הלכות אישות - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א הַבַּת מִיּוֹם לֵדָתָהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת י''ב שָׁנָה גְּמוּרוֹת הִיא הַנִּקְרֵאת קְטַנָּה וְנִקְרֵאת תִּינֹקֶת. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאָה כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם אֶלָּא כְּשׁוּמָא. אֲבָל אִם הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּגּוּף בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לַהֲבָאַת שֵׂעָר וְהִיא מִבַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרֵאת נַעֲרָה:

מגיד משנה הבת מיום לידתה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שעד הזמן הזה היא קטנה ומסקנא דגמרא בנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ז) כן. ומ''ש אפילו הביאה כמה שערות מפורש שם: אבל אם הביאה שתי שערות וכו'. שם ובפרק בא סימן (שם מ"ח) ודין הבוגרת הוא בהרבה מקומות:

לחם משנה הבת מיום לידתה כו'. ופסק כמ''ד תוך הזמן כלפני הזמן:

ב וַהֲבָאַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה נִקְרָא סִימָן הַתַּחְתּוֹן. וּמֵאַחַר שֶׁתָּבִיא סִימָן הַתַּחְתּוֹן תִּקָּרֵא נַעֲרָה עַד שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים. וּמִתְּחִלַּת יוֹם תַּשְׁלוּם הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים וָמַעְלָה תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת. וְאֵין בֵּין נַעֲרוּת לְבַגְרוּת אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד:

ג הִגִּיעָה לְי''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה. וּכְשֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים תִּהְיֶה נַעֲרָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת:

מגיד משנה הגיעה לי''ב וכו'. משנה שם פרק יוצא דופן בת עשרים שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית וכו' ומתבאר שם דתרתי בעינן בת עשרים וסימני אילונית:

לחם משנה וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת כ' תהיה נערה. כלומר לא תימא דהוי כמו הבאת שערות לאחר עשרים דלא מהני כיון דנראה בה סימני אילונית אלא כיון דנראה בה בשנת עשרים הוי כקודם עשרים והוי נערה:

ד * הָיְתָה בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנִרְאוּ בָּהּ ( כָּל) סִימָנֵי אַיְלוֹנִית הֲרֵי הִיא אַיְלוֹנִית. וְאִם לֹא נִרְאוּ בָּהּ (כָּל) סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת ל''ה [א] שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

ההראב"ד היתה בת כ' שנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה השיעור איני יודע מהו והיה לו לומר היתה בת עשרים שנה שנכנסו בה שלשים יום עכ''ל:

מגיד משנה היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כך נמצא בספרי רבינו ולפי זה הוא מפרש שמה שאמרו שם שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה ומסקנא דגמרא הכין הוא שיצאו שעתידין לצאת עדיין דכיון דאינה חסרה אלא שלשים יום הרי היא כאילו נשלמו וקורא שיצאו. אבל כל שאר המפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר דכיון דהיא בת י''ט ושלשים יום משנת עשרים הרי הן חשובין שנה וכאילו נשלמו לה עשרים. וכ''כ בהשגות א''א זה השיעור איני יודע וכו' וכ''נ עיקר: ואם לא נראו בה וכו'. שם גבי סריס דבעינן רוב שנותיו בשלא נולדו בו סימני סריס והוא הדין לאילונית ומוכרח הוא. ובקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית ואע''פ שיש באיש חילוק כמו שיתבאר בפרק זה סובר רבינו דבאילונית בעינן כולהו:

כסף משנה היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כתב ה''ה אבל כל שאר מפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר וכו'. הטור כתב על מה שנמצא בספרי רבינו שהוא ט''ס וכך יש להגיה אם היא בת י''ט שנה ושלשים יום אם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא: כתב ה''ה בקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית ואע''פ שיש באיש חילוק סובר דבאילונית בעינן כולהו. ול''נ דאף לספרים דלא גרסי כל מאחר שלא כתב באילונית נראה בה אחד מסימני אילונית כמ''ש בסריס נראו בו אחד מסימני סריס משמע דבאילונית כולהו סימנין בעינן:

לחם משנה פחות שלשים יום כו'. קשה לפירוש רבינו ז''ל דאמרינן בגמרא (דף מה:) בפרק יוצא דופן גבי ההיא מתניתין דקטן וקטנה [שלשים] יום בשנה [חשוב שנה] והשתא לדעת המפרשים אתי שפיר דלהכי חשובים שנה אבל לדעת רבינו ז''ל אין טעם ולכך כתב הטור ז''ל שהוא טעות סופר:

ה הִגִּיעָה לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת אַיְלוֹנִית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֶה בָּהּ סִימָן מִסִּימָנֵי אַיְלוֹנִית. נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאַיְלוֹנִית אֵין לָהּ יְמֵי נַעֲרוּת אֶלָּא מִקַּטְנוּתָהּ תֵּצֵא לְבַגְרוּת:

מגיד משנה נמצאת למד וכו'. מפורש ביבמות פרק הערל (דף פ') דאילונית מקטנותה יוצאה לבגרות:

לחם משנה הגיעה לזמן הזה וכו'. הא אם הביאה הוי גדולה כיון שלא הביאה סימני אילונית ומ''ש בברייתא בפרק הערל (דף פ) דאפילו הביאה לאחר מכאן הרי היא אילונית היינו כשהביאה סימני אילונית: נמצאת אתה למד כו'. קשה דאיך נלמד מן האמור הא עם כל האמור אפשר לומר דהאילונית למפרע נעשת גדולה מבת י''ב ויום אחד ותקרא נערה עד ששה חדשים למפרע כדהוה סבור רב יוסף בפרק הערל (שם) שהקשה לרב דאמר שתים עשרה וכו' נעשה סריס למפרע והקשה רב יוסף לרב אילונית לר''מ יהא לה קנס כלומר דלמפרע נעשת נערה מבת י''ב ויום אחד ותירץ אביי מקטנותה יצאה לבגר כלומר דנערות תליא בסימנים וא''כ מאין למד ממה שכתב לעיל סברת אביי יותר מסברת רב יוסף. ויש לומר דכיון דאמר לעיל כשהביאה מבת עשרים שתי שערות אז תקרא נערה א''כ ודאי שהנערות תלוי בסימנים דאם לא כן היה לנו לומר דלמפרע נעשת נערה מבת י''ב ויום אחד אלא ודאי דנערות תליא בסימנין ואילונית שאין לה סימנין מקטנותה יצתה לבגר:

ו וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי אַיְלוֹנִית. כָּל שֶׁאֵין לָהּ דָּדִין. וּמִתְקַשָּׁה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְאֵין לָהּ שִׁפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים. וְקוֹלָהּ עָבֶה וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה. וְהַנַּעֲרָה וְהַבּוֹגֶרֶת וְהָאַיְלוֹנִית כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן נִקְרֵאת גְּדוֹלָה:

מגיד משנה ואלו הן סימני אילונית וכו'. ביבמות פרק הערל (שם) ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים רבן שמעון בן אלעזר אומר כל שקולה עבה ואינה נכרת בין אשה לאיש. ופסק רבינו כדברי כולם וסובר שכל אחד מוסיף על דברי חבירו:

ז וְיֵשׁ בְּבַת סִימָנִין מִלְּמַעְלָה וְהֵן הַנִּקְרָאִין סִימָן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ הֵן. מִשֶּׁתַּחֲזִיר יָדֶיהָ לְאָחוֹרָהּ וְיֵעָשֶׂה [ב] קֶמֶט (בִּמְקוֹם הַדָּדִין). וּמִשֶּׁיַּשְׁחִיר [ג] רֹאשׁ הַדָּד. וּמִשֶּׁיִּתֵּן אָדָם יָדוֹ עַל עֹקֶץ הַדָּד וְהוּא שׁוֹקֵעַ [ד] וְשׁוֹהֶה לַחֲזֹר. וּמִשֶּׁיִּפָּצֵל רֹאשׁ [ה] חֹטֶם הַדָּד וְיֵעָשֶׂה בְּרֹאשׁוֹ [ו] כַּדּוּר קָטָן. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ מִשֶּׁיִּפָּצֵל הַחֹטֶם עַצְמוֹ. וְכֵן [ז] מִשֶּׁיִּטּוּ הַדָּדִין. וּמִשֶּׁיִּתְקַשְׁקְשׁוּ [ח] הַדָּדִין. וּמִשֶּׁתַּקִּיף הָעֲטָרָה [ט] שֶׁהוּא מְקוֹם הַבָּשָׂר הַתָּפוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הָעֶרְוָה לְעֵמַּת הַבֶּטֶן. וּמִשֶּׁיִּתְמַעֵךְ [י] הַבָּשָׂר הַזֶּה וְלֹא [כ] יִהְיֶה קָשֶׁה:

מגיד משנה ויש בבת סימנין מלמעלה וכו'. הסימנין האלו הם בפרק יוצא דופן (נדה מז) דברי תנאים במשנה ובגמרא וידוע שאין הסימנין מועילים קודם הגעת זמן ולא עדיפי סימנין אלו משתי שערות וזה פשוט ומוכרח שם ונפסקה הלכה בגמרא שם כדברי כל התנאין להחמיר ופירשו בהלכות שאם הביאה אחד מסימנין אלו מחזיקין אותה כגדולה שלא תמאן וכקטנה שלא תחלוץ עד שתביא שתי שערות וגם זה ברור. ובפרק בא סימן (דף מ"ח) מבואר שם הביאה שתי שערות שוב אין משגיחין בעליון וגם כן מבואר שם שדעת חכמים הוא שאי אפשר לעליון לבא אלא אם כן בא התחתון ומפרש רבינו שאי אפשר שיבואו כל הסימנין העליונים קודם התחתון ונתבארו דברי רבינו. ויש בדברים אלו שיטה אחרת שיש מן הסימנין האלו שהן סימני בגרות:

לחם משנה ויש בבת סימנים וכו' (ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדין כו'). רבינו ז''ל לא גריס בברייתא סימני בגרות וסבירא ליה דכל הני סימני נערות הן אע''פ שבפירוש המשנה לא כתב כן. ופסק כדברי כולן להחמיר שכן אמר ואע''ג דאמר דחד מתני לה אהא וחד מתני לה אההיא ברייתא דמעשר ורבינו ז''ל פסק בהלכות מעשרות דהלכה גם כן כדברי כולן להחמיר אין חשש בזה דאפשר דהא והא איתא ואע''ג דמר מתני לה אהא ומר אהא אפשר דכתרוייהו אמרן רב ולכך פסק הכא והתם להחמיר: ויש בבת סימנים מלמעלה וכו'. כתב ה''ה ז''ל ומפרש רבינו ז''ל שאי אפשר שיבאו כל הסימנים העליונים וכו'. קשה למה כתב שהוא מפרש במשנה כך דודאי מתני' לא קאמר אלא חד סימן העליון לבד אי אפשר שיבא אלא א''כ יש התחתון אבל משום דלדידן מספקא לן הי מינייהו הוי כדקאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב רבינו ז''ל שאי אפשר שיבאו כולן אבל מתניתין לעולם לא קאמר אלא עליון. וי''ל דכיון דמתניתין רבי אמרה ורבי מסופק שאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב שרבי שאמר כן כוונתו כך הוא כיון שהוא מסופק: (ובקונטרס אחר מצאתי זה הלשון שאכתוב ועוד לשונות אחרות והואלתי להציגם פה ולכתוב כל דבר ודבר במקומו כדי להקל על המעיין): ויש בבת סימנים מלמעלה וכו' ומשיתקשקשו הדדין כו'. בגמרא פרק יוצא דופן (דף מ"ו) תנו רבנן אלו הם סימני בגרות רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר כשיתקשקשו הדדין רבי יוחנן (בן ברוקא אומר משיכסיף ראש החוטם וכו') משיפצל ראש החוטם רבי יוסי אומר משתקיף העטרה רבי שמעון אומר משתמעך הכף ע''כ. וכאן הזכיר רבינו ז''ל אלו הסימנים עם סימני נערות ומבואר בסמוך באומרו הרי היא ספק בין נערה לקטנה דמשמע דס''ל דאלו סימני נערות ולשון הברייתא קשה לזה ששם אמרו דאלו הד' הם סימני בגרות ואילו שרבינו ז''ל היה גורס סימני נערות: ומשיפצל ראש חוטם הדד וכו'. הפרש הפירוש הוא דלפירושו הוא שהחוטם יעשה ראש אחר שהוא כדור ולפירוש רבותיו אינו אלא שיעשה החוטם עצמו והגירסא הנכונה בדברי רבינו ז''ל ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו, וכן בסמ''ג: עוד ראיתי ונתון אל לבי לכתוב באלו ההלכות קצת קושיות הנופלות על הסמ''ג מפני שהוא ורבינו ז''ל הכל הולכים אל מקום אחד. במנין השניות כתב סמ''ג בלאוין ק''י ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לה הפסק ובס''א מצאתי ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם רק שמן האב אין לה הפסק ומן האם אית ליה הפסק x וכל אחד מהנוסחאות הם דברים תמוהים דהם נגד דברי הגמרא דבהדיא אמרו בפרק כיצד אמר רב ארבע נשים יש להם הפסק ונקיט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו ופירשו שם כלת בתו ובהני אין שום מחלוקת כלל ודברים אלו צריך עיון. עוד כתב בעשין נ' (בהלכות מיאון) גבי סימני בגרות דרש''י ז''ל מפרש שהם שמונה כולם מבגרות וכו' נראה שהיה לו פירוש אחר משא''כ בפירוש שלנו דמפרש דשיעורא דר''י דמתניתין ודברייתא הכל דבר אחד וא''כ לא הוי ח'. וכתב עוד ואותו לשון שסתר רבינו שלמה הוא בספר רמב''ם וכו' ונראה ודאי דרבינו אינו גורס שם בברייתא אלא אלו הן סימני נערות וכולן הם סימני נערות וכ''נ מה''ה ז''ל לא כמו שהבין סמ''ג שעם היות לרבינו ז''ל גירסתנו בגמרא פירש מה שפירש ולכך הוקשה לו מה שהקשה רש''י ז''ל ורבינו ז''ל לא הזכיר סימני בגרות כלל אלא משמע דס''ל דהכל הם סימני נערות. עוד יש לי להקשות שם בדברי סמ''ג קושיא חזקה שהוא כתב כל הדינים האלו שכתב כאן רבינו ז''ל וכתב הגיע לשנת עשרים [פחות שלשים] ולא הביא שתי שערות [למטה] והביא שתי שערות בזקן אע''פ וכו' עד שיולדו לו וכו' וא''כ משמע דהבאת שתי שערות בזקן לא הוי כהבאת שתי שערות במקומות הידועות שא''כ שאפילו שהביא כל סימני סריס כיון שהביא שתי שערות קודם עשרים וכמו שאמרו בברייתא דפרק הערל ונתבאר שם סגי אלא ודאי שאין הבאת שתי שערות בזקן חשוב כהבאת שתי שערות כדכתבו התוס' בפרק הערל ולזה כתב שתי שערות במקומות הידועות להבאת שער וכן למטה כתב שתי שערות אלו צריך שיהיו במקום הערוה וכו' א''כ תימה איך כתב שם בעשין נ''ב גבי מצות חליצה ואח''כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה הא שתי שערות בזקן לאו כלום הוא וצ''ע:

ח כָּל אֵלּוּ הַסִּימָנִין שְׁמוֹנָה. נִרְאֶה בַּבַּת סִימָן אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אוֹ כֻּלָּן וְהִיא בַּת י''ב שָׁנָה אוֹ פָּחוֹת אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה. נַעֲשֵׂית בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְנִרְאֶה בָּהּ סִימָן הַתַּחְתּוֹן אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ. וְאִם לֹא נִרְאֶה הַתַּחְתּוֹן וְנִרְאֶה בָּהּ אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ * הֲרֵי [ל] הִיא סָפֵק בֵּין נַעֲרָה לִקְטַנָּה וְדָנִים בָּהּ לְהַחֲמִיר. וְאִם נִרְאוּ כֻּלָּן [וְלֹא נִרְאֶה סִימָן הַתַּחְתּוֹן] הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה וַדָּאִית. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּן אֶלָּא כְּבָר בָּא סִימָן [מ] הַתַּחְתּוֹן וְנָשַׁר:

ההראב"ד הרי היא ספק וכו'. א''א ואם הביאה שתי שערות עדיין היא ספק בין נערות לבוגרת עכ''ל:

ט הַבַּת שֶׁיָּלְדָה אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאָה סִימָנִים לֹא תַּחְתּוֹן וְלֹא עֶלְיוֹן הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה. בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִין:

מגיד משנה הבת שילדה אחר י''ב וכו'. ביבמות פ''ק (דף י"ב) בנים הרי הן כסימנין ומפורש בשאר מקומות. ומ''ש רבינו אחר י''ב, א''א שהוא סובר שא''א לה לילד קודם לכן וגורס בפ''ק דיבמות לעולם שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר שאע''פ שאפשר לה לילד קודם לכן אין בנים כסימנין אלא למאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי''ל כלפני זמן אין בנים כסימנין אלא כשילדה לאחר זמן וכבר כתב הוא בפרק י''ט בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות וכו' ומוכרח שם מדבריו שהבת מתעברת וממאנת אע''פ שיולדת ולד של קיימא שהוא סובר שהיא מתעברת בקטנות ובזמן שהיא יכולה למאן. והסוגיא שביבמות קשה לזה הפי' שא''כ מצינו חמות ממאנת. ויש לתרץ שהוא סובר בודאי אחר שילדה אינה יכולה למאן אבל בין עבור ללידה ממאנת. ועדיין קשה דהא משכחת לה במקדש הבת בבטן אמה ואחר שהוכר עוברה ורבינו סבר שהיא מקודשת כנזכר פ''ז וי''ל דלאו ודאי תמות היא בשעת מיאון ומדברי הרבה מן המפרשים נראה שאפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות אבל כל זמן שילדה הרי בנים כסימנין משעת עבור ואפילו מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן וזה נראה מדעת הר''א ז''ל ממה שכתב פרק י''ט בהשגות וכ''נ מן הסוגיא שם פרק נושאין על האנוסה:

לחם משנה הבת שילדה אחר י''ב שנה וכו'. כתב ה''ה ז''ל ויש לתרץ וכו'. לכאורה נראה דסותר מ''ש למעלה שאם ילדה קודם זמן שאינם סימנים שהרי כאן דאינה יכולה למאן אחר שילדה ומשמע דאפילו בתוך י''ב א''כ מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי אינה יכולה למאן מ''מ דהרי הם כסימנים וא''כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי כתב רבינו ז''ל אחר י''ב. ואולי יש לומר דאע''ג דאינם סימנים מ''מ לענין שאינה יכולה למאן חשיבי כסימנים ותהא מקודשת דומה למ''ש התוספות בשם ר''י בפירקא קמא בד''ה שכבר ילדו דאע''ג דבקטנה איירי וכו' הכוונה שם דבמיאון היקלו. ואפשר לפרש לשונו ולומר דה''ק אי אפשר שמ''ש רבינו ז''ל אחר י''ב הוא מפני שגורס בפירקא קמא דיבמות תתעבר ותמות ולפי זה מ''ש הוא אליבא דכ''ע בין למ''ד תוך הזמן כלפני הזמן בין למ''ד כלאחר דזה ודאי אי אפשר שאיך יתרץ הגמרא הקושיא שהקשה איני והאמר שמואל וכו' אלא ודאי ע''כ צריך לגרוס שם שמא תתעבר ושמא תמות וצ''ל דסוגיא דהתם דסבירא לה דאפשר לעיבור קודם זמן אתיא כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ומפני כך בין קודם י''ב בין לאחר י''ב בנים הרי הן כסימנים ולא מצינו חמותו ממאנת אבל למ''ד תוך זמן כלפני זמן אין לומר דקודם י''ב בנים הרי כסימנים והכי מוכח בפרק י''ט דכתב בת הממאנת וכו' וא''ת א''כ למ''ד תוך זמן כלפני זמן מצינו חמותו ממאנת וכ''ת דס''ל דא''א להתעבר קודם י''ב זו אי אפשר שהרי כתב הרב בת הממאנת לכך נראה דודאי ס''ל דא''א להתעבר קודם שתים עשרה ומ''מ בת הממאנת הוא בין עיבור ללידה וזהו שכתב רבינו ז''ל אחר שתים עשרה מפני דס''ל כמ''ד תוך זמן כלפני הזמן דהכי קי''ל ולדידיה אי אפשר להתעבר קודם י''ב כן נראה לפרש לשון רבינו ז''ל:

(ובקונטרס אחר מצאתי כתוב זה): הבת שילדה וכו'. לבאר עוד לשון זה אומר דמה שכתבתי ואולי י''ל הוא הנכון. והנה ה''ה ז''ל מפרש כפירוש התוספות ז''ל שכתבו שם דלמקשה הוה ניחא ליה דאע''ג דהיא קטנה מ''מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה ומה שמקשה הגמרא אינו אלא לרבא בר לואי ופירשו כל הסוגיא בדרך זה ואמר שמ''ש בנים הרי הם כסימנים הוא משעת העיבור כמ''ש ה''ה ז''ל בשם הר''א ז''ל ולזה כתב ה''ה ז''ל דסוגיא זו אינה אלא למ''ד תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי''ל דהוי כלפני הזמן ס''ל כסברת המקשה מ''מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה זהו דעת הרמב''ם ז''ל. וכתב עוד ויש לתרץ וכו' כלומר אם תקשה לפי זה איך כתב רבינו בת הממאנת דמשמע דממאנת בקטנות והא לפי זה אינה ממאנת מפני שנראת גדולה כסוגיא דיבמות לזה תירץ דסובר רבינו ז''ל דכשמתעברת תוך י''ב ממאנת עד שתלד דלא שייך סברא זו דנראת גדולה אלא כשיולדת אבל בשעת העיבור אינה נראת גדולה וזהו הדרך הנכון והדרך האחר שכתבתי ואפשר לומר וכו' נראה שהוא דחוק. (ויש נוסחא אחרת בלשון זה שכתוב כן). אפשר שרבינו ז''ל גורס בפ''ק (דף י"ב) שמא תתעבר ותמות ואפשר ליישב הגירסא בגמרא כפי גירסא זו בכה''ג והכי פירושו ואלא קשיא הך כיון דאת אמרת תמות א''כ הך דכבר ילדו עכ''פ בגדלות אחר י''ב וא''כ היה לו לומר שכבר גדלו ותירץ רב ספרא שאמר שכבר ילדו לומר שאע''פ שלא הביאו שערות אחר י''ב מ''מ בנים הרי הם כסימנים. ולפי זה מ''ש רבינו בת הממאנת שהוא אחר שתים עשרה והוא בין עיבור ללידה וכמ''ש ה''ה ז''ל והשתא קאי ויש לתרץ על כל הפירושים בין למה שכתב אפשר וכו' יהיה פירוש רבינו ז''ל שם אחר י''ב ולמה שכתב או שהוא סובר. (עוד מצאתי לו קונטרס אחר וכ"כ שם). במ''ש ה''ה ז''ל גבי בת הממאנת כתבתי שיש בו שתי גירסאות. הגירסא הראשונה היא אי אפשר שהוא סובר שאי אפשר לה לילד קודם לכן וגורס בפ''ק דיבמות שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר וכו' והטעם לגירסא זו לומר דע''כ אי אפשר שגורס במסקנא בפ''ק שמא תתעבר ותמות דא''כ איך תירץ לקושיית הגמרא שאומר שכבר ילדו ולא אמר גדלו אלא ודאי הוא סובר וכו' וגורס במסקנא אלא לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך כו' כגירסתנו. והגירסא הב' היא אפשר שהוא סובר שא''א לילד וכו' וגורס בפ''ק וכו' או שהוא סובר וכו'. ופי' גירסא זאת דרבינו ז''ל אפשר שיגרוס שם בפ''ק לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך. וכבר ישבתי במקום אחר גירסא זאת בגמרא. ונוסחא זאת בדברי ה''ה ז''ל בספר כ''מ. ולפי גירסא זו מ''ש ה''ה ז''ל וכתב הוא בפי''ט בת הממאנת כו' הוא סיוע לפירוש שכתב שהוא סובר ותיובתא לפירוש קמא שכתב אפשר שהוא סובר וכו' ומ''ש אח''כ והסוגיא שביבמות קשה לזה הפירוש הוא בהפך שהוא קשה לפירוש בתרא וסיוע לפירוש קמא ולכך כתב לזה הפירוש וכתב יש לתרץ וכו' שתירץ הכל תירוץ הקושיא של וכתב הוא בפי''ט לפירוש קמא דהתם היא שילדה אחר י''ב ונתעברה ומיאנה בין עיבור ללידה ומ''ש שמא תתעבר ותמות ר''ל כשילדה קודם י''ב ותירוץ הסוגיא שביבמות לפירוש בתרא דבין עיבור ללידה ממאנת ולא משכחת חמותו ממאנת כדכתב ואכתי קשיא לי לפירוש בתרא דקאמר דסוגיא דאמר בנים הרי הם כסימנים אתי כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן וכו' א''כ כשאמר בגמרא אית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה לר' יהודה למה הוצרכו לומר דנפקא לן לר''י לימא נפקא מינה למ''ד תוך הזמן כלפני הזמן דבבנים מודה דעדיפי מסימנים ועדיף הך נפקותא מהך דאמר השתא דעל הא קשה מה שהקשו התוספות ז''ל למה הוצרכו לומר כן לאוקומי מתני' כר''י כו' בלאו הכי מוקמינן ליה כר''י כו' וכדהקשו שם התוס'. ונראה דה''ה דהוה מצי למימר כן אלא ר''ל מילתא דאית בה נפקותא לסברא דתנאי אבל הך נפקותא דלמ''ד תוך הזמן היא סברת אמורא יחידאה. עוד כתב בסוף הלשון וכן נראה מן הסוגיא בריש פרק נושאין על האנוסה (דף ק') טעמו דשם אמרו על מתני' דהוא אונן עליהם והם אוננים עליו דלא משכחת לה אלא בזנות ותיובתא דשמואל ותירצו משכחת לה בממאנת והקשו ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן וכו' שמא תתעבר ותמות וכו' ותירצו משכחת לה בקידושי טעות ואי איתא מאי דקאמר רבינו ז''ל דמשעת עיבורה אינה נחשבת גדולה א''כ עדיין משכחת לה דממאנת דמיאנה בין עיבור ללידה אלא ודאי שכדברי הראב''ד ז''ל עיקר. וקשה לזה דאם נאמר דרבינו ז''ל סובר כפירוש בתרא דפירש ה''ה ז''ל דגורס בפ''ק דיבמות שמא תתעבר ושמא תמות וסוגיא אתיא כמ''ד תוך זמן כלאחר הזמן אין מקום לקושיא זו כלל ואתי שפיר אותה סוגיא לדעת רבינו ז''ל דלא מצי לאוקומי התם במיאנה בין עיבור ללידה דכיון דההיא סוגיא סברה שמא תתעבר ותמות כדמשמע התם א''כ העיבור בקטנות גורם המיתה אע''פ שתלד בגדלות וכמ''ש התוספות בפ''ק דיבמות ואי אפשר שתתעבר בקטנות אבל אם נאמר כפירוש קמא דפירש ה''ה ז''ל דגורס רבינו ז''ל שמא תתעבר ותמות ודאי תפול קושיא זו דהוא סובר דאפשר לה להתעבר בקטנות אפילו שנאמר תתעבר ותמות ולילד בגדלות וממאנת בין עיבור ללידה וא''כ בכה''ג הוה מצי לתרוצי התם וא''כ נראה לכאורה דלא כתב ה''ה ז''ל וכן נראה מן הסוגיא וכו' אלא לפירוש קמא שפירש בדברי רבינו ז''ל והוא דוחק שהרי אפשר לפרש בדבריו כפירוש בתרא ואין כאן קושיא. ונראה לומר דאפילו לפירוש בתרא יש הכרח לדעתו של הר''א ז''ל דלדעת רבינו ז''ל מה מקשה התם מדרב ביבי לימא רב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות וקאמר כדאמרו בפ''ק ואין כאן קושיא דממאנת בין עיבור ללידה ומשכחת לה שפיר ובשלמא לדעת הר''א ז''ל אתי שפיר דאפילו שנאמר שמא תתעבר ושמא תמות פריך שפיר התם משום דע''כ אתה צ''ל דבנים הרי הם כסימנים כדתירצו בפ''ק וא''כ משעת העיבור הוי גדולה ואינה יכולה למאן נמצא דקושיית הגמרא שייכא בין שנאמר שמא תמות בין שנאמר תמות ודאי. ורבינו ז''ל יתרץ דהסוגיא דבפרק נושאין סברה שמא תתעבר ותמות ודלא כסוגיא דפ''ק והם מתחלפות אבל לפירוש קמא שפירש ה''ה ז''ל בדברי רבינו ז''ל קשה ההיא סוגיא כדפרישית. ויש ליישב דע''כ לא קאמר ה''ה ז''ל דממאנת בין עיבור ללידה אפי' לפירוש קמא אלא לדידן דקי''ל תוך הזמן כלפני הזמן ולכך העיבור שהיה לפני הזמן לא חשיב סימן אלא הלידה שהיא אחר הזמן אבל למ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ודאי דהעיבור אפילו שיהיה בקטנה חשיב סימן ולכך לא תירץ בפרק נושאין דמשכחת לה בממאנת בין עיבור ללידה דאותה הסוגיא אתיא אפילו כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ותירץ תירוץ השוה לשניהם. וא''ת לפירוש קמא דאפשר להתעבר בקטנות ולילד בגדלות למה מיהדר הגמרא בפ''ק ממאי דאמר שמא תתעבר ושמא תמות הא יש לישבו כשנתעברה בקטנות ותלד בגדלות דפעמים חיה וכדהקשו שם התוספות ז''ל. וי''ל דסובר רבינו ז''ל דאז ודאי חיה ולא שייך לומר שם שמא תמות כיון שהלידה בגדלות דבתר לידה אזלינן. (ע"כ מצאתי בקונטריסים):

י הַבֵּן מִשֶּׁיִּוָּלֵד עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִקְרָא קָטָן וְנִקְרָא תִּינוֹק וַאֲפִלּוּ הֵבִיא כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ סִימָן אֶלָּא שׁוּמָא. הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לְשֵׂעָר. וְהוּא מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרָא גָּדוֹל וְנִקְרָא אִישׁ:

מגיד משנה הבן משיולד כו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ה): ואפילו הביא כמה שערות וכו'. שם מבואר: הביא שתי שערות למטה וכו'. שם בן י''ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן:

יא הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס הֲרֵי הוּא קָטָן עַד שֶׁיִּהְיֶה * בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה * וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן. אִם נִרְאֶה בּוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס הֲרֵי הוּא סָרִיס וְדִינוֹ [נ] דִּין הַגָּדוֹל לְכָל דָּבָר. וְאִם לֹא נִרְאֶה בּוֹ סִימָן מִסִּימָנֵי סָרִיס עֲדַיִן קָטָן הוּא עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶן אוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ל''ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

ההראב"ד בן כ' וכו'. כתב הראב''ד ז''ל שנכנס שלשים יום בשנת כ' עכ''ל: ולא הביא שתי שערות בזקן. א''א אנו אין לנו אלא שזה שלא הביא ב' שערות בזקן הוא סימן סירוס וקי''ל כר''י דאפילו באחד מהם ואין אנו צריכים עוד לסימן אחר עכ''ל:

מגיד משנה הגיע לזמן הזה וכו'. שם מבואר. ומ''ש בן עשרים שנה פחות שלשים יום הוא כפי דעתו הנזכר למעלה בדין הבת וכבר כתבתי שחלקו עליו ז''ל. ואף כאן ג''כ כתוב בהשגות א''א שנכנס שלשים יום בשנת עשרים ע''כ ועיקר: הגיע לזמן הזה וכו'. חילוק זה שכתב רבינו שאם הביא שתי שערות בזקן דבעינן כל סימני סריס ואם לא הביא אין צריך אלא אחד הוא בפרק הערל (יבמות דף פ') איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהו כולם ר''י אמר אחד מהם היכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כולם כי פליגי בשלא הביא ובהלכות והלכתא כר''י. וא''ת והלא שאין לו זקן הוא אחד מסימני סריס כמו שיתבאר בסמוך וא''כ זה שהביא שתי שערות בזקן היאך אפשר שיהיו בו כל סימני סריס והלא חסר מהם זה כבר תירצו בתוס' דאין לו זקן ר''ל נתמלא זקנו. ומכל מקום הלשון שכתב רבינו ולא הביא שתי שערות בזקן אם נראה בו אחד מסימני סריס השיג עליו הר''א ז''ל ואמר דכיון דלא הביא שתי שערות בזקן הרי יש לו סימן אחד מסימני סריס ואין צריך יותר דהא בחד סגי לר''י דקי''ל כותיה. וי''ל לדעת רבינו דאע''ג דלא הביא שתי שערות בזקן אכתי בעינן סימן אחר ולשון הגמרא מוכיח כן דקאמר דפלוגתייהו בלא הביא וקאמר ר''י באחד מהן ואם לא היה צריך לסימן אחר היה לו לומר הרי הוא סריס. ולדעת הר''א ז''ל לא משכחת לה ששאר סימני סריס יועילו כלל אלא הכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן כמו שיתבאר בסמוך בדעתו ז''ל וזה דבר תימה שא''כ למה הוזכרו שאר סימנין ובסמוך יתבאר: ואם לא נראה בו סימן וכו'. שיעור החמש ושלשים שנה ויום אחד מפורש בנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ה) עד רוב שנותיו:

לחם משנה הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות וכו'. לפי מה שפירש הראב''ד ז''ל דהכל תלוי בהבאת שתי שערות א''כ היכי קאמר בגמרא פרק הערל (דף פ':) לא רב נחמן סיכי דיקנא הוה ליה דלפי דעתו אי הוה ליה סיכי דיקנא למה היה אומר אם בשרו היה מעלה הבל איתיב ליה ברת הא בלאו הכי סגי כיון שהיה לו שתי שערות וכי תימא ודאי זו אינה קושיא דסיכי דיקנא אינן שתי שערות אלא צמיחת הזקן קצת ומשום הכי צריך סימן אחר א''כ מה הקשה לו ה''ה ז''ל למה הוזכרו שאר סימנין [הא] לא הוזכרו אלא שיהיה לו סיכי דיקנא דאז ודאי אין דנין אותו כסריס ולא הוזכרו שאר הסימנין וא''כ מה מקשה לו ה''ה ז''ל. ואם לא הבין זה בדברי הראב''ד ז''ל אלא שהוא סבור דסיכי דיקנא הוו שתי שערות א''כ למה אינו מקשה לו הקושיא שהקשיתי. ונראה לתרץ דה''ה ז''ל הבין שהראב''ד ז''ל מפרש דברי הגמרא כך אלא הא דאמר רבה בר אבוה כו' כמאן כרב הונא כלומר ונפשוט מהכא דהלכה כרב הונא כיון דרבה בר אבוה מסייע ליה ולא אתי ככללין דרב הונא ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותירץ הגמרא דאי משום הא לא תסייעיה לרב הונא דרבה בר אבוה דעת שלישי יש לו דסובר דאע''פ דיש לו שתי שערות צריך שיהיה לו סימן אחר לשנאמר שאינו סריס ואם כן מיניה לאו סייעתא אבל אינו מפרש הראב''ד ז''ל כמאן כרב הונא כלומר דהוא דוחק דרבה בר אבוה אתי דלא כרבי יוחנן שאם זה הוא הפירוש ודאי שאין מקום לתירוץ הגמרא במה שתירץ דלא אתי כחד מינייהו דכ''ש דהשתא קשה טפי אלא הפי' הוא כמו שכתבתי ולכך לא השיג עליו מדברי הגמרא דרבה בר אבוה דעת שלישי ולא קי''ל כותיה אלא כרבי יוחנן לגבי רב הונא:

יב הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא הֲרֵי זֶה סָרִיס אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֶה בּוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס. הִגִּיעַ לִשְׁנַת עֶשְׂרִים פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס אֵינוֹ סָרִיס. אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּקַטְנוּתוֹ עַד שֶׁיִּוָּלְדוּ לוֹ כָּל סִימָנֵי סָרִיס אוֹ * עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ל''ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

ההראב"ד עד שיהיה בן ל''ה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולא אפילו נולדו בו השאר שהרי חסר סימן זה שהוא גדול מכולם עכ''ל:

מגיד משנה הגיע לשנת עשרים וכו'. וכבר הזכרתי שהמפרשים ז''ל סוברים שנת עשרים שנכנס בה שלשים יום. ומ''ש רבינו עד שיולדו לו כל סימני סריס הוא מן הסוגיא שהזכרתי היכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כלם. והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א ולא אפילו נולדו בו השאר (כולם) שהרי חסר סימן זה שהוא גדול מכולם ע''כ והוא מפרש כ''ע לא פליגי דעד שיהו כולם וא''א שהרי חסר מהם סימן גדול זה הילכך אינו נדון כסריס בשום צד כי פליגי בשלא הביא דר''י סבר באחד מהם והרי יש לו שזהו סימן אחד מהם ורב הונא סבר בעינן כולהו. ולפי שיטה זו יש לתמוה לר''י דקי''ל כוותיה וכמ''ש הוא ז''ל למעלה למה הוזכרו שאר סימנים והלא אינן מעלין ולא מורידין שהכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן. ודברי רבינו עיקר:

יג וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי סָרִיס. כָּל שֶׁאֵין לוֹ זָקָן. וּשְׂעָרוֹ [ס] לָקוּי. וּבְשָׂרוֹ מַחֲלִיק. וְאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מַעֲלִים [ע] רְתִיחָה. וּכְשֶׁמֵּטִיל מַיִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה [פ] כִּפָּה. וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ [צ] דִּיהָה. וְאֵין מֵימֵי רַגְלָיו [ק] מַחְמִיצִין. וְרוֹחֵץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינוֹ מַעֲלֶה [ר] בְּשָׂרוֹ הֶבֶל. וְקוֹלוֹ לָקוּי וְאֵינוֹ נִכָּר בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה:

מגיד משנה ואלו הן סימני סריס וכו'. ברייתא שם פרק הערל (יבמות דף פ':):

יד וְסָרִיס זֶה הוּא הַנִּקְרָא סְרִיס חַמָּה בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל הַבֵּן שֶׁחָתְכוּ אוֹ נִתְּקוּ אוֹ מִעֲכוּ גִּידָיו אוֹ בֵּיצָיו כְּמוֹ שֶׁהָעַכּוּ''ם עוֹשִׂין הוּא הַנִּקְרָא סְרִיס אָדָם. וּכְשֶׁיִּהְיֶה בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נִקְרָא גָּדוֹל שֶׁאֵין זֶה מֵבִיא סִימָן לְעוֹלָם:

מגיד משנה וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה וכו'. שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתניתין הכין:

לחם משנה וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה כו'. כתב ה''ה ז''ל ברייתא שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתני' הכין כלומר אל יקשה בעיניך דהבן שנתקו גידיו או חתכו אותן בידי שמים כלומר שנפלו מחמת חולי שלמה נקרא זה סריס אדם ולא סריס חמה דשם נתבאר דסריס חמה לא נקרא אלא מי שהוא ממעי אמו שלא ראה שעה אחת בכשרות כמבואר שם אבל מי שלקה אחר שיצא ממעי אמו בין בידי אדם בין בידי שמים נקרא סריס אדם:

טו * בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁלֹּא הֵבִיא סִימָן שֶׁלְּמַטָּה וְנִרְאוּ בּוֹ כָּל הַסִּימָנִין שֶׁל מַעְלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק בֵּין גָּדוֹל לְקָטָן. וְאִם לֹא נִבְדַּק מִלְּמַטָּה כֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה בּוֹ סִימָנֵי בַּגְרוּת מִלְּמַעְלָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גָּדוֹל:

ההראב"ד בן י''ג שנה ויום אחד. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל שזה היה שטף רוח ולא עיין בדבריו וטעה במה שסידר בבת כי הבת יש לה סימני בגרות והם סימן עליון אבל הבן אין לו סימן העליון וסימנין האמורים סימני סירוס הם ולא סימני בגרות ועד שיהא בן עשרים קטן הוא אע''פ שיש בו כל סימני סריס עכ''ל:

מגיד משנה בן י''ג שנה ויום אחד וכו'. זה לא ידעתי מאין הוציאו רבינו וגם לא הבנתי מהו ואי אלו סימנים עליונים שיש באיש ואין לומר הסימנים שהן באשה שהרי אין הדדין משתנין באיש בגדלות כמו באשה ובפרק בא סימן (נדה מ"ח:) אמרו בגמרא גבי אשה דכ''ע אתחתון סמכינן מנא ה''מ דאמר קרא איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד והקשו אימא או האי או האי ותירצו כאיש מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון. ופרש''י ז''ל איש אין בו סימן עליון שאין לו סימן דדין משתנים ע''כ. ואולי שרבינו סובר ומפרש שיש לאיש סימנים עליונים אלא שאין סומכין עליהם ועדיין לא ידעתי מניין לו מ''ש וצ''ע. ובהשגות א''א נ''ל כי זה היה שטף רוח וכו' ואע''פ שיש בו כל סימני סריס עכ''ל:

לחם משנה בן י''ג שנה ויום אחד כו'. קשה דכיון דרבינו ז''ל מפרש מ''ש בגמרא (נדה דף מ"ח:) מה איש תחתון ולא עליון דלא סמכינן אעליון מנין לו הא דהיכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון. ונראה לתרץ זה עם קושיא אחרת שיש לי על פי' המפרשים שפירשו מה איש תחתון ולא עליון כלומר דבאיש לא שייך עליון אם כן לדידהו אמאי מהני לר''מ באשה עליון היכא דלא נבדק התחתון דכ''כ התוספות ז''ל בריש פרק בא סימן (שם) דהקשו דלר''מ למה הוזכר עליון ותירצו דאהני דהיכא דבא עליון מסתמא אמרינן גדולה היא ואמרינן כבר בא תחתון וקשה דכיון דאנן ילפינן מאיש דלא שייך ביה עליון כלל א''כ הכא לא מהני עליון כלל ואי אמרת דשאני התם דלא שייך א''כ היכי ילפת מיניה. וזה יתורץ לפירוש רבינו ז''ל והוא סיוע לדבריו דאשה ואיש שוים דלא מהני עליון אלא היכא דלא נבדק התחתון ומכאן יצא לו דבאיש היכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון דומיא דאשה לר''מ דסמכינן ע''כ אעליון דאם לא אמאי הוזכר לדבריו סימן העליון כדכתבו התוספות:

טז שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת בְּכָל מָקוֹם שִׁעוּרָן כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן [ש] לְעִקָּרָן. וּמִשֶּׁיִּצְמְחוּ וְיִהְיוּ יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג עַד [ת] שֶׁיַּגִּיעוּ לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן דָּנִין בָּהֶן לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם. לְפִיכָךְ בְּבֵן וּבְבַת נַחְשֹׁב אוֹתָם גְּדוֹלִים לְהַחֲמִיר הוֹאִיל וְצָמְחוּ כְּדֵי לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג. וְנַחְשֹׁב אוֹתָם קְטַנִּים לְהַחֲמִיר הוֹאִיל וְלֹא הִגִּיעוּ לָכֹף [א] רֹאשָׁן לְעִקָּרָן:

מגיד משנה שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכ''מ וכו'. שם (דף נ"ב:) משנה שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכ''מ כדין לכוף ראשן לעקרן דברי ר' ישמעאל ר' אליעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג ובגמ' הלכה כדברי כולם להחמיר. ונראה שרבינו מפרש שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן. אבל רש''י ז''ל פי' דלקרוץ בצפורן הוי המועט:

לחם משנה שתי שערות האמורות בבן ובת כו' דנין בהן להחמיר בכל מקום וכו'. קשה דבריש הלכות פרה אדומה כתב רבינו ז''ל היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים וכו' וגוזז במספרים את ראשן המשחיר כו' הוצרך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג והשתא כיון דדנין להחמיר בפרה ובנגעים ובכ''מ כמבואר בגמרא היל''ל שם דצריך שישאר מן השער כדי שיכוף ראשו לעיקרו דינטל בפי הזוג דילמא אינו שער והו''ל כאילו אינו וצ''ע. ועוד קשה דבפרק ב' דנגעים לא הזכיר רבינו ז''ל אלא נטילת הזוג ואיכא למטעי דהוי טומאת ודאי ואינו אלא טומאת ספק ונפקא מינה דלא מייתי עלה קרבן והיה לו לבארו גם קשה דבפ''ב דנגעים כתב שאפילו דהלבן כל שהוא אזלינן בתר עיקרו ובפרה כתב דבעינן בעיקר כדי נטילת הזוג. ויש לחלק בפרה דכיון דאיכא שער בעינן שיהיה השיעור של שער אדום אבל בלבן כד מדלית העיקר שהוא לבן הוי כאילו אין שם שער ולכך פסול והבן זה. ועל קושיא האחרת י''ל דסמך על מה שכתב כאן. ובשם הר''י קורקוס כתב הרב ב''י בהלכות פרה שתירץ דסובר רבינו ז''ל דלא נאמר הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת דוקא. וזה אי אפשר דבפרק שמיני כתב גבי שער שחור דאינו מציל עד שיהא כדי לכוף ראשו לעיקרו ועוד דכאן כתב דנין להחמיר בכל מקום. אלא מקום יש לתרץ כמו שתירץ הר''י קורקוס ז''ל בתירוץ ב' שכתב שם הרב ב''י ז''ל בשמו יעויין שם ע''כ בקונטרס:

יז שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֵלּוּ צְרִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ בִּמְקוֹם הָעֶרְוָה. וּבֵית הָעֶרְוָה כֻּלּוֹ מְקוֹם סִימָנִין בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה בֵּין עַל אֵיבְרֵי הַזֶּרַע עַצְמָן. וּצְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד. [ב] וְשֶׁיִּהְיֶה בְּעִקָּרָן גֻּמּוֹת. וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן בְּגֻמָּה אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. נִמְצְאוּ שְׁתֵּי גֻּמּוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ וְאֵין בָּהֶן שֵׂעָר הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. חֲזָקָה אֵין גֻּמָּא בְּלֹא [ג] שֵׂעָר וּשְׂעָרוֹת הָיוּ בָּהֶן וְנָשְׁרוּ:

מגיד משנה שתי שערות וכו' צריכות שיהיו וכו'. שם בגמרא (דף נ"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שתי שערות שאמרו אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים תניא נמי הכי שתי שערות שאמרו אפילו אחת בגבה ואחת בכרסה אחת על גבי קשר אצבעותיה של יד ואחת על גבי קשר אצבעותיה של רגל דברי ר''ש וכו' רבנן אמרי (רב חסדא) עד שיהו שתי שערות במקום אחד ע''כ, ופסקו בהלכות כרבנן ופי' רבינו שמקום אחד הוא בית הערוה בדוקא אבל קצת המפרשים פירשו דרבנן לא נחלקו אלא שיהו במקום אחד אבל כיון שהם במקום אחד אפילו בקשרי אצבעות יד או רגל הן סימן אבל ודאי גבה וכרסה שאמר הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח שעל הערוה וכרסה שפתי הערוה אבל גבה וכרסה ממש ודאי אין מועילין אלו דבריהם ז''ל ולזה הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל: ושיהיה בעיקרן גומות. שם א''ר חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע''פ שאין שערות ודעת רבינו דלא פליגן אהדדי וכ''נ שם: ומה שכתב אפילו שתיהם בגומא אחת. מתבאר שם בסוגיא:

כסף משנה שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום וכו' וצריכות להיות במקום אחד. איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ''ש ה''ה שפירש מקום אחד דקאמרי רבנן [בית הערוה בדוקא] לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה ואם לומר שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על איברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא, זו מנין לו:

לחם משנה שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה וכו'. מ''ש ה''ה ז''ל אבל ודאי גבה וכרסה ממש כו' הביא זה בשם המפרשים לפרש לשון רבינו ז''ל מאין יצא לו בית הערוה וה''ק דגבה וכרסה הוא מקום הערוה ומ''מ קשה מאין יצא לו להרמב''ם ז''ל דמאי דקאמרי רבנן עד שיהו שתי שערות וכו' לא קאי אפילו אמאי דקאמר אחד בקשרי אצבעותיה של יד ובמה שיהיו במקום אחד סגי וכפירוש המפרשים ז''ל ואם נאמר דלשון במקום אחד משמע ליה לרבינו ז''ל שהוא מקום המיוחד שהוא בית הערוה ונדקדק זה בלשון ה''ה ז''ל שכתב ופירש רבינו ז''ל שמקום אחד הוא מקום הערוה בדוקא זה אי אפשר שהרי כתב רבינו ז''ל וצריכות להיות במקום אחד משמע דס''ל דמקום אחד דקאמרי רבנן כפשוטו ומ''ש ה''ה ז''ל ופירש רבינו הכוונה לומר דלדעת רבינו ז''ל קאי במקום אחד לגבה וכרסה ולא למאי דקאמר אחד על מקום קשרי אצבעותיה כמו שפירשו המפרשים. ואולי הסברא הכריח לרבינו ז''ל לומר כן או שום מקום נתגלה לו שהוכרח לומר כן וצ''ע: ושיהיה בעיקרן גומות וכו'. כתב ה''ה ז''ל ודעת רבינו י''ל דלא פליגין אהדדי. קשה דמי הכריחו לומר כן דאע''פ דפליגי פסק כרב אדא בר אהבה בגומות אע''פ שאין בו שערות ושתי שערות בגומא אחת. וי''ל דמ''מ מדכתב הלשון של רב הונא שאמר צריך שיהיה בעיקרן גומות משמע דדעתו דלא פליגא. ומ''מ מה שכתב ונראה כן מן הגמרא לא ידענא מנא ליה: חזקה אין גומא וכו'. אין להקשות דילמא יש שערות קטנות פחות מנטילת הזוג דכיון דנשרו ודאי גדולים הוו דאי לא לא הוו נשרי:

יח הַבַּת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ י''ב שָׁנָה וְהַבֵּן שֶׁהֵבִיא בְּתוֹךְ י''ג שְׁנֵיהֶם שׁוּמָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן שְׂעָרוֹת בִּמְקוֹמָן הֵם עוֹמְדוֹת אַחַר י''ג לְזָכָר וְאַחַר י''ב לִנְקֵבָה אֵינָן סִימָן:

מגיד משנה הבת שהביאה ב' שערות וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו) מחלוקת ופסק כחכמים שאומרים כן:

יט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּבְדְּקוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְנוֹדַע שֶׁהֵן שׁוּמָא. אֲבָל אִם לֹא נִבְדְּקוּ אֶלָּא אַחַר זְמַן וְנִמְצְאוּ שָׁם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת סִימָנִין. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא קֹדֶם זְמַן צָמְחוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שׁוּמָא:

מגיד משנה במה דברים אמורים בשנבדקו בתוך הזמן וכו'. זה פשוט ומתבאר בסוגיא בפרק בא סימן וכתב הרמב''ן ז''ל וקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמרא דינה מפורש ויש אומרים שמטילין אותן לחומרא כדין כל שאר הספיקות ע''כ דבריו ז''ל:

כ כְּשֶׁבּוֹדְקִין הַבַּת בֵּין בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהוּא כָּל שְׁנַת י''ב בֵּין קֹדֶם זְמַן זֶה בֵּין לְאַחַר הַזְּמַן בּוֹדְקִין עַל פִּי נָשִׁים כְּשֵׁרוֹת וְנֶאֱמָנוֹת. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה אַחַת בּוֹדֶקֶת וְשׁוֹמְעִין לָהּ אִם הֵבִיאָה וְאִם לֹא הֵבִיאָה:

מגיד משנה כשבודקין הבת וכו'. פרק בא סימן (שם מ"ח) תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכן היה רבי אלעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו ופסק רבינו הלכה כמותו ויש שם תנאים חולקים בברייתא וכפסק הזה נראה מן ההלכות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

כסף משנה כשבודקין הבת בין בתוך הזמן וכו'. כתב הרמ''ך לא נהירא שיהו הנשים נאמנות תוך הזמן דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה דהתורה לא האמינה אשה לעדות אבל אחר זמן כיון דמסייע חזקה דרבא דחזקה הביאה סימנין האשה נאמנת וכן פסק הרי''ף וצריך עיון מה שפסק זה הרב עכ''ל:

לחם משנה כשבודקין את הבת בין בתוך הזמן וכו' בין קודם זמן וכו' בודקין ע''פ נשים כשרות וכו'. ה''ה ז''ל הבין בדברי רבינו ז''ל דבברייתא (נדה דף מ"ח:) שלש מחלוקות ורבנן ס''ל בין לפני הפרק בין תוך הפרק בין אחר הפרק נשים בודקות אותן ורבי יהודה ס''ל דתוך הפרק אין בודקין ור''ש סבר אף תוך הפרק נשים בודקות ולאחר הפרק להחמיר ולא להקל והיינו דפליגי אדרבנן דלרבנן בין להחמיר בין להקל ולר''ש להחמיר דוקא והיינו להאיבעית אימא דאמר בגמרא דר''ש ולאחר הפרק ולית ליה כו' אבל ללישנא קמא דנאמנות וכו' לכאורה נראה דהם דברי ר' יהודה ולא הוו אבל ב' מחלוקות דר''ש ות''ק הוו דבר אחד ופסק רבינו ז''ל כלישנא בתרא וכרבנן. אבל הרמ''ך ז''ל סובר דליכא בברייתא אלא ב' חלוקות דר' יהודה ור''ש ולכך השיג על רבינו ז''ל דהלכה כר' יהודה לגבי ר''ש וא''כ הו''ל למפסק כר''י. ודבר תימא הוא זה דהא אמרו דרבי יהודה סבר תוך הפרק כלאחר הפרק וכבר אפסיקא הלכתא בפרק יוצא דופן דתוך הפרק כלפני הפרק וכ''פ רבינו ז''ל לעיל אלא שקשה טובא לזה מ''ש ה''ה ז''ל דכפסק הזה נראה מן ההלכות דבהלכות אמרו דבחליצה ומיאון נאמנות משום חזקה דרבא משמע דהיכא דליכא חזקה דרבא נאמנות להחמיר ולא להקל וא''כ איך כתב ה''ה ז''ל דכ''נ מן ההלכות. לכך נ''ל לומר בדוחק דרבינו ז''ל פוסק כי הא דנאמנות להחמיר ולא להקל אלא דתוך זמן כיון דהשתא לא מהני נאמנותם לא להחמיר ולא להקל אע''פ דלבסוף מהני נאמנותם להחמיר ולהקל דהיינו בתר י''ב לא איכפת לן וכ''נ שהבין הרב ב''י בטאה''ע יעויין שם. ועל מה שהשיג הרמ''ך אם נאמר דכוונתו להשיג על רבינו ז''ל מה שכתבתי דלא היל''ל דנאמנת האשה להחמיר ולהקל כשהוא תוך זמן דליכא חזקה דרבא אם כוונתו כך קשה דלא היה לו להקשות משום דהלכה כר''י דבין לר''ש בין לר''י הוי הכי דע''כ לא פליג ר''ש אלא משום דאית ליה דתוך הפרק כלפני הפרק ומהני נאמנות להחמיר אבל להקל ודאי דמודה דלא מהני ע''כ אמרתי שלא נתבררו לי דבריו (ע"כ) מקונטרס אחר:

כא כָּל הַשָּׁנִים הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת וּבְעֶרְכִין וּבְכָל מָקוֹם אֵינָן לֹא שְׁנֵי הַלְּבָנָה וְלֹא שְׁנֵי הַחַמָּה אֶלָּא שָׁנִים שֶׁל סֵדֶר הָעִבּוּר שֶׁהֵן פְּשׁוּטוֹת וּמְעֵבָּרוֹת עַל פִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שֶׁהֵם קוֹבְעִין אוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וּבְאוֹתָן הַשָּׁנִים מוֹנִין לְכָל דִּבְרֵי הַדָּת:

מגיד משנה כל השנים האמורות בבן ובבת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ובירוש' בנדרים אמרו אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד נמלכו ב''ד לעברו הבתולים חוזרין ואם לאו אין חוזרין ע''כ. (ועוד מבואר שם) וביאור זה הירושלמי הוא שרבי אבין היה אומר שמשפטי התורה אינם כלום כפי שכלנו שהרי בת שלש שנים ויום אחד אם היא אשת איש כגון שקידשה אבי' הבא עליה בחנק ופחות מכאן פטור והטעם לפי שפחות מכאן הבתולים חוזרים ואין ביאתו ביאה וא''כ היאך אפשר שתהיה חזרת הבתולים שהוא דבר טבעי בה תלויה בעיבורו של חדש אלא שהשם יתעלה גזר כך וזהו לאל גומר עלי:

כב אֵין סוֹמְכִין עַל הַנָּשִׁים בְּמִנְיַן הַשָּׁנִים וְלֹא עַל הַקְּרוֹבִים אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד:

מגיד משנה אין סומכין על הנשים וכו'. זה נלמד מהסוגיא שבפרק האומר בקידושין (דף ס"ג) דמשמע מינה דעדות בעינן ויתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר:

כג הָאָב שֶׁאָמַר בְּנִי זֶה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. בִּתִּי זוֹ בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לְקָרְבָּן אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳנָשִׁים. בְּנִי זֶה בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד בִּתִּי זוֹ בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לִנְדָרִים וּלְעֶרְכִין וְלַחֲרָמוֹת וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת אֲבָל לֹא [ד] לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳנָשִׁים:

מגיד משנה האב שאמר וכו'. מימרא דרב חסדא שם ותניא נמי כוותיה:

כד מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיבַר זִכְרוּת וְאֵיבַר נְקֵבוּת הוּא הַנִּקְרָא אַנְדְּרוֹגִינוּס וְהוּא סָפֵק אִם זָכָר סָפֵק אִם נְקֵבָה. וְאֵין לוֹ סִימָן שֶׁיִּוָּדַע בּוֹ אִם הוּא זָכָר וַדַּאי אִם הִיא נְקֵבָה וַדָּאִית לְעוֹלָם:

מגיד משנה מי שיש לו וכו'. האנדרוגינוס נזכר בהרבה מקומות בגמרא וענינו הוא כמו שהזכיר רבינו:

כה וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא זִכְרוּת וְלֹא נְקֵבוּת אֶלָּא אָטוּם הוּא הַנִּקְרָא טֻמְטוּם וְגַם הוּא סָפֵק. וְאִם נִקְרַע הַטֻּמְטוּם וְנִמְצָא זָכָר הֲרֵי הוּא כְּזָכָר וַדַּאי. וְאִם נִמְצָא נְקֵבָה הֲרֵי הוּא נְקֵבָה. * וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁהָיוּ בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת גְּדוֹלִים וְהֵם שֶׁנְּדַבֵּר בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם:

ההראב"ד וטומטום ואנדרוגינוס וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה בחזקת גדולים אלא יבדקו אם יש להם סימנין אם לאו דלענין הבאת סימנין הרי הם ככל אדם עכ''ל:

מגיד משנה ומי שאין לו וכו'. זהו טומטום ונזכר גם כן בהרבה מקומות ומהם פרק הערל (יבמות פ"ג) ושם מתבאר שאם נקרע הרי הוא נדון כפי מה שימצא שיהיה אם זכר ואם נקבה: וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן י''ב שנה וכו'. בהשגות א''א ולמה בחזקת גדולי' וכו'. ואיני יודע כוונת רבינו ג''כ אם הוא שאפי' בלא סימנין הן בחזקת גדולים או שלא דיבר לענין סימנין אלא לענין הזמן ואמר שהוא בן י''ב שנה כדין הנקבה לפי שהוא ספק ודנין אותו להחמיר ומ''מ דוקא בהבאת סימנין. והנראה מפשט המאמר שהוא סובר שאין צורך בהן לסימנין ואפשר שאין דרכן להביא סימנין לא כזכר ולא כנקבה. ומכל מקום אני תמה בדבר בין לדעתו בין לדעת הר''א ז''ל כשהן בן י''ב שנה אפילו בהבאת סימנין למה הן בחזקת גדולים וכל שכן הטומטום שהרי אם יקרע שמא ימצא זכר ואם כן המצות שהנשים פטורות מהן ואלו חייבין בהן מספק כשהן בן י''ב שנה ויום אחד למה יתחייבו והלא פטורין הן ממה נפשך שאם זכרים הם עדיין לא הגיעו לכלל חיוב ואם הם נקבות כל הנקבות פטורות ממצות אלו וזה צריך עיון:

לחם משנה וטומטום ואנדרוגינוס וכו'. מה שתמה ה''ה ז''ל והניחו בצריך עיון יש לומר דלא כתב רבינו ז''ל הרי הן בחזקת גדולים אלא לענין המצות שהנשים חייבות בהן שהן בני עונשים דב''ד ממיתין אותן כדין גדול שעבר עבירה אבל לא לחייבם בדינים שהנשים פטורות בהם:

כו חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת הָאֲמוּרִים בְּכָל מָקוֹם הֵן הָאִלְּמִים שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין וְלֹא מְדַבְּרִים. אֲבָל מִי שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם. וְאִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהֵן שְׁלֵמִים בְּדַעְתָּן וְאֵינָן לֹא חֵרְשִׁים וְלֹא שׁוֹטִים נִקְרָאִין פִּקֵּחַ וּפִקַּחַת:

מגיד משנה חרש וחרשת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות חרש וחרשת שדברו בהן חכמים בכל מקום שאינו מדבר ואינו שומע: אבל מי שמדבר וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות ומהם בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"א):

כז נִמְצְאוּ כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁבֵּאַרְנוּ עִנְיָנָם בִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ עֶשְׂרִים שֵׁמוֹת. וְאִלּוּ הֵן. קִדּוּשִׁין. עֶרְוָה. שְׁנִיָּה. אִסּוּרֵי לָאוִין. אִסּוּרֵי עֲשֵׂה. קְטַנָּה. נַעֲרָה. בּוֹגֶרֶת. אַיְלוֹנִית. גְּדוֹלָה. סִימָן הַתַּחְתּוֹן. סִימָן הָעֶלְיוֹן. קָטָן. סְרִיס חַמָּה. סְרִיס אָדָם. גָּדוֹל. אַנְדְּרוֹגִינוּס. טֻמְטוּם. חֵרְשִׁים. פִּקְחִים. שִׂים כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ לְעֻמָּתְךָ תָּמִיד וְאַל יָלוֹזוּ מֵעֵינֶיךָ כָּל עִנְיְנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה צְרִיכִין לְבָאֵר כָּל שֵׁם מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנַּזְכִּיר אוֹתוֹ:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן