הלכות אישות - פרק ששה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק ששה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַנְּכָסִים שֶׁמַּכְנֶסֶת הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ בֵּין קרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין בֵּין עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִכְתָּבִין בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֵינָן נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא נְדוּנְיָא שְׁמָם. וְאִם קִבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּתוֹ אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לוֹ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לוֹ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם לֹא קִבֵּל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאִשָּׁה אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לָהּ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לָהּ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי מְלוֹג:

מגיד משנה הנכסים שמכנסת האשה וכו'. מה שכתב רבינו שאין הנדוניא בכלל כתובה יש לו עיקר בהרבה מקומות בגמרא שחלקו בביאור בין כתובה לנכסי צאן ברזל וא''צ לומר לנכסי מלוג כמו שנתבאר במורדת פרק י''ד ויתבאר פרק כ''ב בדין שומרת יבם ופרק כ''ד יתבאר בדין הרבה נשים שדין הכתובה חלוק מדין נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג וכ''נ בהרבה מקומות בגמרא שאין הנדוניא בכלל כתובה אע''פ שלא חלקו בפירוש כמו שאמרו בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ד:) גבי ערב דכתובה דלא משתעבד מ''ט מצוה עבד ולא מידי חסרה ובנדוניא אין לומר לאו מידי חסרה שהרי הביאה ממון שלה ויתבאר דין זה פרק י''ז. עוד אמרו בהרבה מקומות בגמרא מקולי כתובה שנו כאן ומשמע שהוא דוקא בעיקר כתובה ותוספת לפי שהוא מתחייב בהן ולא קיבל כלום אבל בנדוניא משמע שלא הקלו ודינה כדין שאר חובות. והנראה אלי מדברי רבינו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברים שביאר רבינו בפירוש שהיא ככתובה אבל בכל מה שסתם הוא ז''ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא ודין החוב במלוה עם הלוה נתבאר בהלכות מלוה ולוה כל פרטיו וכן כתב הרשב''א ז''ל בתשובת שאלה שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית מן הבעל בבינונית שלא אמרו [זיבורית] אלא בכתובה ותוספת. ודע שיש קצת דברים שהכתובה והחוב שוים בהן כפוגמת כתובתה ופוחתת ונפרעת מנכסי יתומים ושלא בפניו ומן המשועבדין שכל אלו בעל חוב גם כן צריך שבועה בהן ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לבאר כן דפשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב. ודע שאין דעת רבינו מוסכם בזה מכל המפרשים ז''ל כי יש מי שנחלק ואמר שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכ''מ. ודוקא כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשין ובאי כחו אבל כשהן בעין דינם חלוק כמוזכר בהרבה מקומות וזה דעת הרמב''ן ז''ל בריש פרק אע''פ בכתובות וז''ל הילכך כל דיני כתובה דמנה ומאתים כנכסי צאן ברזל מיהו דוקא בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו בשיעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צאן ברזל עכ''ל. ועיקר ראיותיו ממה שהזכירו חכמים בכמה מקומות נדוניא בכלל כתובה כמו שאמרו בפרק אף ע''פ (דף נ"ה) גובה כתובתה בבית אביה ואמרו (דף מ"ו:) וקבורתה תחת כתובתה [וכן] ההוא שכיב מרע דאמר הבו ארבע מאה זוזי לכתובה דברתא וכן כתובת בנין דכרין היא אף בנדוניא ואף רבינו מודה בדין בנין דכרין כנזכר פרק י''ט. והרשב''א ז''ל הטיל פשרה והכריע בדברים ואמר דודאי הנדוניא בכלל לשון הכתובה ונפקא מינה למוכרת ומוחלת דמשום לישנא אתינן לה כלומר שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה לך מחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל לדיניהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי דכתובה משום דמדידיה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא עכ''ל. ולפי שענין זה עיקר גדול בהרבה מקומות הארכתי בו ועוד אבאר בכל דיני הכתובה כל אחד במקומו מהו דין הנדוניא: ואם קיבל הבעל אחריות וכו'. דעת רבינו הוא שאין כל מה שנכתב בכתובה שהכניסה לו נקרא נכסי צאן ברזל אלא מה שקיבל עליו אחריות בפירוש והשאר הוא נכסי מלוג וכן מוכיח במשנה ברייתא פרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ו) שאין כל מה שהכניסה לו בנדוניא צאן ברזל אלא מה שקיבל אחריות וכ''כ מקצת הגאונים ז''ל וכן העלה הרשב''א ז''ל שם:

כסף משנה הנכסים שמכנסת וכו'. כתב ה''ה מ''ש שאין הנדוניא בכלל כתובה וכו' שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית [היא] מן הבעל בבינונית. אבל מ''ש רבינו בפרק זה וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות וכו' כתב ה''ה שמהירושלמי נראה כדברי רבינו:

לחם משנה הנכסים שמכנסת האשה לבעלה וכו'. כתב ה''ה ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לבאר כן ופשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב וכו'. וא''ת אם כן למה הוצרך רבינו [לכתוב] דין הפוחתת ודין הפוגמת בכתובה הא פשיטא דלא יפה כחו מן החוב הא לאו מילתא היא דהו''א דגרשה ולא תגבה אפי' בשבועה קמ''ל דבשבועה מיהת גביא וכיון דבמנה מאתים גביא בשבועה כ''ש נכסי צאן ברזל וכ''ת נכסי צאן ברזל גובה בלא שבועה לזה הוצרך ה''ה לומר דהוא פשוט דלא יפה כחה מכח החוב:

ב [א] וְכֵן כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הִכְנִיסָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ וְלֹא כָּתְבוּ אוֹתָן בַּכְּתֻבָּה אֶלָּא נִשְׁאֲרוּ לְעַצְמָהּ. אוֹ נָפְלוּ לָהּ בַּיְרֻשָּׁה אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה. הַכּל נִקְרָאִין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁכֻּלָּן בִּרְשׁוּתָהּ הֵן. וְאֵין נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁהוּא מֵאָה אוֹ מָאתַיִם עִם הַתּוֹסֶפֶת בִּלְבַד:

מגיד משנה וכן כל נכסים וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומסקנא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ח:) שאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס ונשאת ומכרה בעל מוציא מיד הלקוחות כדין כל נכסי מלוג כמו שיתבאר בפרק כ''ב: ואין נקרא כתובה וכו'. מה שכתב רבינו שהתוספת הוא כדין העיקר מבואר ריש פרק אע''פ (דף נ"ד:) תנאי כתובה ככתובה דמי. ופירוש תוספת כתובה ככתובה דמי והכוונה בכל מקום שלא נזכר חילוק בביאור בין העיקר והתוספת:

ג כְּבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁחֲכָמִים תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה וְדִין הַתּוֹסֶפֶת כְּדִין הָעִקָּר. וְלֹא תִּקְּנוּ לִגְבּוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן וְאֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל אוֹ אִם גֵּרְשָׁהּ. וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁאִם הָיוּ לַבַּעַל שָׂדוֹת טוֹבוֹת וְרָעוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת וּבָאָה הָאִשָּׁה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הָרָעָה שֶׁבִּנְכָסָיו וְהִיא הַנִּקְרֵאת זִבּוּרִית:

מגיד משנה ולא תקנו לגבותה וכו'. זה פשוט דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים ובהרבה מקומות פשוט הוא שכל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג כן כמו שיתבאר פרק כ''ב בדין המתחיל כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל וכו'. וכן התקינו שאם היו לבעל וכו'. משנה במסכת גיטין פרק הניזקין (דף מ"ח:) וכתובת אשה בזיבורית ומפורש בגמרא בפרק אע''פ בכתובות (דף נ"ה) שהתוספת הוא כמו העיקר ומן הזיבורית ולדעת רבינו נכסי צאן ברזל אינם בכלל דין זה אלא הרי הן כחוב ומן הבינונית. ולדעת הרמב''ן ז''ל אף הן מן הזיבורית והרשב''א ז''ל לא הכריע בזה כלום ומן הירושלמי נראה כדעת רבינו ששם נחלקו בדין התוספת אם היא בבינונית משמע דלדברי הכל נכסי צאן ברזל מן הבינונית:

לחם משנה וכן התקינו וכו'. כתב הרב המגיד והרשב''א ז''ל לא הכריע בזה כלום. קשה דלמה לא הכריע לפי שיטתו שכתב למעלה הרב המגיד בשמו דבכל מקום שאין הלשון גורם אין נכסי צאן ברזל בכלל כתובה והא הכא דלא שייך לומר הלשון גורם ואם כן אין נכסי צאן ברזל בכלל כתובה:

ד וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁכְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ לֹא תִּגְבֶּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ אֶצְלָהּ כְּלוּם וְלֹא מָכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא מָחֲלָה אוֹתָהּ. וְשָׁמִין לָהּ כָּל מַה [ב] שֶּׁעָלֶיהָ וּפוֹחֲתִין אוֹתוֹ מִכְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ לִרְצוֹנוֹ גּוֹבָה בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין שָׁמִין כְּסוּת שֶׁעָלֶיהָ שֶׁהֲרֵי לְקָחָן לָהּ וְזָכְתָה בָּהֶן וְהוּא רוֹצֶה לְהוֹצִיאָהּ לֹא [ג] הִיא:

מגיד משנה וכן התקינו שכשתבוא וכו'. במשנה פרק הכותב (דף פ"ז) ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה ובזה אפילו נצ''ב כן כמ''ש למעלה שאפילו מלוה הבא ליפרע מן היורשים אינו נפרע אלא בשבועה כנזכר פרק י''ד מהלכות מלוה ולוה: ושמין לה וכו'. בסוף פרק נערה (שם דף נ"ד) מסקנא דגמרא דאלמנה שמין מה שעליה ואמרו שם מ''ט כי אקני לה אדעתא דלמיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. ובהלכות ושמעינן מיניה דמאן דמגרש לאתתיה אדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו [קא] בעי לאפוקה ע''כ. וכתב הרשב''א ז''ל ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה והאריך בזה: אבל אם גירשה וכו'. פטור השבועה בגרושה כשנפרעת מן הבעל הוא פשוט. ומה שכתב רבינו לרצונו הוא לענין מה שאמר שאין שמין הכסות שעליה שאם היא יוצאה בעל כרחו וכגון אלו שכופין אותם להוציא ודאי שמין מה שעליה וכן נראה מן ההלכות אבל לענין השבועה שלא נפרעה הכתובה כל הגרושות שוות:

כסף משנה וכן התקינו שכשתבוא לגבות לאחר מותו לא תגבה עד שתשבע וכו'. ואם מתה קודם שתשבע כתב לקמן בפרק זה ועיין עוד בפרק י''ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה נוטלים נדוניתה אע''פ שהם נצ''ב:

ה וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה הָאַלְמָנָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. וְאֵינָהּ גּוֹבָה מִשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל. וְאֵין הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן מִשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתָתוֹ. וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ בְּשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח. וּדְבָרִים אֵלּוּ מִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה הֵם:

מגיד משנה וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע. כך מצאתי בספרי רבינו ואם כך היא הנוסחא משמעה היא שהגרושה הבאה לגבות מן הבעל גובה אף מן המטלטלין דמיניה דידיה אפי' מגלימא דעל כתפיה וזה דעת קצת מפרשים ז''ל שכשאמרו מטלטלין לא משתעבדי לכתובה דוקא אחר מיתת הבעל אבל מחיים דבעל גובה אף מן המטלטלין. ומדברי הרשב''א ז''ל שכתב בתשובה כדעת רבינו נראה שהיתה נוסחת ספרי רבינו שלו וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' והוא כולל אף הגרושה וכן עיקר שבזה הורע כח הכתובה מן החוב שאילו החוב נגבה בחיי הלוה מן המטלטלין ולא כן הכתובה ויש לזה ראיה בנדרים (דף ס"ה:) פרק ר''א ודין נכסי צאן ברזל לדעת רבינו כדין החוב ומבואר דינו פרק י''ח מהלכות מלוה ולוה ויש אומרים שדינן ככתובה ואין להאריך בזה לפי שעכשיו הכל נגבה אף מן המטלטלין ואפילו מן היתומים מתקנת הגאונים כמו שיתבאר בפרק זה: ואינה גובה משבח וכו'. בבכורות (דף נ"ב) פרק יש בכור לנחלה הובא בהלכות ר''פ אע''פ ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלין בשבח ובגמרא שם ולא האשה בכתובתה איני והא אמר שמואל ב''ח גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות במזונותיהן מ''ט תנאי כתובה ככתובה דמי ע''כ בגמרא. ודע שאין נכסי צאן ברזל בכלל זה אלא הרי הן נגבין מן השבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומים כמו החוב ודין החוב נזכר פרק כ''א מהלכות מלוה ולוה זהו דעת רבינו וכן הסכים הרשב''א ז''ל בתשובה:

כסף משנה וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובה וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה פרק יש בכור דהשתא דגביא ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר בהלכות הלואה פרק י''ז:

ו * וְכֵן מִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה שֶׁתִּטּל הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ מִן הַפָּחוּת שֶׁבַּמַּטְבְּעוֹת. כֵּיצַד. נָשָׂא אִשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְגֵרְשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר. אִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין. וְאִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בִּכְתֻבָּתָהּ מָעוֹת סְתָם. אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ בָּהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ בֵּין בַּעִקָּר בֵּין בַּתּוֹסֶפֶת הֲרֵי הִיא כְּדִין הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתֵן לוֹ כַּמָּה שֶׁהִלְּוָהוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

ההראב"ד וכן מקולי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא שכתב לה ממטבע היוצא אבל אם כתב לה מאתים דינרים סתם הדבר ידוע שהוא אחד משמנה בכסף צורי עכ''ל:

מגיד משנה וכן מקולי כתובה וכו'. משנה בפרק שני דייני גזירות (דף ק"י:) נשא אשה בא''י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א''י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא''י נותן לה ממעות א''י. ופי' מעות א''י הם קלים משל קפוטקיא ואמרו בגמרא דמקולי כתובה שנו כאן ובחוב דעלמא הכל הולך אחר מקום כתיבת השטר כנזכר שם. ודע שכל זה הוא כשיש בשווי המטבע שהוא מגבה לה כדי מאתים ומנה שתקנו חכמים אבל פחות מכאן א''א לפחות ולא הוצרך רבינו לפרש זה שכבר נתבאר פרק עשירי שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות עוד נתבאר במשנה שהנושא במקום אחר ומגרשה באותו מקום נותן ממעות אותו מקום וגם כי לא הוצרך לבאר זה לפשיטתו. ובהשגות א''א והוא שכתב לה וכו' ואין כן דעת רבינו אלא אף בכותב סתם יש לה בפחות שבמטבעות שבמקום הנישואין והגירושין אע''פ שהוא יותר משיעור חכמים וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ודחו סברת הר''א ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל שאם כתב לה מאתים דינרים דחזו ליכי שהם מאתים של מדינה שהרי לא פירש אי אלו מאתים אותן דחזו לה עכ''ל. ודע שנכסי צאן ברזל לדעת רבינו הרי הן כדין החוב בדבר זה וכבר נתבאר דין החוב פרק י''ז מהלכות מלוה ולוה וכן דעת הרשב''א ז''ל בתשובה שכל מה שהוא מקולי כתובה אין נכסי צאן ברזל בכלל אלא הרי הוא כדין החוב: במה דברים אמורים בשהיה בכתובתה מעות וכו'. זה פשוט שכל שכתב לה מטבע ידוע גובה היא מה שכתב לה ובלבד שלא יהיה פחות משיעור חכמים וכן נראה מן הברייתא והירושלמי. ומה שכתב רבינו כמו שיתבאר בהלכות הלואה הכוונה פ''ד מהלכות מלוה ולוה:

ז תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים בְּכָל [ד] הַיְשִׁיבוֹת שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ אַחֲרֵי מוֹת בַּעְלָהּ אַף מִן הַמִּטַּלְטְלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁהִתְקִינוּ לְבַעַל חוֹב לִגְבּוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וּפָשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּרֹב יִשְׂרָאֵל. וְכֵן שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה כֻּלָּן כִּכְתֻבָּה הֵן וְיֶשְׁנָן בְּמִטַּלְטְלִין כְּבַקַּרְקַע. חוּץ [ה] מִכְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין שֶׁלֹּא מָצָאנוּ מִנְהַג יְרֻשָּׁתָן פָּשׁוּט בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר מַעֲמִידִין אוֹתָהּ עַל דִּין הַגְּמָרָא שֶׁאֵין יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע:

מגיד משנה תקנו הגאונים וכו'. תקנה זו כתובה בהלכות ובכל ספרי הגאונים והטעם היה מפני שהרבה אנשים מתעסקים במטלטלין לבד בזמן הזה ואשה סומכת עליהן וכיוצא בזה אמרו בגמרא פרק מציאת האשה (דף ס"ז) גמלים של ערביא וארנקי דמחוזא אשה גובה פורנא מהם והוא מפני שבאותן המקומות היה רוב עסקיהם בכך והיתה האשה סומכת עליהן אע''פ שהן מטלטלין: ומ''ש שאין כתובת בנין דכרין בכלל תקנה זו. כך נראה מדברי הגאונים ז''ל ולא עוד אלא שיש מהם מי שאומר שאינה נוהגת היום כלל:

ח כְּבָר נָהֲגוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדַעְנוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ שִׁמְעָן שֶׁיִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבָּה בֵּין מִמְּקַרְקְעֵי בֵּין מִמִּטַּלְטְלֵי. וְדָבָר זֶה תִּקּוּן גָּדוֹל הוּא וַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וּנְבוֹנִים הִנְהִיגוּ דָּבָר זֶה שֶׁהֲרֵי זֶה תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן וְנִמְצָא הָאַלְמָנָה גּוֹבָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין בִּתְנַאי זֶה לֹא בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים:

מגיד משנה כבר נהגו בכל המקומות וכו'. מדברי רבינו נראה שאע''פ שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלי גובה היא מן הדין מן היורשין אפילו מטלטלין וכן כתב הרשב''א בסוף כתובות ואם כתב לה מקרקעי אגב מטלטלי אפילו מן הלקוחות גובה מטלטלין כמבואר פרק י''א מהלכות מלוה ולוה:

ט הֲרֵי שֶׁלֹּא כָּתַב כָּךְ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֶלָּא נָשָׂא סְתָם. אִם הָיָה יוֹדֵעַ בְּתַקָּנָה זוֹ שֶׁל גְּאוֹנִים גּוֹבָה. וְאִם לָאו אוֹ שֶׁנִּסְתַּפֵּק לָנוּ הַדָּבָר מִתְיַשְּׁבִין בַּדָּבָר הַרְבֵּה שֶׁאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים לָדוּן בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה כְּדִין תְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֵם תַּקָּנַת הַסַּנְהֶדְרִין הַגְּדוֹלָה עַד שֶׁנּוֹצִיא בָּהּ מָמוֹן מִן הַיּוֹרְשִׁים:

מגיד משנה הרי שלא כתב וכו'. דעת רבינו הוא שאין לומר בזה אע''פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי שאין זה תנאי ב''ד כיון שנתחדש אחר הגמרא:

כסף משנה הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשאה סתם וכו'. כתב הריב''ש וז''ל מ''ש הרמב''ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אע''פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובות שיעבוד מטלטלין וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה י''ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא א''כ היה יודע בתקנתם של גאונים שאז י''ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י''ל שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ''נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה וכו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנה הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה עכ''ל:

י וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כָּל נִכְסֵי הַבַּעַל אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לִכְתֻבָּה אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע בְּאַלְפַּיִם זְהוּבִים הַכּל תַּחַת שִׁעְבּוּד הַכְּתֻבָּה. וְכָל שֶׁיִּמְכֹּר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מִנְּכָסָיו אַף עַל פִּי שֶׁמִּמְכָּרוֹ קַיָּם וְיֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר כָּל נְכָסָיו אִם יִרְצֶה יֵשׁ לָהּ לִטְרֹף אוֹתָן בִּכְתֻבָּתָהּ כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה אוֹ כְּשֶׁיָּמוּת אִם לֹא תִּמְצָא נְכָסִים [ו] בְּנֵי חוֹרִין. וּכְשֶׁתִּטְרֹף לֹא תִּטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. וְתַקָּנָה זוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כְּתֻבָּה קַלָּה בְּעֵינָיו:

מגיד משנה ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי וכו'. משנה וברייתא פרק האשה שנפלו לה: וכל שימכור וכו'. זה מבואר שגובה מן המשועבדין במקום שאין בני חורין. ודין השבועה שכתב מבואר פרק הכותב ודין נכסי צאן ברזל וכתובה שוין בזה שהרי דין כל חוב הוא כן:

יא כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין בֵּית דִּין אוֹ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הָאַלְמָנָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אֶלָּא חוּץ לְבֵית דִּין. מִפְּנֵי שֶׁבָּתֵּי דִּינִין הָיוּ [ז] נִמְנָעִין מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ שֶׁחוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא לֹא תְּדַקְדֵּק עַל עַצְמָהּ בִּשְׁבוּעָה. וְאִם רָצוּ הַיְתוֹמִים לְהַדִּירָהּ נוֹדֶרֶת לָהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ וּמַדִּירִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ:

מגיד משנה כשמשביעין ב''ד או היורשין את האלמנה וכו'. בגיטין פרק השולח משנה (דף ל"ד:) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהיה נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. ובגמרא א''ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בב''ד אבל חוץ לב''ד משביעין אותה וקיימא לן כוותיה דרב יהודה דא''ל לרבי ירמיה ביראה אדרה בב''ד ואשבעה חוץ לב''ד פי' או האי או האי אי זה שירצו יתומים אם שבועה חוץ לב''ד או נדר בב''ד וכן דעת רבינו וכן הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל ופירש''י ז''ל שהשבועה שהוא חוץ לב''ד הוא כעין היסת שלא בשם ושלא בנקיטת חפץ וכן דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל ודעת רבינו אין נראה כן שלא באר. וענין הנדר הוא שהיא אוסרת על עצמה לעולם אי זה דבר שירצו היתומים אם נפרעה מכתובתה כלום ומפורש בגמרא שהגרושה שלא נפרעה בחיי הבעל ובאת לגבות מן היורשין שמשביעין אותה בב''ד כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים ורבינו לא הוצרך לבאר זה כיון שלא הזכיר אלא אלמנה ודע שנכסי צאן ברזל וכתובה שוין בזה שהרי אין כאן קל בכתובות מבשאר חובות:

יב מֵתָה הָאַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע אֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת אַחַר הַנִּשּׂוּאִין וְנוֹטֶלֶת כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. אֲבָל אֵינָהּ נוֹדֶרֶת וְנוֹטֶלֶת שֶׁמָּא [ח] יָפֵר לָהּ הַבַּעַל:

מגיד משנה מתה האלמנה וכו'. בשבועות פרק כל הנשבעים (דף מ"ח) העמידו המשנה שאמרה מתה יורשיה מזכירין כתובתה דווקא בשנשבעה ומתה הא לאו הכי אין יורשיה מזכירין כתובתה אליבא דרב ושמואל דאמרי שכשמת הלוה בחיי מלוה ואח''כ מת מלוה שאין בני מלוה נשבעין ונוטלין לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו. ובהלכות פרק הנושא כתבו כן דדוקא נשבעה הא לאו הכי לא. ודין הנדוניא בזה שוה לחוב כל זמן שאינה בעין כמו שיתבאר פי''ח וכן הדין בחוב כמו שנתבאר פי''ז מהלכות מלוה ולוה: ואם נשאת קודם שתשבע וכו'. בגיטין פרק השולח (דף ל"ה) מימרא:

כסף משנה מתה האלמנה קודם שתשבע וכו'. זהו דוקא בעיקר כתובה ותוספת ואף בנכסי נדוניתה אם אינם בעין הן או חליפין וכמו שיתבאר בפי''ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע''פ שהיא נכסי צאן ברזל ע''כ וזה כשאין בשטר כתובתה נאמנות הן ממנו הן מיורשיו שאם כתב כן אפילו מתה קודם שתשבע יורשיה גובים כל כתובתה אף עיקר ותוספת דליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו:

יג יִחֵד לָהּ קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּין שֶׁיִּחֵד בְּאַרְבַּעַת הַמְּצָרִים בֵּין בְּמֵצַר אֶחָד גּוֹבָה אֶת כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנָּה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם כָּתַב לָהּ מִטַּלְטְלִין וְהֵן עַצְמָן קַיָּמִין נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם נִמְכְּרוּ וְנִלְקַח בָּהֶן מִטַּלְטְלִין אֲחֵרִים וְנוֹדַע שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנִיִּם מִדְּמֵי הַמִּטַּלְטְלִין הָרִאשׁוֹנִים נוֹטַלְתָּן בְּלֹא שְׁבוּעָה:

מגיד משנה ייחד לה קרקע בכתובתה בין שייחד וכו'. ריש פרק אע''פ (דף נ"ה) מבואר בגמרא: וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. שם מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ליתנהו בעינייהו [פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה] והלכתא בלא שבועה ובהלכות והוא דידע דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו ע''כ.

כסף משנה ייחד לה קרקע וכו' וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. והוא הדין לנדוניא שהביאה וכ''כ הריב''ש דאע''פ דבר''פ אע''פ (דף נ"ה) מיירי כשייחדו לה הבעל לאחריות כתובתה כל שהן מנדונייתה הרי הם מיוחדים לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כר''י דס''ל הכי בפרק אלמנה לכה''ג וקי''ל כוותיה: ומ''ש וכן אם נמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו'. נראה דהוא הדין אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי נדונייתה הן נוטלתן בלא שבועה:

יד הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף זוּז הַבַּעַל אוֹמֵר נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ עָלֶיהָ עֵדִים בַּמִּקְצָת שֶׁנָּטְלָה וַאֲפִלּוּ דִּקְדְּקָה עַצְמָהּ בְּחֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁנָּטְלָה בַּחֲצִי פְּרוּטָה לֹא תִּטּל הַשְּׁאָר אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

מגיד משנה הפוגמת וכו'. משנה פרק הכותב (כתובות דף פ"ו): ואפילו יש עליה וכו' ואפילו דקדקה בחשבון וכו'. בעיי דלא איפשיטו שם ופסק רבינו שלא תטול אלא בשבועה דידוע שכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ודין נכסי צ''ב בזה כדין כתובה שהרי אף כל חוב הוא כן כנזכר פרק י''ד מהלכות מלוה ולוה:

טו אָמַר הַבַּעַל נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי כְּלוּם וְעַד אֶחָד מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁנִּתְקַבְּלָה הַכּל אוֹ מִקְצָת לֹא תִּפָּרַע כָּל הַכְּתֻבָּה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

מגיד משנה אמר הבעל נתקבלת הכל והיא אומרת וכו'. במשנה שם ועד אחד מעידה שהיא פרועה ופירש רבינו בין בכל בין במקצת ופשוט הוא שכל שבאה להכחיש העד צריכה שבועה:

טז הַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִּפָּרַע [ט] אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ לוֹ. בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע וּמַגְבִּין אוֹתָהּ כְּתֻבָּתָהּ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם רָחוֹק שֶׁיֵּשׁ לָהֶן טֹרַח לְהוֹדִיעוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בְּמָקוֹם קָרוֹב לְהוֹדִיעוֹ שׁוֹלְחִין לוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ. וְאִם לֹא יָבוֹא תִּשָּׁבַע וְתִטּל:

מגיד משנה הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה וכו'. משנה שם. ומ''ש רבינו והוא שיהיה במקום רחוק וכו' מפורש כן בהלכות ויש לו סמך בירושלמי:

יז הַפּוֹחֶתֶת כְּתֻבָּתָהּ נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה בְּאֶלֶף זוּז הוּא אוֹמֵר נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי כְּלוּם וְאֵין לִי אֶלָּא חָמֵשׁ מֵאוֹת זוּז וְזֶה שֶׁכָּתַב לִי אֶלֶף אֲמָנָה הָיְתָה בֵּינִי לְבֵינוֹ הֲרֵי זוֹ נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. אֲבָל אִם אָמְרָה אֵין בִּשְׁטַר כְּתֻבָּתִי אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵינָהּ נִפְרַעַת בִּשְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף זוּז כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בִּטְּלָה אוֹתוֹ וּכְאִלּוּ הוֹדֵית שֶׁהוּא שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר:

מגיד משנה הפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה וכו'. מבואר בגמרא ובהלכות שם:

יח כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה אוֹמְרִים לָהּ בֵּית דִּין הִשָּׁבְעִי וּטְלִי. וּמָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ תִּפָּרַע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אוֹמְרִים לַבַּעַל עֲמֹד וְתֵן לָהּ וְאֵין אַתָּה נֶאֱמָן בְּטַעֲנָה זוֹ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיךָ:

מגיד משנה כל מקום שאמרנו לא תפרע אלא בשבועה וכו'. זה שכתב רבינו שאם אמר הבעל תשבע לי על טענתי שהיא נשבעת למד כן ממ''ש בפרק שבועת הדיינין האי מאן דאמר לחבריה וכו' ונתבאר בפי''ד מהלכות מלוה ולוה בדין המתחיל התובע את חבירו לפרעו. ודין הכתובה ונכסי צאן ברזל והחוב שוים בזה ושם נתבאר בארוכה:

יט אָמַר הַבַּעַל מֵעַצְמוֹ תִּשָּׁבַע לִי עַל טַעֲנָתִי אוֹמְרִין לָהּ הִשָּׁבְעִי וּטְלִי וְתִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. הִתְנֵית עִמּוֹ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אוֹ שֶׁתְּהֵא נֶאֱמֶנֶת בְּכָל מַה שֶּׁתִּטְעֹן גּוֹבָה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל. אֲבָל אִם בָּאָה לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו תִּשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ תִּטּל:

מגיד משנה התנית עמו שתגבה וכו'. מבואר בהלכות פרק הכותב וכן דעת הרבה מן הגאונים ז''ל:

כ * הִתְנֵית עִמּוֹ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ מִיּוֹרְשָׁיו בְּלֹא [י] שְׁבוּעָה אוֹ שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱמֶנֶת בְּכָל מַה שֶּׁתִּטְעֹן עַל יוֹרְשָׁיו הֲרֵי זוֹ [כ] נוֹטֶלֶת מֵהֶן [ל] בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּאָה לִטְרֹף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים לֹא תִּטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱמִינָהּ הַבַּעַל. שֶׁאֵין תְּנַאי הַבַּעַל מוֹעִיל אֶלָּא עָלָיו וְעַל יוֹרְשָׁיו אֲבָל לְהַפְסִיד מָמוֹן אֲחֵרִים אֵינוֹ מוֹעִיל:

ההראב"ד התנית עמו וכו' אבל כו'. כתב הראב''ד ז''ל איני מודה בזה שאם קדם הנאמנות למקח לוקח איהו דאפסיד אנפשיה עכ''ל:

מגיד משנה אבל אם באה לטרוף וכו'. דבר זה מחלוקת בין הגאונים ז''ל ודעת ההלכות כן שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות ויש מהם ז''ל מי שחלק ואמר דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו כשלקחו אחר החוב והנאמנות. וזה דעת הר''א בהשגות וכתב בעל העיטור דלמעשה עושין כדעת ההלכות:

כא אַלְמָנָה שֶׁהָיָה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ נִשְׁבַּעַת וְגוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ [מ] לְעוֹלָם אֲפִלּוּ אַחַר מֵאָה שָׁנָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. וְאִם אֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא [נ] מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה וַאֲפִלּוּ תָּבְעָה בְּיוֹם מִיתַת בַּעְלָהּ. וְכֵן הַגְּרוּשָׁה אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה [ס] אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה:

מגיד משנה אלמנה שהיה וכו'. מסקנא דגמרא פרק הנושא שכל ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה גובה לעולם: ואם אין שטר כתובה וכו'. כן כתוב בהלכות בפרק הכותב דבמקום שכותבין אפי' הוציאה גט אינה גובה כלום ויש חולקים בזה מדאמר ר''י פרק קמא דמציעא (דף י"ו) הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום וכבר הכריע הרמב''ן ז''ל שם כדעת ההלכות ורבינו וכן דעת הרבה מהגאונים ועיקר. ודוקא כשהבעל טוען פרעתי או מחלה לי אבל אם הוא מודה ודאי חייב לפורעה וכן יתבאר בפרק זה בדברי רבינו. וידוע שלעולם טוענין ליורש:

כב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה אֶלָּא סוֹמְכִין עַל תְּנַאי בֵּית דִּין הֲרֵי זוֹ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה בֵּין נִתְגָּרְשָׁה בֵּין נִתְאַלְמְנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. אֲבָל תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה:

מגיד משנה בד''א במקום שדרכן וכו'. זה מוסכם דבמקום שאין כותבין בו וסומכין על תנאי ב''ד הרי הבעל צריך להביא ראיה שנפרעה וכן מתבאר במשנה (דף פ"ט) ובגמרא פרק הכותב ופרק הנושא (דף ק"ד) וכתב רבינו שבתוספת צריכה להביא ראיה וכן עיקר לפי שהתוספת אינו מתנאי ב''ד שנאמר אע''פ שלא נכתב כמו שנכתב הוא וק''ו הוא מדין העיקר במקום שכותבין ודבר פשוט הוא לפי שיטת ההלכות ורבינו וכן כתב הרמב''ן ז''ל פ''ק דבבא מציעא:

כג וְעַד כַּמָּה תִּגְבֶּה הָאַלְמָנָה הָעִקָּר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה. אִם הָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ גּוֹבָה לְעוֹלָם. וְאִם הָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ עַד [ע] עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. וְאִם בָּאָה לִתְבֹּעַ אַחַר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה אֵין לָהּ כְּלוּם שֶׁאִלּוּ לֹא מָחֲלָה לֹא שָׁתְקָה כָּל זְמַן זֶה. וַהֲרֵי אֵינָהּ עִם הַיּוֹרְשִׁים כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר נִכְלַמְתִּי מִלְּתָבְעָן וְהֵן עִמִּי בַּבַּיִת:

מגיד משנה ועד כמה תגבה האלמנה וכו'. משנה וגמרא פרק הנושא ופסק הלכה בגמרא ודע שהוא הדין תוספת ואע''פ שאין גובה התוספת אלא בראיה ברורה וכמו שכתב רבינו או אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה כבר נתבאר שגובה לעולם מ''מ נ''מ בשאין לה שטר והיתומים מודים בתוספת אלא שאומרים שנמחל מפני ששתקה שהדין עמהם כל זמן שעמדה בבית אביה וכדרך העיקר וכן מתבאר בגמרא לפי גירסת רש''י ז''ל והירושלמי וכן עיקר. ודע שהגרושה גובה לעולם כשמוציאה גיטה כמו שיתבאר בפרק זה וכן מבואר בגמרא שם שהגרושה היא כבעלת חוב ולזה כתב רבינו האלמנה ודין הנדוניא כדין החוב לדעת רבינו וכן כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת ז''ל ומ''מ אין צורך לזה שהרי פשוט הוא שאינה נגבית הנדוניא בשום מקום אלא כשמראה כתובתה ומ''מ נ''מ שהיכא שהיורשין מודים שלא פרעוה שאע''פ שאבדה כתובתה גובה נדוניא ואינה גובה לא עיקר ולא תוספת כיון ששתקה כ''ה שנים והיא בבית אביה ודאי מחלתן:

כסף משנה ועד כמה תגבה האלמנה העיקר וכו'. כתב הטור יראה מדברי הרמב''ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא. ונראה שדקדק כך הטור מדברי רבינו משום דמשמע ליה דמחילה דאחר כ''ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת. ולי נראה דאה''נ דלתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר רבינו אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה וא''כ בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ''ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אה''נ דאי אית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ''ה שנה מחלה נמי תוספת וכ''כ ה''ה:

כד לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַיּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לְבֵית אָבִיהָ וּמְטַפֵּל [פ] בָּהּ יֵשׁ לָהּ לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ אַחַר כ''ה שָׁנָה מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ שֶׁשָּׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה מִן הַיּוֹרֵשׁ:

מגיד משנה לפיכך אם היה וכו'. מעשה שם בגמרא:

כה הִיא אוֹמֶרֶת בְּתוּלָה נִשֵּׂאתִי וְעִקַּר כְּתֻבָּתִי מָאתַיִם וְהַבַּעַל אוֹ יוֹרְשָׁיו אוֹמְרִים בְּעוּלָה נִשֵּׂאת וְאֵין לָהּ אֶלָּא מֵאָה. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁרָאוּ שֶׁעָשׂוּ לָהּ הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר לַעֲשׂוֹתָן לִבְתוּלָה כְּגוֹן מִינֵי שִׂמְחָה אוֹ כְּתָרִים אוֹ מַלְבּוּשׁ יָדוּעַ אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין כָּךְ אֶלָּא לִבְתוּלָה הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. וְאִם אֵין לָהּ עֵדִים בָּזֶה הֲרֵי [צ] זוֹ נוֹטֶלֶת מָנֶה. * וְאִם הָיָה הַבַּעַל קַיָּם יֵשׁ לָהּ לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה. וְנֶאֱמָן הַקָּטָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ וְלוֹמַר זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְלוֹנִית מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

ההראב"ד ואם היה הבעל קיים וכו'. א''א שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא עכ''ל:

מגיד משנה היא אומרת בתולה נישאתי. משנה (דף ט"ו.) ריש פרק האשה שנתארמלה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ובגמרא טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן וכתב רבינו שהוא נאמן ובשבועת התורה כדין מודה במקצת. ובהשגות א''א שבועת התורה אין כאן וכו' והכוונה לפי שאין הכתובה ניגבת מן המטלטלין כמו שנתבאר למעלה. ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד. ומ''מ קשה לן שהרי דברי רבינו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמ''ש ובמקומות ההם אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר כתובה אלא א''כ הביא ראיה וכמו שנתבאר וכיון שכן היאך נקרא זה מודה מקצת וכבר נתבאר פ''ד מהלכות טוען ונטען שאין מודה מקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו אבל ודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון ולומר פרעתי כשהוא מודה ואומר לא פרעתיה ואומר אלמנה נשאתיה והיא אומרת בתולה נישאתי יש כאן שבועת התורה כיון שמתקנת הגאונים נגבית אף מן המטלטלין כך נ''ל: ונאמן הקטן וכו'. במשנה שם (דף כ"ח) אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זה כתב ידו של אבא של רבי ושל אחי זכור הייתי בפלונית שיצאת בהינומא וכו' ובגמרא א''ר הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו ופירוש שהוא מצטרף עם עד אחד שהיה גדול כשראה כן ודעת רבינו לפי מ''ש פ''ז ופי''ד מהלכות עדות דלא קיימא הא דרב הונא אלא אזה כתב ידו של אבא ושל רבי ושל אחי בלבד אבל הרבה מן המפרשים ז''ל ראיתי שפירשוה אפילו אהא דיצאתה בהינומא: וכל הדברים וכו'. כוונת רבינו שבמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בראיה כפי מה שנתבאר ובודאי אף במקום שכותבין אם נאבדה כתובתה והבעל מודה שלא פרעה ושנשאה אלמנה והיא טוענת שנשאה בתולה יש דין ביניהם כמו שכתבתי למעלה:

כסף משנה ונאמן הקטן להעיד בגדלו וכו'. כתב הריב''ש על זה צריך עד אחד שיעיד עמו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים. והרמב''ם כתב אם יש עדים שעשו לה המנהגות וכו' וכתב אח''כ ונאמן הקטן להעיד בגודלו ומלשונו זה אין להכריח אם ר''ל על עד אחד מן העדים אבל העד צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו:

לחם משנה היא אומרת בתולה נישאתי וכו'. כתב ה''ה ובהשגות אמר אברהם שבועת התורה אין כאן וכו' וכתב ה''ה ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תיקנו וכו'. נראה דרצה ה''ה לתרץ לפי הגירסא שגורס בדברי רבינו למעלה וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' דלפי גירסא זו אפילו הגרושה אינה גובה מן המטלטלים ותפסה ה''ה עיקר אבל לפי הגירסא האחרת שגורס בדברי רבינו שלא תגבה האלמנה אין כאן קושיא דכאן בגרושה והגרושה גובה מן המטלטלים. ומ''מ אני תמה טובא על דברי ה''ה שכתב שכיון שגובה מן המטלטלים לתקנת הגאונים דלא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד דהא בפ''ק דמציעא (דף ד') גבי שטר שכתוב בו סלעים ומלוה אומר ה' ולוה אומר שלש אמרו שם בגמרא אי נמי משום דהוי שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות והא התם בחוב איירי והחוב מדינא דגמרא גובה מן המטלטלין וא''כ לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד ולפי דעת ה''ה ז''ל אין ראוי לפוטרו משבועה וקושיא גדולה היא זו אם לא שנחלק בדוחק דשאני התם דהוי שטר ועיקר שטר לשיעבוד קרקעות הוא עשוי אע''פ שגובה ג''כ מן המטלטלין אבל הכא אין כאן שטר אלא הוי במקום שאין כותבין כתובה וכיון שגובה גם מן המטלטלין לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד: וכל הדברים האלו וכו'. כתב ה''ה כוונת רבינו שבמקום שאין כותבים [וכו' ובודאי אף במקום שכותבים] אם נאבדה וכו'. כלומר אע''פ שכתב רבינו וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין וכו' לאו למימרא דבמקום שכותבין לא שייך כלל מכל דינים אלו דה''ה במקום שכותבין אם נאבדה כתובתה אז יש דין ביניהם מענין השבועה אבל בדין הראשון דלא נאבדה לא שייך אלא במקום שאין כותבין:

כו * הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵרַשְׁתַּנִי נֶאֱמֶנֶת, שֶׁאֵינָהּ מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ הָאִשָּׁה שֶׁהוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי תֵּן לִי כְּתֻבָּתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ חַיָּב לִתֵּן לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ הַתּוֹסֶפֶת עַד [ק] שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁיָּצָא גֵּט עִם הַכְּתֻבָּה מִתַּחַת יָדָהּ:

ההראב"ד האשה שאמרה לבעלה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דברים הללו במות טלואות הם ואין להם טעם אם אינה מעיזה פניה וכאילו גט יוצא מתחת ידה היא מה בין עיקר לתוספת והרי כתובתה יוצאה מתחת ידה שהכל כתוב בכתובה ועוד במשנתנו לא חילק והוא מחלק. וכבר כתבתי כל הצורך לאחד מן החברים לבטל כל אלו הדברים. ואני אומר שלא אמרו נאמנת להנשא לכתחלה ולא לגבות כתובתה אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לא תצא וא''ת תינשא לכתחלה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה עכ''ל:

מגיד משנה האשה שאמרה לבעלה וכו'. מימרא בהרבה מקומות ועיקרה פרק אחרון דנדרים (דף צ"א) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרבה סברות נאמרו בזה יש מי שאומר שאינה נאמנת לינשא לכתחילה ואין צ''ל ליטול כתובה וזה דעת הר''א ז''ל בהשגות. וכתב שדברי רבינו במות טלואות הם. וכבר הקריבו עליהם קרבן הרבה מפרשים ז''ל והוכיחו בראיות שהיא נאמנת אף לינשא ועיקר. ולענין גביית הכתובה ג''כ הכריע הרמב''ן ז''ל כדברי רבינו והביא ראיה לזה בפ' האשה שנתארמלה והטעם מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש כתובה בתוספת אלו דבריו ז''ל וכדעת רבינו ופירושה ואין צ''ל נכסי צאן ברזל. ומ''מ ראיתי מי שסובר דדוקא כשאינה תובעת כתובה אלא שהיא באה לינשא אבל אם תבעה כתובתה אינה נאמנת דומיא דאמרה מת בעלי שנתבאר בסוף הפרק ויש לחוש לסברא זו אע''פ שיש חולקין:

כסף משנה האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה וכו'. כתב על זה הטור ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. וי''ל שהטעם שהוא חייב ליתן העיקר מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מ''ש ליכי אבל בתוספת אין מדרש וכ''כ ה''ה בסוף פרק זה בשם הרמב''ן וכ''כ הר''ן בסוף נדרים:

כז אָמַר לָהּ הַבַּעַל כָּךְ הָיָה גֵּרַשְׁתִּי וְנָתַתִּי לָהּ כָּל הַכְּתֻבָּה עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְכָתְבָה לִי שׁוֹבֵר וְאָבַד שׁוֹבְרִי. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּי וְלֹא יִתְחַיֵּב בְּתוֹסֶפֶת נֶאֱמָן וּמַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעִקָּר וְנִשְׁבָּע הוּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל הַתּוֹסֶפֶת:

מגיד משנה אמר לה וכו'. זה יצא לרבינו ממ''ש בפ' הכותב (דף פ"ט) הב''ע בשאין שם עידי גירושין מתוך שיכול לומר לא גירשתיה נאמן לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה. ומפרש רבינו שהוא לענין תוספת לפי שבעיקר כתובה אין שם מיגו וכפי מה שנתבאר בדעת רבינו:

לחם משנה (כו-כז) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' אמר לה הבעל כך היה וכו'. בפרק הכותב (דף פ"ט) פליגי שמואל ורב דשמואל מוקי מתניתין דהוציאה גט וכו' במקום שאין כותבין ולדידיה בגט גביא עיקר ותוספת במקום שאין כותבין וכי הוציאה כתובה אח''כ לא גביא כלל לא כתובה ולא תוספת. אבל לרב בגט גובה העיקר לבד וכשהוציאה כתובה אח''כ גובה תוספת והקשו ממתניתין דקאמרה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרע וקאמר בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי כלומר דמצי למימר כשהוציאה כתובתה פרעתיך בגט עיקר ותוספת והכי טענתי בעת ההיא בב''ד שהיה לה כתובה וכתבו לי שובר ואבד שוברי אלא לרב נהי דעיקר לא גביא מפני שכבר גבאתו בגיטה אבל תוספת תיגבי ותירצו הכא במאי עסקינן כשאין שם עידי גירושין מיגו דיכול לומר [לא] גירשתיה וכו' משמע דלשמואל אפילו בשיש עידי גירושין לא גביא כתובתה כלל דכבר גבתה עיקר ותוספת ואנן קי''ל כשמואל וכן פסקו בהלכות וכן דעת רבינו. וא''ת א''כ למה כתב רבינו מתוך שיכול לומר וכו' הא לשמואל לא גביא כלל כיון שכבר גבתה בגט וכ''ת דרבינו איירי במקום שכותבין כתובה הא אין כותבין שובר. וי''ל דאנן קי''ל דכותבין שובר וכ''פ רבינו בהלכות מלוה ולוה וא''כ איירי במקום שכותבין ושפיר אתי כשמואל וכ''ת א''כ למה כתב אם דרך אותו המקום שאין כותבין דגובה עיקר תגבה תוספת אליבא דשמואל י''ל דרבינו אזיל לטעמיה שכתב למעלה שאין גובין תוספת אלא בראיה ברורה וא''ת א''כ איך אמרו בגמרא שיהא נאמן לומר לשמואל פרעתי עיקר והתוספת ולכך לא יפרע אליבא דשמואל הא בגט לא היה יכול לגבות אלא התוספת. וי''ל דהוא אמר כששאלת ממני הכתובה אני הודיתי לך על העיקר ועל התוספת כדי שלא תשביעני ופרעתי לך הכל. וא''ת סוף סוף אמאי נאמן על התוספת אטו מאן דמפיק שטרא לחבריה יאמר לו פרעתי לך ועשית לי שובר ואבד שוברי וי''ל דשאני הכא כיון דודאי גבתה העיקר נאמן על התוספת לומר ג''כ פרעתי ועשית לי שוברי. והטור בסימן ק' כתב הוציאה גט ואין בידה וכו' ואם הוציאה כתובה בלא גט וכו' אם יש לה עידי גירושין אינו נאמן וכו' קשה דבתחילת לשונו נראה דפסק כרב דאמר הוציאה גט גובה העיקר וכו' דלא כשמואל בדיני ועוד דאפילו כרב לא פסק דכתב אח''כ ואם הוציאה כתובה וכו' אם יש לה עידי גירושין אינו נאמן ולרב הא נאמן לגבי עיקר דבגט גובה עיקר. וע''ק מה שהקשה הרב ב''י במ''ש ואם הוא במקום שאין רשאין וכו' וגובה הכל אפילו אין לה עידי גירושין דהא בגמרא לא קאמר אלא דאע''ג דלא מפקא גיטא גביא. ונראה לתרץ דודאי פסק כשמואל ומ''ש אינה גובה תוספת הוא מפני שהוא סבור שאין גובין התוספת אלא בראיה ברורה וכמ''ש הרמב''ם ז''ל ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום דפירוש הוציאה גט ר''ל עידי גט וכל גט האמור במתניתין הוא עידי גט ורשב''ג דקאמר שלא בגט ר''ל שלא בעידי גט ולכך כתב כן משום דהלכה כר''י דאמר הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום ולפי פירושו הדין הוא כן ומ''ש בגמרא אפילו שלא בגט גובה מן הסכנה ואילך לא הוי לר''י. מ''מ אני תמה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דרשב''ג דמן הסכנה ואילך כמו שהזכירו הטור: אמר לה הבעל וכו'. רבינו מפרש מ''ש בגמרא מיגו שיכול לומר וכו' לענין התוספת בלבד ובהכי מיתרצא הקושיא שהקשו התוס' (בד"ה מגו) דא''ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת:

כח הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה. אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ כְּתֻבָּה גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ בַּגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ. וְאִם דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה אֲפִלּוּ עִקָּר אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְנִשְׁבָּע הַבַּעַל שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתָהּ וְנִפְטָר:

מגיד משנה הוציאה גט וכו'. משנה שם והחילוק שחילק רבינו בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין מבואר בגמרא ובהלכות וכתב רבינו ונשבע היסת והטעם מפני שהוא כופר בכל:

כט הוֹצִיאָה שְׁתֵּי גִּטִּין וּשְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת. הוֹצִיאָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת וְגֵט אֶחָד אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. וְאֵי זוֹ מֵהֶן גּוֹבָה אִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בִּטְּלָה הָאַחֲרוֹנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אֶלָּא מִזְּמַן הָאַחֲרוֹנָה. וְאִם הָיָה בְּאַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן תּוֹסֶפֶת עַל חֲבֵרְתָהּ גּוֹבָה בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁתִּרְצֶה וּתְבַטֵּל הַשְּׁנִיָּה:

מגיד משנה הוציאה שני גיטין וכו'. משנה בפרק הכותב ושאר החלוקות ג''כ מבוארים שם במשנה וגמרא וברייתא שם:

ל הוֹצִיאָה שְׁתֵּי גִּטִּין וּכְתֻבָּה אַחַת אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ סְתָם עַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ. הוֹצִיאָה גֵּט וּכְתֻבָּה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל. אִם גֵּט קוֹדֵם לִכְתֻבָּה גּוֹבָה בְּגֵט זֶה עִקַּר כְּתֻבָּה אִם אֵין דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה וְגוֹבָה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּכְתֻבָּתָהּ זוֹ שֶׁהֲרֵי זָכְתָה בָּהּ בְּמִיתָתוֹ. וְאִם כְּתֻבָּה קָדְמָה אֶת הַגֵּט אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. שֶׁעַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ:

לא הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעְלִי כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וּמִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁאִם תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר אַחַר מוֹתוֹ תִּטּל כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ אִם בָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וְלֹא הִזְכִּירָה שֵׁם כְּתֻבָּה בָּעוֹלָם מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. בָּאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תְּנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי אַף לְהִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ שֶׁעַל עִסְקֵי הַכְּתֻבָּה בָּאָה וַהֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא מֵת. וְאֵין דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא אֶלָּא לִטּל כְּתֻבָּה מֵחַיִּים בִּלְבַד. בָּאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וּתְנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר דְּבָרֶיהָ עַל עִסְקֵי הַנִּשּׂוּאִין בָּאָה. אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה תְּנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי וְהַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא מַתִּירִין אוֹתָהּ וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם תָּפְשָׂה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ:

מגיד משנה האשה נאמנת וכו'. משנה וגמרא ביבמות פרק האשה שלום (דף קי"ד) וכתב רבינו שמשביעין אותה ופשוט הוא כדין כל הבא ליפרע מן היורשין: באה ואמרה וכו'. מימרא שם (קי"ז:) באה ואמרה וכו' בעיא באת''ל פסק רבינו כן כדרכו בכל הגמרא: אבל אם באה וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם ופסק רבינו כדין כל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כפי דעתו ז''ל:

כסף משנה האשה נאמנת לומר מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב''ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' ומשביעין אותה. הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ''ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא''כ אין מקום לשבועה זו. ומ''ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות: באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. ה''ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה''ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא. ושמא י''ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא:

לחם משנה באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה. הרב''י נתן טעם למה פסק כן ועי' בפסקי מוהר''י ן' לב הראשונים סימן פ':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן