הלכות אישות - פרק שמונה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק שמונה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א אַלְמָנָּה נִזּוֹנֶת [א] מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁין כָּל זְמַן [ב] אַלְמְנוּתָהּ עַד שֶׁתִּטּל כְּתֻבָּתָהּ. וּמִשֶּׁתִּתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ [ג] בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ כֻּלָּהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ עָשְׂתָה כְּתֻבָּתָהּ אַפּוֹתִיקִי לְאַחֵר. וְהוּא שֶׁתֹּאמַר לוֹ פֹּה תִּגְבֶּה חוֹבְךָ. בֵּין שֶׁעָשְׂתָה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁעָשְׂתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁעָשְׂתָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם מָכְרָה [ד] מִקְצָתָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וּמִשֶּׁתִּתְאָרֵס הָאַלְמָנָה אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ:

מגיד משנה אלמנה ניזונת וכו'. ר''פ אלמנה ניזונת (צ"ה:) ובהלכות פסקו הלכה כשמואל דאמר שאין היורשין יכולין לפרוע כתובתה ולסלקה מן המזונות אלא היא ניזונת על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה וכן הסכימו האחרונים ז''ל: ומשתתבע כתובתה וכו'. מימרא פרק נערה (דף נ"ד) ודוקא בב''ד אבל שלא בב''ד לא אבדה מזונותיה כדאיתא התם: וכן אם מכרה וכו'. ברייתא שם ואמרו בגמרא דדברים אלו אפילו עשתה אותם שלא בב''ד אבדה מזונותיה: אבל אם מכרה וכו'. מסקנא דגמרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ז) שלא אבדה מזונות בשביל מקצת כתובה ודלא כר''ש: ומשתתארס האלמנה וכו'. כבר נתבאר פי''ב שתנאי המזונות אחר מיתת הבעל הוא כל זמן משך אלמנותה וכן הוא לשון המשנה (דף נ"ב:) כל יומי מיגד אלמנותיך וכיון שנתארסה אשת איש היא ולא אלמנה ופשוט הוא ומתבאר מן הגמרא שם שהרי אמוראים יש שם שאמרו שאם תבעה לינשא ונתפייסה שאין לה מזונות ואף על פי שאין הלכה כן כדאיתא התם בשנתארסה ודאי כולי עלמא מודו וזה ברור:

ב כְּשֵׁם שֶׁנִּזֹּנֶת אַחַר מוֹתוֹ מִנְּכָסָיו כָּךְ נוֹתְנִין לָהּ כְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר (אוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּמָדוֹר) שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכָרִים וּכְסָתוֹת בַּעֲבָדִים וּבִשְׁפָחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. נָפַל הַמָּדוֹר אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִבְנוֹתוֹ. וְאִם אָמְרָה הָנִיחוּ לִי וַאֲנִי אֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְכֵן לֹא תְּחַזֵּק בִּדְקוֹ וְלֹא תִּטְחֶה אוֹתוֹ [ה] אֶלָּא תֵּשֵׁב בּוֹ כְּמָה שֶׁהוּא אוֹ תֵּצֵא. וְיֹורְשִׁין שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם:

מגיד משנה כשם שניזונת וכו'. בפרק הנושא במשנה (דף ק"ג) ונותנים לה מדור לפי כבודה ובגמרא ת''ר משתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה בעבדים וכו' בכרים וכסתות וכו' בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שנשתמשה בחיי בעלה. וכתב הרשב''א ז''ל נ''ל ממתני' דאין משתמשת בכל הבתים עם היורשין ביחד אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית בעלה דאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה הא במדור כולו היא משתמשת והא דתניא משתמשת וכו' לאפוקי שאינם יכולים לדחותה מן המדור ולהשכיר לה אחר והראיה עוד מדקתני משתמשת בכרים וכו' דודאי לאו בכולן קאמר אלא נותנין לה מהם לפי כבודה ע''כ ובירושלמי דדרה בבתים כשם שהיתה דרה בהם כשבעלה נתון במדינת הים ומשתמש בכלי כסף וזה כדרך שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים ע''כ: נפל המדור וכו'. שם מדור האלמנה שנפל אין היתומים חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו אומרת הניחו לי ואבננו משלי אין שומעין לה וכתב הרשב''א ז''ל אלא שוכרין לה בית במקום אחר לפי כבודה עכ''ל וכן יתבאר בסמוך בדעת רבינו ועוד כתב ולאו למימרא שאין חייבין לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלקה זכותה ממנו עכ''ל: וכן לא תחזק וכו'. שם בעי אביי שיפצה מאי תיקו וידוע בדין תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ולזה כתב רבינו לא תחזק וכן כתב הרשב''א ז''ל:

ג נָפַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לְבַעְלָהּ בַּיִת אֶלָּא בְּשָׂכָר נוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְכֵן מְזוֹנוֹתֶיהָ וּכְסוּתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְאִם הָיָה כְּבוֹד הַבַּעַל גָּדוֹל מִכְּבוֹדָהּ נוֹתְנִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ מִפְּנֵי שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה:

מגיד משנה נפל הבית וכו'. זה דעת הרבה מן הראשונים ומבואר הוא בירושלמי שאמרו לא היה שם בית היורשין שוכרין לה בית. וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ופירש לפי שיטה זו מה שאמרו בגמרא פרק נערה (דף נ"ד) תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי אבל מזוני אית לה דה''ק ולא בבי עקתי בבית צר שלי שאם לא היה לבעל בית ראוי לדור בו היתומים והיא אינה יכולה להכריח היתומים שתדור בבית ההוא לבדה או עמהם אלא הם דרין בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה והרי היא כמי שאין לו בית כלל אבל ודאי יש לה לפרוע שכר המדור ומזונותיה ע''כ דבריהם: ואם היה כבוד הבעל וכו'. פרק נערה אמרו בגמרא (דף מ"ח) דעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה ואע''פ ששם לא נאמר אלא בדין קבורתה ולאחר מיתה שהזכירו שם ר''ל לאחר מיתתה ה''ה לאחר מיתת הבעל ובחייה וכן מתבאר ממה שאמרו בפרק הנושא (דף ק"ג) משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה ונזכר למעלה ומשמע לכאורה לפי כבוד הבעל היא משתמשת וברור הוא:

ד בִּרְכַּת הַבַּיִת מְרֻבָּה כֵּיצַד. חֲמִשָּׁה שֶׁהָיָה מְזוֹנוֹת כָּל אֶחָד מֵהֶן קַב בְּשֶׁיֹּאכַל לְבַדּוֹ אִם הָיוּ חֲמִשְּׁתָּן בְּבַיִת אֶחָד וְאוֹכְלִין בְּעֵרוּב מַסְפִּיק לָהֶן אַרְבַּע קַבִּין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה אֵינֶנִּי זָזָה מִבֵּית אָבִי פִּסְקוּ לִי מְזוֹנוֹת וּתְנוּ לִי שָׁם. יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לָךְ מְזוֹנוֹת וְאִם לָאו אֵין אָנוּ נוֹתְנִים לָךְ אֶלָּא כְּפִי [ו] בִּרְכַּת הַבַּיִת. וְאִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵם יְלָדִים נוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִין לָהּ לְבַדָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. * וּמוֹתַר מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה וּמוֹתַר הַכְּסוּת לַיּוֹרְשִׁין:

ההראב"ד ומותר מזונות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אף אני כך הייתי סבור עד שראיתי בירושלמי פרק אלמנה ניזונת רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם רבי יוחנן אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה עכ''ל:

מגיד משנה ברכת הבית וכו'. משנה וגמרא שם בפרק הנושא: ומותר מזונות וכו'. בסוף פרק אע''פ (דף ס"ה) ת''ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה והקשו מותר בלאות לאשה למה לה ותירצו שמתכסה בהם בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשים התם הוא כדי שלא תתגנה באפיה הכא תתגנה ותתגנה ע''כ בגמרא. וכל שכן שמותר מזונות האלמנה ליורשין שהרי מותר בלאות שבחיי הבעל הם לאשה כשנתאלמנה הם ליורשים כל שכן שמותר מזונות שבחיי הבעל הם לבעל כשנתאלמנה הם ליורשים וזה שלא הוצרך אביי להזכיר מותר מזונות דפשוט הוא. ובהשגות א''א אף אני כך הייתי סבור וכו'. וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדברי רבינו דשיטת גמרא שלנו הכין מכרעא דאם איתא דמותר מזונות אלמנה היו שלה הוה ליה לאביי למימר וחלופא באלמנה. עד כאן דבריו ז''ל:

ה אַלְמָנָה שֶׁחָלְתָה אִם צְרִיכָה לִרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ כִּמְזוֹנוֹת וְיוֹרְשִׁין חַיָּבִין בָּהּ. וְאִם הִיא צְרִיכָה רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ מִתְרַפְּאָה מִכְּתֻבָּתָהּ. נִשְׁבֵּית אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה יְבָמָה וַאֲפִלּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת וְהִיא בַּשִּׁבְיָהּ אֵין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ מִנְּכָסָיו אֶלָּא נִפְדֵּית מִשֶּׁל עַצְמָהּ אוֹ תִּטּל כְּתֻבָּתָהּ וְתִפְדֶּה עַצְמָהּ:

מגיד משנה אלמנה שחלתה וכו'. פרק נערה (דף נ"ב) וכדעת רשב''ג ופסקו בהלכות כמותו וכן מוכיח בגמרא. ורפואה שיש לה קצבה פירש''י ז''ל שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות עכ''ל. ובגמרא א''ר יוחנן עשו הקזת דם בא''י כרפואה שאין לה קצבה עוד שם קריבי' דר' יוחנן הות להו אתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא אתו לקמיה דר''י אמר להו זילו קוצו לה מידי לרופא פירש''י ז''ל שיקבל עליו רפואה עולמית בכך וכך ע''כ. ושמעינן מהכא דבכה''ג שקצבו הרפואה הויא לה רפואה שיש לה קצבה ומשלה ואמרו בגמרא שם דר''י הדר ואמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ונתחרט על שלמד ליתומים דרך זה משום דאדם חשוב אין לו להורות דרך לבעל דין כדי להנצל מחיובו: נשבית אין היורשין וכו'. ברייתא פרק נערה (דף נ"ב) ופסק הלכה בגמרא כן:

ו * מֵתָה הָאַלְמָנָה יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. וְאִם נִשְׁבְּעָה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה וְאַחַר כָּךְ מֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ וְהֵן חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ אֲבָל לֹא יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל. מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאַלְמָנָה לַיּוֹרְשִׁין. וְיוֹרֵשׁ שֶׁאָמַר לָאַלְמָנָה טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל הִיא שֶׁרָצְתָה בָּזֶה שׁוֹמְעִין לָהּ:

ההראב"ד מתה האלמנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה מכתובתה ונטלה צררי והורישוה אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברין אותה ואף על פי שלא ירשו כלום עכ''ל:

מגיד משנה מתה האלמנה וכו'. ראש פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ"ה:) ומעשה ידיה שלהם ואין חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. ובפרק האשה שנפלו פי' בגמרא (דף פ"א) יורשי כתובתה בשומרת יבם שמתה ויורשי הבעל שהן יורשים כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל שלה חייבין בקבורתה כמו שיתבאר פרק כ''ב וסובר רבינו דכ''ש באלמנה דעלמא שלא נשבעה שאין יורשין שלה יורשין כלום כנזכר פרק י''ו שיורשי הבעל חייבין בקבורתה. אבל בהשגו' כתוב א''א דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכו'. ובאמת שיש לחלק בין זו שדינה שיורשיה יורשין אותה אלא שלא נשבעה לההיא דשומרת יבם ואין בידי להכריע: מעשה ידי האלמנה וכו'. במשנה (דף צ"ה) הנזכר בסמוך: ויורש שאמר וכו'. זה פשוט שדין היורשין עמה כדין הבעל עם אשתו כנזכר פרק י''ב וכן משמע בגמרא ואמרו בירושלמי בפרק אלמנה ניזונת אלמנה שאמרה יצאו מעשה ידי במזונותי שומעין לה ע''כ. ודבר פשוט הוא שהמזונות לתקנתה נתקנו ואין כח ביתומים לעקרה אבל היא שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לה וכן כתבו מן המפרשים ז''ל ואמרו שאפילו היתה מניקה יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע''פ שאינה רשאה לינשא תוך כ''ד חדש ללידת הולד כמו שנתבאר פרק י''א מהלכות גירושין וכן הסכים הרשב''א ז''ל:

כסף משנה מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה. כתב הר''ן שטעמו של רבינו דיליף לה במכ''ש בשומרת יבם והראב''ד השיג עליו והדין עמו עכ''ל:

ז וְכָל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לִיתוֹמִים חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו:

מגיד משנה וכל מלאכות שהאשה וכו'. מימרא כלשונה בגמרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו):

ח מְצִיאַת [ז] הָאַלְמָנָה וּפֵרוֹת נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לַבַּעַל לְעַצְמָהּ וְאֵין לַיּוֹרֵשׁ [ח] בָּהֶם כְּלוּם:

מגיד משנה מציאת האלמנה וכו'. דין המציאה שהיא לעצמה מימרא שם. ודין הפירות מבואר בהלכות פרק נערה והכריחו כן מן הגמרא שכיון שאין חייבין בפדייתה אינו מן הדין שיאכלו פירות שהרי חייבו חכמים לבעל בפדייתה תחת פירות כנזכר פי''ב:

ט וְהַנְּכָסִים עַצְמָם שֶׁהֵם נְדֻנְיָתָהּ נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין לַיּוֹרְשִׁים בָּהֶם דִּין לְעוֹלָם אֶלָּא אִם כֵּן הוֹתִירוּ בְּחַיֵּי הַבַּעַל וְהָיוּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהַמּוֹתָר לַבַּעַל. וְאִם מֵתָה הָאַלְמָנָה בְּלֹא שְׁבוּעָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁים נְדֻנְיָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם הָיָה בָּהֶן מוֹתָר הַמּוֹתָר לְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל:

מגיד משנה והנכסים עצמם שהם וכו'. ביאור דברי רבינו הוא בשאותן נכסים שהכניסה לו הן בעין קיימים וכבר נתבאר פי''ו שאם נתיחד לה קרקע או מטלטלין שלה קיימין שגובה אותן בלא שבועה ועל דרך זה כתב רבינו שאם מתה בלא שבועה שיורשיה יורשין הנדוניא וזהו שכתב רבינו ואם היה בהן מותר המותר ליורשי הבעל אבל ודאי אם נאבדה הנדוניא או אם נפחתה ובאה לגבות מן היורשין צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין כלום דלא עדיף מחוב דעלמא שכל שמת לוה בחיי מלוה ואח''כ מת מלוה אין יורשין נוטלין כלום שכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו כנזכר פי''ז מהלכות מלוה ולוה וכן מבואר בעיטור ודברים ברורים הם:

כסף משנה והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אף על פי שהוא נצ''ב. כך הוא הגירסא הנכונה וזה על פי מ''ש ברפי''ו שבין נכסי מלוג בין נצ''ב נקראים נדוניא. ומ''ש אף על פי שהוא נצ''ב היינו לומר שאף על פי ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' אינם חשובים כנכסיו לענין זה:

י אַלְמָנָה [ט] שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶן בֵּין שֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים בֵּין שֶׁתָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ אֲפִלּוּ תָּפְסָה כִּכַּר זָהָב אֵין מוֹצִיאִין [י] מִיָּדָהּ אֶלָּא כּוֹתְבִין עָלֶיהָ בֵּית דִּין מַה [כ] שֶּׁתָּפְסָה וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת וּמְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וְהִיא נִזּוֹנֶת מִמַּה שֶּׁבְּיָדָהּ עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְיִקְחוּ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הַשְּׁאָר:

מגיד משנה אלמנה שתפסה וכו'. בפרק אלמנה ניזונת א''ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה ואמרו שם שמעשה היה שתפסה דסקיא מליאה מעות ולא היה כח בחכמים להוציאה מידה ובירושלמי נחלקו מהו מימר לה חוי מה בידך תלמידוי דר' מנא אמרי אמרינן לה חוי מה בידך אלון ר' יוסי בי ר' בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידך לא אמרינן לה. ופסק רבינו כתלמידי רבי מנא שמחשבין עמה. ואמרו בגמרא אמר רבינא לא אמרו אלא למזוני אבל לכתובה מוציאין ונחלקו הגאונים ז''ל בדברים אלו ודעת ההלכות הוא שאם תפסה למזונות אפילו אחר מיתת הבעל אין מוציאין מידה ואם תפסה לכתובה אם מחיים דבעל תפסה אין מוציאין ואם תפסה לאחר מיתה מוציאין מידה וזה דעת רבינו אבל יש מן הגאונים שסוברים שאין שום תפיסה מועלת לה אפילו למזונות לאחר מיתה אלא דוקא מחיים ולמזונות בלבד ויש מהם מי שסובר שאין חלוקה בין כתובה למזונות שלשניהם תפיסה דמחיים מועלת ולאחר מיתה אינה מועלת כלל:

יא וְכֵן אִם תָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּכְתֻבָּתָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת גּוֹבָה מֵהֶן. אֲבָל אִם תָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ [ל] לִכְתֻבָּתָהּ אֵינָהּ גּוֹבָה מֵהֶן אַף עַל גַּב שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הַכְּתֻבָּה וּתְנָאֵי הַכְּתֻבָּה מִן הַמִּטַּלְטְלִין. לְפִיכָךְ תִּזּוֹן הָאַלְמָנָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּפְסָה:

כסף משנה (י-יא) אלמנה שתפסה מטלטלין וכו' אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה:

יב וְאִם הִנִּיחַ בַּעְלָהּ מִטַּלְטְלִין וְלֹא תָּפְסָה אוֹתָן הַיּוֹרְשִׁים נוֹטְלִין אוֹתָן וְהֵן מַעֲלִין לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן וְלוֹמַר יִהְיוּ הַמִּטַּלְטְלִין מֻנָּחִין בְּבֵית דִּין עַד שֶׁאִזּוֹן מֵהֶן שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְלֹא יִהְיוּ לִי מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ הִתְנְתָה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁתִּזּוֹן מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְכָזֶה דָּנִין תָּמִיד בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין:

מגיד משנה (יא-יב) אף על גב שתקנו הגאונים וכו'. תקנת הגאונים שתהיה האשה ניזונת מן המטלטלין כתובה היא בהלכות ובדברי הגאונים ז''ל. ומ''ש רבינו שאינה יכולה לעכב על היתומים שלא ימכרו שלא ייפו הגאונים כל כך את תקנתם דבר ברור הוא שלא ליפות כחה במטלטלין כל כך שהרי אפילו בקרקע שבדין הגמרא היא ניזונת ממנו אם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות כמו שיתבאר בסמוך וא''כ במטלטלין אינו נראה שלא יוכלו למכור אפילו לכתחלה וכבר העיד רבינו שכן דנין תמיד בכל בתי דינין וכן מבואר בעיטור שבתשובת הגאונים ז''ל כתוב כן:

יג אֲבָל אִם הִנִּיחַ קַרְקַע יְכוֹלָה הִיא לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ וְאִם מָכְרוּ אֵינָהּ מוֹצִיאָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין:

מגיד משנה אבל אם הניח קרקע יכולה וכו'. גם זה מבואר בתשובה הנזכרת שאין להם למכור בקרקעות וכן נראה קצת מן הגמרא. ומה שכתב שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות. משנה היא בפרק הניזקין (גיטין דף מ"ח) ומ''מ העלה הרשב''א שאם קנו מידו על מזונות האשה שהיא ניזונת אפילו מן המשועבדים ובמזונות הבנות אפילו היו ממנו אינן ניזונות מהמשועבדים והוכיח שם כן. ודע שאין הקנין הנזכר בשטרי כתובות שלנו מועיל לכך לפי שאין מזכירין בכתובות מזונות לאחר מיתת הבעל והמזונות הכתובים בכתובות שלנו הוא מזונות דמחיים:

כסף משנה אבל אם הניח קרקע יכולה היא וכו'. כתב הרב המגיד ומה שכתב שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה היא בפרק הניזקין עכ''ל. ואני אומר אינה משנה ולא בפרק הניזקין אלא בפרק מציאת האשה (דף ס"ט.) גבי הא דתלה ליה רבי לרב ביני חיטי:

יד * הִנִּיחַ נָשִׁים רַבּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנְּשָׂאָן זוֹ אַחַר זוֹ נִזּוֹנוֹת בְּשָׁוֶה (כְּמוֹ) שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין:

ההראב"ד הניח נשים רבות אף על פי שנשאן זו אחר זו נזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלין. כתב הראב''ד ז''ל ואפילו ניזונת מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה שכולן שוים בו עכ''ל:

מגיד משנה הניח נשים רבות וכו'. מבואר הוא בירושלמי פרק מי שהיה נשוי וכן הוא בתוספתא כשאמרו קודמת בזמן קודמת בגביה בד''א בכתובה אבל במזונות שתיהן שוות ע''כ. ועל מ''ש רבינו שאין דין קדימה במטלטלין כתוב בהשגות א''א ואפילו ניזונות מן הקרקע וכו'. ולי נראה שאף דעת רבינו כן הוא שאפילו ניזונות מן הקרקע ניזונות בשוה שאל''כ היה לו לומר ניזונות מן המטלטלין בשוה ומן הקרקע לפי קדימתן ולפי זה ראוי להיות בספריו כמו שאין דין קדימה במטלטלין ורצה רבינו לומר שכשם שלא אמרו חכמים קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למכרן ולהפקיען מידי שעבוד המלוה כך לא אמרו קדימה במזונות לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו הרי הוא מפקיען מידי שיעבוד מזונות כנ''ל וטעם נכון הוא זה והטעם שכתב הר''א ז''ל בהשגות אינו נכון שאם מפני שאין חיוב המזונות חל אלא לאחר מותו הוא אפילו בכתובה לא תהיה דין קדימה לאלמנות שהרי אינה נגבית אלא משעת מיתה והגע עצמך מי שלוה וקבע זמן הפרעון אחר מיתתו והתנה שאם ימות המלוה קודם לו שלא יגבה כלום וחזר ולוה וקבע זמן פרעון לאותו זמן וע''פ התנאי הנזכר מי לא יהיה בו דין קדימה אלא ודאי אין לטעם ההוא עיקר ואינו דומה ללוה ולוה ואח''כ קנה דהתם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשעת הלואה ולא היה יכול לשעבדו עד שעה שנקנה ולפיכך חל השיעבוד בשוה. והרשב''א כתב בדין המזונות דבשיעבוד המזונות הקלו ומ''ש נראה לי:

טו אַלְמָנָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי יָבָם בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעַל. וְאִם הֻכַּר הָעֵבָּר וְכֵן אִם הֱנִיחָהּ מְעֻבֶּרֶת נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁתֵּלֵד. יָלְדָה בֵּן שֶׁל קַיָּמָא נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל יְמֵי אַלְמְנוּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. לֹא נִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת אַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אוֹ שֶׁהִפִּילָה אֵינָהּ נִזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעַל וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם אֶלָּא תּוֹבַעַת יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ:

מגיד משנה אלמנה שנפלה וכו'. ביבמות פרק החולץ (דף מ"א:) ת''ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם נפלה לפני יבם קטן מיבם לית לה מבעל מאי אפליגו בה וכו' והלכתא לית לה משמיא קנסוה ע''כ בגמרא. ובהלכות ירושלמי חלה כמי שברח הלך למדינת הים כמי שברח ע''כ ונתבארו כל דברי רבינו. ומ''ש רבינו שאם הוכר העובר וכו' הטעם הוא מפני שכל ימי עבורה הן כג' חדשים הראשונים דכל יבמה שבעולם שכשם שאינה יכולה להתיבם ולא לחלוץ תוך שלשה חדשים כמבואר פ''א מהלכות יבום כך כל ימי עבורה אינה יכולה לא להתיבם ולא לחלוץ ואין צ''ל לינשא לאחר לפיכך ניזונית משל בעל ודבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למדינת הים אינו אלא בשחלה והלך למדינת הים אחר העמדה בדין אבל חלה או הלך ולא עמד בדין קודם לכן אינה ניזונית משל יבם וכן מתבאר בירושלמי וכן כתבו ז''ל:

טז תָּבְעָה יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ וְעָמַד בְּבֵית דִּין [מ] וּבָרַח אוֹ שֶׁחָלָה [נ] אוֹ שֶׁהָיָה הַיָּבָם בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל:

כסף משנה (טו-טז) אלמנה שנפלה לפני יבם וכו' תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה''י הרי זו ניזונת משל יבם. כתב ה''ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ''ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ''ה ולא כתב או שהלך למ''ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא''כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה:

יז נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִהְיֶה כִּשְׁאָר הַיָּבָמִין:

יח מִי שֶׁיִּחֵד קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בִּשְׁעַת מִיתָה וְאָמַר יִהְיֶה מָקוֹם פְּלוֹנִי לִמְזוֹנוֹת הֲרֵי רִבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ פָּחוֹת מִמְּזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ נוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ נוֹטֶלֶת הַכּל. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ יִהְיֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְשָׁתְקָה אֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹתוֹ מָקוֹם בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי קָצַץ לָהּ מְזוֹנוֹת:

מגיד משנה מי שיחד קרקע וכו'. סוף פרק נערה (דף נ"ד:) קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קא מפסדה מזוני אתו לקמיה דר''י אמר להו זילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונה אתו לקמיה דר''ל אמר להו כ''ש שריבה לה מזונות ואסיקו בגמ' אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות. וכתב רבינו ושתקה לפי שאם לא היתה שם או שהיתה שם ועמדה ומיחתה ואותו מקום שיחד לה אינו מספיק למזונותיה לא כל הימנו של בעל לגרוע מזונותיה בע''כ אבל בשתיקתה הפסידה וכ''נ מפירוש רש''י ז''ל וקרוב לזה מתבאר פרק ו' מהלכות זכייה ומתנה שמי שמחלק נכסיו לבניו ועשה אשתו שותפית עמהם ושתקה אבדה כתובתה כנזכר שם אבל בעיטור כתב קצץ לה מזונות איכא מאן דאמר דוקא שלא צמצם אבל פסק פחות מן הראוי לה נותנין לה כדי צרכה ע''כ:

יט * אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין [ס] לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַלֵּף לוֹ הַדָּבָר בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִבֵּית דִּין עַד שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי זוֹ בָּאָה לְהִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְכָל הַנִּפְרָע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה וְכֵן רָאוּי לָדוּן:

ההראב"ד אלמנה שבאה לב''ד וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והלא מה שאמרו תשבע לבסוף ולא תשבע בתחלה העמידוה בששמעה בו שמת והיינו אלמנה עכ''ל:

מגיד משנה אלמנה שבאה לבית דין וכו'. דבר זה מחלוקת בין הגאונים והוא ז''ל הכריע כדעת רבותיו. ובהשגות כתוב א''א והלא מה שאמר חנן תשבע בסוף וכו'. ואין זו קושיא דשמואל (דף ק"ז) הוא שהעמידה בששמעו בו שמת והיינו אלמנה ואין הלכה כמותו ולרב דקי''ל כותיה משנתנו דמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דאמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה אין צריך להעמידה בששמעו בו שמת. ורבינו מפרש מ''ש בפרק אלמנה ניזונת והלכתא מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה במוכרת למזונות היא ונשבעת בתחילה אבל דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל הוא כדברי ההשגות ומה שאמרו צריכה שבועה לבסוף כשתבא לגבות כתובתה קאמר אבל בתחילה לא והביאו ראיה לזה:

כסף משנה אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה וכו' עד וכן ראוי לדון. נתבאר בפרק י''ב:

כ אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ בַּתְּחִלָּה וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְנוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים בְּלֹא הַכְרָזָה. וְכֵן אִם מָכְרָה לִמְזוֹנוֹת בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וּכְשֶׁיָּבֹאוּ הַיֹּרְשִׁין לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ נִשְׁבַּעַת:

מגיד משנה אלמנה שבאה וכו'. כבר כתבתי בסמוך שדין השבועה שהצריך רבינו בתחילה הוא מפני שמפרש צריכה שבועה בתחילה ולמזונות ואין כן דעת מפרשים אחרים אבל דין ההכרזה מבואר הוא בגמרא שם למזוני מזבנין בלא הכרזה: וכן יש לה למכור וכו'. שם (דף צ"ח) מבואר בגמרא בין בכתובה ובמזונות וכבר כתב דין הכתובה למעלה פי''ז: וכן אם מכרה למזונות וכו'. דבר זה מחלוקת בין המפרשים ז''ל וכבר הארכתי בו בפ' י''ז:

לחם משנה אלמנה שבאה לבית דין וכו'. כתב ה''ה ורבינו מפרש מ''ש בפרק אלמנה ניזונת וכו'. וקשה דה''ה כתב לעיל בפרק י''ז דמ''ש רבינו ונשבעת היא מסקנא דגמרא והלכתא מוכרת שלא בב''ד צריכה הכרזה וכו' נראה משם שמפרש לענין כתובה וכאן נראה שמפרש לענין מזונות ולתרץ זה אם נפשך לומר דרבינו מפרש בין לענין כתובה בין לענין מזונות מכל מקום קשה לי מי הכריחו לרבינו לפרש הדבר לענין מזונות ולומר דההיא דתירצו בגמרא דכששמעו בו שמת בא אליבא דשמואל דוקא אבל לרב צריכה שבועה והיא סברא הפוכה הוה ליה לאוקמא לענין כתובה בדוקא. ונראה שרבינו הכריחו לזו הקושיא שהקשו דהיכי פסיק בגמרא דלא בעי הכרזה מההיא דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דילמא שאני התם דמכרה למזונות ואינה צריכה שבועה ולפי דברי רבינו דסובר דבמכרה צריכה שבועה מיתרצא הך קושיא ולכך מפרשה בכל גוונא בין לענין כתובה בין לענין מזונות. ונראה לומר דמה ששאלו לרבינו לענין כתובה אם מוכרת שלא בבית דין הוא משום דדילמא משום דמוכרת שלא בבית דין לא צריכה שבועה אע''ג דבעלמא לענין כתובה כשמוכרת בבית דין בעיא שבועה משום דהיא לא קפדה אטעמא דחינא ובאה לב''ד אבל כשמכרה שלא בבית דין דקפדה אטעמא דחינא דלא להתבזות לבא לב''ד לכך לא בעיא שבועה. וטעם זה כתבו הר''ן בפרק אלמנה ע''ש ומסיק בגמרא דאפילו מוכרת שלא בב''ד בעיא שבועה וזהו שכתב רבינו ונשבעת אפילו מוכרת שלא בב''ד גבי כתובה דיצא לו מכאן כדכתב שם ה''ה ופירוש הרמב''ן שכתב ה''ה עיין בהר''ן ז''ל:

כא וְכַמָּה מוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹת כְּדֵי לָזוּן מֵהֶם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לֹא יוֹתֵר עַל זֶה. וּמוֹכְרִין עַל מְנָת שֶׁיִּהְיֶה הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן לָהּ [ע] מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחוֹזֶרֶת וּמוֹכֶרֶת פַּעַם שְׁנִיָּה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וְכֵן מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַנְּכָסִים כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

מגיד משנה וכמה מוכרין וכו'. שם (דף צ"ו) אמר אמימר הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לל' יום ופירש''י ז''ל שהטעם שהלוקח לא ימסור לה המעות כולם ביחד לפי שאם תנשא יחזיר מה שבידו ליורשין עכ''ל: וכן מוכרת וכו'. דעת רבינו היא שמוכרת למזון כל מה שצריכה לה כפלים וכפלי כפלים מכתובתה ומ''ש פ' אלמנה ניזונת מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ה''פ מוכרת והולכת למזונות כל מה שתרצה עד כדי שתשייר שיעור כתובתה ועצה טובה היא שכשלא ישארו בנכסים אלא שיעור כתובתה תוכל למכור כל הנשאר ביחד מה שאינה יכולה לעשות כן למזון כמו שנתבאר אבל ודאי אם רצתה מוכרת היא למזון כדי צרכה אע''פ שהוא יותר מכתובתה וכן מבואר בגמ' פ' שני דייני גזירות (דף ק"ז.) ואע''פ שיש בזה דעת אחרת בהלכות כדברי רבינו עיקר וכן העלו האחרונים ז''ל:

כב אַלְמָנָה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין מְזוֹנוֹת אֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹרְשִׁים וְיִתְבְּעוּהָ. אִם מָצְאוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְאִם לָאו הוֹלְכִין לְדַרְכָּם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאִם הָיוּ הַיּוֹרְשִׁים קְטַנִּים בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וּפוֹסְקִין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת:

מגיד משנה אלמנה שפסקו לה וכו'. כבר נתבאר פרק י''ב האשה שהלך בעלה למדינת הים שבית דין פוסקין לה מזונות ואין מחשבין על מעשה ידיה וכן הדין באלמנה וכן נראה מן הסוגיא שבפרק שני דייני גזירות שאמרו בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי פירוש שפוסקין לה מזונות ומשמע התם אפילו בדספקא מעשה ידיה וכן כתב הרשב''א ז''ל והביא ראיה לזה מן הסוגיא. ומה שכתב רבינו שאם היו היורשין קטנים שבית דין מחשבין עמה סברא נכונה היא וראויה אליו שבית דין אביהם של קטנים וכן נראה כדעת הרשב''א ז''ל:

כג אַלְמָנָה שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ [פ] מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹתָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן יוֹרֵשׁ טוֹעֲנִין אָנוּ לוֹ וְאוֹמְרִים לָהּ הָבִיאִי כְּתֻבָּתֵךְ וְהִשָּׁבְעִי וּטְלִי מְזוֹנוֹתֶיךָ אֶלָּא אִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה:

מגיד משנה אלמנה שאין שטר וכו'. כבר נתבאר זה פרק י''ב:

כסף משנה אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכו'. נתבאר בפי''ד ומ''ש ואומרים לה הביאי כתובתיך או השבעי וטלי מזונותיך קשה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע והרי כתב לעיל בסמוך אלמנה שבאה לב''ד לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות בבית דין עד שתשבע מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים ולפי זה אפילו הביאה כתובתה אין לה מזונות עד שתשבע ויש לומר דשבועה דלעיל היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ושבועה דהכא היינו שלא מחלה כתובתה לבעלה ולא מכרה ולא משכנה לו וה''ק אומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי שלא תפסת משל בעליך כלום או השבעי עוד שלא מחלת לו כתובה ולא משכנת לו וכן מפורש בא''ה סימן צ''ג וק''ל דא''כ היאך כתב בסמוך אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וכו' דמשמע שאין צד שתוכל ליטול מזונות אם לא תביא שטר כתובתה ולפי מ''ש אפילו אין שטר כתובה בידה יכולה ליטול אם תשבע לכך נראה לכתוב וי''ו במקום או וה''ג אומרים לה הביאי כתוביתיך והשבעי וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שאע''פ שתביא שטר כתובה דליכא למיחש שמחלה ולא שמכרה מכל מקום צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום:

כד הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי רָצְתָה נִזּוֹנֶת כְּדִין כָּל הָאַלְמָנוֹת רָצְתָה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. אָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְנִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ מִכָּל פָּנִים. שֶׁאִם עֲדַיִן הִיא אִשְׁתּוֹ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם גֵּרְשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ. לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת מְזוֹנוֹת עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

מגיד משנה האשה שהלכה וכו'. ברייתא הובאה שם פרק שני דייני גזירות ומבוארת בהלכות והטעם הוא שהיא נאמנת על המיתה דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ואינה נאמנת על הגירושין כמבואר פרק י''ב מהלכות גירושין:

כה הָאִשָּׁה שֶׁהָיָה לָהּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין וּמֵת בַּעְלָהּ אֵינָהּ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ מִסָּפֵק. אֲבָל בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין:

מגיד משנה האשה שהיה לה וכו'. זה מבואר פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו) ובהלכות:

כו אַלְמָנָה עֲנִיָּה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת אוֹ עֲשִׁירָה שֶׁשָּׁהֲתָה שָׁלֹשׁ [צ] שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה וִתְּרָה וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת בַּשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁתָּבְעָה. וְאִם שָׁהֲתָה פָּחוֹת מִזֶּה אֲפִלּוּ בְּיוֹם אֶחָד לֹא וִתְּרָה אֶלָּא תּוֹבַעַת וְנוֹטֶלֶת מְזוֹן הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ:

מגיד משנה אלמנה ענייה וכו'. שם (דף צ"ו) אלמנה ששהתה ב' או ג' שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות והקשו השתא ב' אבדה ג' מיבעיא ותירצו לא קשיא כאן בעניה כאן בעשירה אי נמי כאן בפרוצה כאן בצנועה פי' בצנועה שבושה לבא לבית דין ג' בפרוצה ב' ופסק רבינו כלשון ראשון. ועוד שם לא אמרן אלא למפרע אבל [מכאן] ולהבא יש לה ובחידושי הרשב''א ירושלמי ר' חייא אמר בשלא לותה אבל לותה גובה למפרע אפילו ג' שנים בשאין בידה משכון היה בידה משכון אפילו לא לותה גובה כלומר שתפסה משכון תוך שלש שנים אבל לאחר שלש מדין מחילה נגעו בה ואין תפיסתה כלום. וכתב הרמב''ן ז''ל דדוקא באלמנה לא הפסידה אלא לאחר ג' אבל אשת איש אפילו שהתה יום אחד ולא תבעה מזונותיה הפסידה וא''נ מכרה נכסי מלוג דידה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה לפי שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן ולסייען וה''מ לאפוקי מבעל אבל אם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה אפילו הותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב מזוני הרי משכון בידה תמשכננו ואינה צריכה להתנות עמו בב''ד ולומר לו איני ניזונת ואיני עושה אלא כל שאין מעלה לה זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה עכ''ל:

כז אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים הֵם אוֹמְרִים נָתַנְנוּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָטַלְתִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא [ק] נִשֵּׂאת עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ תִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְתִטּל. מִשֶּׁנִּשֵּׂאת עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבְעוּ הַיּוֹרְשִׁים שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתְנוּ לָהּ:

מגיד משנה אלמנה שתבעה וכו'. שם בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל אלמנה להביא ראיה או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה ת''ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה ע''כ בגמרא ובהלכות פירשוה קודם שנשאת הנכסים הם בחזקתה והיתומים שאומרים נתננו הם כבאים להפקיעה מחזקתה והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכתב רבינו או תשבע שבועת היסת ותטול ונראה לי טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת מפני שכיון שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא וכמי שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל וידוע שהנתבע נשבע היסת ונפטר כמבואר פ''א מהלכות טוען ונטען אף כאן היא נשבעת ונשארים הנכסים בחזקתה ומוכרת מהם למזונות וכשנשאת הוא בהפך שאין הנכסים ברשותה אלא ברשות יורשין והיא באה להוציא מתחת ידם ונשבעים היסת ונפטרים:

כסף משנה אלמנה שתבעה וכו' או תשבע שבועת היסת ותטול. כתב ה''ה נ''ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו' וכ''כ הר''ן וז''ל הרמב''ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב''א שאפשר מהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע''פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא''כ הל''ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז''ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ''ל:

כח * דִּין תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה כְּדִין הָעִקָּר. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה אוֹ מָכְרָה אוֹ מָחֲלָה אוֹ מִשְׁכְּנָה תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּתָהּ עִם הָעִקָּר אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם תָּבְעָה מִקְצָת וְהִנִּיחָה מִקְצָת הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁתָּבְעָה מִקְצָת הָעִקָּר וְהִנִּיחָה מִקְצָתוֹ. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת אוֹ הַמּוֹחֶלֶת סְתָם מָכְרָה וּמָחֲלָה הַתּוֹסֶפֶת עִם הָעִקָּר שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּתֻבָּה שְׁמָם בְּכָל מָקוֹם:

ההראב"ד דין תוספת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא כך כתב הרב אלפס ז''ל בהלכותיו ותמהנו עליו עכ''ל:

מגיד משנה דין תוספת וכו'. בראש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נפקא מינה לתובעת ונאמרו בו פירושין הרבה ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שכשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר אף על פי שלא גבאתו כך הניזונת מחמת תוספת אם תובעתו בב''ד כאילו גבאתו ומפסדת מזונות וקמ''ל שלא תאמר דעיקר כתובתה שהיא תנאי בית דין הוא דהויא תביעה כגבייה אבל תוספת דמדעתה יהיב לה הרי הוא כחוב דעלמא ולא תהא תביעה כגבייה ותזון עד שעת גוביינא וכך פירש הרמב''ן ז''ל שכך הוא דעת ההלכות ועיקר. ובהשגות א''א לא כך כתב הרב ז''ל וכו'. סובר הר''א ז''ל מ''ש בהלכות בדרך אחרת שלא כדעת הרמב''ן ז''ל ולדברי שניהם דינו של רבינו אמת. ומה שכתב רבינו וכל המוכרת וכו'. שם מבואר בגמרא שהתוספת כעיקר הוא למוכרת ולמוחלת:

לחם משנה דין תוספת כתובה כדין העיקר. כתב הרב המגיד דמפרש ולתובעת דאמר בגמרא כפירוש הרמב''ן. ול''נ יותר מפורש בדבריו שהוא מפרש שאם תבעה מנה ומאתים ושיירה תוספת כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה אלא מקצת ויש לה מזונות וזהו שכתב ואם תבעה מקצת וכו'. ואולי ה''ה כדי להסכימו עם דעת ההלכות כ''כ:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן