הלכות אישות - פרק תשיעי יז-לא - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק תשיעי יז-לא - היד החזקה לרמב"ם

יז הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת [ה] לַשָּׁלִיחַ. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת [ו] כֵּן. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר נִקְרָא רָשָׁע:

מגיד משנה העושה שליח לקדש וכו'. ר''פ האומר (נ"ח:) האומר לחבירו צא וקדש לי אשה קרוב ללשון רבינו: ואסור לעשות כן וכו'. מפורש בגמ' בקידושין (שם דף נ"ט) ובמקח ובממכר אמרו שם עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע ועוד מבואר שם:

יח * הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר לְעַצְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לָרִאשׁוֹן שֶׁשְּׁלָחוֹ נִתְקַדַּשְׁתִּי. אִם לֹא עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וְהָאִשָּׁה אֲסוּרָה בִּקְרוֹבֵי הַמְשַׁלֵּחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְאִם הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן:

ההראב"ד העושה שליח וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין בלשון התוספתא אם לא עשה כו' אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים שלא היה שליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קידשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קדשתיה שהשליח מוחה על ידו אבל כשהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו. לשון התוספתא לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתיה והיא אומרת לראשון השני נעשה כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני והיא כאומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס עכ''ל:

מגיד משנה העושה שליח וכו'. ירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני והיא כאומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס עכ''ל הירושלמי. ומפרש רבינו הוחזק כשעשאו שליח בעדים וביאור דבריו שהשליח הזה הודיע לאשה שהוא שליח איש פלוני ואם היה מינויו בעדים היא סומכת על השליחות וחזקה לראשון ואם אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט אבל כשלא היה מינויו בעדים היא אינה סומכת כל כך על השליחות שהרי המשלח יכול לכפור בשליחות ולפיכך כשאמרה איני יודעת חזקה לשני. ובהשגות א''א אין בלשון התוספתא אם לא עשה כו' אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קידשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קידשתיה שהשליח מוחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו עכ''ל. ואין לו הכרע בב' הפירושים אבל נראה מדברי הר''א ז''ל שאפילו בשהוחזק והיא אומרת לראשון אף השליח אסור בקרובותיה וכן בדין שהרי הוא אומר קידשתיך ואפשר שאף כן דעת רבינו:

יט אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי אִם לַשּׁוֹלֵחַ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ. אִם לֹא הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְאִם הֻחְזַק שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין גֵּט. וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

כסף משנה (יח-יט) העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. כתב הטור שכתב הרא''ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע''פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ''מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע''כ וצ''ע עכ''ל. והר''ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב''ם (בפרק ט' מה"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז''ל אזיל לטעמיה שכתב בפ''ג מה''א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב''ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ''ל:

כ הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ וּבְעֵת הֲלִיכָתוֹ בִּטְּלָה הַשְּׁלִיחוּת וְחָזְרָה בָּהּ וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁקִּבֵּל לָהּ הַקִּדּוּשִׁין חָזְרָה אוֹ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. וְכֵן הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ וְחָזַר בּוֹ:

מגיד משנה האשה שעשתה שליח וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ט) משנה וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה עצמה אם שלה קדמו קידושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין ואם אינם יודעים שניהם נותנין גט וכו' וכבר נזכר דין זה למעלה. ובפרק האומר (דף נ"ט) אמרו בגמרא לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו רבי יוחנן אמר חוזרת ריש לקיש אמר אינה חוזרת וקי''ל כרבי יוחנן כדאיתא התם וחזרתה היא קבלת קידושין מאחר לענין ביטול השליחות וזה מבואר: ומה שכתב רבינו וכן האיש וכו'. פשוט הוא ששליחותו ושליחותה שוים וכן מתבאר שם:

כא * הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת אוֹתִי קִדֵּשׁ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת כֻּלָּן. וְנוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה אַחַת בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק. וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים [ז] שֶׁיִּתֵּן כְּתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁהַכְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב לְאַחַת מֵהֶן אָבְדָה וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת אֲנִי הִיא שֶׁקִּדַּשְׁתַּנִי וְכָתַבְתָּ לִי כְּתֻבָּה וְאָבְדָה כְּתֻבָּתִי:

ההראב"ד המקדש אחת מחמש וכו'. כתב הראב''ד מפני שהסכימו בגמרא ארוסה אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה לפיכך הוצרך לכל זה ולא היה צריך לא לכתובה ולא לאבדה שאם התנה לה סתם אע''פ שלא כתב חייב ואלו הנשים כל אחת אומרת אותי קידש והתנה לי כתובה עכ''ל:

מגיד משנה המקדש אחת מחמש נשים וכו'. ביבמות (דף קי"ח:) משנה וגמרא ופסק רבינו הלכה כר''ע וכמ''ש בהלכות: ומ''ש אסור בקרובות כולן. פשוט הוא שהרי כל קרובותיהן הן לו בספק ערוה החמורה ועוד שכל שהוא נותן גט אסור הוא בקרובות כמו שכתבתי למעלה ודבר ברור הוא: והדבר ידוע שכתובה וכו'. אלו דברי רבינו והכוונה שהדבר ידוע שדין משנתנו בשכתב כתובה היא דאי לא הא קי''ל דארוסה אין לה כתובה וזה כפי שיטתו ושיטת הגאונים ז''ל כמו שכתבתי למעלה. ובהשגות א''א מפני שהסכימו בגמרא וכו'. ורבינו תופס לו אחד מן הדרכים ובודאי דמשכחת לה בדרך שכתב הר''א ז''ל ועוד דרכים אחרים כגון שכתב כתובה לארוסתו ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו והלכו להם העדים או מתו וכן כתב הרמב''ן ז''ל:

כב הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וְכָל קוֹל שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וְכֵיצַד הוּא הַקּוֹל שֶׁתֻּחְזַק זוֹ בּוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ הַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת וּמִטּוֹת מוּצָעוֹת וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין וְנָשִׁים שְׂמֵחוֹת לָהּ וְאוֹמְרוֹת נִתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית הַיּוֹם. שָׁמְעוּ אוֹתָן אוֹמְרוֹת פְּלוֹנִית תִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִזְדַּמְּנוּ לְקַדֵּשׁ וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וְכֵן אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ רָאִינוּ כְּמוֹ שִׂמְחַת אֵרוּסִין וְשָׁמַעְנוּ קוֹל הֲבָרָה וְשָׁמַעְנוּ מִפְּלוֹנִי שֶׁשָּׁמַע מִפְּלוֹנִי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם הָעֵדִים לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ הֲרֵי זֶה קוֹל שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה האשה שיצא עליה קול וכו'. בגיטין פ' המגרש (דף פ"ח) משנה יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת וכו' ובגמ' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות וכו' ואומרים פלונית מתקדשת היום וכו' והקשו מתקדשת דילמא לא איתקדשה ותירצו א''ר פפא אימא פלונית נתקדשה היום וכו' א''ר אבא אמר רב הונא א''ר לא ששמעו קול הברה אלא שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. ושם (דף פ"ט) א''ר אשי כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו קלא הוא ופירש רש''י ז''ל x כל שלא בדקו ב''ד אחריו אם הוא קול גמור כשמיעת פלוני מפלוני שהלכו להם או בנרות דולקות עד שבאו אותם עדים והעידו בביטול הקול וכל קלא שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין אותו וכן אם לא בדקו עליו בזמנו ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר הברור אין חוששין לו ע''כ. ולזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכן נראה מדברי רבינו שצריך שיוחזק בב''ד בזמנו: שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין וכו'. מבואר בסוגיא שכתבתי מתקדשת דילמא לא איתקדשה: וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת וכו'. גם זה מבואר במימרא דרב שכתבתי למעלה ולשון רבינו קרוב ללשון הגמ' וכתב הרשב''א ז''ל xx פי' בדאיכא קמן ראובן שאומר אני שמעתי מלוי ושמעון שאמר אני שמעתי מיהודה דהשתא איכא תרי דמסהדי מפי תרי אחריני והלכו להם ורבותא קא משמע לן דאע''ג דכל חד משום חד בלחוד קא מסהיד וליכא תרי דמסהדי מפי תרי ביחד כדבר ברור חשבינן ליה. אבל ליכא לפרושי בדליכא קמן אלא חד דשמע משום חד ואמר פלוני מהיכן שמע מראובן וראובן מהיכן שמע משמעון דאם כן אין מגיעין לעולם לדבר הברור דלכל היותר ליכא אלא עד אחד אלא כדפירש רש''י ולא הכשירו בו אלא עד מפי עד בלבד אבל לא עד אחד. וגרסינן בירושלמי רבי יוסי בשם ר''י נבדקה שם ונמצא מפי נשים מפי קטנים בטל השם רב אמר לא התירו בו אלא עד מפי עד בלבד עכ''ל. ומדברי רבינו שאפילו באיש אחד מוחזק הקול כל שאמרו שנים ששמעו שאמר אחד שנתקדשה בפני שני עדים ידועים וכן מורה לשון הגמ':

כסף משנה האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני וכו' וכיצד הוא הקול וכו'. אמר רבי אבא א''ר הונא א''ר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. וכתב הרא''ש לא פליג רב אהני דאמרי לעיל נרות דולקות וכו' דשני עניינים הם ותרוייהו חשיבי קול או זה או זה וכן דעת הריטב''א וכן נראה שהוא דעת הרי''ף ורבינו וכן כתב הר''ן דבדעולא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' דמשמע בגמרא דקרו ליה דבר ברור אבל כל שאין רגלים לדבר בעינן דבר ברור כה''ג (ועוד דמילתיה דעולא לאו שייכא אלא בקידושין ומילתיה דר' אבא שייכא בין בקידושין בין בגירושין) והרמב''ם כתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני נראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובדרבי אבא אף על פי שלא שמעו אלא מאחד ולא אמרו גם כן נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם אבל מה שהוא אומר דסגי בשנים מעידים ששמעו מאחד שאמר כן מפי שנים איני יכול ליישבו ללשון הגמרא אלא אם כן גורס כדי שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים עכ''ל: ודע דתניא בסוף גיטין שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה ופירש רש''י שלא לפלוני יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. בעיר אחרת יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע''כ. ואיני יודע למה השמיט רבינו זה ולא הצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני כאן. ובתשובה אחת להריב''ש מצאתי שהיה גורס בדברי רבינו שמענו שנתקדשה פלונית מפלוני. ולענין מה שה''ל לכתוב כאן יש לומר דמכלל דבריו נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות ומטות מוצעות:

לחם משנה האשה שיצא עליה קול וכו'. ראיתי להאריך כאן קצת לברר וללבן הדברים מהא דגרסינן בפרק המגרש (דף פ"ט) על מתניתין דיצא שמה בעיר מקודשת וכו' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים וכו' וכן תני לוי וכו' עוד שם [א''ר אבא] אמר רב הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני בודקים והולכים וכו' והני תרי גווני קול הן שכתבם רבינו. האחד שכתב ראשונה. והב' הוא וכן אם באו ב' וכו' וסובר דהיינו החילוק בין קול ראשון לשני בראשון בעינן היום ובב' אע''פ שלא אמר אלא נתקדשה סתם סגי וכן בראשון בעינן דטובא יאמרו כן ובשני די שיאמרו שנים וכן ביאר דבריו הר''ן בפירוש ההלכות. ויש לדקדק בדבריו חדא היכן ראה רבינו בקול שני שיהו שמחת דאירוסין דמדהזכיר וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין וכו' משמע דסבירא ליה דהא קול בתרא בעינן דאית שמחת אירוסין והא מנא ליה דאפילו שמיעת קול הברה אינו מוכרח בגמרא דאדרבה מדברי הגמרא משמע דאפילו שמיעת קול הברה לא בעינן שהרי אמר לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו וכו'. מיהו זו אינה קושיא דרבינו מפרש לא ששמעו קול הברה לבד אלא גם כן בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע וכו' ומ''מ אינו מוכרח בגמרא אבל דאית שמחת אירוסין אינו כן בגמרא. ועוד קשה לדעתו קול בגירושין היכי משכחת לה דהא התוספות והר''ן כתבו דלגירושין קאמר הך קלא בתרא משום דקמא לא שייך [אלא] בקידושין ולרבינו דבעינן אפילו בתרא דאית שמחת אירוסין היכי משכחת לה מתניתין דקאמר דיצא שמה בעיר מקודשת הא בגירושין לא שייך שמחת אירוסין. ועוד קשה למה לא הזכיר מה שאמרו שם בברייתא בעיר אחרת אין חוששין לו ופירש''י ז''ל יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע''כ. ולא הזכיר רבינו מכל זה כלל דבשלמא מה שכתב שם שלא לפלוני אין חוששין לו הרי הזכירו רבינו בדבריו שכתב האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני אע''פ שכשהזכיר כיצד וכו' לא אמר שם אלא נתקדשה פלונית היום מ''מ סמך על מה שאמר ראשונה אבל הא דבעיר אמאי לא הזכיר. ועוד קשה דבהך ברייתא גרסינן לה הכי לדעת רבינו ת''ר בעולה אין חוששין לה x (חלוצה אין חוששין לה) נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה שלא לפלוני אין חוששין לה וכו' כדהובא בהלכות בפרק המגרש וכך נראה שהיא גירסת רבינו ממה שכתב בפרק ז' מהלכות איסורי ביאה שכתב אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה וכו' וכתב שם הרב המגיד דמפרש רבינו דאיירי אפילו דהוחזק בקול בבית דין ודייק לה מדיוקת חלוצה ולא גרושה דדוקא חלוצה משום דהוי דבר דרבנן אין חוששין לה אע''ג דהוחזק הקול בבית דין אבל בגרושה חוששין כיון דהוחזק הקול בבית דין והשתא היכי מפרש הוא סיפא דברייתא נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה דאמאי אין חוששין לה דאי משום דלא אמר היום כדאמר רש''י הא לסברת רבינו בקול שני שכתב אע''ג דלא אמר היום מהני ובודאי הכי אמרינן בבעולה וחלוצה דהוחזק בבית דין הוי בגוונא דקול שני דקול קמא דנרות דולקות לא שייך התם וא''כ סיפא דנשואה וארוסה בהך קול דומיא דרישא איירי. ודוחק לומר דאיירי בגוונא דקול דנרות דולקות ולהכי חוששין משום דלא אמר היום דסיפא דומיא דרישא ואיירי בגוונא דקול שני וא''כ אמאי אין חוששין כיון דלא בעינן היום בקול שני לדעת רבינו. ועוד קשה אמאי קאמר רבינו דבעינן שיהא העדות מכשרים היכא דליכא נרות דולקות הא אמר שם בגמרא אמר ליה אביי לרב יוסף מבטלינן [קלא] או לא מבטלין אמר ליה מדאמר רב חסדא עד שישמעו מפי כשרים שמע מינה מבטלינן קלא אמר ליה אדרבה מדאמר רב ששת אפילו מפי נשים הוי קול ש''מ לא מבטלינן קלא ע''כ. וכיון דרבינו נראה דפסק דלא מבטלינן וכנראה מדברי הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות א''כ הא אפילו מפי נשים נמי הוי קלא. מיהו לזה יש לומר דמאי דפליגי בגמרא רב חסדא ורב ששת הוא היכא דאיכא נרות דולקות וכי תימא תיקשי לרב חסדא מההיא ברייתא דלוי דאמרו שם ונשים שמחות לה ואומרות וכו' אפשר דרבינו גריס כיש ספרים שכתבו התוספות ובני אדם ולרב חסדא דוקא בני אדם אבל לא נשים אע''ג דאיכא רגלים לדבר ולרב ששת כיון דאיכא רגלים לדבר אפילו מפי נשים מהני כיון דאיכא רגלים לדבר. ולקושיות ראשונות י''ל דרבינו מדלא הזכיר בגוונא דקול שני היום משמע דלא בעינן היום בקול שני וברייתא ראשונה דארוסה ע''כ בגוונא דקול שני איירי דומיא דרישא כדפרישית וא''כ אמאי אין חוששין וכדי למצוא טעם לזה סובר רבינו דטעמא הוא משום דבעינן דאית שמחת אירוסין והכא ליכא שמחת אירוסין דסיפא דנשואה הוי דומיא דרישא דבעולה וחלוצה וכי היכי דברישא ליכא שמחה דלא שייכא ה''נ בסיפא ולהכי אין חוששין אבל אם היה שמחת אירוסין חוששין. ועוד יש סמך לזה משום דאמרו שם בברייתא דכשיצא הקול כאן שנתקדשה בעיר אחרת לא מהני ואמאי הא כיון שנתקדשה מה לי כאן מה לי בעיר אחרת אלא ודאי טעמא הוא דמששומעין הקול צריך לראות שמחת האירוסין ואם יצא כאן הקול שנתקדשה בעיר אחרת לא הוי קול דאין רואין שמחת אירוסין ולזה לא הוצרך רבינו להזכיר בעיר אחרת דכיון שהזכיר דאית שמחת אירוסין סגי ובזה יתורצו רוב הקושיות האמורות. עוד כתב ה''ה וכ''נ מדברי רבינו שצריך שיוחזק [הקול] בבית דין בזמנו וקשה מנין לו כן בדברי רבינו דלעולם נימא דאפילו שיצא הקול היום ואחר כמה ימים בדקוהו בבית דין ומצאוהו כהלכתא שאמרו שראו נרות דולקות והנשים שהיו אומרות נתקדשה פלונית היום ההוא מהני. ושמא יש לומר דכוונת הרמב''ם הוא דאם בדקוהו בבית דין אחר שנשאת אע''פ שיצא קודם שנשאת לא תצא ולא חשבינן ליה קלא דקמי נישואין וכמ''ש הר''ן בפירוש ההלכות אבל אם בדקוהו קודם שנשאת אע''פ שלא היה בעת יציאתו הוי קול וכמ''ש רבינו כל קול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו ולשון אין חוששין משמע לא מהני כלל א''כ אפילו שבדקוהו אחר שנשאת קלא דבתר נישואין איקרי ולאו כלום דאי אהני מאי דיצא קודם נישואין ואם יבדקוהו אחר הנישואין מיקרי קלא דקמי נישואין לא היה לו לרבינו לומר אין חוששין לו דמשמע אינו שוה כלל זה נ''ל כוונתו בדוחק: xx האשה שיצא עליה קול וכו'. בספרי אשר כתבתי על הרמב''ם הבאתי לשון הטור ודקדקתי שם שהנוסחא הכתובה בו כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אינו מדוקדק ובשלטי הגבורים הביא לשון הטור בסגנון אחר וז''ל ודוקא תרי מתרי כדפירשתי כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי שמעו מיששכר ויהודה וכו' וזו נוסחא שאין לה מובן כלל דא''כ היינו חד מתרי ראובן ששמע משמעון ולוי דשמעון ולוי ששמעו מיששכר ויהודה ליתנהו קמן וא''כ היכי כתב אבל חד מתרי לא ובפסקי הרא''ש כתוב ומיירי בתרי דשמעי מתרי כגון ראובן ושמעון מלוי ויהודה אבל חד מחד ותרי מחד לא. לכן אני אומר דנוסחת הטור המדוקדקת צריך שתהיה כן או שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ותרי פלוני הם מיותרים כי מ''ש פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני שני מיותר וכן פלוני מפלוני ופלוני נמי מיותר ומ''ש ודוקא צ''ל כן ודוקא תרי מתרי כגון שמע ראובן משמעון ולוי מיששכר (ולוי ושמעון קמא ויהודה בתרא יתירה ועם זאת הנוסחא אשר הגהתי בדבריו הוי הלשון כדברי הרא''ש ז''ל בפסקיו והוי ממש כמ''ש הרשב''א בתשובה דלישב הנוסחא הכתובה בספרים ושיהא חלוק על הרשב''א א''א כדפרישית ועוד דברי הרא''ש ז''ל בפסקיו יוכיחו כדכתיבנא): וכן אם באו שנים וכו'. בגמרא אמרו אלא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ע''כ. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דברי הגמרא שבאו השנים ואמרו לנו שנתקדשה פלונית בפני שנים ואמרו לנו דבר זה שמענו מפלוני ואותו פלוני שמע הדבר מפלוני כלומר שנתקדשה בפני פלוני ופלוני ואותם עדי הקידושין הלכו למדינת הים. וזה הפירוש מפרש ה''ה לפי דברי רבינו בלשון הגמרא ולכך כתב שכן מורה לשון הגמרא. אבל הר''ן לא נראה לפרש כן ושאר הגירסא לדעת רבינו. ע''ש. וא''ת דמשמע מדברי רבינו שאמר שיבואו כאן שנים ויעידו ששמעו עדות מפלוני ופלוני אבל אם בא אותו פלוני לבד והעיד בפנינו ששמע מפי פלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני לא מהני ואמאי כיון דהם אינן מעידים אלא ששמעו מפלוני א''כ לכאורה נראה שאם יבא אותו הפלוני ויעיד הוי יותר טוב. וי''ל דמ''מ אלו השנים הרי הם מעידים ששמעו קול ושראו שמחת אירוסין לדעת רבינו והרי יש כאן עדות ששמעו קול הברה ושמחת אירוסין מה שאין כן כשבא אחד לבד. אבל הטור כתב בסימן מ''ו בשם הרמב''ן דהוי קלא אפילו אשה שאמרה מפי תרי ע''כ. נראה שדעתו דכשאמר בגמרא כדי שיאמר שמענו מפי פלוני וכו' לאו דוקא שיבאו לפניהם שאינו כן אלא אם בא אחד נמי ששמע מהעדים סגי ומאי דאמרו בגמרא שנים רבותא קמ''ל שאפילו שלא בא אותו פלוני ששמע מהעדים אלא שבאו אותם ששמעו מאותו פלוני שאותו פלוני שמע מהם סגי. ומ''ש אשה שאמרה מפי תרי מפני שהוא פוסק כמאן דאמר לא מבטלינן קלא ואמרו בגמרא לדעתו אפילו נשים ולכך כתב אשה. עוד כתב הטור בסימן מ''ו וז''ל כיצד הקול ברור כגון שבאו עדים והעידו שראו נרות דולקות וכו' או שאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ודוקא תרי מתרי כדפרישית כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אבל חד מחד או תרי מחד לא על כרחך נראה שכוונתו שאלו השנים שיעידו בפנינו צריך שכל אחד שמע הדבר מפי שנים ולא כדברי הרשב''א ז''ל שכתב דרבותא קמ''ל דאע''פ שאלו השנים כל אחד שמע מאחד סגי והטור אין דעתו כן אלא שכל אחד ישמע משנים. ולדעתו ז''ל צ''ל שזה גירסת הגמרא פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני כלומר אלו השנים המעידים כל אחד שמע משנים שהם פלוני ופלוני. וא''ת א''כ למה ליה למימר פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני וכו' לימא כדי שיאמרו פלוני ופלוני שמעו מפלוני ופלוני דבשלמא להרשב''א ניחא דרבותא קמ''ל אע''פ שכל אחד שמע מאחד סגי אבל לטור קשה דלימא ששמעו מפלוני ופלוני והא לחוד סגי. וי''ל דרבותא קמ''ל אע''פ שלא שמע זה מהשנים ששמע זה והוה אמינא דהוי כשנים מחולקים ולא יצטרפו זה בזה קמ''ל. זה נראה לי ליישב דברי הטור אבל משמעות לשונו קשה שכתב ראובן משמעון ושמעון וכו' ולא הוה ליה למימר כן אלא ראובן משמעון וזבולון דאין דרך לכפול שם אחד. ועוד שכתב אבל חד מתרי או תרי מחד לא וכפי מה שכתבתי לשמועינן יותר רבותא ולימא דאפילו תרי מתרי לא מהני אלא אם ישמע כל אחד מפי שנים:

כג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא וְשָׁמְעוּ הָאֲמַתְלָא כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לֹא הֻחְזְקָה מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הִיא הָאֲמַתְלָא. פְּלוֹנִית נִתְקַדְּשָׁה עַל תְּנַאי אוֹ קִדּוּשֵׁי סָפֵק לֹא הֻחְזְקָה. אֶלָּא שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ וְסוֹמְכִין עַל דְּבָרֶיהָ הוֹאִיל וְאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה וְלֹא קוֹל חָזָק:

מגיד משנה בד''א בשלא היה שם אמתלא וכו'. שם במשנה ובלבד שלא תהיה שם אמתלא: כיצד היא וכו'. שם משנה וגמרא:

כסף משנה בד''א שלא היה אמתלא וכו'. כתב הטור אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שמא קטן היה אין חוששין לקול והוא מדברי הגמרא שם. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר דבכלל מ''ש או קידושי ספק הוו הני מילי:

כד יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְלוֹנִי וּלְאַחַר יָמִים אָמְרוּ אֲמַתְלָא. אִם נִרְאִין הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין שֶׁהוּא כֵּן סוֹמְכִין עַל הָאֲמַתְלָא וְלֹא תֻּחְזַק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁמְעָה הָאֲמַתְלָא בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמְעוּ הַקִּדּוּשִׁין אֵין חוֹשְׁשִׁין לַאֲמַתְלָא:

מגיד משנה יצא עליה קול שנתקדשה וכו'. שם (דף פ"ט:) אמר רבה בר רב הונא אמתלא שאמרו אפי' מכאן ועד עשרה ימים רב זביד אמר במקום אמתלא חוששין לאמתלא וזה פירושה לדעת רבינו. דרב זביד פליג עליה דרבה ואמר דאין סומכין על אמתלא שלא יצאה בשעת הקול אא''כ במקום אמתלא. במקום הוכחה שאמתלא אמיתית. וכן דעת ההלכות דרב זביד פליג עליה דרבא והלכתא כוותיה. וקרוב לזה פירש הרמב''ן ז''ל וכתב במקום אמתלא כגון שמעיקרא אמרו זרק לה קידושין ואחר עשרה ימים אמרו שהיו קרוב לו תולין באמתלא ומתירין אותה לינשא כיון שמתחלה אמרו שהיו בזריקה וכן כיוצא בזה וכן עיקר:

לחם משנה יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וכו' אין חוששין לאמתלא. דע שכל מה שמפרש רבינו הוי כרב זביד דפליג עליה דרבה בר רב הונא (דף פט:) דמשמע דס''ל דהוא מחמיר יותר ממנו ואמר דאם האמתלא יש לה הוכחה כגון שאמר מתחילה שהקידושין נזרקו הוא מועיל האמתלא אחר עשרה ימים א''כ מה זה שאמר בגמרא א''ל רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא והא תנן נתקדשה וכו' והא רב זביד מחמיר יותר מרבה בר רב הונא ואדרבא מתניתין אתי שפיר טפי לרבה משום דהוא מיקל יותר וסבר דלא בעינן אמתלא ראויה אלא כל אמתלא שתהיה סגי. וכן קשה הקושיא הראשונה שהקשו לרב זביד וממאי דקאמר במתניתין ובלבד שלא תהא שם אמתלא והתירוץ שתירצו עלה לא יתיישב יפה לפירוש זה ומ''מ יש ליישבו וק''ל. אבל הקושיא הראשונה קשה טובא. ואם נאמר שרבינו מפרש כפירוש הרמב''ן שפירש הר''ן בפירוש ההלכות דרב זביד מחמיר מצד ומיקל מצד. דהוא מחמיר לענין האמתלא שתהא נכונה כדי שתועיל מכאן ועד עשרה ימים והוא מיקל דאם יש מקום לאמתלא מתחילה כלומר שאמרו שהקידושין בזריקה אע''פ שלא תצא אמתלא לעולם מ''מ אם נשאת לא תצא וזהו שאמר חוששין. ובזה יתורץ שפיר דברי הגמרא דמעיקרא מקשה רב פפא לרב זביד דמתניתין קאמרה דמקודשת כלומר דאם נשאת תצא ובלבד שלא תהא אמתלא משמע דאם לא תהא שם אמתלא גמורה דהיא מקודשת ואם נשאת תצא והיכי קאמרת דהיכא דיש הוכחה לאמתלא אע''פ שלא תצא האמתלא לעולם אם נשאת [לא] תצא. לזה תירץ ואמר דמאי דקאמר אמתלא רוצה לומר דאם יש מקום אמתלא כלומר הוכחה אינה מקודשת קידושין גמורין כדי שאם נשאת תצא אלא לא תנשא ואם נשאת לא תצא והדר מקשה רב כהנא לרב פפא בהא ואת לא תסברא והתנן נתקדשה וכו' בשלמא לרב זביד דמיקל היכא דיש מקום מתחילה לאמתלא ואם נשאת לא תצא אתי שפיר דגם כאן יש מקום אמתלא מתחלה באלו הקידושין כיון שהלך בעלה למדינת הים ויאמר דקידש על תנאי ולכך לא תצא מבעלה הראשון אלא לדידך קשה. כן נראה מדברי הר''ן שיש לפרש (על) דברי הרמב''ן ז''ל אבל הרב המגיד כתב שקרוב לפירוש זה פירש הרמב''ן משמע שאין פירוש רבינו פירוש הרמב''ן ממש ואע''פ שבהרמב''ן אנו מוכרחים לפרש כן משמע דרבינו דרך אחר יש לו ובקונטריס אבאר. ולכך נראה דלרבינו גם כן רב זביד מיקל מצד שתלה הדבר בעיני בית דין שכתב נראין הדברים לבית דין וכו' וא''כ נאמר דהאמתלא שתצא לאחר עשרה ימים אע''פ שאינה כל כך אמתלא טובה כיון שנראה לבית דין שהיא טובה סגי ובכי האי גוונא אתי שפיר קושייא דרב פפא דבשלמא הא דרב זביד אע''ג דהך אמתלא דקידש על תנאי אינה אמתלא כיון שרואים ב''ד דודאי כן הוא שהיתה סבורה שבעלה מת סגי אבל לדידך דלא תליא הדבר בעיני ב''ד א''כ צריך אמתלא טובה ובכה''ג הוי פירוש אחר פירושו של רבינו דומיא לפירוש הרמב''ן ז''ל. והקושיא ראשונה שהקשו בגמרא יש לישבה דהקשו דהיכי קאמרת בעינן אמתלא נראית לב''ד הא במשנה שם אמרו אמתלא דמשמע אמתלא גמורה בעינן ולא אמתלא חלושה אע''פ שנראית לב''ד שהיא טובה לזה תירצו מקום אמתלא כלומר אמתלא הנראית לב''ד שהיא טובה אע''פ שהיא חלושה: יצא עליה קול שנתקדשה וכו'. כבר הקשיתי בחיבורי על הרמב''ם מה שיש להקשות על פירוש רבינו. ועוד יש להקשות דנראה דהוא מפרש היפך מפירוש רש''י ז''ל ומקשה רב פפא היכי קאמרת מקום אמתלא דמשמע אמתלא חשובה הא במשנה קאמר אמתלא משמע אפילו קצת אמתלא ותירץ מקום אמתלא קאמר כלומר דהוי אמתלא חשובה. וקשה דמאי מקשה ליה נימא דמתניתין אירי בשיצא האמתלא מיד שהרי רבינו כתב דאם האמתלא יצא מיד אע''פ שאינה אמתלא גמורה מהני דלכאורה נראה דמפרש דברי רבינו כן לשון המשנה שכתב לעיל מהא אבל אם היה שם אמתלא ושמעו אמתלא כששמעו הקול וכו' והיינו מתניתין כדכתב הרב המגיד שם במשנה ובלבד שלא תהא שם אמתלא. ועוד קשה מה שהקשיתי מאי דמקשה ליה רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא וכו'. ויותר קשה התירוץ שתירץ לו שאני התם דאתי בעל וקא מערער ומשמע דהוי אמתלא חשובה והשתא התירוץ נהפכה לו לקושיא דאמאי בעי אמתלא חשובה כיון דלרב פפא באמתלא כל דהו סגי. ונראה לי לתרץ בדוחק בדעת רבינו דודאי רב זביד ורבה בר רב הונא לפרושי מתניתין אתו ורבה מפרש דאיירי באמתלא מכאן ועד עשרה ימים וז''ש על מתני' אמתלא שאמרו ורב זביד נמי משמע דלפרושי מתניתין קא אתי וקאמר דנהי דמתניתין קאמרה עד עשרה ימים אלא דצריך שתהא אמתלא חשובה ולהכי מקשה ליה מתניתין דאיך אפשר דמתניתין איירי באמתלא מכאן ועד עשרה ימים ובעינן חשובה הא ממתניתין אמתלא קאמר דמשמע אמתלא כל דהו ותירץ במקום אמתלא קאמר דהוי אמתלא חשובה אמר ליה רב כהנא וכו' את דמקשת לרב זביד ודאי דסבירא לך דמתניתין לא איירי אלא ביצאה אמתלא לאלתר דאי יצאה מכאן ועד עשרה ימים לא בעינן אמתלא חשובה אלא אפילו גרועה כרבה. זו אי אפשר דהא אמרינן לעיל ברבי יוחנן לא אמרו דבר זהו אמתלא וכו' דהוי דלא כרבה וא''כ כיון דהוי דלא כהלכתא אית לך למסבר כוותיה ואי אית לך למסבר כוותיה הוי כרב זביד דמצי למיקם כרבי יוחנן דאפשר דרבי יוחנן יודה באמתלא חשובה מכאן ועד עשרה ימים וכיון דאת פרכת לרב זביד ולית ליה דיניה משמע דבעית דאמתלא תהא לאלתר והא זה אי אפשר דהא התם בנתקדשה וכו' לא יצאה לאלתר אלא לאחר כמה ימים. ותירץ שאני התם דהוי יותר מאמתלא דהדבר ברור דאתי בעל ומערער ובהא מודינא ועדיין נ''ל זה דוחק וצ''ע:

כה מַעֲשֶׂה בְּאַחַת שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִבְנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וּלְאַחַר זְמַן שָׁאֲלוּ לְאָבִיו וְאָמַר עַל תְּנַאי כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה לוֹ וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וְלֹא סָמְכוּ חֲכָמִים עַל דְּבָרָיו אֶלָּא אָמְרוּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם אֲמַתְלָא:

מגיד משנה מעשה באחת וכו'. שם בגמ' מבואר:

כו יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי וּבָא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּפָנֵינוּ בּוֹדְקִין עַל קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן שֶׁהֵן בְּקוֹל. אִם בָּאוּ עֵדִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן אֵין קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי כְּלוּם. וְאִם לָאו מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן שֶׁקִּדּוּשָׁיו בְּקוֹל וְנוֹשֵׂא הַשֵּׁנִי שֶׁקִּדּוּשָׁיו וַדַּאי. וְאִם גֵּרֵשׁ הַשֵּׁנִי לֹא יִכְנֹס הָרִאשׁוֹן שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הָאֵרוּסִין אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה לְאַחֵר:

מגיד משנה יצא עליה קול שהיא מקודשת וכו'. שם בגמרא מחלוקת ופסק רבינו כן וכן דעת ההלכות וכן פסקו ז''ל: ואם לאו מגרש ראשון וכו'. שם מחלוקת ופסק כרב הונא וכ''פ בהלכות והביאו ראיה לזה וכן דעת התוספות:

כז יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי וְיָצָא קוֹל אַחֵר כְּמוֹתוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחֵר. אֶחָד כּוֹתֵב גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן:

מגיד משנה יצא עליה קול וכו'. שם מחלוקת ופסק הלכה בגמרא כן והטעם שכל שאין שם קידושין ברורים אין חוששין לקול שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. ומכאן הביא רבינו יעקב ראיה בגט שיצא עליו קול של פסול והצריכה גט שני לבטל לעז הקול שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן כתיבת השני לפי שעל בטול קול לעז לא החמירו כל כך ודחו בתוספות דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא ע''י שתאמר שב' הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל היכא דליכא אלא קול אחד יש להחמיר. ותדע לך מהדין הנזכר בסמוך שאמרו שאין מגרש שני ונושא ראשון דאע''ג דבקידושי ראשון ליכא אלא קול בעלמא משום דאתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא עכ''ל הרשב''א ז''ל. ול''נ דדינו של רבינו יעקב ז''ל אמת שעד כאן לא אמרו בדין הנזכר בסמוך אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שזהו מחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר אבל בדין הגט אפילו אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן כנ''ל:

כח מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת לַאֲרוּסָה אַחַר שֶׁתִּתְאָרֵס וּבָאוּ עֵדִים שֶׁרָאוּ סִבְלוֹנוֹת שֶׁהוּבְלוּ לָהּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִתְקַדְּשָׁה וּצְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק אַף עַל פִּי [ח] שֶׁרֹב אַנְשֵׁי הָעִיר אֵין מְשַׁלְּחִין סִבְלוֹנוֹת אֶלָּא קֹדֶם הָאֵרוּסִין. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ כֻּלָּן לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁין וְרָאוּ סִבְלוֹנוֹת אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

מגיד משנה מקום שנהגו וכו'. פרק האיש מקדש (דף נ':) מבואר בגמרא לפי גירסת הגאונים וכן בהלכות. וכתב הרמב''ן ז''ל דבמקום חדש דאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות וכ''ש הוא ממקום שרובן משלחין אותן קודם האירוסין. וכתב הרשב''א ז''ל דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דחוששין דוקא בשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אבל הכא דלעתים מקדשים במקרה ואח''כ מסבלין אפילו מיעוט לא מיקרי. ובמקומות שלנו שאין עושין כן אלא מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ''ל:

כט הֻחְזַק שְׁטַר כְּתֻבָּתָהּ. אִם דֶּרֶךְ מִקְצָת אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַדְּשִׁין וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סוֹפֵר אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפְּנֵי הַסּוֹפֵר שֶׁמָּצָא הִקְדִּים וְכָתַב. וְאִם דֶּרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין הַכְּתֻבָּה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

מגיד משנה הוחזק שטר כתובה וכו'. שם הוחזק שטר כתובה בשוק מהו ופי' רש''י ז''ל שראו שטר כתובה ואמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי חיישינן. ומפרש רבינו שמקצתן עושין כן חוששין דומיא דסבלונות. ושאר פרטי דין זה מפורשים בגמרא:

ל שְׁנַיִם אוֹמְרִין רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין לֹא רְאִינוּהָ אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם שְׁכֵנִים בֶּחָצֵר אַחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין [טַעֲנַת] לֹא רְאִינוּהָ רְאָיָה שֶׁדֶּרֶךְ הָעָם לְקַדֵּשׁ בְּצִנְעָה:

מגיד משנה שנים אומרים וכו'. בכתובות פרק האשה שנתארמלה או שנתגרשה (דף כ"ב:). ת''ר שנים אומרים נתקדשה וכו' ונאמרו שם שתי אוקימתות והאחת היא כך שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והקשו פשיטא לא ראינוה אינה ראייה ותירצו לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא קמ''ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא ע''כ:

לא * אָמַר עֵד אֶחָד מְקֻדֶּשֶׁת הִיא זוֹ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַדַּשְׁתִּי הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אֶחָד אוֹמֵר מְקֻדֶּשֶׁת וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַדַּשְׁתִּי. אָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי וּלְאַחַר זְמַן עָמְדָה וְקִדְּשָׁה עַצְמָהּ אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ וְאָמְרָה מִפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי בַּתְּחִלָּה שֶׁאֲנִי מְקֻדֶּשֶׁת וְרָאִינוּ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַשֵּׁנִי. וְאִם לֹא נָתְנָה אֲמַתְלָא אוֹ שֶׁנָּתְנָה וְאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה וְקִדּוּשֵׁי שֵׁנִי קִדּוּשֵׁי סָפֵק. לְפִיכָךְ נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו וְעַל הַכּל עַד שֶׁיָּבוֹא אֲרוּסָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁבָּאת וְאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה פְּנוּיָה אֲנִי אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ וְיֵשׁ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת:

ההראב"ד אמר עד א' וכו'. כתב הראב''ד זה המחבר נראה שבא לפרש ואינו אלא סותם. מתחלה אמר כשהיא מכחשת את העד שאמרה מקודשת היא מותרת ולבסוף אמר אפילו כשיש עד אחד שמסייע אותה לא תנשא אבל בוא וקבל דבר אמת שאם היתה היא מכחישתו מותרת היא וכל שכן הוא אלא בשאינה מכחשת כגון דאמר עד אחד אביה קידשה ועד אחד אמר לא קידשה אי נמי פלוני זרק לה קידושין והיו קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לו היו והיא אינה מכחשת כלל בזה אמרו תרוייהו בפנויה קא מסהדי וכו' לכתחילה לא תנשא עכ''ל:

מגיד משנה אמר עד אחד וכו'. זה מבואר פרק האומר (דף ס"ה) בסוגיא דאמרינן התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן וכו': אחד אומר מקודשת וכו'. בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) על הברייתא שאמרה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא אוקמה x רב פפא בעד אחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה. ומפרש רבינו ואם נשאת לא תצא שהרי אומרת לא נתקדשתי ודעתו ז''ל שאם היא היתה מסופקת אפילו נשאת תצא דסלק עדים מכאן הרי היא חוששת לעצמה בספק מקודשת. ודבריו ז''ל מתמיהין ממ''ש ז''ל בסמוך בעד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי שהיא מותרת ומשמע מלשונו שאפילו לכתחלה תנשא וכן מוכיח הסוגי' שבפרק האומר וא''כ בכאן שעד אחד אומר כדבריה והיא אומרת לא נתקדשתי למה לא תנשא לכתחלה. וי''ל לדעתו ז''ל דטפי עדיף כשאין עד אחד אומר כדבריה משאם הוא אומר כן. והטעם מפני שכל שאין לה עד כלל חזקה אינה מעיזה פניה להכחיש העד אם היה אמת דהא ליכא מי שמסייעה אבל כשעד אחד אומר כדבריה סומכת עליו ומעיזה ולפיכך לכתחלה לא תנשא ודומה קצת לנזכר בגמרא גבי גירושין כך נ''ל לדעתו ז''ל. והר''א ז''ל הקשה בהשגות על רבינו וכתב באוקימתא דרב פפא בשאינה מכחשת היא כגון שעד אחד אומר אביה קדשה ועד אחד אומר לא קידשה אי נמי פלוני זרק לה קידושיה והיו קרוב לה והאחד אומר קרוב לו ואינה מכחשת ולפיכך לא תנשא לכתחלה אבל במכחשת מותרת היא לינשא ע''כ דבריו. וכ''נ דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ולדבריהם אע''פ שהיא מסופקת בדבר כיון שהיא בחזקת פנויה ואין שם עד שנתקדשה אלא אחד ואחד מכחישו אם נשאת לא תצא: אמרה מקודשת אני וכו'. בכתובות שם (דף כ"ב) ת''ר אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והקשו והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ רבה בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה ותניא כוותיה מעשה באשה וכו' שאמרה מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה וכו' ואמרו [חכמים] אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ופי' אמתלא טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכן פירשו ז''ל וכתב רבינו שאם לא נתנה אמתלא לדבריה שיש בה ממש שצריכה גט משני. ופשוט הוא שאפילו אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה: וכן האשה שאמרה וכו'. כבר נזכר זה בסמוך ופשוט הוא:

לחם משנה אמר עד אחד מקודשת וכו'. ע''כ הכא איירי דאמר העד נתקדשה בפני [שנים] דאילו אמר נתקדשה בפני לבד הא קי''ל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו. ובהכי איירי סוגיא דכתובות לדעת רבינו דקאמר עד אחד אומר נתקדשה וכו' דאי לא תיקשי מאי דכתיבנא. וכ''ת א''כ היכי כתב ה''ה דעד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי משמע בסוגיא דהאומר דהיא מותרת הא כל אותה סוגיא לא איירי אלא במקדש בעד אחד לבד כגון שאמר בפני נתקדשה אבל אם אמר נתקדשה בפני שנים לא איירי. וי''ל דמ''מ כיון דאמרה התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כיון דתלו הדבר בהכחשה מה לי אם יאמר העד נתקדשה בפני מה לי אם יאמר נתקדשה בפני שנים כיון דתלו הדבר בהכחשה דידה א''כ אפילו שיאמר נתקדשה בפני שנים והיא אומרת להד''מ ודאי דאינה מקודשת. ולתרץ הקושיא דכתובות דאוקמה רב פפא בעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דקאמר התם לא תנשא והתם הוי עד אחד בהכחשה דאי היא מודה הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ואפילו מסופקת אם נשאת תצא כדכתב ה''ה אלא ודאי דהיא מכחשת העד שאומר שנתקדשה בפני שנים ומ''מ קאמר רב פפא דלא תנשא ומההיא סוגיא דהאומר משמע דעד אחד בהכחשה אינו כלום ואפילו שיאמר העד שנתקדשה בפני שנים דכיון דהוי טעמא משום דהיא מכחשת מה לי הא מה לי הא לכך הוצרך לחלק דשאני היכא דעד מסייעה. והראב''ד ז''ל הוצרך לתרץ ולחלק הך קושיא דבסוגיא דכתובות אינה מכחשת אלא שהיא מסופקת ולדבריו אפילו מסופקת אם נשאת לא תצא כדכתב ה''ה: עד שיבא ארוסה וכו'. כתב ה''ה ופשוט הוא שאפילו בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה. וקשה דאמאי לא אמרינן הכא גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין כמ''ש לעיל מגרש ראשון שקידושיו בקול ונושא השני שקידושיו ודאי ואם גירש השני לא יכנוס הראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו וכו'. וי''ל דשאני הכא דיש להם לתלות לומר דאולי מה שאמר שהיתה מקודשת הוי משום ענין ונתנה אמתלא לדבריה וקידושי השני קידושין לכך הצריכוה לגרשה מן השני. אבל הכא אין להם במי לתלות וכיון שראו שיצא עליה קול מראשון ואח''כ גירש השני יאמרו ודאי גירש הראשון ונשאה השני וגירשה אחר כך ועתה מת ונשאה הראשון והוי מחזיר ארוסתו דלא אסיקו אדעתייהו דקול קמא הוי שקר כיון דראו עדים שהיו על ככה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן