הלכות אישות - פרק שלשה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק שלשה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א הָאִשָׁה שֶׁהִתְנֵית עַל בַּעְלָהּ לְבַטֵּל זְכוּת מִדְּבָרִים שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶן הַבַּעַל אִם כָּתַב לָהּ וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ. אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ קַיָּם. וְאִם כָּתַב לָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ:

מגיד משנה האשה שהתנית וכו'. (כתובות דף פ"ג) ראש פרק הכותב לאשתו דין ודברים וכו' ובגמרא תני ר' חייא האומר לאשתו והקשו וכי כתב לה מאי הוי פי' לא מיבעיא לר' חייא דתני אומר אלא אפילו כתב קשה לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום פירוש אם היתה שדה משותפת בין שנים ואמר האחד לחבירו לשונות אלו לא אמר כלום לפי שאין כאן לשון מתנה ואם כן למה הועילו דבריו במשנתנו. ותירצו בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דא''ר כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה פירוש כיון שעדיין לא זכה בנכסים בלשון סילוק יכול להסתלק מהם והקשו א''ה נשואה נמי ותירצו נשואה ידו כידה פירוש והרי הוא כשותף בהם וכיון שהנכסים שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל בה לשון סלוק. וכתב רבינו שאם קנו מידו אחר נישואין הועילו מעשיו ויצא לו ממ''ש בפרק חזקת גבי הא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו שאם קנו מידו דקנה חבירו ולא יהא כח הבעל גדול בנכסי אשתו מכח השותף בחלקו וזה פשוט ומוסכם. עוד אמרו בגמרא פרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו ר''נ אמר מגופה של קרקע קנו מידו וכו' אמר אמימר הלכתא מגופה של קרקע קנו מידו ומפורש שם אפילו בעורר על קניינו ומפרש רבינו האיי גאון בעיא זו בקנו מידו ועודה ארוסה וכן פירש בהלכות פירוש דקא מיבעיא להו במשנתנו ששנינו שהכותב בעודה ארוסה דין ודברים אין לי שהוא אוכל פירות אם קנו מידו מי אמרינן דמגוף הקרקע סלק עצמו ואין לו פירות כלל דכיון דלא היה צריך לקנין וקנו ממנו לאוסופי כחה הוא או דילמא ל''ש ואסיקו דמגוף הקרקע קנו מידו ואין לו פירות וזה הוא דעת רבינו ונתבארו מדבריו שכתב ואם קנו מידו וכו' עד כבר סילק עצמו מגוף הקרקע. ובהשגות כתוב על זה א''א כל מ''ש כאן הכל הבל ורעות רוח ע''כ ולא ידעתי אי זה רוח היתה עמו באמרו לדברי רבינו וההלכות ורבינו האיי ז''ל הבל ורעות רוח בלא טעם מוכרח ומ''מ אבאר דבריו ז''ל. דע שיש פירוש אחר בבעיא זו שאמרו דלדין משנתנו פשוט היה להם שאין קנין מועיל בארוסה יותר מאמירה וכי קא מיבעיא להו על האומר לחבירו אין לי עסק על שדה זו הוא ששאלו אם קנו מידו והעלו אם קנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו וה''ה לאשתו נשואה אם קנו מידו שדינה כארוסה בשלא קנו אלו דבריהם ז''ל ואין להם ראייה לסתור פירוש ההלכות ורבינו. והרמב''ן והרשב''א ז''ל כתבו ב' הפירושים ולא הכריעו בהם כלום. וכתב הרמב''ן ז''ל הא דתנן דין ודברים אין לי בנכסיך נ''ל דאפילו לנכסים שנפלו לה לאחר מכאן נמי מהני דאין הלשון הזה אלא לשון תנאי ואפילו על דבר שאינו בעולם אדם מתנה והאריך בזה:

כסף משנה ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו. מדקדוק דברי רבינו נ''ל דלא לענין שיועיל הקנין אחר שנשאת לענין הפירות אע''פ שלא כתב לה אלא דין ודברים אין לי בנכסייך קאמר וכדמשמע מדברי ה''ה דא''כ אין בין ארוסה לנשואה כלום אלא לענין שיהיה מכרה ונתינתה קיים ע''י שיאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאע''ג דבכותב לה ועודה ארוסה א''צ לקנות מידו לשיהיה מכרה ומתנתה קיים ואם קנו מידו x אינו מועיל אפילו למכרה ומתנתה ואם קנו מידו [אחר הנישואין] מועיל למכרה ומתנתה אבל לא לפירות זה נ''ל ברור בדברי רבינו וכן ביארה הטור:

ב * הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ אִם מָכְרָה וְנָתְנָה מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּם. אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתָהּ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה שֶׁאֵין לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ הֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע וְאֵין לוֹ בִּנְכָסֶיהָ פֵּרוֹת לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ עִרְעֵר עַל קִנְיָנוֹ וְאָמַר לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי פֵּרוֹת מִפְּנֵי קִנְיָן זֶה אֶלָּא שֶׁאִם מָכְרָה מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּלֹא נְכָסִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כְּבָר סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע:

ההראב"ד התנה עמה קודם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כל מ''ש בכאן הכל הבל ורעות רוח עכ''ל:

ג הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן אֲבָל מוֹכְרִין אֶת הַפֵּרוֹת וְלוֹקְחִין בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. שֶׁלֹּא סִלֵּק עַצְמוֹ אֶלָּא מִפֵּרוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּלְבַד:

כסף משנה התנה עמה שלא יאכל וכו' ולוקחים בהם קרקע וכו'. בגמרא אהא דאמרינן (דף פ"ג) ולטעמיך הא דתנן רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא אלא בדשיירה ה''נ בדשייר כתב הרא''ש מדקאמר בשיירה משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והרמב''ם ז''ל כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך [לו] על התוספתא דתניא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן מצאתי בירושלמי [ר' זעירא וכו' ונראה] דירושלמי פליג אגמרא דידן וכו' דלפום גמ' דילן לא אמרינן מוכר פירות ולוקח בהם קרקע אא''כ שיירה ולקחה בהם קרקע עכ''ל. והר''ן כתב כלשון הזה מדאמר בשיירה משמע דכי אמרינן לעולם הוא אוכל פירי פירות דוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע אלא שהרמב''ם כתב בפרק כ''ג מה''א ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וסמך לו על התוספתא דתניא במכילתין עכ''ל:

ד הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וְלֹא פֵּירֵי פֵּרוֹתֵיהֶן לוֹקְחִין הַפֵּרוֹת וְקוֹנִין בָּהֶם קַרְקַע וְלוֹקְחִין פֵּרוֹת קַרְקַע זוֹ וְקוֹנִין בָּהֶם קַרְקַע שְׁנִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן פֵּירֵי פֵּירֵי פֵּרוֹת. וְכֵן הַדָּבָר תָּמִיד עַד שֶׁיַּתְנֶה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ לֹא פֵּרוֹת וְלֹא פֵּירֵי פֵּרוֹתֵיהֶן עַד לְעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִהְיוּ לוֹ פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ אֲבָל אִם מֵתָה יִירַשׁ הַכּל:

מגיד משנה (ג-ד) התנה עמה וכו'. פי' דברי רבינו הם בארוסה ובלא קנין והוא מוכרח מדבריו ודין זה הוא במשנה וכדעת ר' יהודה ששנינו שם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ה''ז אינו אוכל פירות וכו' ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים וכו' ובתוספתא ר''י אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות [כיצד מוכר פירות] וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל מן הסוגיא שבגמרא נראה שאינו יכול לכופה למכור הפירות וליקח בהן קרקע כדי שיאכל הוא פירותיו אלא שאם מכרתו היא ולקחה בהן קרקע הוא אוכל פירותיו עד שיכתוב לה עד עולם ורבינו סמך לו על התוספתא וכ''נ מן הירוש' וקי''ל כר''י דשקלי וטרו בגמ' אליביה וכ''כ ז''ל ובגמ' איבעיא להו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות מהו שיאכל פירות מפירי פירות סליק נפשיה מפירות לא סליק נפשיה או דלמא מכל מילי סליק נפשי' ואמרו פשיטא מכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירי פירות וכו' ודחו ההכרח שאמרו על פשיטות זה. ויש מן הגאונים ז''ל שפסקו דכיון דבעיין לא איפשיטא יד האשה על התחתונה ויש מהם שפסקו כפשיטות הגמרא וזה דעת רשב''א ז''ל ונראה שהם מפרשים אותה אליבא דר''י ובשאמר עד עולם ולא נזכרה בעיא זו בהלכות ולא בדברי רבינו ואולי שדעתם היה לפרשה אליבא דת''ק והלכה כר''י ולזה לא הזכירוה:

ה הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה הֲרֵי זֶה לֹא [א] יִירָשֶׁנָּה אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁיִּירַשׁ מִקְצָת נְכָסִים וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאִם מֵתָה בְּלֹא בָּנִים יַחְזְרוּ נְכָסִין לְבֵית אָבִיהָ הַכּל קַיָּם:

מגיד משנה התנה עמה שלא יירשנה וכו'. במשנה מחלוקת בדין הירושה ת''ק ורשב''ג ורשב''ג אמר מתה יירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ובגמרא אמר רב הלכה כרשב''ג ובהלכות ולית הלכתא כוותיה דקי''ל כל דבר שבממון תנאו קיים ובירושלמי א''ר יוסף אילין דכתבין [לנשיהן] אי מיתת בלא בני תיהדר לבי נשא [כל מה דעיילא] תנאי ממון הוא וקיים ע''כ בהלכות וכן הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ודוקא במתנה ועודה ארוסה וכההיא דרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום דכיון שהירושה ראוי לו אם תמות עתה ה''ל כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום אפילו קנו מידו וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכדעת רבינו, והירושלמי הנזכר בהלכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה א''נ בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל לאחר נישואין לא אמר כלום אלו דבריהן ז''ל מסכימין לדעת רבינו. ומצאתי בתשובה לרבינו שהוא סובר שדין המשנה הוא במתנה אחר נישואין ואף בזה אמרו בהלכות שהתנאי קיים והוא חולק על ההלכות בזה ואומר דלאחר נישואין ודאי תנאו בטל שכל תנאי שבירושה בטל אבל בארוסה תנאו קיים וכבר כתבתי שדעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל כדעת רבינו בענין הדין והם סבורים שדברי ההלכות הם בארוסה ולעיקר הדין כולם נתכוונו לדעת אחת:

לחם משנה התנה עמה שלא יירשנה וכו'. מלשון התשובה שהביא הרב המגיד מרבינו נראה שהוא סובר דלא כהלכות שהוא פוסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דקאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואע''ג דהוי דבר שבממון שאני ירושה דכתיב בה חקת משפט ומ''ש במשנה כל המתנה על מה שכתוב בתורה הוא אפילו אחר הנישואין ובהא הלכה כרשב''ג ובכותב לה ועודה ארוסה תנאו קיים דהיינו דרב כהנא ואפילו רשב''ג לא פליג אהא ומפני כן השיג על ההלכות בתשובה דודאי תנאו [בטל] משום דירושה הוי חקת משפט אבל דעת ההלכות כפי מה שפירש הרמב''ן והרשב''א הוא דסובר דמתניתין הוי בכותב לה ועודה ארוסה ועל הא קאמר דלית הילכתא כרשב''ג דדבר שבממון תנאו קיים ולפי דעת רבינו ת''ק אינו מחלק בין תנאי שבממון דירושה לדבר אחר ולכך תנאו קיים והיינו דוקא כשקנו מידו דאם לא קנו מידו אחר הנישואין אינו כלום וא''ת לדעת רבינו כיון דסוף סוף סיפא דמתניתין דירושה איירי דקנו מידו דכיון דאיירי לאחר נישואין ודאי דקנו מידו א''כ לוקמא רישא בגמרא הכותב לאשתו דין ודברים וכו' בשקנו מידו ומאי מקשה מההיא דהאומר לאשתו דין ודברים וכו' נימא דשאני הכא דקנו מידו ואפילו שיהיה אחר הנישואין. ויש לי לתרץ זה לדעת רבינו עם קושיא אחרת שיש לי בדבריו והוא דאמאי לא כתב רבינו בראש הפרק האומר לאשתו דין ודברים וכו' דכשהיא [ארוסה] מהני והא בגמרא (דף פ"ג) אמרו תני ר' חייא האומר וא''כ אמאי לא קאמר רבינו האומר. וי''ל דהר''ן ז''ל פירש דמה שאמר ר' חייא האומר הוא להודיענו דלא תימא דכתיבה דמתניתין הוי בשטר והוי בקנין אלא אפילו באמירה לחוד בלא קנין סגי אבל כל היכא דליכא קנין אין חילוק בין כתיבה לאמירה לא הוצרך ר' חייא להשמיענו זה ועם זה יתורץ דרבינו דלא הזכיר אלא כתיבה דכיון דהוי בלא קנין מה לי כתיבה מה לי אמירה וכן בגמרא הוצרכו לתרץ בכותב לה ועודה ארוסה ולא תירצו דקנו מידו משום דר' חייא תני האומר והאומר משמע בלא קנין כדכתיבנא בשם הר''ן ז''ל ודברי הראב''ד ז''ל בהשגות נראה דמחולפים למה שכתב בפרק י''ב וכד מעיינת בהו הכל דבר אחד:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא שֶׁהַנַּחֲלָה הַבָּאָה לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה קֹדֶם שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לוֹ. אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת תְּנָאוֹ בָּטֵל וְיִירָשֶׁנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ז * הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר נִשּׂוּאִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ וְלֹא בְּפֵירֵי פֵּרוֹתֶיהָ עַד עוֹלָם בְּחַיֶּיהָ וּבְמוֹתָהּ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת [ב] כְּלָל. אֲבָל אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד התנה עמה אחר נישואין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל שחסר בכאן וקנו מידו ואע''פ שקנו מידו לסלוק הירושה אינו מועיל לפי שסלוק הירושה לאחר מותה היא ואינה הקנאה לשום אדם והוה ליה כקנין דברים והנישואין כבר חלין על הכל אבל תנאי דקודם נישואין לא חלו הנישואין אלא ע''מ שלא יירשנה ותנאי ממון הוא וקיים עכ''ל:

מגיד משנה התנה עמה אחר וכו'. פשוט הוא שדברי רבינו הם בשקנו מידו שכבר כתב בתחילת הפרק ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו והדין שכתב כאן פשוט הוא שכל שקנו מידו מסתלק הוא מן הפירות וכמו שנזכר למעלה שאפילו אחר נישואין מסתלק הוא בקנין חוץ מירושה שאינו מועיל בה קנין אחר נישואין: ובהשגות א''א נ''ל שחסר מכאן וקנו מידו וכו' והסכים לדעת רבינו אבל מ''ש שחסר מדברי רבינו וקנו מידו אין כאן חסרון שכיון שכתב רבינו כאן הרי זה אינו אוכל פירות ודאי בשקנו מידו הוא וסמך לו רבינו על מ''ש בריש הפרק שכל תנאי שאחר נישואין צריך קנין ואם עיין הראב''ד ז''ל עיון שלם בדבריו לא אמר שיש בהן חסרון כי כולם נכוחים למבין:

ח הַבַּעַל שֶׁהוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהוֹצִיא מְעַט וְאָכַל פֵּרוֹת הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל פֵּרוֹת מְעַט וַאֲפִלּוּ אָכַל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת דֶּרֶךְ כָּבוֹד אוֹ שֶׁאָכַל דִּינָר אֶחָד אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד וַאֲפִלּוּ לֹא לָקַח בַּפֵּרוֹת מִמַּה שֶּׁהוֹצִיא אֶלָּא חֲבִילָה אַחַת שֶׁל זְמוֹרוֹת. מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל:

מגיד משנה הבעל שהוציא הוצאות וכו'. פרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ט:) במשנה המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ובגמרא וכמה קימעא א''ר אסי אפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד וכו' לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר ופסק רבינו כדברי האומר כדינר שלא לחייב את הבעל להפסיד הוצאותיו אלא בראיה ברורה. עוד שם עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות ונתבארו דברי רבינו. וכבר נתבאר בדברי רבינו פ''א מהלכות שקלים ששיעור הדינר משקל צ''ו שעורות כסף נקי והם שלש ארגינצ''ש:

כסף משנה הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג וכו'. כתוב בדפוס x קוסטנטינא במגיד משנה חסר מכאן לתשלום הלכות אלו והתחלת הלכות גירושין עד פרק ג' ולא נמצא בשום העתק עכ''ל. ובתשובת הריב''ש ג''כ כתוב שלא נמצא אצלם מגיד משנה משלשה פרקים של התחלת הלכות גירושין מתחלת זה הפרק עד דיבור המתחיל אבד במקום שהשיירות מצויות שבפרק שלישי ואינו מפרישת הרב המגיד אלא דברי xx תלמיד עכ''ל:

לחם משנה אפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד וכו'. ר''ל בביתו על שלחנו ולא בשוק או בשדה דרך עראי:

ט [ג] וְכֵן אִם נָפְלוּ לָהּ כְּסָפִים בְּמָקוֹם רָחוֹק וְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן הוֹצָאוֹת עַד שֶׁהֱבִיאָן אוֹ עַד שֶׁהוֹצִיאָן מִיַּד מִי שֶׁהָיוּ אֶצְלוֹ וְלָקַח בָּהֶן קַרְקַע וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ כַּשִּׁעוּר מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל אוֹ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר שָׁמִין כַּמָּה שֶׁהִשְׁבִּיחוּ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוֹצִיא. אִם הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְנוֹטֵל הַהוֹצָאָה. וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח אֵין לוֹ מִן [ד] הַהוֹצָאָה אֶלָּא כְּשִׁעוּר הַשֶּׁבַח [ה] וּבִשְׁבוּעָה:

מגיד משנה וכן אם נפלו לה וכו'. שם (דף פ') ההיא אתתא דנפלו לה ד' מאה זוזי במחוזא אזל גברא אפיק שית מאה ואייתי ד' מאה בהדי דקא אתי איצטריך ליה חד זוזא ושקל מינייהו אתא לקמיה דר' אמי א''ל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו ליה רבנן לר' אמי ה''מ היכא דקא אכיל פירא האי קרנא קא אכיל והוצאה היא [אמר להו] א''כ ה''ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ע''כ בגמרא. ומתבאר מזה שאם לקח קרקע ואכל מפירותיו אפילו דינר או כגרוגרת דרך כבוד שאע''פ שההוצאה היתה כדי להביא המעות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וזהו שכתב רבינו בכאן ומה שנזכר בגמרא שכשהוציא מן הקרן שאין הדין כן מתבאר בדברי רבינו שכתב ולקח קרקע ואכל פירותיו וכ''כ למעלה ואכל פירות: הוציא ולא אכל וכו'. במשנה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ובגמרא אמר רבא אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה:

י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְגָרֵשׁ אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁמָּרְדָה עַל בַּעְלָהּ אֲפִלּוּ אָכַל הַרְבֵּה שָׁמִין לוֹ כַּמָּה אָכַל וּפוֹחֵת אוֹתוֹ מִמַּה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן לוֹ מִן הַהוֹצָאָה אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע וְנוֹטְלוֹ. שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהּ כְּדֵי שֶׁתִּטּל וְתֵצֵא מֵעַצְמָהּ. וְכֵן הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה וּמֵאֲנָה בּוֹ רוֹאִין כַּמָּה אָכַל וְכַמָּה הוֹצִיא וְכַמָּה הִשְׁבִּיחַ וְשָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת יָרַד:

מגיד משנה בד''א במגרש אבל האשה שמרדה וכו'. סברא כתובה בהלכות שם מסתברא לן דמתניתין דקתני מה שהוציא הוציא [ומה שאכל אכל כשהבעל רוצה לגרשה אבל במורדת על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול וכו' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה]: וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה וכו'. שם אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי מ''ט עבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסדינהו וכתב הרשב''א ז''ל איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאילו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא עכ''ל:

יא מִנְהָגוֹת רַבּוֹת יֵשׁ בִּנְדוּנְיָא. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבּוֹת הַנְּדוּנְיָא יֶתֶר עַל דָּמֶיהָ בִּשְׁלִישׁ אוֹ בְּחֹמֶשׁ אוֹ בְּמֶחֱצָה. כְּגוֹן שֶׁתִּהְיֶה הַנְּדוּנְיָא מֵאָה וְכוֹתְבִים שֶׁהִכְנִיסָה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּפְנֵי הָעָם וּכְשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא הַמֵּאָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב פָּחוֹת. וְאִם פָּסְקָה לְהָבִיא לוֹ בְּמֵאָה כֵּלִים נוֹתֶנֶת שְׁוֵה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אוֹ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וְכוֹתְבִין שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָנֶה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאִישׁ מָעוֹת לְפִי הַנְּדוּנְיָא דָּבָר קָצוּב שֶׁתִּתְקַשֵּׁט בּוֹ הַכַּלָּה וְתִקְנֶה בּוֹ בְּשָׂמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיַּכְנִיס הָאִישׁ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ לָאִשָּׁה וְיִצְטָרֵף לִנְדֻנְיָתָהּ לְהִתְנָאוֹת בּוֹ:

לחם משנה מנהגות רבות וכו'. מלשון המשנה והגמרא פרק מציאת האשה (דף ס"ו:) היה נראה דכשכותבין בכתובה שליש יותר בעת הגביה היו גובין ג''כ השליש וזה היה נראה מלשון הירושלמי שאמר מה ראו חכמים לומר בכספים אלו מוסיף שליש וכו' שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש ושמו דעתה של אשה שרוצה וכו' משמע דההוספה ג''כ היו גובין מדקאמר דהאיש רוצה למחול ממונו שרוצה לישא אשה הגונה לו וכן נראה מלשון רש''י גבי גמליא דערביא אשה גובה פורנא מה שכתב רש''י השליש שמוסיפין יותר. אבל מלשון הטור ומלשון רבינו לא משמע הכי אלא שאע''פ שבכתובה כותבין כן כשבא לגבות פוחתין השליש ממ''ש בכתובה ואין זה במשמעות דברי הירושלמי כדפרישית ואלו המנהגות שהזכיר רבינו כאן רובם נתבארו בפרק מציאת האשה במשנה ובבבא מציעא בפרק המקבל ע''ש:

יב הַנּוֹשֵׂא סְתָם כּוֹתֵב וְנוֹתֵן [ו] כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְכֵן הִיא שֶׁפָּסְקָה לְהַכְנִיס נוֹתֶנֶת כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה וּכְשֶׁתָּבֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מַגְבִּין לָהּ מַה שֶּׁבִּכְתֻבָּתָהּ כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וּבְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִנְהַג הַמְּדִינָה עִקָּר גָּדוֹל הוּא וְעַל פִּיו דָּנִין וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל הַמְּדִינָה:

מגיד משנה (יא-יב) מנהגות רבות יש בנדוניא וכו'. בפרק מציאת האשה (דף ס"ז:) במשנה רשב''ג אומר הכל כמנהג המדינה ואפשר דלא פליג ת''ק עליה ומיהו אפילו פליג הלכה כרשב''ג וזה מוסכם מכל המפרשים ז''ל וכן מתבאר בב''מ בפרק המקבל (דף ק"ג) מקום שנהגו לקצור יקצור וכו' וכל המנהגות שכתב רבינו נזכרים בגמרא. וכתב רבינו והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה וכ''כ ז''ל ולא ביאר רבינו בעיר חדשה שאין בה מנהג מה יהיה הדין וכתבו ז''ל שהוא כדין הגמרא שאם פסקה להכניס לו כספים שהבעל מוסיף שליש שאם הכניסה לו מנה נעשה במאה וחמשים כל מנה ומנה ואם פסקה להכניס לו בגדים ותכשיטין ולשומן המנה נעשה בשמונים ואם פסקה להכניס לו שום במנה חייבת לתת לו מאה ועשרים וחמש לפי שהוא פוחת בשום פחות חומש ואמרו בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכספים אלו מוסיף x אחד ומחצה ובשום פוחת חומש א''ר יוסי בר' חנינא שמו [חכמים] דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות אותן חומש ושמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן [בכספים] xx ולעשותם באחד ומחצה א''ר יוסי זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו ע''כ בירושלמי ונזכר בהלכות:

יג אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִין וְאָמַר לָהּ כַּמָּה אֶת מַכְנֶסֶת לִי כָּךְ וְכָךְ וְאָמְרָה לוֹ וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לִי אוֹ כּוֹתֵב לִי כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ כַּמָּה [ז] אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ כָּךְ וְכָךְ וְעָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶן קִנְיָן. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים [ח] הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה:

מגיד משנה איש ואשה שהיו ביניהן שדוכין וכו'. בפרק הנושא בכתובות (דף ק"ב) א''ר גידל אמר רב האומר לחבירו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הדברים הנקנין באמירה. וכתב רבינו שהוא הדין איש ואשה שהיו ביניהן שדוכין וכו' וכ''ש הוא מדין האב וג''כ מתבאר מן הגמ' שם ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפרק זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא קנה הבעל:

כסף משנה איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו'. משמע דאתי במכ''ש דכמה אתה נותן לבנך דא''ר גידל וכמ''ש ה''ה ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בר''פ הנושא איתמר האומר [לחבירו] חייב אני לך מנה [בשטר] ר''י אמר חייב ור''ל אמר פטור ואותבינן לר''ל מדתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה''ג לאו בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ופירש''י בשטרי פסיקתא החתן והכלה פוסקים תנאים שביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא''ת א''כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמועינן כדרב גידל דלא בעי קנין ע''כ. והרי נושא אשה ופסקה שיזון את בתה האיש והאשה הם שפוסקים ע''י עצמם וקתני שפסיקתם קיימת וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע''י עצמם היא ואע''ג דהאי אוקימתא לר''ל איתמרא לא משמע דניפלוג עליה בהא לענין דינא. וכתב הריב''ש צריך שיתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו ואפשר דה''ה בשעת נישואין אע''פ שכבר קדשו דבההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקידשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע''פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב''ם פרק י''א מהלכות מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁפָּסַק הָאָב לְבִתּוֹ בֵּין קְטַנָּה וּבֵין גְּדוֹלָה וּפָסַק הָאָב לִבְנוֹ וּבְנִשּׂוּאִין רִאשׁוֹנִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ וּמֵרֹב שִׂמְחָתוֹ בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים גָּמַר וּמַקְנֶה לוֹ [ט] בַּאֲמִירָה. אֲבָל אָח שֶׁפָּסַק לַאֲחוֹתוֹ אוֹ אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה לְבִתָּהּ וְכֵן שְׁאָר קְרוֹבִים וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ בְּנִשּׂוּאִין שְׁנִיִּים לֹא קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים עַד שֶׁיִּקְנוּ מִידֵי הַפּוֹסֵק שֶׁיִּתֵּן כָּךְ וְכָךְ:

מגיד משנה במה דברים אמורים בשפסק וכו'. בירושלמי xxx אבל לא האח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה ואפילו היא קטנה ונזכר בהלכות עוד שם אמרו בירושלמי [הפקחין היו כותבין וכו'] ותני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים ועל זה סמך רבינו וכן ראיתי כתוב בשם הרב אלפסי ז''ל שכ''כ בתשובה. ויש בגמרא בפרק הנושא (דף ק"ב:) שהדברים אלו לא נתנו ליכתב כלומר שאינן נגבין מן המשועבדין וכבר נתבאר זה פרק ששי מהלכות זכייה ומתנה ושם כתבתי בו:

כסף משנה ומ''ש רבינו שפסק לבתו בין קטנה בין גדולה. שם (דף ק"ב:) האלהים אמר רב אפי' בוגרת. ומ''ש בנישואין ראשונים. ירושלמי כתבו הרי''ף שם ומשמע דכשפסקו האיש ואשה על עצמם אפילו בנישואין שניים לא בעי קנין וכתב הריב''ש שכן נראה מדברי רבינו: ודע שאע''פ שרבינו לישנא דרב גידל נקט ונאמרו בו פירושים יש לומר שסובר כפירוש רשב''ם דדוקא עמדו וקידשו לאלתר מתוך הדברים אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר וכ''כ הטור שהוא דעת רבינו ויש ללמוד כן ממ''ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' וכתב עוד בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת הקידושין וה''ה לשעת הנישואין כמ''ש הריב''ש הא לאו הכי לא:

טו הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יַד בִּתּוֹ לֹא קָנְתָה הַבַּת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס אוֹתָהּ בַּעְלָהּ. וְכֵן הַבֵּן לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס. שֶׁכָּל הַפּוֹסֵק אֵינוֹ פּוֹסֵק אֶלָּא עַל מְנָת לִכְנֹס. לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו לְיִבּוּם יָכוֹל הָאָב לוֹמַר לַיָּבָם לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן וּלְךָ אֵינִי רוֹצֶה לִתֵּן. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְהַשֵּׁנִי חָכָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבַּת רוֹצָה בּוֹ:

מגיד משנה האב שפסק ע''י בתו וכו'. בפרק מציאת האשה (דף ס"ו) משנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ובגמרא אפילו [היה] ראשון ע''ה והשני תלמיד חכם ובירושלמי הקשו ולא [אלו] הדברים שהן קונין באמירה הן תני בר קפרא פוסק [לשם כתובה] ע''מ לכנוס. וכתוב בהלכות פי' כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס [הוא] וכיון שמת חתנו ולא כנס אינו חייב לתת לאחיו וחזינן מאן דפריש בה פי' אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתבינן ע''כ. והפי' x האחר הוא שיש מי שפירש הירושלמי דוקא בפוסק מעות לחתנו שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך שפסק מפורש ע''מ לכנוס אבל הפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת ואע''פ שמת חתנו לבתו פסק ובתו קנתה ודברי ההלכות ורבינו עיקר:

טז הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וְהָלַךְ הָאָב לִמְדִינָה אַחֶרֶת יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לַבַּעַל אֲנִי לֹא פָּסַקְתִּי עַל עַצְמִי מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת [י] אוֹ כְּנוֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא אוֹ פָּטְרֵנִי בְּגֵט. אֲבָל אִם פָּסְקָה הִיא עַל עַצְמָהּ וְלֹא הִגִּיעָה יָדָהּ הֲרֵי זוֹ [כ] יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתִּמְצָא מַה שֶּׁפָּסְקָה אוֹ עַד שֶׁתָּמוּת. וְלָמָּה לֹא תִּפְטֹר עַצְמָהּ בְּמַרְדּוּת. שֶׁהַמּוֹרֶדֶת וְהִיא אֲרוּסָה הַבַּעַל רוֹצֶה לְכָנְסָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֲבָל זוֹ אֵין הַבַּעַל רוֹצֶה בָּהּ עַד שֶׁתִּתֵּן הַנְּדוּנְיָא שֶׁפָּסְקָה וְהִיא רוֹצָה בּוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמֶרֶת לוֹ אוֹ כְּנֹס אוֹ פְּטֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּגְדוֹלָה אֲבָל בִּקְטַנָּה שֶׁפָּסְקָה עַל עַצְמָהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן גֵּט אוֹ יִכְנֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא:

מגיד משנה הפוסק מעות לחתנו וכו'. פרק שני דייני גזירות (דף ק"ח ק"ט) משנה הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל [אמרו חכמים] תשב עד שילבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי עכשיו אבא פסק [עלי] מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ויש בגמרא תנא החולק על משנתנו דאמר שאפילו בפסקה על עצמה יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור ונפסקה הלכה בגמרא כאדמון ופסקו בהלכות כתנא דמתניתין דאמר דמודה אדמון בפסקה על עצמה שהיא יושבת עד שילבין ראשה ויש מי שפסק כתנא דברייתא אליבא דאדמון ודעת ההלכות ורבינו עיקר. ופירש רבינו ופשט לו את הרגל והלך למדינה אחרת וכתב הרשב''א ז''ל והוא שלא הניח נכסים כאן אבל בשיש לו נכסים יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהן דברים הנקנין באמירה עכ''ל: ולמה לא תפטור עצמה במרדות וכו'. בהלכות והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה [גט לאלתר] לא שנא פסק עלה אביה ולא שנא פסקה איהי כדאמרינן ליה או כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה ע''כ ורבינו חולק על זה ונתן טעם לדבריו לפי שלא אמרו כן אלא באשה שאינה רוצה בבעל האומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה כנזכר פי''ד אבל זו שאומרת או כנוס היאך תקרא מורדת וכבר כתבתי פי''ד שאפילו במורדת אין כופין את הבעל לגרש וכן פשטה הוראה בארצותנו וכל שכן בדין זה שאין כופין לגרש כל זמן שפסקה על עצמה אבל פסק עליה אביה כופין אותו או לכנוס בלא נדוניא או לתת גט: בד''א בגדולה וכו'. שם (ק"ט) בגמ' תנא בד''א בגדולה אבל בקטנה וכו' אמר רב כופין לבעל ליתן גט. וכ' רבינו או יכנוס בלא נדוניא ופשוט הוא:

יז הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אֶת בִּתָּהּ כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים חַיָּב לָזוּן אוֹתָם שָׁנִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁיִּתְּנוּ עַל דָּבָר זֶה בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין עַד שֶׁיִּקְנוּ מִיָּדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב בִּשְׁטָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר. [ל] נִתְגָּרְשָׁה בְּתוֹךְ הַשָּׁנִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לָזוּן אֶת בִּתָּהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וּפָסְקָה גַּם עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אוֹתָהּ הַבַּת כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים לֹא יֹאמַר רִאשׁוֹן אִם תָּבוֹא לְבֵיתִי אֲזוּנָהּ אֶלָּא מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לַמָּקוֹם שֶׁהִיא שָׁם אִמָּהּ. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאַחַת אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:

מגיד משנה הנושא את האשה ופסקה עמו וכו'. ראש פרק הנושא (דף ק"א:) הנושא את האשה ופסקה עמו [כדי] שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים והעמידוה בגמרא בלא כתב לה וכשפסק בשעת קידושין דדברים הנקנים באמירה הן וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא חייב לזונה חמש שנים ראשונות דחזקת דעתה על הראשונות וכן מצאתי בירושלמי תני זנה חמש שנים ראשונות בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו אם הוא גורם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גורם בין שהיא גרמה נותן בזול עכ''ל. ומ''ש רבינו אבל שלא בשעת קידושין וכו'. נתבאר פי''א מהלכות מכירה ושם כתב רבינו שהורו רבותיו שאין קנין מועיל לדבר שאינו קצוב וכבר כתבתי בזה שם: נתגרשה בתוך השנים שקיבל וכו'. שם במשנה נשאת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון [את בתה] חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה [וכן] לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. וכתב הרשב''א ז''ל אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משמע דדמים הוא נותן לה ולא מזונות ממש וכן מפורש בירושלמי x המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה עד כאן לשונו:

כסף משנה הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים וכו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין וכו'. איכא למידק דהא בגמרא לא אוקימנא האי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר''ל אבל לר''י לא צריך לאוקומי בהכי ומאחר דקי''ל כר' יוחנן למה כתב רבינו אוקימתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי''ל דרבינו סובר כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך חמש שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנים באמירה וכמ''ש הוא ז''ל בפרק י''א מהלכות מכירה וכיון שכן אפילו לר''י אית לן לאוקומי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וה''מ למימר ר''ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי אלא דלא חש כדאשכחן בכמה דוכתי. וכ''כ רבינו בפרק הנזכר וז''ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע''פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב [לזונה] מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ''ל. והראב''ד כתב על הוראת רבותיו שלא ידע מאין הורו כן דהא בגמ' משמע איפכא וה''ה דחה ראייתו ומ''מ כתב שאינו יודע מקום להוראה זו ושדעת הרמב''ן והרשב''א בתשובותיהם כדעת הראב''ד ואני כתבתי שם טעם להוראה זו. ומ''מ קשה בדברי רבינו שכאן כתב והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפילו שלא בשעת קידושין חייב ובפי''א מהלכות מכירה כתב שהמחייב את עצמו לזון את חבירו כך וכך שנים אע''פ שקנו מידו אינו משתעבד וכו' אם לא שפסק בשעת נישואין. וי''ל דכשהוא בשעת קידושין באמירה בעלמא סגי וכדרב גידל וכשהוא שלא בשעת קידושין כלומר שכבר עברו הקידושין אבל לא נשאו עדיין מתוך שהות על עסקי הנישואין מהני התנאי דכיון שעדיין לא נשאו שייך קצת לומר מיגו דמחתני אהדדי גמרי ומקנו ומתוך שכבר קידש לא דמי לענין נישואין ולכך צריך קנין או כתיבה וזהו שכתב בהל' מכירה ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' כלומר פוסק לזון את בת אשתו אפילו בקנין מפני מה הוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כלומר אע''פ שאינם נקנים באמירה אבל הם דומים להם מתוך שעדיין לא נשאה. ועי''ל דשלש חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו [לזונה] בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין או נישואין בקנין מהני. ועי''ל [דכי אמרינן] שדברים הללו נקנים באמירה היינו דוקא בשעמדו וקידשו מתוך הדברים אבל בשלא עמדו וקידשו מתוך הדברים מתוך שעסוקים בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין:

לחם משנה והוא שיתנו וכו' אבל שלא בשעת הקידושין וכו'. אע''ג דבהל' מכירה פי''א כתב דאי מהני קנין היינו בשעת הנישואין מפני שהוא דומה לדברים הנקנים באמירה משמע דשלא בשעת הנישואין אפילו קנין לא מהני דהוי דבר שאינו קצוב והכא כתב דמהני. וי''ל דיש חילוק בין קידושין לנישואין ומ''ש כאן דלא צריך הוא בשעת הקידושין דאז אמרינן הן הן וכו' ובשעת הנישואין י''ל קצת הן הן הדברים הנקנים וכו' וזהו שכתב שם מפני שהוא דומה כלומר יש לו דומה קצת לדברים הנקנים וכו' ומשום הכי בקנין מיהא סגי אבל אחר הנישואין אפילו בקנין לא סגי משום דהוי דבר שאינו קצוב ומ''ש כאן רבינו עד שקנו מידו ר''ל בשעת הנישואין אבל אחר הנישואין לא כדכתב שם ועם זה יסכימו דברים שאמר שם עם דברים האמורים כאן [ועי' בכ''מ]: סליק להו הלכות אישות בס''ד

יח נִשֵּׂאת הַבַּת בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּבַעֲלֵי אִמָּהּ שְׁנֵיהֶם כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ אֵלּוּ שֶׁפָּסְקוּ לָזוּן אוֹתָהּ אִם קָנוּ מִיָּדָן אוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁטָר הֲרֵי זוֹ כְּבַעַל חוֹב בִּשְׁטָר וְטוֹרֶפֶת מְזוֹנוֹתֶיהָ מִנִּכְסֵיהֶן הַמְשֻׁעְבָּדִים עַד סוֹף הַזְּמַן שֶׁפָּסְקוּ. וְאִם פָּסְקוּ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין וְלֹא הָיָה שָׁם קִנְיָן הֲרֵי הֵם דְּבָרִים שֶׁלֹּא [מ] נִתְּנוּ לִכָּתֵב וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ:

מגיד משנה נשאת הבת בתוך זמן זה וכו'. במשנה נשאת הבעל נותן לה מזונות והם נותנים לה דמי מזונות וכתב הרשב''א ז''ל ירושלמי הדא אמרה ומעשה ידיה של בעלה אמר רבי יוסי הדא אמרה הפוסק לזון כלתו [זנה] ומעשה ידיה של בנו הוא רוצה שתבא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה דתנינן והם נותנים לה דמי מזונות. ומסתברא דאין נותנין לה לפי ברכת הבית אלא נותנין לה כל מזונותיה משלם וכו' והוא הדין לפוסק סתם לחבירו שהוא חייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם עכ''ל. עוד כתב שאם מתה הבת תוך זמן זה אין לה מזונות כלל שלא נתחייב אלא לזונה לא ליורשים ולא דמי לנשאת דבת איתזוני היא ואילו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה והכין איתא בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ''ל: מתו אלו שפסקו לזון אותה וכו'. במשנה מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדין מפני שהיא כבעלת חוב ע''כ והעמידוה בגמרא דוקא בשקנו מידו וכמו שכתב רבינו אבל אם לא קנו מידו אפילו כתב לה אינה גובה מן המשועבדין. ומסתברא לי דדוקא מן המשועבדין אינה גובה אבל מן היורשין גובה אפילו לא כתב לה שהרי מלוה על פה נגבית היא מן היורשין כל שהיא תוך זמן כנזכר פי''א מהלכות מלוה ולוה וזו כל שמת תוך החמש שנים חזקה לא פרעה מהשנים הבאות ומשנתנו שאמרה מתו הוא הדין דאפילו בחייהן היה יכול להשמיענו שהיא ניזונת מן המשועבדין ובשקנו מידו כל שאין שם בני חורין אבל משום בנותיהן שאינן ניזונות אלא לאחר מיתה נקט לה ולאשמועינן דאפילו קנו מידו בנותיו אינן ניזונות אלא מנכסים בני חורין וכמו שכתבתי פי''ח כנ''ל. עוד שנינו במשנתנו הפקחין היו כותבין ע''מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי פי' הפקחין שהיו רוצין ליזהר שאם יגרשה או ימות הוא או תמות אשתו שלא יהיה לבת מזונות היו כותבין לשון זה ולא נזכר בדברי רבינו שפשוט הוא שהכל לפי מה שהתנו ומשנתנו הודיענו כיצד היו עושין. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא שאם כתב לה כן וגירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע''פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל [ואמר לו] ע''מ שמעשר ראשון שלי [מעשר ראשון שלו וכו'] ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהיא בידך מקנין הראשון קאמר הכי נמי מנישואין ראשונים קאמר עכ''ל ועוד הביא ראיה לזה מן הירושלמי וכבר נתבאר דין המעשר פ''ו מהלכות מעשר:

כסף משנה מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם וכו'. הכי אוקמוה בגמרא כמו שכתב ה''ה. ומ''ש או שחייב עצמו בשטר, כלומר אם צוה לכתוב שטר הרי הוא כשאר שטר חוב שגובה מנכסים משועבדים:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן