הלכות אישות - פרק תשעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק תשעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א מִתְּנָּאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁיִּהְיוּ בָּנִים הַזְּכָרִים יוֹרְשׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וּנְדֻנְיָתָהּ שֶׁהִכְנִיסָה בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקִין שְׁאָר הַיְרֻשָּׁה עִם אֲחֵיהֶם בְּשָׁוֶה:

מגיד משנה מתנאי כתובה וכו'. משנה פרק נערה (כתובות דף נ"ב:): ומה שכתב רבינו שהנדוניא הוא בכלל דין זה מוסכם הוא מן המפרשים ז''ל ומוכרח מן הגמרא שאמרו מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אלמא דאף נדוניא בכלל כתובת בנין דכרין:

כסף משנה מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן וכו'. בפט''ז כתב שאין יורשים כתובת אמן אלא מן הקרקע:

ב כֵּיצַד [א]. נָשָׂא אִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ אֶלֶף וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ מָאתַיִם וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וְהִנִּיחַ אַלְפַּיִם. בְּנוֹ מִן הָרִאשׁוֹנָה יוֹרֵשׁ אֶלֶף שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ. וּבְנוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה יוֹרֵשׁ מָאתַיִם שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר יוֹרְשִׁים אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. נִמְצָא בְּיַד בֶּן הָרִאשׁוֹנָה אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת. וּבְיַד בֶּן הַשְּׁנִיָּה שֵׁשׁ מֵאוֹת:

מגיד משנה כיצד נשא אשה וכו'. משנה (שם צ"א) פרק מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח''כ מת הוא ויתומים מבקשים כתובת אמן ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקין בשוה היה שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן. ובפרק נערה (שם נ"ב:) הקשו למה לא תקנוה אע''ג דליכא מותר דינר ותירצו במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן:

ג [ב] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ יוֹתֵר עַל כְּדֵי שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת דִּינָר אֶחָד אוֹ יוֹתֵר כְּדֵי [ג] שֶׁיַּחְלְקוּ הַשְּׁאָר בְּשָׁוֶה. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ יוֹתֵר דִּינָר חוֹלְקִים הַכּל בְּשָׁוֶה שֶׁאִם יִירְשׁוּ אֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְלֹא יִשָּׁאֵר דִּינָר אֶחָד לַחֲלֹק אוֹתוֹ בֵּין הַיּוֹרְשִׁים נִמְצָא תְּנַאי זֶה מְבַטֵּל חִלּוּק יְרֻשָּׁה בֵּין הַבָּנִים בְּשָׁוֶה שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה:

ד וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנָּשָׂא נָשִׁים רַבּוֹת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ בֵּין בְּבַת אַחַת וּמֵתוּ כֻּלָּן בְּחַיָּיו וְלוֹ מֵהֶן בָּנִים זְכָרִים אִם הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:

מגיד משנה והוא הדין למי שנשא וכו'. זה פשוט ומבואר שם בפרק מי שהיה נשוי שהמשנה שכתבתי היא בין שנשאת בבת אחת או בזו אחר זו ובחיי הראשונה או לאחר מיתתה:

ה אָמְרוּ הַיְתוֹמִים הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יוֹתֵר דִּינָר כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין כַּמָּה שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַבּוּ אוֹ נִתְמַעֲטוּ אַחֲרֵי מִיתַת אֲבִיהֶן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק אֵין שָׁמִין אוֹתָן אֶלָּא כִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן:

מגיד משנה אמרו היתומים וכו'. משנה שם קרוב ללשון רבינו: אף על פי שנתרבו וכו'. מפורש בגמרא ופירוש מועטין ונתרבו כגון דקלא ואלים ארעא ואסקה שרטון אי נמי כגון שנתיקרו ומרובין ונתמעטו כגון שהוזלו או x נשרפו אבל נמצא שדה אחת שאינה שלהם לא זכו בה דהא איגלאי מילתא דלא היה שם מותר דינר דנכסי דאינשי לא שיימי להון וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

ו הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר אוֹ יוֹתֵר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטַר חוֹב כְּנֶגֶד הַיּוֹתֵר אֵינוֹ מְמַעֵט אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ:

מגיד משנה היה שם יתר וכו'. מבואר בגמרא (דף צ':) שב''ח נעשה מותר לכתובה:

ז מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן בְּחַיָּיו וְאַחַת אַחַר [ד] מוֹתוֹ וְלוֹ בָּנִים מִשְּׁתֵּיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ יֶתֶר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת אִם נִשְׁבְּעָה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתָּמוּת בָּנֶיהָ קוֹדְמִים [ה] לִירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה אֶלָּא יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יוֹרְשִׁין בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה. וְאִם נִשְׁאַר שָׁם כְּלוּם חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע [ו] בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:

מגיד משנה מי שהיה נשוי וכו'. שם (דף צ"א) הלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת בנין דיכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה. ויש מי שאומר שאם לא מתה השניה אלא שבאה היא עצמה לגבות כתובתה שאין בני הראשונה נוטלין כתובת אמן לפי שלא התקינו באחת בחייו ואחת במותו אלא דוקא כשמתה האחרת ובניה גובין כתובתה שכיון שכל הבנים נוטלין ליכא למיחש לאינצויי אבל כשהשנייה בחיים ואין בניה נוטלין כלום איכא למיחש לאינצויי. ואין זה עיקר אלא בכל גוונא נוטלים בני הראשונה וכן העלו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. וכן יש מי שכתב שאם אינו מספיק לשתי הכתובות שאין בני הראשונה נוטלין כלום שלא תקנו כתובת בנין דכרין אלא כשיכולין ליטול כל הכתובה אבל לחצאין לא תקנו וגם זה אינו עיקר אלא בין כך ובין כך נוטלין וכן הכריע הרשב''א ז''ל. ומ''ש רבינו אם נשבעה השנייה. פשוט הוא שאין לאלמנה ולא ליורשיה כתובה אלא אחר שבועה כנזכר פט''ז:

לחם משנה מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. כתב ה''ה ויש מי שאומר שאם לא מתה השניה וכו'. קשה קצת דאיך הקשו בגמרא (דף צ"א) מתה אחת בחייו ואחת במותו וכו' דלישמעינן כתובה נעשית מותר לחבירתה ולא לימא אחת בחייו ואחת במותו אלא נימא דהא אתא לאשמועינן דצריך שימותו שתיהן לגבות כתובת בנין דיכרין ולזה אמר אחת בחייו כו' כלומר שמתה אחת בחייו ואחת במותו ונראה דאי לא לא. ונראה דזה דוחק דאתא לדיוקא ולא בעי גמרא אלא שישמיענו חידוש בדבר עצמו ולא בדיוק:

ח הָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵהֶן וָמֵת וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ הַנָּשִׁים אִם נִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ בִּירֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בִּתְנַאי זֶה. לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתָר אוֹ אֵין שָׁם. וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הַשְּׁנִיָּה. וְאִם לֹא נִשְׁבְּעוּ חוֹלְקִין הַבָּנִים הַכּל בְּשָׁוֶה וְאֵין שָׁם יְרֻשַּׁת כְּתֻבָּה לְפִי שֶׁאֵין לָאַלְמָנָה כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע:

מגיד משנה היה נשוי שתי נשים וכו'. משנה ריש פרק מי שהיה נשוי (דף צ'). ומה שכתב רבינו אם נשבעו וכו'. כך הוא בגמרא פרק כל הנשבעים (שבועות דף מ"ח) וכנזכר פרק ט''ז. ומה שכתב לפיכך אין משגיחין אם יש שם מותר. פשוט הוא שאין כאן עסק למותר שהרי חוב הוא זה ומבואר שם בפרק מי שהיה נשוי בגמ':

ט אַחַת נִשְׁבְּעָה וְאַחַת לֹא נִשְׁבְּעָה זוֹ שֶׁנִּשְׁבְּעָה בָּנֶיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ תְּחִלָּה וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְכָל הַיּוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין כְּכָל הַיּוֹרְשִׁין:

מגיד משנה אחת נשבעה וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך: וכל היורש כתובת אמו שמתה וכו'. מבואר פרק נערה (דף נ"ג:) ובגמרא הקשו ותטרוף ממשעבדי ותירצו ירתון תנן פירוש וכשם שאין יורש זוכה אלא במה שלא שיעבד אביו כך כתובת בנין דכרין אינה אלא במה שלא שיעבד אביו:

י וּמִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁתִּהְיֶינָה הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן אַחַר מוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ. בָּגְרָה הַבַּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה אוֹ נִתְאָרְסָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּגְרָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וּבַת הַנִּזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ לֹא לָאַחִים:

מגיד משנה ומתנאי הכתובה שתהיינה הבנות ניזונות וכו'. במשנה פרק נערה לא כתב לה בנן נוקבן וכו' ובגמרא רב תני עד דתלקחן לגוברין ולוי תני עד דתבגרן והקשו לרב אע''ג דבגור וללוי אע''ג דאינסוב ותירצו אלא בגור ולא אינסוב אינסוב ולא בגור דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי בארוסה וכן תני לוי וכו'. ופסקו הגאונים כרב דהתם אוקמוה לפלוגתייהו כתנאי ורב קאי כתנא קמא והלכתא כותיה דמשנתארסה אע''פ שלא הגיע זמנה לינשא אבדה מזונות ומבואר בדברי רבינו במ''ש למטה המארס בת הניזונת מן האחים וכו' שאפילו נתארסה בעודה קטנה שאין אירוסיה אלא מדבריהם כנזכר פרק ד' אבדה מזונות וכן דעת קצת מפרשים אבל ר''ח פירש דדוקא ארוסה נערה הוא שאבדה מזונות משעת אירוסין לפי שאירוסיה אירוסין גמורין מדאורייתא אבל קטנה לא הפסידה באירוסין בלבד וזה דעת בעל העיטור והרשב''א ז''ל: ובת הניזונת וכו'. מבואר בגמרא פרק נערה (דף מ"ג) פסק הלכה בגמרא:

יא פּוֹסְקִין לַבַּת מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּמָדוֹר מִנִּכְסֵי אָבִיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָאַלְמָנָה. וּמוֹכְרִין לִמְזוֹן הַבָּנוֹת וּכְסוּתָן בְּלֹא הַכְרָזָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וּכְסוּתָהּ. אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ וּכְבוֹד הַבַּעַל וְלַבָּנוֹת פּוֹסְקִין לָהֶן דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהֶן בִּלְבַד. וְאֵין הַבָּנוֹת נִשְׁבָּעוֹת:

מגיד משנה פוסקין לבת מזונות וכו'. שם בגמ' (דף מ"ג): וכסות. דין הכסות מבואר בירושל' ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן בכסותי ע''כ ופשוט הוא שהכל בכלל מזונות: ומוכרין למזון וכו'. זהו מה שאמרו (דף פ"ז) למזוני מזבנינן בלא אכרזתא ופי' מזון האשה והבנות. ומה שכתב אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכו' מפורש הוא בירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת. ומה שכתב ואין הבנות נשבעות פשוט הוא ומבואר בגמרא בפרק מציאת האשה (דף ס"ט) וכן כתבו ז''ל:

יב * אֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן. וְלֹא הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת בִּתְנָאִים אֵלּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם. אֲבָל אִם אֵין שָׁם שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. שֶׁמָּא מָחֲלָה אִמָּן כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה יֵשׁ לָהֶן כְּפִי הַתְּנָאִים:

ההראב"ד אין הבנים יורשין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון כתובתה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהן עכ''ל:

מגיד משנה אין הבנים וכו'. זה שכתב שאם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידם שאין להם כלום שמא מחלה אמם כתובתה הוא כפי שיטתו שכתב סוף פרק י''ז שהמוחלת כתובתה לבעלה אין לה שום תנאי כתובה והוא סבור שאפילו מזונות הבנות תלוי בכך וכשאינה תחת ידם חוששין לכל מה שאפשר לחוש, ודבר תימה הוא שיפסידו הבנות מזונותיהן בשביל כך וכבר הזכרתי פרק י''ז מה שנזכר בגמרא פרק נערה ממוחלת כתובה לבעלה שאין לה מזונות ולא לבניה כתובת בנין דכרין אבל שאר תנאי כתובה אינן מבוארין בגמרא. ובהשגות כתוב א''א הפלא ופלא וכו' ואם פרע הבעל כתובת אשתו (או פרעון יורשין) לא יטלו בנותיו מזונות ע''כ. ובודאי שדעת רבינו במזונות הבנות צריך עיון:

לחם משנה אין הבנים יורשין כתובת אמן וכו' עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם. אע''פ שה''ה הודה לדברי הראב''ד ז''ל שדברי רבינו צריכים עיון מכל מקום יש לתת טעם דלכל מאי דאפשר לחוש נחוש ונאמר בהדיא מחלה תנאי הבנות מה שאין כן בפרעון:

יג * מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ לַעֲקֹר אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֶל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו אוֹ אַל תִּזּוֹן אַלְמָנָתוֹ מִנְּכָסָיו אוֹ אַל יִירְשׁוּ בָּנָיו כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. נָתַן כָּל נְכָסָיו בְּמַתָּנָה לַאֲחֵרִים הוֹאִיל וּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי הַמַּתָּנָה וְחִיּוּב הַנְּכָסִים בִּתְנָאִין אֵלּוּ בָּאִין כְּאֶחָד וּלְפִיכָךְ אַלְמָנָתוֹ וּבְנוֹתָיו נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו וּבָנָיו יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ:

ההראב"ד מי שצוה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל רואה אני דעת המחבר הזה דמתנת ש''מ אינה כמשועבדין כלל ואינו כן מכמה ראיות המפורשות בגמרא שאין פנאי לכותבן אבל למזונות אלמנתו כיון דמחיים תפסה לה לא פקע שיעבודא אבל לגבי מזון הבנות וכ''ש לכתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שיעבודן ומי שיש לו לב יבין ואל יטעה כלל באסיפותיו עכ''ל:

מגיד משנה מי שצוה וכו'. פרק מציאת האשה (ס"ח:) האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו וה''ה לכל שאר תנאי כתובה וזה ברור: נתן כל וכו'. זה מבואר בהלכות פרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג) בארוכה גבי מה שאמרו מגרע גרע השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ''ש וכבר הסכימו רוב האחרונים ז''ל לדברי ההלכות והם ממש כדברי רבינו אע''פ שלא נזכר שם בביאור דין כתובת בנין דכרין כל תנאי כתובה שוים בזה וגדולה מזו כתב הרב רבי יוסף ן' מיגש שמלוה על פה גובה ממתנת שכיב מרע אע''ג דאינה גובה מן המשועבדין גובה היא ממתנת שכיב מרע על הדרך שגובה מן היורשין והוא מבואר פרק י''א מהלכות מלוה ולוה וכן הסכים הרשב''א ז''ל. ובהשגות א''א רואה אני דעת המחבר הזה וכו'. וכן אני אומר שמי שיש לו לב אל יסמוך על כל השגותיו וכבר הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שאין טעמו מחוור בזה ושוין הם מזונות האלמנה והבנות וכתובת בנין דכרין שאין מתנת שכיב מרע מפקיען כדברי רבינו וכן עיקר:

כסף משנה נתן כל נכסיו במתנה לאחרים וכו'. כן כתב הרא''ש בקידושין פרק האומר מהכרח דקדוק סוגיית הגמרא:

יד * בַּת הַמְמָאֶנֶת הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַבָּנוֹת וְיֵשׁ לָהּ [ז] מְזוֹנוֹת. אֲבָל בַּת הַיְבָמָה וּבַת הַשְּׁנִיָּה וּבַת הָאֲרוּסָה וּבַת הָאֲנוּסָה אֵין לָהֶן [ח] מְזוֹנוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן בִּתְנַאי זֶה. אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן כְּדִין שְׁאָר הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן:

ההראב"ד בת הממאנת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מה שאינו כתב כי הממאנת אין לה לא בת ולא בן ולא שאלו עליה אלא על עצמה אם תחזור לבית אביה אם יש לה מזונות מן האחים או לא ופשטו שיש לה עכ''ל:

מגיד משנה בת הממאנת וכו'. בהשגות א''א מה שאינו כתב וכו'. ובאמת שכוונת רבינו כשכתב בת הממאנת רצה לומר שמי שנשא קטנה יתומה וילדה לו בת ואחר כך מיאנה בעודה קטנה ומת האב אותה הבת יש לה מזונות מאחיה ודין מזונות הבת עצמה הממאנת כתב רבינו למטה בסמוך. והר''א כתב שזה דבר שאי אפשר להיות לפי שכל זמן שהבת היא יכולה למאן אינה מולידה ואם ילדה בקטנותה אינה יכולה למאן וכבר כתבתי בענין זה בפרק ב' מהלכות אלו שדעת רבינו הוא שאפשר לבת להתעבר בקטנות ולמאן אע''פ שתלד ולד של קיימא ועל דרך זו כתב רבינו בכאן מ''ש. ומכל מקום לא ידעתי מאין הוציא דין זה שהרי ממה שכתב לפנינו נשאת הבת ומיאנה נראה שהוא גורס בפרק נערה כגירסת ספרינו ממאנת יש לה מזונות ועל הבת עצמה שמיאנה וחזרה לבית אביה הוא ואחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה כנזכר פרק כ''ד מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהן מתנאי כתובה וצריך עיון: אבל בת היבמה ובת השנייה וכו'. כל אלו בעיות דלא איפשיטו שם פרק נערה (דף נ"ד) ובהלכות הלכך לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וה''מ לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן כתקנת אושא עד ו' שנים כדכתבינן לעיל ע''כ לשון ההלכות. וכבר נתבארו פרק י''ב מהלכות אלו דיני האב במזונות בניו בחייו. ובת האנוסה. ר''ל מי שאנס אשה שחייב לנשאה (כמ"ש ולו תהיה לאשה) אם ילדה לו בת אפילו באישות אין לה מזונות לפי שהאנוסה אין לה כתובה שיצא כסף קנסה בכתובתה וכמו שנתבאר פרק א' מהלכות נערה:

כסף משנה בת הממאנת וכו'. כתב ה''ה אחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וצ''ע גם הר''ן תמה עליו כן. ועוד יש לתמוה עליו לפי פירושו דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונות משל אביה וא''כ היכי שייך למימר ממאנת איכא בינייהו דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינהו לנשואי מעיקרא מיבעיא ומיהו בהא יש לומר דאלמנות וגירושין דע''כ באים מש''ה לד''ה ניזונות מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה הוא סבר רבי דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה:

לחם משנה בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות. כתב הרב המגיד ובאמת שכוונת וכו' וילדה לו בת ואחר כך מיאנה בעודה קטנה וכו'. אף על גב שהרב המגיד כתב בפרק שני דרבינו סובר שממאנת בין עיבור ללידה ולא אחר לידה מכל מקום כתב כאן שכוונת רבינו הוא שאחר לידה ממאנת בו כלומר הנראה מפשט דבריו אבל האמת יש לבאר כמו שביאר בפרק שני וזהו שכתב בסוף לשונו כך הוא באמת פשט הלשון מוכיח כן והר''א ז''ל השיגו ואני כתבתי פרק שני מהלכות אלו פירוש דברי רבינו באופן אחר ויתישבו דבריו:

טו הַמְאָרֵס בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִן הָאַחִין חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשְּׁעַת הָאֵרוּסִין שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאַחֶיהָ (אֶלָּא עַד שֶׁתִּתְאָרֵס אוֹ עַד שֶׁתִּבָּגֵר וְזוֹ) אֵינָהּ בּוֹגֶרֶת כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן עַצְמָהּ אֶלָּא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה וְאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אֲרוּסָתוֹ וְתֵלֵךְ וְתִשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים:

מגיד משנה המארס בת הניזונת וכו'. שם (דף נ"ג) ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות ויש שם ב' לשונות ופסקו הגאונים ז''ל שיש לה ומפרש רבינו כפי' הנגיד ז''ל והוא המחוור שבפירושים והשאלה היא אם יש לה מזונות מן הארוס תיכף שנתארסה כיון שהיא מפסדת מזון מן האחין מחמת אירוסיה והעלו שיש לה. ומ''ש רבינו אלא קטנה הוא מפני שסובר שאפילו קטנה הפסידה מזונות מן האחין מיד שנתארסה וכבר כתבתי למעלה שיש חולקין בזה:

כסף משנה המארס בת הניזונת מן האחים וכו'. כתב ה''ה ופסקו הגאונים שיש לה. הטעם משום דפסקו כלישנא בתרא:

טז נִשֵּׂאת הַבַּת וּמֵאֲנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה אֲפִלּוּ הִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם הוֹאִיל וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ עַד שֶׁתִּבָּגֵר אוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵס:

מגיד משנה נשאת הבת ומיאנה וכו'. שם בעו מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות אמר להו רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות רבי יהודה אומר וכו' ופירשו שם דממאנת איכא בין ת''ק לרבי יהודה דתנא קמא סבר אית לה ורבי יהודה סבר לית לה ובהלכות והלכתא כתנא קמא ומפרש רבינו שאע''פ שכשנשאת הפסידה מזונות בשובה לבית אביה חוזרת למזונותיה וכן נראה עיקר אע''פ שיש בזה פירושים אחרים לומר שכל שנשאת שוב אינה חוזרת למזונותיה:

לחם משנה נשאת הבת ומיאנה וכו'. מה שהוקשה על זה עיין בב''י דתירץ דאע''ג דלרבי ממאנת אין לה מזונות האי משום דהוי מדעתה אבל נתגרשה דהוי בע''כ יש לה מזונות. וצ''ל לדעת רבינו דרבי יהודה קרי עודה בבית אביה אע''ג דנתגרשה מן הנישואין משום הך טעמא דהוי בע''כ. וא''ת לדעת רבינו לעיל כשהקשו בגמרא (דף נג:) לרב אע''ג דבגור וללוי אע''ג דאינסוב הוצרכו לומר דארוסה איכא בינייהו למה ליה כולי האי נימא דבהא פליגי רב סבר עד דתלקחן לגוברין ואם נשאת אפילו שנתגרשה אח''כ אין לה מזונות ולכך אמר לוי דלא תנינן אלא עד דתבגרן משום דאז אין לה שום מזונות אבל בנישואין אם נתגרשה חוזרת לבית אביה למזונות. ויש לומר דלא משמע האי לישנא אלא שעד אותו זמן אוכלת אבל לענין אם תחזור עוד או אם לא תחזור עוד בהא ודאי לא איירי ולא בעי לאוקומי פלוגתא בהכי:

יז מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת יִירְשׁוּ הַבָּנִים כָּל הַנְּכָסִים וְהֵם זָנִין אֶת אַחְיוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ נְכָסִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת כְּאַחַת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הַבָּנוֹת וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין [ט] נְכָסִים מְרֻבִּין. אֲבָל אִם אֵין בַּנְּכָסִים שֶׁהִנִּיחַ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה מוֹצִיאִין מֵהֶם מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְנוֹתְנִין הַשְּׁאָר לַבָּנִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן הַבָּנוֹת בִּלְבַד הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מֵהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְהַבָּנִים [י] יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים:

מגיד משנה מי שמת וכו'. בבבא בתרא (דף קלט:) ראש פרק מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר מפני שאני זכר הפסדתי וכו' ובהלכות ולית הלכתא כאדמון וכן פסקו כל הגאונים ז''ל וכן דעת האחרונים. ובגמרא וכמה הן מרובין והעלו כל שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגרו [הם מרובים פחות מכאן הרי אלו מועטין] והקשו ואי ליכא עד שיבגרו שקלו להו בנות לכולהו פירוש והלא אף על פי שאין בנכסים שיעור לכולן ודאי מה שהוא עודף על מזון הבנות לא יטלוהו הבנות ותירץ רבא מוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים פירוש ואי ליכא שאר ישאלו הבנים על הפתחים כדאיתא במתניתין ופירוש בזמן שהנכסים מרובין הבנות ניזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדין ברשותן וכן הוא מוכרח שם וכן כתבו ז''ל שם וכמבואר בדברי רבינו ובמועטין מניחין מזונות הבנות ביד בית דין או ביד אפוטרופוס שמינוהו בית דין לצורך הבנות:

יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ קַרְקַע אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִין הוֹאִיל וּבְתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים הוּא שֶׁיִּזּוֹנוּ הַבָּנוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין הֲרֵי הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת כְּאֶחָד מִן הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ הַמּוּעָטִין. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהֶם בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ כְּבָנִים וְכָזֶה [כ] הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

מגיד משנה במה דברים אמורים בשהניח קרקע וכו'. מבואר כן בהלכות שם:

יט הִנִּיחַ קַרְקַע וְהָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְנִתְמַעֲטוּ אַחַר כֵּן כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁים. הָיוּ מוּעָטִין בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְרַבּוּ אַחַר כָּךְ הַבָּנִים יוֹרְשִׁין אוֹתָן. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְרַבּוּ אִם קָדְמוּ הַבָּנִים וּמָכְרוּ נְכָסִים מוּעָטִין מִכְרָן [ל] קַיָּם:

מגיד משנה הניח קרקע וכו'. שם (דף קמ) פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין ופירוש אפילו נתמעטו קודם שיבאו לבית דין כיון שבשעת מיתה היו מרובין זכו הבנים והבנות ניזונות תחת ידיהן: היו מועטין וכו'. שם מועטין ונתרבו מאי ברשות יורשין קיימי וכו' תא שמע דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. ונחלקו המפרשים האחרונים ז''ל בפירוש דבר זה יש מי שאמר דמועטין ונתרבו דוקא שנתרבו קודם שיבאו לבית דין וכן מה שאמרו קדמו ומכרו דוקא קודם שיבאו לב''ד אבל לאחר שבאו וזיכו בהם ב''ד את הבנות אין לאחר מעשה ב''ד כלום וזה דעת רש''י ז''ל והרמב''ן ז''ל. ויש מפרשים דאפילו משבאו המזונות ביד בית דין והעמידום ביד אפוטרופוס או ביד שליש למזונות הבנות אם נתרבו הבנים יורשים ואפילו לא נתרבו אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו וזה דעת רבינו יצחק והרשב''א ז''ל:

כ הָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב אוֹ שֶׁהִתְנָה עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁיָּזוּן [מ] אֶת בִּתָּהּ אֵין הַחוֹב וְלֹא מְזוֹנוֹת בַּת אִשְׁתּוֹ מְמַעֲטִין בַּנְּכָסִים אֶלָּא יִירְשׁוּ הַבָּנִים הַכּל וְיִתְּנוּ לְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ וְיָזוּנוּ בַּת אֵשֶׁת אֲבִיהֶן עַד זְמַן שֶׁפָּסַק וְיָזוּנוּ אַחְיוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְיֵצְאוּ מִתַּחַת יְדֵיהֶם:

מגיד משנה היו הנכסים מרובין וכו'. שם בעיי דלא איפשיטו ובהלכות והנך בעיי כולהו לא איפשיטו ולקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסי בחזקת בנים קיימי ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה. ע''כ בהלכות שם:

כא הִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶן [נ] הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֶת וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמְּזוֹנוֹת הַבַּת קוֹדְמִין לִירֻשַּׁת הַבֵּן אֶת כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נִדְחֵית יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת לֹא תִּדָּחֶה יְרֻשַּׁת הַכְּתֻבָּה שֶׁהִיא תְּנַאי בֵּית דִּין מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת:

מגיד משנה הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה וכו'. שם עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטין מה בת אצל האחין הבת ניזונת ואחין יחזרו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תחזור על הפתחים ע''כ. וי''מ דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים בנים ישאלו קל וחומר מבת ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בנים שנדחין מפני הבת אינו דין שידחו מפני האלמנה אבל בירושלמי לא אמר כן אלא אלמנה ובנים שניהם שוין וכן אלמנה ובנות שתיהם שוות פירוש שאין היורש נדחה מפני האלמנה אבל היא אינה דוחה את הבנות מפני שאין אוכלים אלא בתנאי בית דין ואע''פ שהבנות דוחות את הבנים אין האלמנה דוחה אותם אלא במקום שיש בנות שהן דוחות את הבנים והאלמנה דוחה אותן. ואין נראה כן דעת רבינו שלא כתב הירושלמי וכן נראה דעת הרמב''ן ז''ל. ודע שכשהאלמנה דוחה את הבנות כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שמוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדים ב''ד שראויה לחיות אם זקנה ואם ילדה ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לל' יום כדרך שאמרו בלוקח כנזכר פי''א עוד כתבו ז''ל שכיון שאמרו שהאלמנה קודמת פשיטא שהיא ממעטת בנכסים כיון שמוציאין לה ממזונותיה בתחלה: וכן אני אומר וכו'. סברת רבינו פשוטה היא ונכוחה:

כב מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן אֵין אוֹמְרִים יִזּוֹנוּ הַקְּטַנּוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְיַחְלְקוּ שְׁאָר הַנְּכָסִים בְּשָׁוֶה אֶלָּא כֻּלָּן חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:

מגיד משנה מי שמת וכו'. משנה פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן