הלכות אישות - פרק תשיעי א-טז - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק תשיעי א-טז - היד החזקה לרמב"ם

א הַמְ דֵשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁאָסוּר לִשָּׂא שְׁתֵּיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּאַחַת אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת כְּאַחַת אֵין אַחַת מֵהֶן מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה המקדש שתי נשים וכו'. משנה וגמרא שם בהאיש מקדש (קידושין דף נ'):

ב קִדֵּשׁ נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת וְאָמַר הֲרֵי כֻּלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי וְהָיוּ בָּהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין אַחַת מִכֻּלָּן מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהֶן הָרְאוּיָה מִכֶּם לִי לְבִיאָה מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מֵאֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶן הֲרֵי כֻּלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי וְהָיְתָה בָּהֶן שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ''ם אוֹ אִשָּׁה אַחַת עֶרְוָה כְּגוֹן אֵשֶׁת אִישׁ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין אַחַת מִכֻּלָּם מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר הָרְאוּיָה מִכֶּם לִי לְבִיאָה תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מֵאוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ:

מגיד משנה קידש נשים רבות וכו'. במשנה פרק האיש מקדש ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי וקבלה אחת מהן ע''י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות. ובגמרא (שם נ"א) הקשו ממשנה זו לאביי דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין ויתבאר ענין זה בסמוך. ואמרו אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא לאו דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשות. ותירץ אביי דמשנתנו דמשמע הא נכריות מקודשות הוא באומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי וקיימא לן כאביי בהא כמו שיתבאר בסמוך ולזה פסק רבינו כסוגיא זו וכ''כ בה''ג. אבל קצת מפרשים ז''ל כתבו דהך סוגיא אתיא דלא כהלכתא ואליבא דרב המנונא דאמר בב''ב פרק מי שמת דאת וחמור לא קנה אבל אנן דקי''ל כר''נ דאתי וחמור קנה מחצה משנתנו אתיא כפשטה בכל גווני והסוגיא הזאת לא נאמרה אלא לתרץ משנתנו אפילו לדעת רב המנונא. ובאמת שרבינו עצמו פסק פרק כ''ב מהלכות מכירה כדעת ר''נ דאת וחמור קנה מחצה ואפשר שהוא ובעל הלכות סוברין שאין קידושין ודיני ממונות שוין בזה ואפילו רב נחמן דפליג בדיני ממונות מודה הוא בקידושין שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. ועוד שהוא במלה אחת מקדשן ואומר כולכם מקודשות ולא נחלק בדבורו וכיון שאין אחיות מקודשות אף האחרות אינן מקודשות. וכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמורה בפשיטות מהלכה זהו דעתו ז''ל ודעת הרמב''ן ז''ל כדברי אחרים. והרשב''א הניח הדבר בצריך עיון וצ''ע: וכן אם אמר להן. זה פשוט כפי מה שכתבתי בדעת רבינו דבקידושין את וחמור לא קנה וכאן ג''כ חולקין האחרים ז''ל:

לחם משנה קידש נשים רבות כאחת וכו'. כתב ה''ה שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. נראה דהכי פירושו אילו היה יודע כשאמר הרי כולכם מקודשות לי שלא היתה מתקדשת לו אפילו אחת משתי אחיות והיה צריך כדי לקדש אחת מהשתי אחיות קידושין אחרים לא היה מקדשן. וקשה דא''כ איך כתב רבינו וכן אם אמר להן הרי כולכן מקודשות לי והיתה בהן שפחה או עכו''ם וכו' הא הכא לא שייך לומר שצריך לקדש אותה קידושין אחרים דהא בעכו''ם ושפחה ליכא נישואין דקידושין כלל. ודוחק הוא לומר דטעם זה אינו אלא לחלוקה [הראשונה ולחלוקה] אחרת יהיה הטעם של ועוד שכתב אח''כ. ועם מ''ש הר''ן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה וכו' יתיישב ג''כ החלוקה זאת עיין שם אבל מ''מ אינו סובל לשונו של ה''ה לפירוש הר''ן ז''ל. עוד כתב ועוד שהוא במלה אחת מקדשן וכו' משמע לפי טעם זה דאילו היו בשתי מלות שהיה אומר לנכריות הרי אתן והאחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור וא''ת כשאמר רבינו ואם אמר להן הראויה מכם לביאה וכו' לשמועינן רבותא דאפילו שאמר לנכריות הרי אתן והאחיות דהן מקודשות דבשלמא בגמרא הוצרכו לומר הראויה מכם לביאה וכו' משום דשקלו וטרו למ''ד את וחמור לא קנה אבל אנן דקי''ל דקנה לשמועינן רבותא. וי''ל דהא הוי רבותא טפי דאעפ''י שאמר הראויה וכו' הוה ס''ד האחת מן האחיות תיהוי מקודשת דראויה לביאה היא לחודה קמ''ל דאינן מקודשות דלא מיקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא: כתב ה''ה בלשון קידש נשים רבות כאחת וכו' ואפילו ר''נ דפליג בדיני ממונות וכו'. קשה איך הקשו בפרק האיש מקדש (דף נ"א) למ''ד את וחמור לא קנה הא אפילו למ''ד קנה מחלק בין קידושין לגירושין ועוד רב ששת דקאמר התם מנא אמינא והביא ראיה מתרומה לימא לעולם כרב נחמן דקנה מחצה והתם אי קנה הוי הכל משום דהוי במלה אחת דכשהוא תורם מר ומתוק במלה אחת היא אבל כשהם שתי מלות לעולם דלא קנה הכל אלא מחצה. ועוד לרב ששת גופיה תיקשי היכי קנה התם הכל הא אמר הרב המגיד דכשהוא במלה אחת כ''ע מודו דמדלא קנה הא לא קנה הא א''כ התם נמי כי היכי דמן המר אינו תרומה מן המתוק נמי לא ליהוי תרומה. עוד קשה בדברי רשב''ם דפירש דהפירוש לכולהו הוי לרב המנונא ולרב נחמן דמדנכריות קנו ואחיות לא קנו משמע דקנה הכל הא אינו כן אדרבה משמע דקנה מחצה כר''נ וכמו שפירשו שאר המפרשים. וי''ל דאי פריש הכי הרב המגיד לא הוי אלא לר''נ אבל לרב ששת כיון שהוא נותן כח כ''כ לקונה שאפילו חלק החמור הוא קונה דהיה בדין שלא יקנה כיון שחלק הדבר בב' מלות ואמר את וחמור די שיקנה חלק אחד ולא חלק החמור ומ''מ ייפו כחו שהוא קונה ג''כ חלק החמור כ''ש הוא שכשכולל לו ולחמור במלה אחת שהוא יקנה חלק החמור אבל לר''נ שאינו קונה אלא חלקו לבד כמ''ש אח''כ כשיכלול לו ולחמור במלה אחת לא יקנה כלל כיון שהחמור לא קנה וכי מקשה בגמרא מאחיות הוא מקשה לכולהו כלומר לר''נ ורב המנונא דמשמע כר''ש דקנה הכל דאל''כ אפילו לר''נ לא יקנו נכריות כיון דהוי מלה אחת א''ו שקנה הכל כר''ש ואע''פ שאחיות לא קנו נכריות קנו וכר''ש ולזה אפשר ג''כ שכיון רשב''ם ועם זה יתורץ הכל וק''ל:

ג אָמַר לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת הֲרֵי אַחַת מִכֶּם מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה וְנָתַן לָהֶן פְּרוּטָה אוֹ שֶׁקִּבַּלְתָּהּ אַחַת עַל יַד חֲבֶרְתָּהּ. וְכֵן הָאוֹמֵר לָאָב [א] אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְקִבֵּל הָאָב קִדּוּשֶׁיהָ כֻּלָּן צְרִיכוֹת גֵּט מִמֶּנּוּ. וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עַל אַחַת מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא עַל אַחַת מֵהֶן:

מגיד משנה אמר לשתי אחיות וכו'. זה דעת אביי שכתבתי למעלה דאמר דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין ורבא פליג עליה ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאביי ושם בסוגיא מבוארים הצדדין שכתב רבינו:

ד הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לוֹ וְקִדֵּשׁ הַמְשַׁלֵּחַ בְּעַצְמוֹ לְאִמָּהּ אוֹ לְבִתָּהּ אוֹ לַאֲחוֹתָהּ וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן נִתְקַדְּשָׁה רִאשׁוֹנָה שְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת גֵּט וַאֲסוּרוֹת עָלָיו. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ לְאַחֵר וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן קֹדֶם שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין לָהּ גֵּט. וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

מגיד משנה העושה שליח וכו'. זה פשוט ודבר ברור הוא שאע''פ שמינה שליח יכול הוא לקדש אשה לעצמו וק''ו הוא מהאשה שמנתה שליח להתקדש שיכולה לקדש עצמה כמו שיתבאר בסמוך: וכן אשה וכו'. משנה בפ' עשרה יוחסין ומתבאר בלשון רבינו שאם ידוע אי אלו קידושין קדמו שהקודמין הן קידושין וכן מבואר במשנה ופשוט הוא. עוד שם מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קידושיו קידושין אם של שלוחו קדמו קידושיו קידושין אם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצה אחד נותן גט ואחד כונס ולא הוצרך רבינו לבאר זה לפי שדין האב בבתו הקטנה ודין האשה הגדולה בעצמה ידוע הוא שהן שוים ואע''ג דבגמרא עביד בהו צריכותא (וכ"כ רבינו בפירוש לעיל סוף פ"ג):

כסף משנה העושה שליח לקדש לו אשה פלונית וכו' וכן אשה שעשתה שליח לקדשה וכו'. כתב ה''ה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו וכו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכו' ל''נ שרבינו סמך על מ''ש בפ''ג דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּרְחוֹקִין אֲבָל ( בִּקְרוֹבִים) אִם קִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ לָאָב וְקִדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ לַבֵּן אוֹ לָאָח וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט וְהִיא אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם:

מגיד משנה במה דברים אמורים ברחוקים כו'. זה פשוט ומוכרח:

ו הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה וּמֵת הַשָּׁלִיחַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קִדֵּשׁ אִם לֹא קִדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁקִּדֵּשׁ שֶׁחֶזְקַת [ב] שָׁלִיחַ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. וְהוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ אִשָּׁה קִדֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְרוֹבוֹת שֶׁהֵן עֶרְוָה עִמָּהּ. כְּגוֹן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּת אוֹ אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם תֹּאמַר יִשָּׂא זוֹ שֶׁמָּא אִמָּהּ קִדֵּשׁ לוֹ שְׁלוּחוֹ אוֹ אֲחוֹתָהּ אוֹ בִּתָּהּ. וּמֻתָּר בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ קְרוֹבוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ. הָיְתָה לָהּ קְרוֹבָה כְּגוֹן אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיְתָה הַקְּרוֹבָה אֵשֶׁת אִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הוּא שָׁלִיחַ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הַשָּׁלִיחַ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא קִדֵּשׁ הַשָּׁלִיחַ אַתְּ קְרוֹבָתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה רְאוּיָה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַשָּׁלִיחַ וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אֶלָּא אִשָּׁה שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁעַת הַשְּׁלִיחוּת:

מגיד משנה האומר לשלוחו וכו'. מימרא בנזיר פרק הריני נזיר מן הגרוגרות (דף י"ב) והביאוה בהלכות פרק האיש מקדש. והקשו בתוספות וכל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח הזה קידשה לזה x (וא"ת שהן נאמנות לומר לא נתקדשנו א"כ יהא הוא מותר בכל הנשים שאומרות קרובות שלהן לא נתקדשנו לו) ועוד כל הקטנות שיש להן אב ומת אח''כ או שהלך למדינת הים יאסרו שמא השליח הזה קדשן. ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא משום קנס לפי שעשה שלא כהוגן למנות שליח לקדש לו אשה סתם. אבל הרמב''ן ז''ל נחלק עליהם ואמר שכך הוא הדין שאפילו קטנות שמת אביהן מותרות לפי שהן בחזקת פנויות ואין חזקה שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקתן אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדין בפנינו מועלת לו הא אילו באו קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכ''ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא הוא וכ''ש שמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה כך נ''ל ע''כ לשון הרמב''ן ז''ל בגיטין פרק התקבל. ושמעתי שיש מדקדקין מכאן שאדם יכול לקדש קרובתו לאחר ולהיות שליח להוליך לה קידושין אע''פ שאינו יכול לקדשה לעצמו שאל''כ יאמרו מותר בקרובות השליח. ולהיות שליח קבלה שלה פשוט הוא בהאיש מקדש (קידושין מ"ה) ויתבאר בפרק זה שהבוגרת ממנה אביה שליח: היתה לה וכו'. שם בנזיר (דף י"ב) ובהלכות:

ז מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְעָשׂוּ כֻּלָּן שָׁלִיחַ אֶת אֲבִיהֶם לְקַדֵּשׁ לָהֶם אִשָּׁה. וְאָמַר אֲבִי הַבָּנִים לְאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ בָּנוֹת אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי וְקִבֵּל הָאָב הַקִּדּוּשִׁין. כָּל אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה חֲמִשָּׁה גִּטִּין מִכָּל הָאַחִין. הוֹאִיל וְכֻלָּן נָתְנוּ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ לָהֶן אִשָּׁה. מֵת אֶחָד מֵהֶם כָּל אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּטִּין וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶם:

מגיד משנה מי שהיו וכו'. ברייתא פ' האיש מקדש (נ"ב) ובסמוך אבאר בדין זה:

ח הָאָב שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ וּבַת בּוֹגֶרֶת וְנָתְנָה לוֹ הַבּוֹגֶרֶת רְשׁוּת לְקַדְּשָׁהּ וְקִדֵּשׁ בִּתּוֹ סְתָם לְאֶחָד. אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר בִּתִּי הַבּוֹגֶרֶת שֶׁעָשָׂת אוֹתִי שָׁלִיחַ. לְפִיכָךְ אֵין הַבּוֹגֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת (וַאֲחוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת):

מגיד משנה האב שהיתה וכו'. משנה פרק האומר (דף ס"ד) המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל ובפרק האיש מקדש (דף נ"א) דקדקו הא קטנות בכלל תיובתא דרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ותי' הב''ע שאין שם אלא גדולה וקטנה ומאי בוגרות בוגרות דעלמא והקשו א''ה מאי למימרא ותירצו הכא ב''ע דשויתיה שליח ואפילו אמרה לי ליהוו קידושי לדידך לא שביק איניש מצוה דרמיא עלויה ועביד מצוה דלא רמיא עלויה ובכיוצא בזה הסוגיא שבפרק האומר ופסקוה המפרשים ז''ל ואע''פ שהוא אליבא דרבא דלית הלכתא כותיה מ''מ האי דינא קושטא היא לכ''ע ונראה לומר טעם לזה שאל''כ לא היו שונין סוגיא זו בפרק האומר אלא ודאי קושטא הוא לכ''ע שאפילו מינתה אותו בוגרת שליח אינה בכלל וכן עיקר אע''פ שלא נזכרת סוגיא זו בהלכות. ודע שיש מדקדקים ממה שאמרו לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דה''ה למי שיש לו בנות קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קיבל ממנו קידושין ואמר סתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קידש וכ''ש אם המשודכת במעמד x החתן והאב שעליה נתכוונו והביא סעד לזה ג''כ ממה ששנינו בתוספתא שני אחין שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו מהן קידש וזה אינו יודע אי זו מהן קידש שתיהן אסורות מן הספק אם היו עסוקים בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן. ויש דוחין ראיה זו xx דהתם כל אחד קידש אחת ידועה ועכשיו לא ידע אי זו מהן קידש זה ואי זו קידש זה ולפיכך אומרין כיון שעסוקין בגדולה לגדול חזקה כשקידש לא קידש אלא היא אבל כאן שבשעת הקידושין אמר בתך מקודשת לי סתם י''ל שאין הולכין אחר אומדן דעתם. וכן העלו בבית דינו של רבינו יעקב ז''ל הלכה למעשה שאפילו היתה אחת מהן משודכת והיו עסוקין בה כולן צריכות גט וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל להחמיר: מי שיש לו וכו' וכן אם קידש וכו'. שתיהן במשנה (קידושין ס"ד) מחלוקת ר''מ ור' יוסי ופסק רבינו כר''י דנמוקו עמו וכן מבואר בהלכות:

ט מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָּנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים וְכֻלָּן בִּרְשׁוּתוֹ וְקִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶן וּבִשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין אָמַר לַבַּעַל קִדַּשְׁתִּי לְךָ אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת קִדֵּשׁ לוֹ אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת. הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא לְבַדָּהּ הַמְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם קִדֵּשׁ בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן [ג] הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת וְהִיא לְבַדָּהּ הַמְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁמַּשְׁמָע בִּתּוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין בִּבְנוֹתָיו גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה וּמַשְׁמָע בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁאֵין בָּהֶן קְטַנָּה מִמֶּנָּה:

י נֶאֱמָן הָאָב לוֹמַר עַל בִּתּוֹ קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת וְאוֹסְרָהּ עַל הַכּל:

מגיד משנה נאמן האב וכו'. מתבאר מן המשנה שם ומימרא בגמרא (שם ע"א) מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה וכו':

יא הָאָב שֶׁאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְעוֹלָם עַל כָּל אָדָם עַד שֶׁיֹּאמַר הָאָב נוֹדַע לִי שֶׁלִּפְלוֹנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְתִהְיֶה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁבָּגְרָה:

מגיד משנה האב שאמר קידשתי את בתי וכו'. שם מתבאר במשנה (דף ס"ג) ובגמרא שהיא אסורה. ומ''ש רבינו שאם אמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה שאינה צריכה גט אלא ממנו הוא מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כל שכן האב נאמן ואפילו אחר שבגרה:

לחם משנה האב שאמר קידשתי את בתי וכו'. [כתב ה''ה] מ''ש רבינו שאם אמר האב נודע לי וכו' הוא מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו'. וקשה דדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא הוי אלא בתוך כדי דיבור לבד אבל רבינו כתב שאפילו נודע לאב אחר שבגרה שאינה צריכה גט אלא ממנו ובשלמא לטעמא בתרא שכתב שאפילו (בן) אחר נאמן להתירה לעצמו כ''ש וכו' ניחא אבל להך טעמא קשה. ונראה דהוא אזיל לטעמיה שכתב בפ''ב מהלכות גירושין גבי האשה שבאה ואמרה אשת איש אני וכו' דהשיג שם עליו ה''ר משה הכהן דלא מהני תוך כדי דיבור והוא רצה ליישב שם לדעת רבינו דאפילו אחר כדי דיבור מהני ע''ש. ובזה יתיישב מ''ש כאן עם היות ששם כתב הדבר מגומגם ולזה כתב כאן טעם אחר שאמר ובסמוך וכו' שהוא טעם נכון לדעת הכל ועוד אהני טעמא בתרא דאפילו שנודע לנו שהיא מקודשת מפי עדים אבל לא ידענו למי נאמן האב לומר לפלוני קידשתיה דמטעמא קמא לא נאמן דאין כאן הפה שאסר וכו' דמפי עדים הוחזקה מקודשת אבל מטעמא בתרא דלא גרע מאחר נאמן:

יב אָמַר הָאָב אֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן אַף [ד] לִכְנֹס וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים:

מגיד משנה אמר האב וכו'. שם קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחר ואמר אני קידשתיה נאמן ובגמרא א''ר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אסי אמר נאמן אף לכנוס ותניא כותיה דרב אסי וכן הלכה. וכתב הרשב''א ז''ל שכשכונסה א''צ לקדשה ואמרו בירושלמי אין למדין ממנו לדבר אחר. אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו ע''כ:

יג בָּאוּ שְׁנַיִם זֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ. שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. כְּנָסָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ אֵינוֹ נֶאֱמָן וְאֵינוֹ אוֹסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ:

מגיד משנה באו שנים וכו'. משנה כלשונה שם ובירושלמי ר' זעירא ור' יוסי בשם ר''י קידם אחד מהם וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב''א אפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושי הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה עכ''ל: כנסה ואח''כ וכו'. באותה ברייתא שם קרוב ללשון רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוהו לכונסה אף עפ''י שלא כנסה והביא לזה סעד:

יד הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיךְ נֶאֱמָן לִתֵּן גֵּט וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמֶּנּוּ. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן לִכְנֹס שֶׁמָּא יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ וְהִיא תַּרְגִּיל לוֹ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ:

מגיד משנה האשה שאמרה נתקדשתי וכו'. סוף הברייתא שם האשה שאמרה נתקדשתי וכו' ובא אחר וכו'. ופירש רבינו שהוא נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו והכוונה שאע''פ שכשנתגרש אנו מחזיקין אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר. וכתב הרשב''א ז''ל שאע''פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ''ל עכ''ל:

טו הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתְּךָ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הָאֵם וְהָאֵם אֲסוּרָה עַל קְרוֹבָיו:

מגיד משנה האומר לאשה קידשתיך. משנה שם (דף ס"ה) כלשון רבינו: קידשתיך והוא וכו'. שם במשנה כלשון רבינו. ופי' גדולה האם: קידשתי את בתך כו'. גם זה במשנה שם קרוב ללשון רבינו ואמרו עליה בגמרא הא תו למה לי ותירצו איידי דתנא הא תנא הא. וכתב הרשב''א ז''ל שהוא תמה על רבינו למה כתב בחבורו ואם שנאוה בגדר האחרות מה לו לפוסקה בהלכותיו. ול''נ שכתבה רבינו לפי שבדין הראשון אין לומר בו אלא איסור אחד לו בקרובות האם וכאן יש שני איסורין אחד לו בקרובות הבת ואחד לאם בקרוביו. ואע''פ ששניהן פשוטין רצה לבארם רבינו ואין תימה בזה וכ''ש אחר שהוא בחבור המשנה:

לחם משנה האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני וכו' קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. תימא דהך מותר בקרובותיה ואסורה בקרוביו במאי קמיירי אי איירי אחר שנתן לה גט א''כ אמאי הוא מותר בקרובותיה הרי כתב ה''ה ודע שכל שנתן גט נאסר בקרובות שלא יאמרו נשא קרובות [גרושתו] כלומר אפי' כשאומרת קדשתני כמבואר בדברי ה''ה ואי איירי קודם נתינת הגט והלא כשהיא אומרת קידשתני בלא גט היא אסורה לכל העולם שכ''כ רבינו לקמן מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם משא''כ דבלאו הכי אסורה לכל העולם ואיך כתב הרי אסורה בקרוביו דמאי שנא דלקרוביו אסורה אבל לכולי עלמא שריא וצ''ע:

טז וְכָל אֵלּוּ שֶׁטּוֹעֲנִין הַקִּדּוּשִׁין בְּשֶׁטָּעַן הַטּוֹעֵן שֶׁהָיוּ שָׁם קִדּוּשִׁין בִּפְנֵי עֵדִים וְהָלְכוּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ. אֲבָל אִם הוֹדוּ שֶׁהָיוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּלֹא עֵדִים אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁתֹּאמַר אִשָּׁה לְאִישׁ קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט לְהַתִּירָהּ לִשְׁאָר הָעָם שֶׁאֵין לוֹ בָּזֶה הֶפְסֵד. וְאִם נָתַן לָהּ גֵּט מֵעַצְמוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה:

מגיד משנה וכל אלו שטוענין וכו'. מפורש שם בגמרא וכן בהלכות: וכל מקום שתאמר האשה וכו'. שם מימרא וכתב הרשב''א ז''ל ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ומסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראים הדברים שאע''פ שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ע''כ דבריו. ודע שדעת רבינו והגאונים ז''ל שהארוסה אין לה כתובה אלא א''כ כתב לה כמו שיתבאר בפרק זה ובמקומות אחרים ולדבריהם כשאמרו כופין אותו ליתן כתובה הוא בשכתב לה. וא''ת א''כ היאך יכול לומר לא קידשתיך. י''ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואחר כן מקדשין וכ''כ הרמב''ן ז''ל. ודע שכל שנתן גט נאסר בקרובות שלא יאמרו נשא קרובות גרושתו וכן מוכיח בגמרא דאמרינן התם בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמר לא ניחא לי דאיתסר בקריבתהא וכן כתבו קצת מן המפרשים ולשון רבינו שכתב שאין לו בזה הפסד צ''ע. ואולי ר''ל שאין לו הפסד ממון והרבה נשים יכול לישא חוץ מקרובותיה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן