הלכות ביאת המקדש - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ביאת המקדש - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א טָמֵא שֶׁעָבַד בַּמִּקְדָּשׁ חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עַל עֲבוֹדָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ב) 'וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי' הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְעוֹבֵד בְּטֻמְאָה. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כב-ט) 'וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ'. מָה חִלּוּל הָאָמוּר [שָׁם] חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אַף כָּאן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכָל לָאו שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם לוֹקִין עָלָיו:

כסף משנה טמא שעבד במקדש חילל עבודתו. משנה ריש פ''ב דזבחים (דף י"ז:). ומה שכתב אף על פי שלא שהה שם. בפרק שני דשבועות (דף ט"ז:). ואם יקשה עליך היאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה ביארו רבינו בסמוך. ומה שכתב וחייב מיתה בידי שמים. בסוף פרק הנשרפין (דף פ"ד). ומה שכתב שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם חייב מיתה בידי שמים וכו'. שם:

ב אַף עַל פִּי שֶׁאִם עָבַד בְּטֻמְאָה אֵינוֹ חַיָּב בְּבֵית דִּין אֶלָּא מַלְקוֹת אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין אֶלָּא מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לַחוּץ וּפוֹצְעִין אֶת מֹחוֹ וְאֵין מְמַחִין עֲלֵיהֶן בְּכָךְ:

כסף משנה אף ע''פ שאם עבד בטומאה אינו חייב וכו'. משנה בס''פ הנשרפין (דף פא:):

ג וְהֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲבֹד וְלֹא יִשְׁהֶה עַד שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב כָּרֵת אֶלָּא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד. כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בָּעֲזָרָה וְיָצָא בִּקְצָרָה וּבִיצִיאָתוֹ הָיָה צִנּוֹר בְּיָדוֹ וְהָפַךְ בּוֹ אֵיבָר עַל הָאֵשׁ בַּמִּזְבֵּחַ וְקֵרֵב שְׂרֵפָתוֹ שֶׁכָּל קֵרוּב עֲבוֹדָה הֲרֵי הוּא כַּעֲבוֹדָה:

כסף משנה והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה וכו' וביציאתו היה צנור בידו וכו'. בפ''ב דשבועות (דף י"ז:):

ד וְכֵן טָמֵא שֶׁטָּבַל וְעָבַד קֹדֶם שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה * וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ו) 'וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לִטְבוּל יוֹם שֶׁעָבַד שֶׁעֲדַיִן טָמֵא הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר' מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא טָהֵר. אֲבָל מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁעָבַד אַף עַל פִּי שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה * וְחִלֵּל הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

ההראב"ד וחייב מיתה בידי שמים. א''א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא והיפך באיברים מבחוץ: וחילל ה''ז פטור. א''א והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא וכל שכן בביאת כולו ועוד וטהרה כתיב ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא ואמרינן בזבחים מחוסר כפורים דזב כזב דמי ובתוספתא דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה:

כסף משנה וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה. ברפ''ב דזבחים (דף י"ז). ומ''ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג:) טבול יום ששימש מנ''ל דתניא רבי סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין תלמוד לומר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ומ''ש רבינו שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר וכו' הוא לתת טעם למה חלוק ממחוסר כפורים. וכתב הראב''ד על מ''ש רבינו טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו חייב מיתה בידי שמים א''א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת וכו'. ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ''ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו הוא פרטית לרבינו. ונ''ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפרק י''א ממסכת פרה (משנה ד') ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חיוב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא וי''ל דיש במיתה בידי שמים משא''כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לששים שנה כדאמרינן בשילהי מועד קטן (דף כ"ח) ואיכא נמי כרת דיומי כדאמרי' נמי התם x ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כמו שכתבו התוס' בפרק במה מדליקין (דף כ"ה) בד''ה כרת ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא''כ במיתה בידי שמים כמו שכתבו התוס' בפ''ק דיבמות (דף ב') ועוד יש ביניהם שהחייב מיתה בידי שמים עלה מות בחלוניו וב''ח מקנה קנינו מתים פרתו רועה באפר והיא מתה תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. ומ''ש אבל מחוסר כפורים שעבד אע''פ שעבודתו פסולה וחילל. ברפ''ב דזבחים (דף י"ז). ומ''ש ה''ז פטור. יש לתמוה דהא בס''פ הנשרפין מני בכלל אלו שבמיתה מחוסר כפורים ואמרי' בגמרא (דף פ"ג:) מנ''ל אמר רב הונא דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה ורבינו עצמו בפרק י''ט דסנהדרין מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות וצ''ע וכבר השיגו הראב''ד וכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע''פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור אמר אברהם והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו וכו'. ולא ידעתי למה לא הקשה עליו גם מדידיה אדידיה כמו שהקשיתי וסמ''ג כתב בסי' ש''ה מחוסר כפורים שעבד תניא שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחילל עכ''ל ומאחר שהוא רגיל להביא דברי רבינו בכל מקום יש לתמוה עליו למה לא הביאם גם פה ויקשה מההיא ברייתא. ולענין מה שהשיג הראב''ד יש לומר שרבינו סובר דהלכה כמ''ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי כמו שכתבתי בפ''ג:

ה וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב-ח) 'וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה'. מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה טָהֳרָתָהּ. וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים:

ו כֹּהֵן שֶׁעָבַד וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיָה טָמֵא. אִם הִיא טֻמְאָה יְדוּעָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי עֲבוֹדָתוֹ חֻלִּין. וְאִם הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם הַצִּיץ מְרַצֶּה. וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב נִרְצוּ. וַאֲפִלּוּ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא קֹדֶם שֶׁיִּזְרֹק הַדָּם וְזָרַק הֻרְצָה. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַתְּהוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בִּנְזִירוּת:

כסף משנה כהן שעבד ואח''כ נודע שהיה טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכו'. משנה פרק כיצד צולין (דף פ':) ואע''ג דבענין פסח איתניא משמע דה''ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהם קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך. ומ''ש ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו'. שם וכלישנא בתרא אלא דאיכא למידק שממ''ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו ובפרק ז' מהלכות קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחילה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת. ומ''ש וכבר ביארנו טומאת התהום. בנזירות פ''ו:

ז וְכֵן הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת דְּבָרִים הַקְּרֵבִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-לח) 'וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳדָשִׁים'. אֲבָל אֵינוֹ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַנֶּאֱכָלִין. וְלֹא עַל טֻמְאַת הָאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאָה יְדוּעָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַטֻּמְאָה הַדְּחוּיָה בַּצִּבּוּר שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עָלֶיהָ:

כסף משנה וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים. בפ' כיצד צולין (דף ע"ז) אמרי' דליכא תנא דשמעת ליה מרצה על אכילות אלא ר''א ופירש''י על אכילות על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים ואימורים. ומה שכתב ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה. משנה שם (דף פ':) שהציץ מרצה על טומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. ומ''ש אלא א''כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה. משנה שם (דף ע"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו כהנים טמאים והקהל טהורים יעשנו בטומאה:

ח וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא עַל מִצְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-לח) 'וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'':

כסף משנה ומה שכתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) ובריש יומא (דף ד') פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ופסק כרבי יהודה. וכתב הר''י קורקוס ז''ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר''י ושני דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן:

ט כָּל קָרְבָּן שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה. שֶׁאִם לֹא יַקְרִיב הַיּוֹם יִקָּרֵב לְמָחָר וּלְמָחֳרַת מָחָר. וְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן בֵּין קָרְבַּן צִבּוּר בֵּין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְדוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. וְלֹא כָּל הַטֻּמְאוֹת הוּא דּוֹחֶה אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת לְבַדָּהּ:

כסף משנה כל קרבן שאין קבוע לו זמן וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו'. משנה רפ''ב דתמורה (דף י"ד). בס''פ ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה. פשוט בפ''ב דזבחים (דף כ"ב):

י כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר קָבוּעַ זְמַנָּם. לְפִיכָךְ כֻּלָּן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת טֻמְאַת הַמֵּת:

כסף משנה כל קרבנות הצבור קבוע זמנן וכו'. ברפ''ב דתמורה (דף י"ד) תנן יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחים את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה אמר ר''מ והלא חביתי כהן גדול ופר י''ה קרבן היחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע ופירש''י אלא שזמנו קבוע כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להם תשלומין דוחים שבת וטומאה אפי' דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחים שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע''ז עכ''ל ומשמע שדברי ר''מ הם דברים אמתיים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה וכן משמע בגמרא פרק הוציאו לו (דף נ') וכן בפ''ק דיומא עלה ז' וא''כ יש לתמוה על זה שכתב כאן כל קרבנות הצבור קבוע להם זמן שהרי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע''ז אין זמנן קבוע ואפשר דה''ק כל קרבנות הצבור הקבועים:

יא וְכָל קָרְבָּן מֵהֶן שֶׁקָּרֵב בְּטֻמְאָה אֵינוֹ נֶאֱכָל. אֶלָּא מַקְטִירִין מִמֶּנּוּ דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהַקְטָרָה וְהַשְּׁאָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה נִשְׂרָף כִּשְׁאָר קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ:

כסף משנה ומ''ש וכל קרבן מהם שקרב בטומאה אינו נאכל וכו'. בפרק כיצד צולין (דף ע"ו) תנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר''ח ופירש''י אין לך קרבן x ציבור נאכל אלא אלו:

יב כֵּיצַד דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ קָרְבָּן וְהָיוּ רֹב הַקָּהָל שֶׁמַּקְרִיבִין אוֹתוֹ טְמֵאִין לְמֵת. אוֹ שֶׁהָיוּ הַקָּהָל טְהוֹרִים וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִין טְמֵאִים לְמֵת. אוֹ שֶׁהָיוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ טְהוֹרִין וְהָיוּ כְּלֵי הַשָּׁרֵת טְמֵאִים לְמֵת. הֲרֵי זֶה יֵעָשֶׂה בְּטֻמְאָה וְיִתְעַסְּקוּ בּוֹ הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים כְּאֶחָד וְיִכָּנְסוּ כֻּלָּן לָעֲזָרָה. אֲבָל הַטְּמֵאִים בְּטֻמְאָה אַחֶרֶת כְּגוֹן זָבִין וְזָבוֹת וְנָדוֹת [וְיוֹלְדוֹת] וּטְמֵאֵי שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לֹא יִתְעַסְּקוּ וְלֹא יִכָּנְסוּ לָעֲזָרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּטֻמְאָה. וְאִם עָבְרוּ וְעָשׂוּ אוֹ נִכְנְסוּ לָעֲזָרָה חַיָּבִין כָּרֵת עַל הַבִּיאָה וּמִיתָה עַל הָעֲבוֹדָה. שֶׁלֹּא נִדְחֵית אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד:

כסף משנה כיצד דוחה את הטומאה וכו'. משנה שם (דף ע"ט) נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. ומ''ש או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת. שם בברייתא. ומ''ש ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה. שם בברייתא שאין קרבן ציבור חלוק ופירש''י שאין קרבן ציבור הבא בטומאה חלוק מאחר שהקרבן רובו בטומאה אף היחיד עושה בטומאה. ומ''ש אבל הטמאים בטומאה אחרת וכו' לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף ע''פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבים כרת על הביאה ומיתה על העבודה וכו'. בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ה:) תנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורים [מכרת] ור''א פוטר אף על ביאת המקדש ופירש''י ואם אכלו פטורים מכרת דאוכל קדשים בטומאה כדיליף בברייתא בגמרא אבל מביאת מקדש לא פטרינהו [רחמנא] וידוע דהלכה כת''ק:

יג וּפֶסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה וְדָחֲקוּ טְמֵאֵי מֵת וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל פְּטוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לָעֲזָרָה. הוֹאִיל וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם (במדבר ה-ג) 'אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם' הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין:

כסף משנה ומ''ש ופסח שבא בטומאה וכו'. שם בעיא ואיפשיטא בתרי לישני חד לחומרא וחד לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ועוד דלישנא בתרא לקולא:

יד הָיוּ מִקְצָת בֵּית אָב טְמֵאִים וּמִקְצָתָם טְהוֹרִים אַף עַל פִּי שֶׁרֻבָּן טְמֵאֵי מֵת לֹא יַקְרִיבוּ אֶלָּא הַטְּהוֹרִים. הָיָה כָּל בֵּית הָאָב טְמֵאֵי מֵת יָבִיאוּ בֵּית אָב אַחֵר. הָיְתָה כָּל הַמִּשְׁמָרָה טְמֵאֵי מֵת מַחֲזִירִין עַל מִשְׁמָרָה אַחֶרֶת. אִם הָיוּ רֹב הַכֹּהֲנִים הַנִּכְנָסִין שָׁם בִּירוּשָׁלַיִם בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ טְמֵאִין יַעֲשׂוּ בְּטֻמְאָה:

כסף משנה היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'. בפ''ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ''ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן] ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמרי' בפ' כיצד צולין (דף ע"ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע"ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א''ר יצחק וסובר רבינו דלמ''ד דחויה היא אפי' היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואע''פ שלא הזכירו בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. ומ''ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה:

טו וּמִפְּנֵי מָה מַחֲזִירִין עַל הַטָּהוֹר מִבֵּית אָב אַחֵר. מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה לֹא הֻתְּרָה בַּצִּבּוּר אֶלָּא בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת וּדְחוּיָה הִיא עַתָּה מִפְּנֵי הַדְּחָק. וְאֵין דּוֹחִין כָּל דָּבָר הַנִּדְחֶה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר. וּמִפְּנֵי זֶה צְרִיכָה צִיץ לְרַצּוֹת עָלֶיהָ:

טז וּמִנַּיִן שֶׁטֻּמְאַת מֵת דְּחוּיָה בַּצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט-ו) 'וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם'. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁאֲנָשִׁים יְחִידִים הֵם שֶׁיִּדָּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי אִם הָיוּ טְמֵאִים. אֲבָל צִבּוּר שֶׁהָיוּ טְמֵאֵי מֵת אֵינָן נִדְחִין אֶלָּא הַטֻּמְאָה תִּדָּחֶה וְיַעֲשׂוּ פֶּסַח בְּטֻמְאָה. וְהוּא הַדִּין לְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן כְּפֶסַח שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה:

כסף משנה ומנין שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'. סיפרי פרשת בהעלותך:

יז וַהֲרֵי הַדָּבָר מְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (דברי הימים ב ל-יז) 'כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכל לֹא טָהוֹר' [לְהַקְדִּישׁ לַה'] (דברי הימים ב ל-יח) 'כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ'. וּמַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל-יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב' מִפְּנֵי שֶׁעִבְּרוּ אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל-ב) 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלָםִ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי' (דברי הימים ב ל-ג) 'כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי'. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה:

כסף משנה והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם בדברי הימים אצל חזקיהו כי רבת העם אשר לא התקדשו וכו'. ומה שכתב ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כלומר אם תאמר אדרבה משם ראיה שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחאה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתוב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה:

יח וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה. שֶׁעִבֵּר חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בְּיוֹם זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וּמִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה נֶאֱמַר (דברי הימים ב ל-יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב'. וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל הַחֲכָמִים שֶׁהִסְכִּימוּ עַל מַעֲשָׂיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל-יח) 'כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד' וְנֶאֱמַר (דברי הימים ב ל-כ) 'וַיִּשְׁמַע ה' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' שֶׁנִּרְצָה קָרְבָּנָם:

כסף משנה ועוד אחרת היתה שם וכו'. בפ''ק דסנהדרין (דף י"ב) ת''ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת א''ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו רבי שמעון אומר אם עיברוה מפני הטומאה מעוברת אבל מפני מה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ומפרש בגמרא דחזקיה טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא [עיברו משום] דסבר הואיל וראוי לא אמרינן רבי שמעון בן יהודה אומר מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני ומפרש בגמרא דהיינו כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם מעיקרא סבר נשים בראשון חובה דהוו מיעוטן טמאים ומיעוטן מידחו לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות דהוה ליה טמאים רובא ורובא לא מידחו לפסח שני ומשמע דלרבי יהודה לא ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן אלא מפני שעיבר מפני הטומאה ולרבי שמעון לא ביקש רחמים מפני שעיבר מפני הטומאה אלא מפני שעיבר ניסן בניסן וא''כ יש לתמוה על רבינו היאך כתב שני הטעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ועוד דכיון דבדיעבד מעוברת למה הוצרך לבקש רחמים ואין לומר דאעפ''כ כיון דלכתחילה אין מעברין הוצרך לבקש רחמים דהא משמע בברייתא שכתבתי בסמוך שאילו היתה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים ועוד שכתב רבינו שביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו עמו דהא תניא בתוספתא שזה אחד משלשה דברים שעשה חזקיהו ולא הודו לו ועוד למה השמיט טעמו של רבי שמעון בן יהודה. ומיהו בההיא דעל החכמים איכא למימר שאע''פ שרוב החכמים לא הודו לו קצת חכמים הסכימו עמו ובסמ''ג כתוב שריו במקום החכמים ומכל מקום קושיי קמאי צריכים יישוב. ונ''ל שרבינו כתב דעיברה מפני הטומאה כדברי רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר''ש ואף ע''פ דמשמע דאי הואי מעוברת בדיעבד כשעיברוה מפני הטומאה לא היה צריך לבקש רחמים היינו לרבי שמעון אבל לרבי יהודה אע''ג דבדיעבד מעוברת מכל מקום הוצרך לבקש רחמים על עצמו וסובר רבינו שאע''פ שעיבר השנה בטומאה כדרבי יהודה דקי''ל כוותיה ופשטא דקראי הכי מוכחי אין לנו לדחות ולומר שלא עיבר ניסן דהא סתם לן תנא דתוספתא הכי הילכך אית לן למימר דתרתי עבד חדא דעיבר ניסן ועוד שעיברה מפני הטומאה ולא חש רבינו לכתוב דברי ר''ש בן יהודה משום דיחידאה הוא דהא רבי יהודה ור''ש פליגי עליה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן