הלכות אישות - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק שנים עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת הַגִּיֹּרֶת אוֹ הַמְשֻׁחְרֶרֶת יִתְחַיֵּב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים וְיִזְכֶּה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים:

לחם משנה כשנושא וכו'. כתב הרב המגיד ואני תמה בדבריו בענין המלבושים וכו'. כבר יישב הרמב''ן דעתו בפירוש התורה דפירוש כסותה ר''ל כסות שעל המטה וזהו שאמרו בברייתא כסותה כמשמעו ע''ש. ולפי זה רבי אליעזר בן יעקב פליג אתנא קמא בכולהו ואפילו בכסותה דלרבי אליעזר בן יעקב ודאי שפירוש כסותה הם המלבושים דהא אמר שלא יתן לא של ילדה וכו' והיינו ודאי המלבושים. וזהו דוחק דנראה דלא פליגי אלא בשארה ועונתה אבל בכסותה שוים דהם המלבושים. וזהו דוחק דר''א דקאמר שלא יתן לא של ילדה וכו' לא איירי אלא בכסות המטה הראוי לה לילדה או לזקנה ולכך כתב הרב המגיד בהא דכולהו תנאי דברייתא שהם תנא קמא ור''א וכו' דמשמע ליה דלא פליגי בהא. [וכתב עוד הרב המגיד] ואע''פ שהם שנים וכו' וא''ת א''כ למה לא פסק ג''כ כרבי אליעזר בן יעקב בענין עונתה שהרי אמר שם (דף מ"ח) לפום עונתה תן לה כסותה וכו'. ונראה לתרץ דודאי האי היתר דהך משנת ראב''י לא סגי כיון דאיכא תרי והוא סמך בענין המזונות אברייתא אחרת שמכרעת כמ''ש ועוד וכו' ועוד שכן מכרעת ברייתא דאמר תקנו מזונות וכו'. וא''ת והא בפרק אע''פ (דף נח:) הגיהו ברייתא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה ולפי זה אין ראיה כלל דלא הוזכר בברייתא דהמזונות הם תקנה. ויש לומר דבפרק אע''פ אפילו לפי מה שהגיהו הברייתא שם בגמרא אמרו דהמזונות הם תקנה שכן אמרו שם על מימרא דרב קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה וכו' ועל זה הקשו מברייתא ותירצו תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה כלומר ועיקר התקנה הם המזונות אבל לעולם המזונות תקנה הוי ואע''פ שהרב המגיד כתב לשון הברייתא אין חשש בזה כיון דאפילו לפי ההגהה שהגיהו בגמרא יש משם מזונות:

ב וְהָעֲשָׂרָה שְׁלֹשָׁה מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. (שמות כא-י) 'שְׁאֵרָהּ. כְּסוּתָהּ. וְעוֹנָתָהּ'. שְׁאֵרָהּ אֵלּוּ [א] מְזוֹנוֹתֶיהָ. כְּסוּתָהּ כְּמַשְׁמָעוֹ. עוֹנָתָהּ לָבֹא עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וְהַשִּׁבְעָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכֻלָּן תְּנַאי בֵּית דִּין הֵם. הָאֶחָד מֵהֶם עִקַּר כְּתֻבָּה. וְהַשְּׁאָר הֵם הַנִּקְרָאִין תְּנָאֵי כְּתֻבָּה וְאֵלּוּ הֵן. לְרַפֹּאתָהּ אִם חָלְתָה. וְלִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית. לְקָבְרָהּ אִם מֵתָה. וְלִהְיוֹת נִזּוֹנֶת מִן נְכָסָיו. וְיוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ אַחַר מוֹתוֹ כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ. וְלִהְיוֹת בְּנוֹתֶיהָ מִמֶּנּוּ נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵסְנָה. וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בַּיְרֻשָּׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם:

מגיד משנה (א-ב) כשנושא אדם וכו'. הג' דברים שכתב רבינו שהן מן התורה ואחד מהן המזונות הם מחלוקת תנאים בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז:) בברייתא ופסק רבינו כדברי האומר שארה אלו מזונות וכן תרגם אונקלוס שארה זיונה וכן פירש''י ז''ל בפירוש התורה אבל הרמב''ן ז''ל כתב שם בפי' החומש שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם ואני תמה בדבריו בענין המלבושים דהא בכולהו תנאי דברייתא שהם ת''ק ור' אלעזר וראב''י אע''פ שנחלקו במזון כולן שוין שכסותה הוא כמשמעו והמלבושין הן מן התורה וכנ''ל עיקר לפי שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים ועוד שכל התנאים הנזכרים שוים בזה. ונ''ל שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מה''ת ואע''פ שהם שנים לגבי ראב''י מ''מ משנת ראב''י קב ונקי ועוד שכן מכרעת ברייתא אחרת דאמר תקנו מזונות וכו' וכן משמע בגמ' בקצת סוגיות שהמזונות הם מדבריהם כנ''ל. אבל הרשב''א ז''ל וקצת מפרשים ז''ל הסכימו לדעת רבינו שהם כולם מה''ת: והשבעה מד''ס וכו'. כולן נתבארו במשנה פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז ונ"א) וגם כן במקומות אחרים וכולן נתבארו בארוכה בדברי רבינו אחד לאחד על הסדר שנזכר כאן:

כסף משנה (א-ב) כשנושא אדם אשה וכו'. כתב הרב המגיד השלשה דברים שכתב רבינו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שוים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואע''פ שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ''מ משנת ראב''י קב ונקי עכ''ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב''י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה:

ג וְהָאַרְבָּעָה שֶׁזּוֹכָה בָּהֶן כֻּלָּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵלּוּ הֵן. לִהְיוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ. וְלִהְיוֹת מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. * וְאִם מֵתָה [ב] בְּחַיָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם בַּיְרֻשָּׁה:

ההראב"ד ואם מתה בחייו וכו'. כתב הראב''ד א''א ירושת הבעל דבר תורה:

מגיד משנה והד' שזוכה בהן וכו'. כולן חוץ מן הירושה נתבארו במשנה ונתבאר בגמרא שהם מדבריהם אבל הירושה אם היא מן התורה או מדבריהם היא מחלוקת תנאים ואמוראים במקום אחר (שם דף פ"ג) ורבינו פוסק כדברי האומר שהיא מדבריהם ונחלקו עליו וכבר כתבתי בזה בפ''א מהלכות נחלות:

ד וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאִשָּׁה כְּנֶגֶד מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּפִדְיוֹנָהּ כְּנֶגֶד אֲכִילַת [ג] פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ. וּקְבוּרָתָהּ כְּנֶגֶד יְרֻשָּׁתוֹ לִכְתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ אִם אָמְרָה הָאִשָּׁה אֵינִי נִזּוֹנִית וְאֵינִי עוֹשָׂה שׁוֹמְעִין לָהּ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל אֵינִי זָנֵךְ וְאֵינִי נוֹטֵל כְּלוּם מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁמָּא לֹא יְסַפְּקוּ [ד] לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּמִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ יֵחָשְׁבוּ הַמְּזוֹנוֹת מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה:

מגיד משנה ועוד תקנו חכמים וכו'. מימרא פרק אע''פ (דף נ"ח:) א''ר הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קא סבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה והקשו מדתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ותירצו אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ע''כ. ופ' שני דייני גזרות (כתובות ק"ו:) בגמרא פסקו הלכה כן וכתבו מן המפרשים ז''ל שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרווחת בה כטווה בצמר שאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונת ולזה הסכים הרשב''א ז''ל פרק אע''פ: ומ''ש מפדיון וקבורה. הוא מבואר פרק נערה בסוף הברייתא (שם מ"ז:) דתקנו מזונות ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה ופירש''י ז''ל תחת נדוניית כתובתה. ודע שבפרקונה ובקבורתה אין הבעל יכול להנצל מחיובה ואפילו יניח לה פירותיה וכתובתה. וכן היא אינה יכולה להפקיע ממנו זכות פירות וכתובה אפילו תאמר איני נפדית ואיני ניזונת ואיני נקברת מנכסיו וזה נראה מדברי רבינו וכן דעת בעלי התוספות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל: אבל אם אמר הבעל וכו'. זה פשוט דמזונות עיקר ומתבאר בהרבה מקומות (שם נ"ח: וע'):

לחם משנה לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה וכו'. הר''ן ז''ל הקשה בפירוש ההלכות דמשמע מהסוגיא דבפרק אע''פ דריש לקיש דקאמר דיכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה הוה סבר דיקדשו ידיך לעושיהן מהני אבל רב הונא דסבר דיכולה לומר איני נזונית וכו' אינו מועיל מה שיאמר יקדשו ידיך וכו' והאריך שם הר''ן ז''ל והרב בעל כסף משנה תירץ קושייתו שם בפרק י' מהלכות ערכין ולדידיה קשה הך קושיא גופא מההיא סוגיא אחרונה דלא שייך בה תירוצא דהרב כסף משנה ז''ל והוא ממאי דאמרו שם (דף נ"ח:) לרב הונא לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת מאי לאו בניזונית לא בשאינה ניזונית משמע דאי אית ליה כרב הונא אפילו דניזונת לא קדיש ואע''ג דלא אמר יקדשו ידיך כיון דלר''מ אליבא דרב הונא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוי כאילו אמר לדידן יקדשו ידיך לעושהן ואפילו הכי לא מהני. ויש לי לתרץ קושיא זו וקושיית הר''ן דלא אמרו לרב הונא דלא מועיל דיקדשו ידיך לדידן או מקדיש מעשה ידי אשתו לר''מ אלא כשהוא רוצה לזונה ולא היה מעלה לה מזונות אבל אם היה מעלה לה מזונות לאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני נזונית ואיני עושה וכן כתבו שם התוס' דמה שאמרו בגמרא מאי לאו בניזונת לא כשהוא אינו זן אותה קאמר אלא שהוא חפץ לזונה אבל אי מעלה לה מזונות ודאי דלאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני ניזונית וא''כ הרמב''ם ז''ל בפרק י' מהלכות ערכין איירי בסתם אשה שניזונת משל בעלה ולכך קאמר דאי אמר יקדשו ידיך לעושהן מהני ובזה באו דברי רבינו ז''ל על נכון:

ה כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתְבוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא נָשָׂא סְתָם כֵּיוָן שֶׁנְּשָׂאָהּ זָכָה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁלּוֹ וְזָכְתָה הָאִשָּׁה בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁלָּהּ וְאֵינָן צְרִיכִין לְפָרֵשׁ:

מגיד משנה כל הדברים האלו. מפורשים פרק נערה שנתפתתה (שם דף נ"א) במשנה:

ו הִתְנָה הַבַּעַל שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן. אוֹ שֶׁהִתְנַת הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִזְכֶּה הַבַּעַל בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא זוֹכֶה בָּהֶם הַתְּנַאי קַיָּם חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהֶן. וְכָל הַמַּתְנֶה עֲלֵיהֶן תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְאֵלּוּ הֵן. עוֹנָתָהּ. וְעִקַּר כְּתֻבָּתָהּ. וִירֻשָּׁתָהּ:

לחם משנה התנה הבעל שלא יתחייב באחת מן הדברים שהוא חייב בהן וכו' התנאי קיים חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן וכו' ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה. וקשה בדברי רבינו דכיון דהוא פסק כר''י דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים אפילו שיעשו חכמים חיזוק לדבריהם (יותר) כשל תורה כדכתב ה''ה ז''ל הא אפילו שיהא כתובה מן התורה דבר שבממון תנאו קיים ואפילו נאמר דס''ל לרבינו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאמר ר''י בגמרא וכדכתב הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות ונאמר לפי זה דטעות נפל בדברי ה''ה במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וצ''ל יותר משל תורה מ''מ קשה דאפילו לר''י היינו דווקא כשהתנה על פה אבל כשכתב לה התקבלתי סגי ורבינו כתב דאע''פ שכתבה לו התקבלתי לא מהני. ועוד קשה בדברי רבינו במה שאמר שכל הפוחת לבתולה וכו' דאיך תלה טעם ביטול התנאי מפני שכל הפוחת הא בגמרא לא אמרו הכי אלא שאע''פ שנתבטל התנאי מ''מ בעילתו בעילת זנות משום דפחת בתנאה וזהו שאמרו שם כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. ונראה לתרץ לכל זה דרבינו סובר דכיון דכל הפוחת לבתולה בעילתו בעילת זנות מדרבנן חשבינן ליה להך בעילה בעילת זנות כאילו הוי דאורייתא שהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והשתא הוי מילתא דאיסורא ולא הוי דבר שבממון ולכך לא מהני תנאה וזהו שכתב שכל הפוחת כלומר הטעם דהתנאי בטל משום דהוי מילתא דאיסורא אבל הפוחת בעילתו בעילת זנות ואע''ג דהוי איסורא דרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ועם זה יתיישבו דברי רבינו וה''ה על נכון במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ועוד כתב הראב''ד ז''ל חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. ויש לתמוה על הראב''ד ז''ל דמה תמה על רבינו הא בפרק הכותב איפליגו רשב''ג ורבנן במשנה בכותב דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' אם מתה לא יירשנה ורשב''ג סבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולדברי הראב''ד ז''ל איך אמרי רבנן דאם מתה לא יירשנה הא הוה מתנה על דבר שלב''ל וכן רשב''ג ל''ל טעמא דכל המתנה וכו' לימא משום דמתנה על דבר שלב''ל. ונראה דזה מבואר עם מ''ש הר''ן ז''ל דכשכותב לה בעודה ארוסה עדיין אין לו זכות מהירושה ויכול להתנות עליו קודם שיזכה בו שלא יזכה אבל אחר שנשאת שכבר זכה בירושה אינו יכול להפקיע ומתניתין ניחא דאיירי בכתב לה ועודה ארוסה ומש''ה יכול להתנות אבל רבינו שנתן טעם זה לכל הירושות שהוא בהפקיע עצמו מן הזכות שיש לו לכך השיג הראב''ד ז''ל על רבינו שהוא חסרון דעת. והרי''ף ז''ל לית ליה להך טעמא דכתב רבינו ז''ל ובפרק כ''ג יתבאר בהלכות. כתב ה''ה כשהליץ בעד רבינו ולפי שכל המורישין וכו' ונראה לכאורה שלשון זה הוא מיותר שכבר מתורץ במ''ש שאילו לא היה כתוב בירושה חקת משפט היה יכול להפקיע כשאר תנאי של ממון וא''כ אלו הדברים אין צורך בהם. ונ''ל לומר שרצה ליישב דעת רבינו מפני שיש להשיב על מה שתירץ בדין האשה ואמר שמה שהיה מועיל כאן הוא מפני שהיא תוריש לאחר כיון דאין סלוקו מן הנכסים מועיל אם כן ג''כ לא יועיל מה שתוריש לאחר שכיון שאין לה שום רשות לתת כלום מנכסיה שהכל הוא של בעלה א''כ מה תועיל מה שתוריש היא ולזה תירץ ואמר אפילו שתכחיש מה שכתבתי בדין האשה דלא יועיל מה שתוריש היא כיון שאין סלוקו של בעל מועיל וא''כ הוא של בעל מ''מ יכילנא למימר דהוצרך רבינו לטעם זה לשאר המורישים שיכולים לתת נכסיהם במתנה וכו' ולפי זה הוי הך לפי שכל וכו' שכתב ה''ה כמו ועוד דהוי תירוץ אחר: התנה עמה וכו'. כבר הקשיתי על זה מה שראוי להקשות ועתה נוסף אצלי למה לא אמרו בגמרא בפרק הכותב (דף פ"ג:) על מאי דקאמר רב הילכתא כוותיה דרשב''ג ולא מטעמיה דה''ק הילכתא כוותיה דרשב''ג דמתנה בירושה התנאי בטל אבל לא מטעמיה דכל המתנה וכו' דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דהוי ירושה והוי חקת משפט דהא בפרק כ''ג מהלכות אלו כתב ה''ה דאית ליה לרבינו דמאי דקאמר רשב''ג הוי בשנשאת וא''כ לימא דטעמא הוי משום חקת משפט דבשלמא אי רשב''ג לא איירי אלא בכתב לה ועודה ארוסה ליכא ביה טעמא דחקת משפט אבל כיון דהוא סבור דאיירי בשנשאת לימא בגמרא הכי וכי תימא אכתי תיקשי וסבר רב תנאו קיים וכו' מ''מ קשה למאי איצטריך הגמרא לומר מעיקרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לימא כדכתיבנא ואע''פ דאיתא הקושיא וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי וכו' השתא נמי הך קושיא איתיה. ויש לומר דמשמע ליה מתניתין בכל גווני אפילו בכותב לה ועודה ארוסה דרישא דמתניתין בהכי אוקמוה בגמ' וכיון דאמר רב הלכה כרשב''ג אכולה מילתא קאי דאפילו בכותב לה ועודה ארוסה דלא שייך טעמא דחוקת משפט הילכתא כוותיה ולכך איצטריך לבקש טעמא. ותו קשיא לי דהתם בסוגיא בפרק הכותב (דף פ"ד) הקשו על רב דאמר וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וירושת הבעל דרבנן מדקאמר אליבא דריב''ב גבי יובל דירושת הבעל דאורייתא ותירצו שם בגמרא דאליבא דריב''ב קאמר וליה לא ס''ל ורבינו בפרק י''א מהלכות שמיטה ויובל כתב כן דר''י בן ברוקא דיורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מן הדמים וכתב שם דאע''ג דירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וא''כ לדבריו קשה טובא למה ליה לרב לאוקמיה לר' יוחנן בן ברוקא דלא כוותיה ולומר דאית ליה דהוי דאורייתא לימא דאית ליה דהוי מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ובפשטא דשמעתתא גופא לא קשה דאיכא למימר דכולי האי ודאי לא עבדי רבנן שלא יחזור ביובל אבל לרבינו דכתב דעבוד רבנן כי האי לישני הכי וצ''ע. ותו קשיא דכיון דקי''ל כרב דעל מנת שאין לך עלי אונאה תנאו בטל כדפסק רבינו בהלכות מכירה וקי''ל כר''י דדבר שבממון תנאו קיים א''כ ע''כ ודאי דאנו צריכים לחלק שלא יחלוק רב על ר''י דשאני גבי אונאה דלא ידע ומחיל כדתירצו בפרק הזהב וכיון שכן גבי ירושה נמי איכא טעמא דלא ידע ומחיל מדהקשו בפרק הכותב וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת וכו' ומדמדמו אונאה דלא ידע ומחיל להא משמע דגבי ירושה נמי לא ידע ומחיל כדכתבו שם התוס' משום דאינו ברור לו שהיא תמות בחייו וכיון שכן הוא איך כתב רבינו בפרק כ''ג במתנה כשהיא ארוסה דתנאו קיים הא לא ידע ומחיל גבי אונאה. ונראה דרבינו דלית ליה דגבי ירושה איכא לא ידע ומחיל ומאי דדימו אותה בגמרא הוא אליבא דאביי דאמר בפרק הזהב מחוורתא רב כר''מ ושמואל כר''י וכן כתב הרמב''ן בספר מלחמות וכו'. איברא דאיכא לאקשויי על זה דא''כ לרבה דפליג התם אאביי הך סוגיא דפרק הכותב ליתא ואתי רב כהלכה ואיך פסק הרי''ף דלית הילכתא כרב כמו שהקשה והאריך שם והך קושיא נמי איתא על רבינו דהולך על דרך הרי''ף אלא שיש לתרץ מה שתירץ הוא שם דרבה לא לאיפלוגי על אביי הוא דאתי וקושטא דמילתא דבע''מ פליגי ושמואל כר''י ולפ''ז הוי הילכתא כשמואל. איברא דקשה לי טובא דמדברי הרי''ף בפרק הזהב לא משמע כן שכתב דברי רב ואח''כ כתב ופסק רבה אליביה דרב ואח''כ כתב וכן הלכתא משמע דהלכתא כרב וכדתריץ רבה אליביה תירוץ ודברי הרמב''ן ז''ל בספר המלחמות מגומגמים בעיני מ''מ אני אומר דרבינו הולך על דרך הרי''ף ז''ל. ומ''מ קשה לי על הרב המגיד ז''ל שהוא גורס בסוגיא דיש נוחלין גבי בכור שאני התם דלא ידע ומחיל משמע דלהאי גירסא גבי ירושה לית ביה ידע ומחיל וכדכתבו התוס' בפרק הכותב וא''כ הדרא קושיא לדוכתה. איברא דלפירוש רשב''ם שפירש בפרק יש נוחלין דלא גרסינן מי ידע דימחל אתי שפיר יעויין שם אבל להרב המגיד לא ידע ומחיל משמע דלית ליה גבי ירושה ידע ומחיל וצ''ע מה שהקשיתי:

ז כֵּיצַד. הִתְנָה עִם הָאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו עוֹנָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְחַיָּב בְּעוֹנָתָהּ. שֶׁהֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ תְּנַאי מָמוֹן:

ח הִתְנָה עִמָּהּ לִפְחֹת מֵעִקַּר כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁכָּתַב לָהּ מָאתַיִם אוֹ מֵאָה עִקַּר כְּתֻבָּה וְכָתְבָה לוֹ שֶׁנִּתְקַבְּלָה מֵהֶן כָּךְ וְכָךְ וְהִיא לֹא נִתְקַבְּלָה תְּנָאוֹ בָּטֵל שֶׁכָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמֵּאָה הֲרֵי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת:

מגיד משנה (ו-ח) התנה הבעל שלא יתחייב וכו'. מה שהזכיר רבינו שהתנאי קיים אפילו בשאר וכסות הוא כדעת רבי יהודה שאמר בדבר שבממון תנאו קיים כנזכר בברייתא (קידושין י"ט:) שכתבתי פרק ששי ואין צריך לומר בשאר דברים שהם מדבריהם. והג' שהזכיר רבינו שאין התנאי מועיל. האחד שהוא העונה הוא מפני שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון ואפילו רבי יהודה מודה בו. ועיקר כתובה שאין התנאי מועיל בו יצא לו לרבינו ממה ששנינו בפרק אע''פ (כתובות נ"ד:) רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרו בגמרא כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה [מאתן] וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכא דעתה והויא לה בעילתו בעילת זנות וסובר רבינו דכיון דקי''ל הלכה כר''מ בגזירותיו אע''ג דר''מ אמר דטעמא דתנאו בטל משום דכתובה דאורייתא כדאיתא התם ואנן קי''ל דכתובה דרבנן מ''מ הלכתא כוותיה ולאו מטעמיה אלא אע''ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ותנאו בטל כל זמן שרצה לקיימה ואפ''ה בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכא דעתה אבל אם לא רצה לקיימה תנאו קיים כמו שיתבאר בכמה מקומות שאם מחלה האשה כתובתה לבעלה שמחילתה מחילה ומהם פרק שבעה עשר וכן כתב הרמב''ן ז''ל לדעת רבינו. ויש מי שסובר דלא קי''ל כוותיה דר''מ אלא שבעילתו בעילת זנות כשנפחת עיקר כתובה וכ''ש כשאין לה כלל אבל מ''מ תנאו קיים ואפילו אם רצה לקיימה אע''פ שאינו רשאי להשהותה בלא כתובה כיון שרוצה לקיימה. ודין הירושה בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) ועוד יתבאר פרק כ''ג בארוכה. וכתב רבינו וכל תנאי שבירושה בטל אע''פ שהוא ממון שנאמר לחוקת משפט. ובהשגות א''א חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות ע''כ. ואני סבור שרבינו הוצרך לזה מפני שהאשה שהיא מורישה אותו התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחר ואילו היתה הירושה כשאר הדברים שבממון היה התנאי קיים שיזכה בירושה מי שתורישנו היא וכן היה בדין בשאר ירושות אילו היו כשאר תנאי ממון אבל מתוך שענין ירושה הוא חקת משפט אי אפשר להפקיעו ולומר איש פלוני יירשני במקום שיש בן, וירושת הבעל אע''פ שהיא מדבריהם לדעתו ז''ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והוא שנשאת כמו שיתבאר פרק כ''ג ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה יכולין לתת נכסיהם במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש ואינן יכולין להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפילו ברצון יורש כתב רבינו שהוא מפני שענין הירושה הוא חקת משפט. ואל יקשה עליך מה שאמרו פרק יש נוחלין (ב"ב דף ק"ל) גבי האומר איש פלוני יירשני וכו' שהטעם (שם קנ"ו) משום דלא ידע יורש דניחול דודאי אפילו ידע ומחיל אין בדבריו כלום וכן כתבו קצת המפרשים ז''ל:

ט הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁיְּרֻשַּׁת הַבַּעַל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם [ה] כְּשֶׁל תּוֹרָה. * וְכָל תְּנַאי שֶׁבַּיְרֻשָּׁה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר כז-יא) 'לְחֻקַּת מִשְׁפָּט'. וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים תְּנָאוֹ קַיָּם, כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאֵין לָהּ שְׁאֵר וּכְסוּת, עַל מְנָת שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, תְּנָאוֹ קַיָּם:

ההראב"ד וכל תנאי שבירושה בטל אע''פ שהוא ממון שנא' לחוקת משפט. כתב הראב''ד ז''ל חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות עכ''ל:

י כַּמָּה מְזוֹנוֹת פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה. פּוֹסְקִין לָהּ לֶחֶם שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בְּכָל יוֹם סְעֻדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר כְּאָדָם שֶׁאֵינוֹ לֹא חוֹלֶה וְלֹא גַּרְגְּרָן וּמֵאוֹתוֹ מַאֲכָל שֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. אִם חִטִּים חִטִּים וְאִם שְׂעוֹרִים שְׂעוֹרִים. וְכֵן אֹרֶז וְדֹחַן אוֹ מִשְּׁאָר מִינִין שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן. וּפוֹסְקִין לָהּ פַּרְפֶּרֶת לֶאֱכל בָּהּ אֶת הַפַּת כְּגוֹן קִטְנִית אוֹ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וְשֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר וּפֵרוֹת וּמְעַט יַיִן לִשְׁתּוֹת אִם הָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיִּשְׁתּוּ הַנָּשִׁים יַיִן. וּפוֹסְקִין לָהּ שָׁלֹשׁ סְעֵדּוֹת בְּשַׁבָּת וּבָשָׂר אוֹ [ו] דָּגִים כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ כְּגוֹן פְּרוּטָה לְכִבּוּס אוֹ לְמֶרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

מגיד משנה כמה מזונות וכו'. בבא זו ופרטיה בפרק אע''פ (כתובות ס"ד:) במשנה ובגמ' בביאור:

לחם משנה כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום. קשה דמשמע שם בגמרא (דף ס"ד:) דלרבנן דקי''ל כוותייהו דשלש סעודות בשבת צריך לתת לה בכל שבוע סעודה אחת יותר לארחי ופרחי ולמ''ד דאכילה דמתניתין הוי אכילה ממש משמע דבעיא תרתי לארחי ופרחי ואם כן אנן דקי''ל דאוכלת הוי אכילה ממש כדכתב רבינו צריך לתת לה שתי סעודות יותר בכל שבוע לארחי ופרחי וא''כ תימה על רבינו איך לא הזכירם כלל ואפילו האכילה מליל שבת לא הזכיר כאן רבינו בענין הפסיקה דמשמע דזאת הפסיקה היא אפילו שיהיה הבעל חוץ לעיר דאינה אוכלת עמו לילי שבת פוסקין לה זה וא''כ קשה טובא דלפחות בעינן תרתי למאן דמוקי מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה וכ''ש למאן דמוקי מתניתין כר''ש דבעינן לרבנן תלת וצריך עיון:

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה מָמוֹנוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת לָהּ כַּמָּה תַּבְשִׁילֵי בָּשָׂר בְּכָל יוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹסְקִין לָהּ [ז] מְזוֹנוֹת כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְאִם הָיָה עָנִי בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ לֶחֶם שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ [ח] כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה כְּתֻבָּתָהּ חוֹב עָלָיו עַד שֶׁתִּמְצָא יָדוֹ וְיִתֵּן:

מגיד משנה במה דברים אמורים בעני שבישראל וכו'. משנה שם ומתבאר ג''כ בגמרא בפרק מציאת האשה (שם דף ס"ח): ואם היה עני ביותר וכו'. בפרק המדיר (דף ע"ז) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' קמיה דשמואל אמר וכו' עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ורב [אמר לך] אין אדם דר עם נחש בכפיפה ובהלכות והלכתא כשמואל וכ''פ ר''ח ז''ל אבל בעל הלכות פסק כרב וכתב הרשב''א ואפילו לדברי ר''ח ורב אלפס אפשר לומר שאם אין ב''ד יכולין לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס א''נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מה''ט דעד שכופין אותו להוציא יכפו אותו לזון הא אין יכולים לכופו לזון יכפוהו להוציא עכ''ל. והן הן דברי רבינו:

כסף משנה ואם היה עני ביותר וכו'. כופין אותו להוציא וכו'. כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב''ח שאין לו עכ''ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה דב''ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה:

יב בַּעַל שֶׁרָצָה לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ מְזוֹנוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לָהּ וְתִהְיֶה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה לְעַצְמָהּ וְהוּא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל לְעַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל עִמָּהּ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת:

מגיד משנה בעל שרצה ליתן וכו'. בפרק אע''פ (דף ס"ד:) במשנה המשרה את אשתו ע''י שליש וכו' והיא אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ובגמרא (דף ס"ה:) מאי אוכלת ר''נ אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש תנן ובהלכות וקי''ל הלכה כר''נ בדיני וכתב רבינו שהוא רשאי להשרותה בפני עצמה ובלבד שיאכל עמה בכל לילי שבת וכן הוא פשטה של משנתנו. אבל הרשב''א ז''ל כתב כי הראב''ד ז''ל פירש כגון שהוא עושה מלאכה או שלומד בעיר אחרת שעונתו מע''ש לע''ש. ונראה שהזקיקו לפרש כן שאילו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר להשרותה ע''י שליש אלא אוכלת עמו על השלחן ואי לאו יוציא ויתן כתובה משום דשמעי בה אינשי וזילא בה מילתא דיאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משלחן בעלה וכדתנן גבי המדיר את אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס יותר מכן יוציא ויתן כתובה ואמרו בגמרא דיתר משלשים שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא כך נ''ל וא''נ מתני' כשקבלה עליה והכי מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר עכ''ל וכ''כ בתשובות להרמב''ן (סי' ק"ד) ורבינו כתב שהוא רשאי ומשמע מדבריו שכל אדם רשאי והטעם שאינו דומה למדיר אשתו מליהנות לה דהתם יש שם איסור הנאה ואינה אוכלת עמו אפילו בליל שבת אבל כאן שאין כאן איסור הנאה ועוד שהוא אוכל עמה בכל לילי שבת רשאי. זה נ''ל לדעת רבינו:

יג הָאִשָּׁה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וְהוֹתִירוּ הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ כָּל מְזוֹנוֹתֶיהָ תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁטֹּרַח גָּדוֹל הוּא לָהּ לְשָׁמְרָן מִדְּבָרִים הַמְטַמְּאִין וּלְאָכְלָן בְּטָהֳרָה אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה:

מגיד משנה האשה שפסקו לה וכו'. ברייתא שם (דף נ"ו:). היה בעלה כהן וכו'. סברת ר''ע במשנה שם דבכל גווני נותן מחצה חולין ומחצה תרומה וידוע שהלכה כר''ע מחבירו:

יד כְּשֵׁם שֶׁאָדָם חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת [ט] בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאֲכִילָן עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ כְּתַקָּנַת חֲכָמִים. וְאִם לֹא רָצָה גּוֹעֲרִין בּוֹ וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ וּפוֹצְרִין בּוֹ. וְאִם לֹא רָצָה [י] מַכְרִיזִין עָלָיו בַּצִּבּוּר וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִי אַכְזָרִי הוּא וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָזוּן בָּנָיו וַהֲרֵי פָּחוּת הוּא מֵעוֹף טָמֵא שֶׁהוּא זָן אֶת אֶפְרוֹחָיו. וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְזוּנָם אַחַר שֵׁשׁ:

מגיד משנה כשם שאדם חייב וכו'. שם בגמרא (דף ס"ה:) בסוף הפרק אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן אותם כשהם קטני קטנים ועד כמה עד בן שש ופירוש אף על פי שאין יורדין לנכסיו לזון הבנים הקטנים כשהם עד שש זן אותן בע''כ ופי' ושנת שש בכלל וכן מוכיח שם וכן מתבאר בדברי רבינו למטה: מכאן ואילך וכו'. בפרק נערה (שם מ"ט:) באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים איבעיא להו הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה ת''ש כי אתו קמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פירוש יארוד תנין כלומר אדם זה אכזרי כתנין. ועוד שם כי אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא ונימא הכי עורבא בעי בניה והאי גברא לא בעי בניה:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אָמוּד וְאֵין יָדוּעַ אִם רָאוּי לִתֵּן צְדָקָה אוֹ אֵינוֹ רָאוּי אֲבָל אִם הָיָה [כ] אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הָרָאוּי לִתֵּן מִמֶּנּוּ צְדָקָה הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶן מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בַּעַל כָּרְחוֹ מִשּׁוּם צְדָקָה וְזָנִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ:

מגיד משנה בד''א באיש וכו'. שם ולא אמרן אלא היכא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא אכפיי' לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה. ודע שדעת רבינו שכופין אותו ויורדין לנכסיו כל שהוא בפניו כדי לזון את בניו הקטנים וכ''כ בביאור פרק שביעי מהלכות מתנות עניים אבל שלא בפניו אין יורדין לנכסיו כמו שיתבאר בפרק זה. אבל הרשב''א כתב היכא דאמיד כייפינן ליה פירוש מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למכפייה לא זיינינן להו לבניה מנכסיה כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וכדתניא לעיל מי שהלך למדינת הים וכו' וכ''כ רב האי ז''ל בתשובה דהא אפילו נודר שעברו עליו שלשה רגלים מיקם הוא דקאים בבל תאחר אבל אין לב''ד לכופו ולעשות כלום עכ''ל. ובפי''ד מהלכות מעשה הקרבנות ביאר רבינו דין הנודר בארוכה:

לחם משנה בד''א באיש שאינו אמוד וכו'. כתב הרב המגיד וכן כתב רבינו האיי ז''ל וכו' קשה טובא דבפרק י''ד מהלכות מעשה הקרבנות כתב הנודר שעבר עליו שלש רגלים יש לכופו ודברים מוכרחים בגמרא ועיין בהר''ן:

טז מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וּבָאָה אִשְׁתּוֹ לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת. שְׁלֹשָׁה [ל] חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים מִיּוֹם הֲלִיכָתוֹ אֵין [מ] פּוֹסְקִין לָהּ בָּהֶן מְזוֹנוֹת שֶׁחֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן. מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹסְקִין לָהּ [נ] מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיוּ לוֹ נְכָסִים בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעְלָהּ, אִם מָצָא שֶׁעָשְׂתָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם לֹא עָמְדָה בַּדִּין אֶלָּא מָכְרָה לְעַצְמָהּ לִמְזוֹנוֹת מִכְרָהּ קַיָּם וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְלֹא שְׁבוּעָה עַד שֶׁיָּבוֹא [ס] בַּעְלָהּ וְיִטְעֹן אוֹ עַד [ע] שֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ מְגַלְגְּלִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא מָכְרָה אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן:

מגיד משנה מי שהלך וכו'. פ' שני דייני גזירות (שם ק"ז:) נחלקו רב ושמואל אחר שלשה חדשים אם פוסקין לה מזונות ונפסקה שם הלכה כרב דאמר פוסקין מזונות לאשת איש ורבינו כתב ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה וכן נראה מן הסוגיא שם דלרב אפילו בדספקא מעשה ידיה פוסקין לה מזונות וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל כדברי רבינו: וכן אם לא עמדה בדין וכו'. דעת רבינו שמזונות אלו שוין למזונות האלמנה וכשם שהאלמנה מוכרת למזונותיה שלא בב''ד ואפילו בלא טענת חינא כדאיתא פרק אלמנה ניזונית (שם צ"ו:) כך זו מוכרת שלא בב''ד וכן משמע בסוגיא דלא שמעו בו שמת הוא לרב כמו שמעו בו שמת לשמואל ולא ראיתי מי שיחלוק בזה: ואינה צריכה וכו'. בפרק אלמנה ניזונית (דף ק':) למזוני מזבנינן בלא אכרזתא ופטורה מן השבועה כחנן (דף ק"ז) דאמר תשבע בסוף ולא בתחילה. ופי' רבינו בסוף בשני דרכים או בבא הבעל לטעון או בבאה היא לגבות כתובתה:

כסף משנה מי שהלך למדינה אחרת וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה. הרא''ש כתב על דברי רבינו דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו. וגם הר''ן כתב אע''פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל וכו' למה לא יחשבו ב''ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן אי נמי קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' וכך נ''ל מדברי רש''י וכו' ובסוף דבריו כתב אע''פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם:

יז וּכְשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ כָּךְ מוֹכְרִין לִמְזוֹן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל יֶתֶר עַל שֵׁשׁ אֵינָן זָנִין אוֹתָן מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָמוּד. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִים וְזָנִין אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁהֵן בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת וּמְפַרְנְסִין אוֹתָן:

מגיד משנה וכשם שב''ד מוכרין וכו'. פרק נערה (דף מ"ח) א''ר חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א''ל רבינא לרב אשי מ''ש מהא דתניא מי שהלך למדה''י ואשתו תובעת מזונות ב''ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אותה אבל לא בניו ובנותיו ולא ד''א א''ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת מאי דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט רב יוסף אמר [זו] צדקה וכו' ופי' רבינו כך הוא דבניו ובנותיו גדולים מבן שש משמע אבל פחותים מכאן ודאי יורדין לנכסיו שהרי הוא חייב לזונן על כרחו וכן משמע שם דבניו ובנותיו גדולים מבן שש משמע וכשהן גדולים מבן שש אין יורדין לנכסיו שלא בפניו אפילו אמיד שהרי אפילו בפניו אין יורדין אלא מתורת צדקה ושלא בפניו אין יורדין לצדקה כמו שאמרו ולא ד''א: וכן מי שנשתטה ב''ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש שנים או פחות וכו'. כך נמצא בכל ספרי רבינו ויש לשאול שנראה מדבריו שהבנים שהם יותר על שש אין זנין אותן מנכסי מי שנשתטה ודינו שוה למי שהלך למדה''י ובגמרא חלקו בהן בפירוש כמו שהזכרתי למעלה ואין שם בזה שום מחלוקת. והתשובה שרבינו לא כתב במי שנשתטה אלא מי שמוציאין מנכסיו בין שהוא אמיד בין שאינו אמיד והוא בקטנים עד שש ובזה הושוו מי שנשתטה ומי שהלך למדה''י אבל בגדולים מבן שש והוא אמיד לא דיבר רבינו כאן ובזה חלוק מי שנשתטה ממי שהלך וסמך לו רבינו על מ''ש בסוף הלכות נחלות שמי שנשתטה שפוסקין צדקה על ממונו ולא יהיו בניו הגדולים על שש פחותין מאחר וכבר ביאר רבינו למעלה שהן ניזונין משום צדקה וכל שמוציאין ממנו צדקה זנין בניו וזה ברור כך נראה לי:

לחם משנה וכן מי שנשתטה וכו'. קשה טובא דרבינו כמאן פסק אי פסק כמאן דאמר (כתובות דף מ"ח) דבר אחר תכשיט גבי מי שנשתטה שאמרו שם דדבר אחר פירוש תכשיט וא''כ אע''פ דפוסקין תכשיט צדקה מניין לנו דפוסקין ולמה כתב בהלכות גזילות דפוסקין צדקה על ממונו של מי שנשתטה ואי פסק כמאן דאמר דבר אחר זו צדקה א''כ גבי מי שהלך למדינת הים שאמרו שם ולא דבר אחר משמע דהוא צדקה אבל תכשיט נותנים והוא ז''ל כתב בפרק י''ג גבי האשה שהלך בעלה וכו' דאין נותנין לה תכשיט וא''כ זה כמ''ד תכשיט וכבר הקשה זה הר''ן שם ותו קשיא לרבינו ההיא דמי שנשתטה דקאמר וזנין בניו וכו' בדאמיד והיינו ביותר על שש וההיא דמי שהלך דקאמר דאין זנין ג''כ אפילו בדאמיד וקאמר דאין זנין יותר על שש א''כ קשה למ''ד שם דדבר אחר פירוש צדקה קשה ההיא ולא דבר אחר דפירוש צדקה דכיון דאמר דאין זנין בניו ובנותיו אפילו בדאמיד כ''ש צדקה דאטו גריעי בניו ובנותיו מאיש דעלמא וכדכתב ה''ה ותו קשה מאי דאמר שם מ''ד תכשיט כ''ש צדקה דמה כ''ש שייך דהא דבר האמור שם בפירוש צדקה דקאמר ולא בניו ובנותיו וא''כ אפילו צדקה דבניו ובנותיו קאמר דאין נותנין וא''כ אין לומר בזה כ''ש בדבר האמור שם בפירוש. ותו קשה למ''ד תכשיט ההיא דמי שנשתטה למה הזכיר ודבר אחר היינו הא כיון דהזכיר צדקה דהיינו וזנין בניו ובנותיו כ''ש תכשיט מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דצדקה דבניו ובנותיו אלים מתכשיט. ונראה לתרץ דמכח הך קושיא דקשיא למאן דאמר צדקה דלמה הוצרך לומר גבי מי שהלך ולא דבר אחר פירשו בגמרא רב חסדא דהוי תכשיט אבל בההיא דמר עוקבא דמי שנשתטה סובר רבינו דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה משום דלרב חסדא משמע ליה לשון דדבר אחר כולה מילתא צדקה ותכשיט והוצרך לומר כן לתרץ לשון ולא דבר אחר דאם נאמר דהוא דוקא צדקה קשה מה שהקשיתי וא''כ בדברי מר עוקבא דמי שנשתטה לא פליגי כלל דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה דאפילו למאן דאמר תכשיט משמע נמי צדקה והכריחו לרבינו לפרש כן משום דלא הביאו בגמרא המחלוקת על הברייתא ועל דברי מר עוקבא. ולתרץ הקושיא למאן דאמר צדקה נראה לי דהוצרך לומר ולא דבר אחר דאם לא כן היינו מפרשים ולא בניו ובנותיו דקאמר היינו בדלא אמיד כדפירש הר''ן ז''ל דאשמועינן דאע''ג דרובא דאינשי ניחא להו בהכי אין זנין אבל אי אמיד ודאי זנין לכך קאמר ולא דבר אחר דרוצה לומר צדקה לאשמועינן דאיירי בדאמיד דע''כ דבר אחר איירי בדאמיד ומה שאמרו בגמרא למאן דאמר תכשיט כ''ש צדקה היינו משום דהיינו יכולין לפרש ולא זנין בניו ובנותיו איירי בדלא אמיד אבל אמיד זנין לכך קאמר כ''ש צדקה משום דאינו מפורש בברייתא כיון דיש לפרש פירוש זה. כנ''ל לתרץ זה ונכון הוא:

יח יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁאֵין פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ עַד שֶׁיְּהֵא שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְאִם לֹא תּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא נָטְלָה כְּתֻבָּתָהּ מִבַּעְלָהּ אוֹ מָחֲלָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָטְלָה וְלֹא מָחֲלָה וְאֵין מַצְרִיכִין אוֹתָהּ לְהָבִיא כְּתֻבָּה. וְדַעְתִּי נוֹטָה לָזֶה בְּמִי שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם מֵת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתָּבִיא כְּתֻבָּה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְעוֹד שֶׁנִּזֹּנֶת מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁים וּלְעוֹלָם טוֹעֲנִין לְיוֹרֵשׁ:

מגיד משנה יש מן הגאונים שהורה וכו'. סברות חלוקות לראשונים והכרעת רבינו עיקר ואף על פי שכתבתי למעלה שמזונות האשה אף בחיי הבעל הם מדבריהם שלא כדעת רבינו מ''מ אינן תלויין כלל בכתובה כמו מזונות האלמנה. ודע שדברי רבינו באלמנה הוא במקום שכותבין כתובה אבל במקום שאין כותבין כשם שגובה עיקר בלא כתובה כך היא ניזונת בלא כתובה וזה פשוט וכ''כ רבינו בביאור פי''ח:

כסף משנה יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה וכו' עד שיהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו' עד ולעולם טוענין ליורש וכו'. בפי''ח כתב רבינו דאלמנה אין לה מזונות עד שתשבע אבל אשה שהלך בעלה למדה''י פוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה וכתב הריטב''א בר''פ שני דייני והלכה כחנן ודעת הרמב''ם דדוקא מי שהלך בעלה למדה''י אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים. ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא''א כששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח (גיטין ל"ח) בההיא איתתא (דחשודה אשבועה ותבעה כתובתה) דאתאי לקמיה דרב הונא כו' א''ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב''ד אין לה מזונות ואם איתא ל''ל מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה א''ו האלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ''ל. והרא''ש כתב על דברי רבינו וז''ל דבריו תמוהים דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה אינה נזונת ואע''ג דליתא לדשמואל מ''מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחא היא להצריכה שבועה יותר בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה לעולם. ומ''ש מפני שניזונת מנכסי יורשין וטוענין ליורש אמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי שיטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומ''ש שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר [התקנה ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר] ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ועוד דקי''ל דגובה כתובתה בעידי מיתה אע''פ שאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום וכ''ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הם לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה עכ''ל. ומ''ש שיותר ראוי לטעון למי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו וכו' וי''ל שמי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו שאני שהיום או מחר יבוא ויטעון ויוציא לאור משפטו מה שאין ביורש. ומ''ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן י''ל דראב''י שמשנתו קב ונקי סובר שהם דאורייתא וכמ''ש התוספות בפרק נערה (דף מ"ז). ומ''ש דגובה כתובתה בעידי מיתה אע''פ שאין שטר כתובה בידה וכו' אינה טענה דאיכא למימר דה''ה דגובה בעידי גט ועוד דההיא דהטוען אחר מעשה ב''ד במקום שאין כותבין כתובה היא ורבינו הכא במקום שכותבין כתובה מיירי. ומ''ש דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' י''ל דהתם אחר שהוציאה שטר כתובתה בב''ד אבל כל זמן שלא הוציאה בב''ד עדיין אין לה מזונות והיאך יהיו הנכסים בחזקתה:

יט הָלַךְ [פ] בַּעְלָהּ וְלָוְתָה וְאָכְלָה כְּשֶׁיָּבוֹא [צ] חַיָּב לְשַׁלֵּם. עָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וְזָנָהּ מִשֶּׁלּוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ וַהֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת [ק] מְעוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁלֹּא צִוָּהוּ לְזוּנָהּ וְהִיא לֹא לָוְתָה מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה הלך בעלה ולותה. זה מבואר פ' שני דייני גזירות (דף ק"ז:) כנזכר בהלכות ונראה מדברי רבינו שאפילו בלותה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכן הסכים הרמב''ן ז''ל: עמד אחד מדעת וכו'. מחלוקת שם במשנה ונפסקה הלכה בגמרא (שם ק"ט) כחנן שהניח מעותיו על קרן הצבי. והרשב''א ז''ל כתב בנדרים פ' אין בין המודר מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל בשפרנס סתם חוזר וגובה שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינם יכולים להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא אמרינן כיון דירד לתוכו סתם לא נתכוון זה אלא למתנה עכ''ל והאריך בזה. עוד כתב ונ''ל דכיון שכן המפרנס סתם אשת חבירו הרי הוא חוזר ונפרע מהבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי ב''ד דה''ל כיורד לתוך שדה חבירו כדאמרן והוא הדין לזן את עבדו ושפחתו העברים שאין הבעלים יכולין לומר להם עשה עמי ואיני זנך דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון עכ''ל ועוד האריך. ואין נראה כן דעת הראשונים ז''ל אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו והטעם לפי שיש חילוק בין סלוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו אבל כאן אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק חיובו וה''ז כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום. וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחויב לזונה והוא הבעל ואילו לא זן אותה זה היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן סוף דבר הרי זה כפורע חובו של חבירו ממש. ואפשר שדינו של הרב ז''ל קיים במי שזן ומפרנס בסתם אינש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בה לא. כך נראה לי:

כ הַבַּעַל שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא רָצְתָה בְּדָבָר זֶה וְלֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ הָיָה לָהּ לְתָבְעוֹ אוֹ לוֹמַר לוֹ אֵין מַעֲשֵׂה יָדַי מַסְפִּיקִין לִי:

מגיד משנה הבעל שאמר לאשתו וכו'. שם בפ' שני דייני גזירות (שם ק"ז) מתבאר בסוגיא שאם א''ל צאי מעשה ידייך במזונותייך שאין לה מזונות. וכתב רבינו שאילו לא רצתה בדבר זה וכו' לומר דדוקא כששתקה אבל אם מיחתה ואמרה איני רוצה לא כל הימנו דמזוני עיקר כמו שנזכר למעלה ופשוט הוא וכ''כ המפרשים ז''ל ורש''י פי' וקבלה עליה ואפשר שהוא ז''ל יודה ששתיקתה היא קבלה:

כא הֲרֵי שֶׁעָמְדָה בַּדִּין וּפָסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וּמָכְרוּ בֵּין דִּין וְנָתְנוּ לָהּ. אוֹ שֶׁמָּכְרָה הִיא לְעַצְמָהּ וּבָא הַבַּעַל וְאָמַר הִנַּחְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת. הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. לֹא תָּבְעָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא שָׁהֲתָה עַד שֶׁבָּא הוּא אוֹמֵר הִנַּחְתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִנַּחְתָּ אֶלָּא לָוִיתִי מִזֶּה וְנִתְפַּרְנַסְתִּי. נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהִנִּיחַ לָהּ וְנִפְטָר וְיִשָּׁאֵר הַחוֹב עָלֶיהָ:

מגיד משנה הרי שעמדה וכו'. שם x מי שהלך למדינת הים ובא ואשתו תובעת מזונות ואמר הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה רשאי ואם קדמו ב''ד ופסקו מה שפסקו פסקו. עוד שם מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרין תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא [הבעל] ואמר פסקתי לה מזונות נאמן. ובהלכות פירש נאמן בשבועה ודעת רבינו בפי' ברייתות אלו כך הוא מי שהלך למדינת הים ואחר חזרתו אשתו שדחקה עצמה וניזונת תובעת מזונות והוא אמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אינו חייב ליתן לה כלום. ויש שם גירסא אחר' xx ואם אמר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך רשאי ופי' שכבר א''ל בצאתו והיא שתקה. ובירושלמי מצאתי כגי' הראשונה ואם קדמו ב''ד ופסקו ומכרו לה או היא מכרה לעצמה אין לאחר מעשה ב''ד כלום ואינו נאמן הבעל לומר הנחתי לה שום דבר כדי להפקיע מעשיהם וכ''כ ז''ל. וכתב רבינו שהיא נשבעת בנקיטת חפץ כשמכרה קרקע ונראה שהוא פי' למה שאמרו במשנה תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה כלומר תשבע בסוף כשיבא הבעל אם יטעון דבר כנגדה כמו שנתבאר למעלה ושבועת המשנה ידוע שהיא בנקיטת חפץ והברייתא שאמרה ואם אמר בעל הנחתי לה מזונות נאמן הוא בשלותה שלא מכרו לה ולא מכרה היא אלא שלותה והויא לה כתובעת ולכך הוא נאמן ובשבועה כנזכר בהלכה ופי' שבועת היסת כדין כופר בכל וכ''כ ז''ל:

לחם משנה הרי שעמדה וכו'. כתב ה''ה כאן בברייתא חלוף הגירסא ועיין בהר''ן כי שם ביאר כל מה שצריך הכל באר היטב:

כב מָכְרָה מִטַּלְטְלִין וְאָמְרָה לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר מְזוֹנוֹתַיִךְ הִנַּחְתִּי נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִנִּיחַ. הֲרֵי שֶׁלֹּא תָּבְעָה וְלֹא לָוְתָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא דָּחֲקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְעָשְׂתָה וְאָכְלָה אֵין לָהּ כְּלוּם:

מגיד משנה מכרה מטלטלין וכו'. דעת רבינו שכיון שלא מכרה קרקע אלא מטלטלין שהיתה יכולה לכפור בהן ולומר אין לך בידי כלום ולא היתה נשבעת אלא היסת אף כאן אינה נשבעת אלא היסת: הרי שלא תבעה וכו'. פשוט הוא לפי הגירסא שהזכרתי בברייתא ואמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה רשאי ואפילו לגירסא אחרת הדין דין אמת וכתב הרמב''ן ז''ל פרק אלמנה ניזונת והוכיח כן וכתב הוא ז''ל וה''מ דלא מפקא מבעל כלום אבל אם עשתה והותירה הכל שלה שכל שאינו נותן לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה והאריך בזה וכן דעת הרשב''א ז''ל:

כג הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ בֵּין שֶׁפֵּרֵשׁ עַד זְמַן פְּלוֹנִי בֵּין שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ אֶלָּא סְתָם מַמְתִּינִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם תַּמּוּ יְמֵי נִדְרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא תַּמּוּ וְהִתִּיר נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה מוּטָב וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְאוֹתָן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם תִּהְיֶה הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְיִהְיֶה אֶחָד מֵחֲבֵרָיו מְפַרְנֵס אוֹתָהּ דְּבָרִים שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן יֶתֶר עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אִם אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מַסְפִּיקִין לַכּל:

מגיד משנה המדיר את אשתו וכו'. משנה פרק המדיר (דף ע'). ומה שכתב בין שלא פירש אלא סתם הוא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: ובאותן השלשים יום וכו'. שם (ע"א) עד ל' יום יעמיד פרנס ופירשו בגמרא למה שאין מעשה ידיה מספיקין ושם הקשו היאך יכול להעמיד לה פרנס שליחותיה קא עביד ותירץ רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד ונתבאר שם בגמרא שמותר לילך אפילו אצל חנוני הרגיל אצלו לומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והוא נותן לו ובא ונוטל מזה וכבר נזכר בדברי רבינו דין זה פ''ז מהלכות נדרים. ודע שדין משנתנו בשלא הדירה אלא מנכסיו אבל אם הדירה אף מתשמיש יתר משבת יוציא ויתן כתובה כמו שיתבאר פי''ד וכ''כ הרשב''א ז''ל וכ''נ דעת הרמב''ן ז''ל:

כסף משנה המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ובאותם ל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה וכו'. כתב הר''ן על זה וז''ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה ומש''ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו כשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא א''ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמרא אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משועבד לה ולאו כל כמיניה למימר איני נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אע''פ שהיא יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א''צ להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה. ונ''ל שהביאו לומר כן משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע''כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש''ה ס''ל ז''ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א''צ להפר היינו משום דס''ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי בפרק אע''פ היינו כר''י בן נורי דס''ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש''ה ע''כ איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשיעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע''פ דוק ותשכח. אבל לת''ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס''ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת''ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת''ק דהתם אמתניתין איתמרא אבל לדידן דקי''ל כר''י בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד לא צריכינן לכל הני הויות ול''ק לן מידי משום דשיעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל''כ יצטרך לגרש בע''כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שיעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב''ם ז''ל כהוגן עכ''ל:

לחם משנה המדיר את אשתו מליהנות לו וכו'. הר''ן בפירוש ההלכות תמה על רבינו למה לא הזכיר מה שאמרו בגמרא בריש פרק המדיר דקאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולא ספקה לדברים קטנים וכדאמרו שם בגמרא ותירץ דסובר רבינו דסוגיא דהמדיר אזלא כמאן דאמר קונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד אבל אנן דקי''ל קונמות מפקיעין מידי שיעבוד א''צ לזה דאע''ג דמשועבד חל עליו הנדר וקשה לזה דא''כ איך כתב רבינו בפרק י''ד אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע וכו' שאינו חל מפני שהוא משועבד הא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואע''פ שאינו אומר הדבר בלשון קונם דזיל בתר טעמא משום דאין להם פדיון כדכתב רש''י ז''ל בפרק אע''פ. גם קשה על ה''ה שנראה שנטה לדברי הר''ן שכתב ודע שכל מקום וכו' רוצה לומר שאוסר הנאתו עליה וכן לקמן בפרק י''ג הלך לשיטה זאת שכתב שם וכבר כתבתי בפרק י''ב שאין הבעל יכול לאסור וכו' אלא בדרך שיאסר הנאתו עליה וכן כתב שם שאם במדירה הבעל ואומר לה תיאסר הנאתי וכו' דמשמע דאפילו דמשועבד לה יכול להפקיע מידי שיעבוד ומאי שנא מעונה. ונראה דדוקא גבי ממון אמרינן מפקיעין מידי שיעבוד. ומ''ש ה''ה יאסור הנאתו וכו' היינו הנאת מזונות דהוא ממון דכיון דהוא דבר דניתן למחילה דהא אם התנה על מנת שאין לה עלי שאר כסות תנאו קיים אבל בעונה דאין התנאי מועיל שם ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו:

כד הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעֹם אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת מַמְתִּינִין לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. יֶתֶר עַל כֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. אֲפִלּוּ הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל מַאֲכָל רַע. אֲפִלּוּ הִדִּירָהּ מִמִּין שֶׁלֹּא אָכְלָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ. יוֹצִיא אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. נָדְרָה הִיא שֶׁלֹּא תֹּאכַל אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת וְקִיֵּם לָהּ הוּא אֶת נִדְרָהּ אוֹ נָדְרָה בְּנָזִיר וְלֹא הֵפֵר לָהּ. אִם רָצָה שֶׁתֵּשֵׁב תַּחְתָּיו וְלֹא תֹּאכַל פֵּרוֹת אוֹ תִּהְיֶה נְזִירָה תֵּשֵׁב. וְאִם אָמַר אֵינִי רוֹצֶה בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי הָיָה בְּיָדוֹ לְהָפֵר וְהוּא קִיֵּם לָהּ בִּרְצוֹנוֹ:

מגיד משנה המדיר את אשתו וכו'. משנה המדיר את אשתו שלא תטעום וכו' ונתבאר בגמרא לדעת שמואל שאם הדירה הוא ממתינין לו ל' יום. ודע שכ''מ שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר''ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשי כך אין בדבריו כלום וזה פשוט: אפילו הדירה וכו'. מפורש בתוספתא ובירושלמי: נדרה היא שלא תאכל וכו'. שם בגמרא (דף ע"א) מחלוקת תנאים ופסק רבינו כסתם משנה דמוקמינן לה בשנדרה היא וקיים לה הוא וקתני יוציא ויתן כתובה והוא באומר איני רוצה באשה נדרנית כדאיתא בגמרא:

כסף משנה נדרה היא שלא תאכל אחד מכל מיני הפירות וכו'. כתב הר''ן האי יוציא דתנן משמע לי יוציא בעל כרחו אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לה אלא שראיתי להרמב''ם שכתב בפרק י''ב מהלכות אישות נדרה היא שלא תאכל וכו' אם רצה שתשב תחתיו וכו' ודקדק כן מדאמרינן (כתובות ע"א) גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה''ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש''ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן