הלכות אישות - פרק שלישי יט-כד - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק שלישי יט-כד - היד החזקה לרמב"ם

יט מִצְוָה שֶׁיְּקַדֵּשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּעַצְמוֹ יוֹתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ. וְכֵן מִצְוָה לָאִשָּׁה שֶׁתְּקַדֵּשׁ עַצְמָהּ בְּיָדָהּ יוֹתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּכְשֶׁהִיא נַעֲרָה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן אֶלָּא מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אָדָם בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר לִפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה. וְכֵן הָאִישׁ אֵין רָאוּי לְקַדֵּשׁ קְטַנָּה. וְלֹא יְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה וְתִהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּעֵינָיו שֶׁמָּא לֹא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְנִמְצָא מְגָרְשָׁהּ אוֹ שׁוֹכֵב עִמָּהּ וְהוּא שׂוֹנְאָהּ:

מגיד משנה מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו וכו'. פרק האיש מקדש בגמרא שם: וכן מצוה על האשה שתקדש את עצמה וכו'. גם זה שם: ואף על פי שיש רשות לאב וכו'. שם אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה: וכן האיש אין ראוי לקדש וכו'. גם זה שם אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך:

לחם משנה מצוה לאדם שיקדש בעצמו יותר מעל ידי שלוחו וכו'. פסק כאיכא דאמרי בריש האיש מקדש (דף מא) דכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר ואיכא איסורא. ומ''ש מצוה שיקדש וכו' י''ל דאיירי אפי' בשמכירה ולקמן שכתב איסור הוא בשאינו מכירה:

כ הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי תּוֹרָה. וְכֵן מִתְקַדֶּשֶׁת בִּשְׁטָר מִן הַתּוֹרָה. כְּשֵׁם שֶׁגּוֹמֵר וּמְגָרֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת' כָּךְ גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. אֲבָל הַכֶּסֶף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים ( וְכֵן דִּין הַכֶּסֶף דִּין תּוֹרָה וּפֵרוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים) [מ] שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יג) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה' וְאָמְרוּ חֲכָמִים * לִקּוּחִים אֵלּוּ יִהְיוּ בְּכֶסֶף שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כג-יג) 'נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי':

ההראב"ד לקוחין אלו וכו'. א''א אין פרצה גדולה מזו ופי' משובש ששמע בתינח דקדש בכספא הוא שהטעהו בזה ועם כל זה לא היה לו לטעות ולא היה לו לכתוב עכ''ל:

מגיד משנה המקדש בביאה וכו'. כבר הארכתי בזה בפרק ראשון:

כסף משנה המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה. איכא למידק אמאי לא ערבינהו המקדש בביאה או בשטר הרי אלו קידושי תורה. וי''ל משום דביאה מפורשת בתורה ובעלה אבל שטר אינו מפורש בתורה אלא שהוא נלמד מדאיתקש הויה ליציאה. ואם תאמר אם כן מה נשתנה כסף משטר שלזה קרא דבר תורה ולזה קרא דברי סופרים. ויש לומר שבתשובה לרבינו הביאה הרמב''ן בספר השגותיו כתב שהיה ראוי לומר גם בקידושי שטר שהם מד''ס לולא שהגמרא אמרה בפירוש שקידושי שטר דאורייתא: כתוב בספרים שבידינו אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים קידושין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ואין נוסחא זו מכוונת, ומצאתי הגהה שמחק תיבת דין וכך כתוב בה וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר וכו' וגם נוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק מביאה ושטר שאלו דבר תורה וזה דברי סופרים. ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים וכו': כתב הראב''ד אמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף א''א אין פרצה גדולה מזו וכו'. ובמה שנתבאר בתחלת הלכות אלו אין מקום להשגה זו:

כא אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַדָּבָר כָּךְ הוּא כְּבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף. וְכֵן אִם רָצָה לְקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר מְקַדֵּשׁ. אֲבָל אֵין מְקַדְּשִׁין בְּבִיאָה לְכַתְּחִלָּה וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל פְּרוּצִים [נ] בְּדָבָר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין:

כב וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּלֹא שִׁדּוּכִין אוֹ הַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוּק אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר זֶה הֶרְגֵּל לִזְנוּת וְיִדְמֶה לִקְדֵשָׁה שֶׁהָיְתָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה:

מגיד משנה (כא-כב) אבל אין מקדשין בביאה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף י"ב) רב מנגיד על דמקדש בביאה ועל דמקדש בשוקא ועל דמקדש בלא שידוכי:

לחם משנה וכן המקדש בלא שידוכין וכו'. רבינו ז''ל פסק דלא כנהרדעי אבל מכל מקום קשה בההיא דחייל עליה שמתא תלתין יומין לא כתב בהלכות תלמוד תורה [דמכין אותו] אלא מנדין אותו פעם שנייה. והרב בית יוסף ז''ל בטור יו''ד בסימן של''ד כתב אבל הרמב''ם ז''ל לא כתבו משמע דס''ל דכיון דספיקא הוי וכו' ואחריו נמשך רבינו ז''ל. ודבר תימה הוא זה והרי בפירוש פסק רבינו ז''ל דלא כנהרדעי. ובשלמא לדברי הטור ז''ל יש לומר דנמשך אחר סברת אביו דאית ליה דהלכתא כנהרדעי כדכתב באורח חיים סימן כ''ו כן אמת דקשה דבסימן קל''ד גבי המוסר מודעא כתב דמשמתינן ליה וסתם שלא כדעת אביו וכבר תמה שם הרב בית יוסף ז''ל יעויין שם ובסימן קמ''א ג''כ כתב בסתם דברי הרמב''ם ז''ל השולח גט ומבטלו ומוסר מודעא מכין אותו מכת מרדות אבל מכל מקום בההיא דחייל עליה שמתא עשה כהוגן דנמשך אחר סברת אביו אבל לרבינו ז''ל קשה. ואולי י''ל לדעתו דכיון דבפ' ואלו מגלחין אמרו דמנדין אותו פעם שניה שמתא חמירא מנגידא וקים ליה בדרבה מיניה ומאן דאית ליה בפירקא קמא דקידושין דנגדינן אולי סובר דלא מנדינן ליה:

כג * כָּל הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי שָׁלִיחַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ [ס] קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הוּא אוֹ שְׁלוּחוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וְאִם קִדֵּשׁ וְלֹא בֵּרֵךְ לֹא יְבָרֵךְ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין שֶׁזּוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה כְּבָר נַעֲשָׂה:

ההראב"ד כל המקדש אשה וכו'. כתב הראב''ד אין אנו נוהגין כן אלא מקדש ואח''כ מברך והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי הברכה לבטלה. וזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו עכ''ל:

לחם משנה כל המקדש את האשה כו' צריך לברך קודם הקידושין. בנוסח הברכה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו משמע מדברי הרב בית יוסף בטור יורה דעה בריש הלכות מילה דאית ליה לרבינו ז''ל דמברכין אותה אחר המילה ואף על גב דהוי אחר עשייתה. יש לומר לדעתו כמו שפירש רבינו תם דשאני התם דאין המברך עושה המצוה ובזה ניחא דבפסחים פירקא קמא כשאמרו התם כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה לא הזכירו זה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו דכיון דהראיה דהביא הרמב''ן ז''ל להך דינא שכתב רבינו ז''ל גבי קידושין היא מהתם דאמאי לא הזכירו קידושין צריך על כל פנים ליישב לדעתו למה לא הזכירו חוץ מהא דלהכניסו בבריתו. ובמה שכתבתי אתי שפיר דלא איירי אלא במצות שהמברך עושה המצוה ולא כי התם אבל הכא המברך עושה המצוה גבי קידושין דסובר רבינו ז''ל דהמקדש עצמו מברך אף על פי שאין אנו נוהגין כן כדכתוב בהגהות מיימוניות:

כד כֵּיצַד מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְהִבְדִּילָנוּ מִן הָעֲרָיוֹת וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ [ע] יִשְׂרָאֵל. זוֹ הִיא בִּרְכַּת אֵרוּסִין. וְנָהֲגוּ הָעָם לְהַסְדִּיר בְּרָכָה זוֹ עַל כּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁל שֵׁכָר. וְאִם יֵשׁ שָׁם יַיִן מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשָׁהּ. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ שֵׁכָר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

מגיד משנה (כג-כד) כל המקדש אשה וכו'. זה מבואר בכמה מקומות כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וכתב הרמב''ן ז''ל כלל גדול הוא ובירושלמי בגמרא ברכות אמרו חוץ מקידושין בבעילה. ונראה לי הטעם לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה והוא טעם הירושלמי ומדלא אמר בגמרא דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דבני מערבא וכ''ש דלכולהו ש''מ דקידושי כסף ושטר עובר לעשייתן מברכין ברכת אירוסין וכ''כ רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הר''ם ז''ל עכ''ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו ובארצותינו פשט המנהג לברך אחר הקידושין ונתנו קצת המפרשים טעם לדבר מפני שאין המצוה תלויה בו לבדו ואם היה מברך קודם הקידושין שמא לא תתרצה האשה להתקדש ונמצא שמברך לבטלה ע''כ דבריהם וזהו דעת ההשגות. ונוסח הברכה שהזכיר רבינו מבואר פ''ק דכתובות בגמרא וגירסת ספרינו וצונו על העריות ובספרי רבינו והבדילנו מן העריות וגירסא נכונה היא והוא על מה שאמרו קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות. ומ''ש אם אין שם יין ולא שכר מברך אותה ברכה בפני עצמה. דבר פשוט הוא שאין כוס מעכב ואינו אלא מנהג:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן