׁלֹשָׁה מוּמִין אֲחֵרִים וְאֵלּוּ הֵן. הַזָּקֵן שֶׁהִגִּיעַ לִהְיוֹת רוֹתֵת וְרוֹעֵד כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד. הַחוֹלֶה כְּשֶׁהוּא רוֹעֵד מִפְּנֵי חָלְיוֹ וְכִשְׁלוֹן כֹּחוֹ. אֲבָל הַטְּרֵפָה כָּשֵׁר בָּאָדָם וּפָסוּל בִּבְהֵמָה. וְכֵן יוֹצֵא דֹּפֶן כָּשֵׁר בָּאָדָם וּפָסוּל בִּבְהֵמָה:

כסף משנה ועוד יש שם שלשה מומין וכו' והמזוהם. שם (דף מ"א) במשנה זקן וחולה ומזוהם ובספ''ק דחולין (דף כ"ד) ת''ר משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה וכו' עד שיזקין עד כמה א''ר אלעזר א''ר חנינא עד שירתת ופירש''י ידיו ורגליו רותתין מאין כח. ומ''ש אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן וכו'. משנה בסוף פרק מומין אלו (דף מ"ו:):

יג הַמְזֹהָם וְכֹהֵן שֶׁהוּא מְזֹהָם בְּזֵעָתוֹ רוֹחֵץ וְשָׁף כָּל גּוּפוֹ בְּבשֶֹׁם וְעוֹבֵד. הָיָה רֵיחַ פִּיו רַע נוֹתֵן בְּפִיו פִּלְפֵּל אוֹ זַנְגְּבִיל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְעוֹבֵד. וְאִם עָבַד בְּזִהוּם זֵעָתוֹ אוֹ בְּזִהוּם פִּיו הֲרֵי חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ כִּשְׁאָר אֵלּוּ הַבַּעֲלֵי מוּמִין כֻּלָּם:

כסף משנה המזוהם. כבר כתבתי בסמוך דבמתני' מיתני גבי מומי בהמה. ומ''ש וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד היה ריח פיו רע נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד. בס''פ המדיר (דף ע"ה). ומ''ש ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו הרי זה חילל עבודתו. כן משמע מדחשיב להו מומין בפרק ב' מאיסורי מזבח מנה רבינו המומין המיוחדים בבהמה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן