הלכות אישות - פרק שלישי א-יח - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק שלישי א-יח - היד החזקה לרמב"ם

א כֵּיצַד הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת. אִם בְּכֶסֶף הוּא מְקַדֵּשׁ אֵין פָּחוֹת מִפְּרוּטָה כֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה [א] פְּרוּטָה. אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בָּזֶה. וְנוֹתֵן לָהּ [ב] בִּפְנֵי עֵדִים. וְהָאִישׁ הוּא שֶׁאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁקּוֹנֶה אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָהּ הַכֶּסֶף:

מגיד משנה כיצד האשה מתקדשת אם בכסף כו'. משנה פרק קמא האשה נקנית בכסף בית הלל אומרין בפרוטה ובשוה פרוטה ולשון הקידושין מבואר בגמרא ואם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי, כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוגיא משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ובפני עדים מפורש בהרבה מקומות: והאיש הוא שאומר וכו'. שם ברייתא:

ב נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ הֲרֵי אֲנִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ. הֲרֵינִי מְאֹרֶסֶת לְךָ. הֲרֵינִי לְךָ לְאִנְתּוּ אוֹ בְּכָל לְשׁוֹן הַקְנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא לוֹ וְאָמַר הוּא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק:

מגיד משנה נתנה היא ואמרה לו וכו'. שם בברייתא מבואר: וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא וכו'. זה החילוק אינו מבואר בגמרא שם אבל הוא בהלכות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ואע''פי שבגמרא (שם ז') אמרו שיש צד שהאשה נותנת לו והיא מתקדשת וכגון שהוא אדם חשוב כבר נתבאר דין אדם חשוב פ''ה ושם נזכר דדוקא כשחזר הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה והרי זה כנתן הוא ואמר הוא: ואם נתן הוא ואמרה היא וכו'. בזה יש לשונות בגמרא ופסקו ז''ל כלשון אחרון (שם ו') דאמר ספק הוי וחיישינן מדרבנן:

ג וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס אוֹ עַל הֶעָלֶה אוֹ עַל כָּל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים:

מגיד משנה ואם קידש בשטר כותב וכו'. שם (ט') כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי וכו' ושם נתבאר דדין השטר הוא משום דמקשינן הויה ליציאה ולזה כתבו מן המפרשים ז''ל שאף הוא פסול במחובר כמו הגט כמבואר פ''א מהלכות גירושין וכן מוכיח הסוגיא שבפרק קמא x דגיטין שהגט והקידושין שוין לפסול המחובר וכן כתב הרשב''א ז''ל ורבינו לא ביאר דבריו כאן בדין הקידושין:

לחם משנה ואם קידש בשטר כותב על הנייר וכו' הרי את מקודשת לי וכו'. קשה למה לא כתב כאן דאם חתמו בעדים ונתנו בינו לבינה דמקודשת וכמו כן גבי גט פרק ראשון וגבי עבד פרק חמישי ובודאי דה''ה כן גבי שטר קידושין דומיא דגט כיון דאית לן עידי חתימה כרתי ובפרק האיש מקדש (דף מ"א) אמרו שם הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ור' מאיר לטעמיה דאמר עידי חתימה כרתי משמע דלרבי מאיר שטר קידושין בעדי חתימה סגי ולא ידעתי למה לא הזכירו כאן רבינו ז''ל דפסול:

ד וְצָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב אוֹתוֹ לְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְקַדֶּשֶׁת כְּגֵט. וְאֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ. כְּתָבוֹ שֶׁלֹּא [ג] לִשְׁמָהּ אוֹ לִשְׁמָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ לְדַעְתָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת

מגיד משנה וצריך שיכתוב וכו'. בפרק קמא דקידושין בעיא דאיפשטא: ואינו כותבו וכו'. שם ברייתא: כתבו שלא לשמה וכו'. דין שלא לשמה הוא בבעיא שהזכרתי ודין לשמה ושלא מדעתה הוא מחלוקת אמוראים שם ופסק רבינו כפסק ההלכות שפסקו שאינה מקודשת וכ''פ ר''ח ז''ל. ויש מן הגאונים ז''ל שפסקו כדברי האומר מקודשת והסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שיש לחוש ולהחמיר וכתב הרשב''א ז''ל שנוסח שטר הקידושין צריך שיזכיר בו שמות האיש והאשה כגט. ודע שאין צריך שיכתב בדבר שאין יכול להזדייף וזהו שכתב רבינו למעלה על העלה ובכל דבר שירצה והטעם דעידי מסירה עיקר בקידושין כמו בגירושין ודין הגירושין מבואר פ''ד מהלכות גירושין:

לחם משנה כתבו שלא לשמה וכו'. בהלכות פסקו כרב פפא ורב שרביא והביאו ראיה לדבריהם דאע''ג דאוקמוה הכא בשטרי פסיקתא הא אוקמוה בפרק הנושא (דף ק"ב:) בשטרי אירוסין ממש. וראיתי מי שהקשה כיון דהרמב''ם ז''ל פסיק הכי משמע דאית ליה דתירוצא דשטר אירוסין הוי קושטא דמילתא וא''כ איך כתב בפרק כ''ב מהלכות מלוה על מה שפסק רבינו ז''ל שם אין כותבין שטר אירוסין כתב ה''ה ז''ל דפירוש שטר אירוסין הוא שטר פסיקתא הא ודאי אינו כן כיון דהוא פסק כרב שרביא ודאי דאית ליה שטר ממש והך קושיא נמי נ''ל דאיתא התם בגוונא אחרינא כיון דהוא פסיק בהלכות זכייה ומתנה בפ''ו שדברים אלו לא נתנו ליכתב. ובפרק הנושא אמרו מאן דאית ליה הכי מוקי הך מתניתין דשטרי אירוסין בשטר אירוסין ממש דאי לא לא מיתוקמא מתניתין אליביה לפי פירוש רבינו ז''ל דמפרש דלא נתנו ליכתב דאין הכתיבה מועלת כדפירש שם בהלכות זכיה ואם כן מה מועיל כתיבה בשטרי פסיקתא דכותבין אותן מדעת שניהם כדפריך שם בגמרא אלא ודאי ע''כ מתני' איירי בשטרי אירוסין ממש. ואי לאו דברי ה''ה ז''ל ל''ק כלל דלרבינו הוה מצינן למימר דאית ליה שטרי אירוסין ממש אבל בדברי ה''ה ז''ל קשה. וי''ל דה''ה ז''ל ס''ל דלפי המסקנא דתירצו דברייתא איירי בשקנו מידו הך משנה נמי איירי בשטרי אירוסין וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מיתרצא קושיא חדא דהקשו שם התוספות ז''ל דלרבינא דאית ליה כתבו שלא מדעתה מקודשת א''כ מתניתין איירי בשטרי פסיקתא וא''כ מאי קבעי לעיל אי דברים הללו נתנו ליכתב אי לאו ודאי דנתנו ליכתב והשתא ניחא דהוה מספקא ליה דילמא איירי בשקנו מידו ומ''מ משמע ליה מתניתין בלא קנין לפי פשטא ולכך קאמר מאי לאו בשטר פסיקתא ובלא קנו מידו כפשטא דמתניתין הכי משמע. ולפי האמת מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ובקנו מידו ואע''ג דקנו מידו לא אמרינן בהא סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעינן דעת שניהם. ומ''מ מוכחינן שפיר דהלכתא כרב פפא ורב שרביא אע''ג דלפי האמת מוקמינן מתניתין בשטרי פסיקתא משום דכיון דרב אשי מוקי מתניתין כוותייהו בשטרי אירוסין משמע דס''ל כוותייהו ולפי האמת דקאמרינן בשקנו מידו לאו משום דלית הלכתא כרב פפא ורב שרביא אלא דלא צריכינן להכי דמצינן לאוקמי בשקנו מידו. זה נראה לי ליישב דעת ה''ה ז''ל שכתב בפירוש דברי רבינו ז''ל שם פירוש שטר אירוסין שטרי פסיקתא דמשמע דהוא מפרש דברי רבינו ז''ל כן דאין לומר דמפרש כן לדברי שאר המפרשים דהיינו הר''ז הלוי ז''ל דפסק כרבינא דזהו דוחק כיון דהוא מפרש דברי רבינו ז''ל ודאי דמה שהוא מפרש דעתו מפרש: גבי כתבו שלא מדעת כתב הטור ז''ל בשם הרמ''ה ז''ל דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ונסתפק הרב ב''י ז''ל שם אי איירי בקדשה בנייר בפירוש או אפילו שקדשה בשטר. ונ''ל דאין מקום לספק ההוא דאפילו קדשה בשטר מיירי דהאי דינא נפקא ליה להרמ''ה ז''ל מההיא סוגיא דפרק האיש מקדש דכתיבנא דאוקימו שם פלוגתא דר''מ ורבי אליעזר ורבנן דכתבו לשמה ושלא מדעתה ושם אמרו רבנן שמין את הנייר כו' והתם ע''כ איירי שקדשה בשטר עצמו וקא אמרי רבנן שמין את הנייר וטעמו של הרמ''ה ז''ל דפסק כרבנן התם:

ה וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בִּבְעִילָה זוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וּבוֹעֲלָהּ. וְהַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה ( מִסְּתָמָא) דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר בִּיאָה. וּכְשֶׁיִּגְמֹר בִּיאָתוֹ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת. ( וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת):

מגיד משנה ואם קידש בביאה וכו'. בגיטין פרק הזורק (דף פ"א) אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ופשוט הוא שכל האומר שעל דעת לקדשה מתייחד עמה והוא בפני עדים הן הן עידי ביאה: והמקדש בביאה וכו'. פירקא קמא דקידושין (דף י') שם איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה מאי נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ופשטו שם שכל הבועל דעתו אגמר ביאה. וכתב רבינו מסתמא דעתו על גמר ביאה נראה שנתכוון לדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה היכא דאמר לה אקדיש לי בביאה סתם אבל אם פירש ואמר בתחלת ביאה הויא מקודשת בתחלת ביאה ע''כ וכן עיקר: ובין שבא עליה כדרכה וכו'. שם מפורש:

לחם משנה ואם קדש בביאה אומר לה הרי את מקודשת וכו'. והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. כתב ה''ה ז''ל שדעת רבינו ז''ל כדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה וכו' היכא דא''ל אקדיש לי בביאה סתם וכו'. קשה דלא הוצרך בעל ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוספות ז''ל דבפרק הבא על יבמתו (דף נ"ה:) אמרינן דנקנית בהעראה וכאן אמר דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפירש ואמר בתחילת ביאה ליקני אבל הרי''ף ז''ל תירץ בפרק הבא על יבמתו דהתם הוי העראה במקום חופה דהיינו אחר קידושין ורבינו ז''ל אית ליה כדברי הרי''ף ז''ל בפרק עשירי שכתב שם והבא על ארוסתו אחר שקידשה משיערה בה קנאה ושם כתב ה''ה ז''ל שהוא כדעת ההלכות ז''ל וא''כ למה הוצרך רבינו ז''ל לשני התירוצים. וי''ל דודאי כדברי בעל ההלכות הוי פשטי הדברים מדקאמר דעתו וכו' משמע דהיכא דפירש לה וכדברי ההלכות ג''כ ס''ל משום דקשיא ליה קושיית התוס' שהקשו בפ''ק בד''ה ובעלה וא''ת ונילף מג''ש דקני בביאה כדאמרינן בריש הבא על יבמתו אשה לבעלה מנין שנקנה בהעראה אתיא קיחה קיחה. ולפי זה ניחא דהך ג''ש לא הוי אלא לענין חופה בלבד:

ו הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר הָאִישׁ כְּשֶׁיְּקַדֵּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מַשְׁמָעָם שֶׁהוּא קוֹנֶה הָאִשָּׁה וְלֹא שֶׁיְּהֵא מַשְׁמָע שֶׁהִקְנָה עַצְמוֹ לָהּ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָמַר לָהּ אוֹ שֶׁכָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. הֲרֵינִי בַּעְלֵךְ. הֲרֵינִי אֲרוּסֵךְ. הֲרֵינִי אִישֵׁךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל. אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ. הֲרֵי אַתְּ אִשְׁתִּי. הֲרֵי אַתְּ אֲרוּסָתִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ קְנוּיָה לִי. הֲרֵי אַתְּ שֶׁלִּי. הֲרֵי אַתְּ לְקוּחָתִי. הֲרֵי אֶת חֲרוּפָתִי. הֲרֵי אַתְּ בִּרְשׁוּתִי. הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָה לִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה הדברים שיאמר האיש וכו'. מימרא שם אמר לה וכו' כל הלשונות שהזכיר רבינו מפורשים שם בגמרא ומוסכמין חוץ מלשון חרופתי שיש מי שסובר שאינה מקודשת אלא ביהודה שהיו קורין לארוסה חרופה וכבר העלה הרשב''א ז''ל כדברי רבינו שהוא כאחד משאר לשונות. ודע שאלו הלשונות מועילין והוא שתהא האשה מכרת בהן ואע''פ שאינו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם אומרת שאינה מכרת בהן כיון שלא אמר לה לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אינה מקודשת אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ודאי לא גרע מאם שתק ולא אמר לה כלום שהיא מקודשת וכל זה מתבאר מדברי רבינו במ''ש למטה בסמוך בכל לשון שהיא מכרת בו וכן העלה הרשב''א ז''ל:

כסף משנה אמר לה או כתב לה הרי את אשתי וכו' הרי את חרופתי וכו' הרי זו מקודשת. בפרק קמא דקידושין (דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת''ש האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן ויהודה ועוד לקרא ומסקינן אלא ה''ק האומר ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וכתב הר''ן כתב רש''י דס''ל כמ''ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל מעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כרבי עקיבא דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפילו למאן דאמר בפרק השולח (גיטין דף מ"ג) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן לשון חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאף על גב דלא תפסי בה קידושין שייכי בה בצד חירות שבה כי אמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני. ונראה שלפיכך כתב הרמב''ם דהאומר חרופתי הרי זו מקודשת סתם ומשמע בכל מקום משום דקי''ל כרבי עקיבא דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [וראיתי שהקשו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבא בה לשון יעוד ואפילו הכי מספקא לן מיועדת לי מהו. והא ל''ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד בו] אלא מיהו קשיא לי כיון דבעיא היא בגמרא חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס''ל דמקודשת למאן דאמר דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [אבל] כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה היא ולא ניחוש לקידושי שני הא ודאי לא נהירא ומשום הכי משמע דחרופתי הויא ספק מקודשת עכ''ל. והריטב''א כתב בחידושיו שטעמו של רבינו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא [לא] הוי לשון קידושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר [כו'] דשייך צד קידושין בה והוי נחרפת לישנא דקידושין עכ''ל. ועדיין קשה דהא משמע בהשולח דאפילו למאן דאמר התם דתפסי בה קידושין ספק קידושין הן דתניא ואם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מספק. וי''ל דאפילו למאן דאמר התם דלא תפסי בה קידושין הכא ודאי מקודשת דכיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה אי מקדש בהאי לישנא מקודשת דהא שייך צד שתופסין בה קידושין ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא. ותדע כי בעיא צלעתי סגורתי מהו לאו משום דויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קידושין ממש אלא משום דנאמר בענין אישות והיינו דכתב רש''י דשייכי בה צד קידושין ולא כתב דשייכי בה קידושין. ועי''ל שרבינו סובר דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא דמצי לאהדורי ליה דלא מייתי מיהודה אלא לפרושי לישנא דקרא דנחרפת היינו מאורסת וכדאמרינן בעלמא לטטפת ארבע בתים שכן קורין בכתפי טט שתים ובאפריקי פת שתים אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו שהיה אומר דקושיית ויהודה ועוד לקרא קושיא היא ואמר ה''ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת אבל לפום קושטא בכל דוכתא מקודשת וכדאמרינן מעיקרא דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא. והיותר נכון שרבינו לא היה גורס כל האי שקלא וטריא אלא גורס כגירסת ר''ח שכתב איבעיא להו האומר חרופתי מהו ופשטינן מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה:

לחם משנה הדברים שיאמר האיש כשמקדש כו'. כתב הרב המגיד ז''ל ודע שאלו הלשונות מועילין וקשה כיון דאלו הלשונות של הברייתא אינם מועילין אלא דיעבד א''כ כשהקשו בגמרא במאי עסקינן אי לימא בשאין מדבר עמה וכו' אדהקשו על הבעיא היה להם להקשות על הברייתא דאי במדבר אפילו לא אמר כלום ואי אינו מדבר מנא ידעה. וי''ל דודאי הברייתא יש לתרץ דידעה דאותם הלשונות קרוב להכיר אותם אבל בבעיא ג''כ קשיא ליה למקשה דלית לשנויי דידעה משום דאין קרוב להכיר אותם הלשונות ולכך מקשה במאי עסקינן וכו': הרי את ארוסתי וכו'. יש בקצת ספרי רבינו ז''ל אסורתי במקום עצורתי וניחא לפי גירסתו מה שקשה לפי פירוש רבותיו של רש''י ז''ל דקאמר אשה עצורה לנו. ורש''י ז''ל הצריך הפירוש האחר ולפי גירסא זו לא צריכנא למשכוני אנפשין:

ז אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְיֻחֶדֶת לִי. הֲרֵי אַתְּ מְיֹעֶדֶת לִי. הֲרֵי אַתְּ עֶזְרָתִי. הֲרֵי אַתְּ נֶגְדָּתִי. הֲרֵי אַתְּ צַלְעָתִי. הֲרֵי אַתְּ סְגוּרָתִי. הֲרֵי אַתְּ תַּחְתַּי. הֲרֵי אַתְּ עֲצוּרָתִי. הֲרֵי אַתְּ תְּפוּסָתִי. הֲרֵי זוֹ [ד] מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסִקֵי קִדּוּשִׁין אֵין חוֹשִׁשִׁין [ה] לִמִלּוֹת אֵלּוּ:

מגיד משנה אמר לה או כתב לה וכו'. שם בעיא ואמרו אי בשאינו מדבר עמה על עסקי קידושין מנא ידעה ותירצו במדבר עמה והקשו אי הכי אפילו לא אמר כלום ותירצו דטפי עדיף כשלא אמר לה כלום משאמר לשונות אלו ונתבארו דברי רבינו:

ח וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ הָאִשָּׁה בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת בּוֹ. וְיִהְיֶה מַשְׁמַע הַדְּבָרִים בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן שֶׁקְּנָאָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי הַקִּדּוּשִׁין וְרָצְתָה וְעָמַד וְקִדֵּשׁ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר לָהּ כְּלוּם אֶלָּא נָתַן בְּיָדָהּ אוֹ בָּעַל הוֹאִיל וְהֵן עֲסוּקִין בָּעִנְיָן [ו] דַּיּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. וְכֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְהַגֵּרוּשִׁין אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לָהֵם [ז] אַתֵּם עֵדַי. אֵלָּא כֵּיוָן שֵׁגֵּרֵשׁ אוֹ קִדֵּשׁ בִּפִנֵיהֵם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מִגֹרֵשֵׁת:

מגיד משנה ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון וכו'. זה מתבאר בסוגיא שם וכבר כתבתי למעלה שאף הלשונות שהזכיר רבינו למעלה צריך שתהא מכרת בהן אא''כ היה מדבר עמה על עסקי קידושיה: היה מדבר עם האשה וכו'. שם ברייתא ופסק הלכה בגמרא ובהלכות. ודע שהמפרשים נחלקו בעסוקין מענין לענין ובאותו ענין כגון שפסקו מלדבר בקידושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים אלא שהם [כ''ה בר''ן וכן פירש''י] צורך זווגם ולא פירש. והרב בעל העיטור ז''ל כתב שאינה מקודשת והרשב''א ז''ל כתב שהיא מקודשת והביא ראיה מן התוספתא ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אע''פ שהוא אומר לקדשה נתכוונתי. וכתב הרשב''א ז''ל שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין: וכן עדי הקדושין וכו'. זה מבואר בסוגיא פרק האיש מקדש (קידושין מ"ג) ופירוש אפילו להיותן מזומנין לכך אינו צריך אלא כל שראו הקידושין או הגירושין די וכתב הרשב''א ז''ל ודוקא כשקידשה בפני שנים שהם אצלם והיא מרגשת בהם אבל אם הטמין לה עדים אחורי הגדר לא דדילמא אי ארגישה בהן לא מקבלא קידושין אלא השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ורצתה לשחק בו ע''כ:

כסף משנה היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה. משמע דהיינו לומר שנתרצית ונתפייסה דהיינו דאמרה אין וקמ''ל דאע''פ שהוא לא אמר כלום כשנתן בידה מקודשת אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח''כ קיבלה מידו סתם וגם הוא לא אמר כלום ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה. ואין לפרש דרצתה היינו ששתקה ולא מיחתה דא''כ הל''ל ולא מיחתה מאי ורצתה דאמרה אין וטעמא דמסתבר הוא כמ''ש:

לחם משנה היה מדבר עם האשה [על עסקי הקידושין ורצתה] ועמד וקידש ולא פירש וכו' הואיל והן עסוקין באותו ענין דיו כו'. ורצתה פירש מהררי''ק ז''ל דהיינו דאמרה אין. משמע דאי לא אמרה אין לא מיקדשא אפילו מדבר עמה על עסקי קידושין אבל בגט לא כתב שם רבינו ז''ל אלא מדבר עמה על עסקי גיטה בלבד דהתם ודאי לא בעינן רצתה משום דהוי בעל כרחה. וא''ת א''כ בגמרא כשאמרו אי כשמדבר עמה על עסקי גיטה אפילו לא אמר לה לימא אפילו דאיירי דלא אמרה ובודאי דידעה כיון שמדבר עמה על עסקי הגט אע''ג דלא אמרה אין דהא בגט לא אמרה ואמרינן דידעה ומיבעיא ליה אי הני לישני הוו לישני דקידושין או דילמא לא הוי לישני דקידושין ולא מיקדשא. ותו קשיא ליה היכא דאמרה הני לישני ודיבר עמה על עסקי קידושיה אף ע''ג דלא אמרה אין כיון דידעה דהוי קידושין אי הני לישני דמיועדת וכו' הוו קידושין אמאי לא מיקני במדבר. ורבינו ז''ל סתם וכתב והוא שיהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ולמטה כתב דמדבר על עסקי קידושין בעינן שתאמר הן א''כ למעלה נמי נראה דבעינן שתאמר הן וא''כ קשה בלאו אמירת הן כיון דידעה מאי קאמרה ליהוי ספק מקודשת דדילמא הני לישני הוו לשון קידושין. וי''ל דבלאו אמירת הן לא ידעה ודאי אי לקידושין יהב לה משום דכיון דלא אמרה הן לא אסיק אדעתה דהוו לשון קידושין דמשמע לה כיון דלא נתרציתי לו בפירוש ודאי דלא יקדש לי אבל בגט כיון דהוא בע''כ אפילו בלא אמירת הן ידעה דהוי גט דאמרה כיון דדיבר לי שרוצה ליתנו אף ע''פ שלא אמרתי לו הן נותנו לי בעל כרחי, ועוד דשם בגט אע''ג דלא אמר לה כלל כתב שם רבינו ז''ל דהוי גט מדאורייתא ופסול מדרבנן ולכך בידיעה קצת סגי. ע''כ בקונטרס: היה מדבר עם האשה כו'. וכתב הרשב''א ז''ל שאפילו חזר ואמר לה וכו' מלשון והיה רוצה משמע דאפי' דקאמרה אין ולא דמי לכנסי פקדון זה שכתב רבינו ז''ל פ''ה שאפילו אחר שנטלתו אי אמרה אין סגי דשאני הכא דדילמא מתנה יהיב ניהלה כיון שלא פירש או דלמא מלוה הוי והמקדש במלוה אינה מקודשת לכך צריך לשוב לקחתו. ע''כ קונטרס:

ט הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר לָהּ תְּהִי אִשְׁתִּי אַתְּ וְאַחֶרֶת שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא חֲצִי אִישׁ. אֲבָל אִם אָמַר חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין אִשָּׁה אַחַת רְאוּיָה לִשְׁנַיִם. וְכֵן אִם אוֹמֵר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְלָזֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה האומר לאשה התקדשי לחציי וכו'. פירקא קמא דקידושין (שם ז') מימרא דרבא. ומה שכתב רבינו וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת נלמד ממה שהזכיר שם איתתא לבי תרי לא חזיא:

י אָמַר לָהּ הֲרֵי חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְחֶצְיֵךְ הָאַחֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת בַּחֲצִי פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. * אָמַר לָהּ חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה הַיּוֹם וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה לְמָחָר. שְׁתֵּי חֲצָיַיִךְ בִּפְרוּטָה. שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ לִשְׁנֵי בָּנַי בִּפְרוּטָה. בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וּפָרָתְךָ מְכוּרָה לִי בִּפְרוּטָה. אוֹ בִּתְּךָ וְקַרְקָעָתְךָ לִי בִּפְרוּטָה. בְּכָל אֵלּוּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק:

ההראב"ד אמר לה חצייך וכו'. כתב הראב''ד אם שתי חצייך בפרוטה מקודשת בספק מפני שאין האשה מתקדשת לחצאין אותן של מעלה למה הן מתקדשות ודאי אלא בספק עכ''ל:

מגיד משנה אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. אלו השתי חלוקות שהזכיר רבינו בעיות בגמרא באם ת''ל שמקודשת ורבינו פוסק בכל מקום כאם ת''ל. אבל הרשב''א ז''ל כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו דקאמר בחד זימנא ואפילו הכי סלקא בתיקו וכ''ש אינך. ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה לחצאין כלל משמע דכל היכא דקאמר חצי כלל אינה מקודשת אלא ודאי מסתברא דבכולהו הוי ספק מקודשת ע''כ דבריו וזהו דעת הר''א ז''ל בהשגותיו. ומכל מקום אין דבריהם מוכרחין דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי אם ת''ל מקודשת ובתר מכן בעו הא דשתי חצייך בפרוטה משמע x דאינהו ידעו בדקדוק הלשון טפי מינן ואף על פי כן יש להחמיר כדבריהם ז''ל ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט: אמר לה חצייך מקודשת לי היום וכו'. כל אלו שהזכיר רבינו בעיות ולא איפשטו שם:

כסף משנה אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. כתב ה''ה אבל הרשב''א כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו וכו' וזהו דעת הראב''ד בהשגותיו גם הרא''ש כתב כדבריהם. והר''ן יישב קושיא זו לדעת רבינו:

לחם משנה אמר לה הרי חצייך מקודשת לי וכו' הרי זו מקודשת. כתב ה''ה ז''ל דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי את''ל מקודשת כו'. כנראה שה''ה ז''ל לא נתן טעם אבל יש ליתן קצת טעם ולומר דבחצייך בפרוטה אית לן לומר דמקודשת דמונה והולך הוא וה''ק לה נמצא שהחצי מגיע לך בפרוטה והחצי בפרוטה אבל ב' חצייך בפרוטה אין כאן מונה והולך דהיל''ל חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל באומרו שני חצייך משמע דדעתו לקדש לחצאין ואע''ג דבגמרא אמר הכא ודאי דבחד זימנא קאמר לה כו' היינו לחד צד אבל לצד אחר אית לן למימר בההיא דב' חצייך דמקודשת טפי: אמר לה חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו' הרי זו מקודשת וכו'. בסי' ל''ה כתב הרב ב''י ז''ל על קושיית התוס' ז''ל שהקשו גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דאמאי לא יועיל והא לא אמרינן לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה וכו' ותירצו דאיירי דלא אמר התם לשון קידושין. ורבינו והטור ז''ל דכתבו דין זה גבי קידושין קמה להו הקושיא. ותירץ הרב הנזכר דכשאמר תחילה חצייך בפרוטה ליכא גילוי דעת שהיא מתרצה בכולה וכי הוה אמר לה וחצייך בפרוטה דאז גלי דעתה שהיא מתרצה בכולה מאי הוי דילמא בשעת אמירת חצייך בפרוטה לא נתרצית אלא לחצייה והשתא הוא דהדרא בה ונתרצית ע''כ. וקשה דא''כ מה יתרץ לשני חצייך בפרוטה דהוי הריצוי בבת אחת. וי''ל דאף כשבאו בבת אחת לא נתרצית דאמרה לחצאין רוצה לקנותני בחצי פרוטה כל חציי. וכשהזכיר פרוטה לכל חציה י''ל כדכתב הרב ז''ל והמחבר כתב. לכך נ''ל לתרץ דכיון דהאשה רוצה להתקדש לחצאין בפרוטה אחת חציה ובפרוטה אחרת החצי האחר וזה אי אפשר דאין קידושין לחצאין לא אמרינן בכולהו כיון דהיא מעכבת ורוצה שלא תתערב החצי בחצי האחר משא''כ גבי בתך ופרתך ודוחק:

יא הָאָב מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה. וְכֵן כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה רְשׁוּתָהּ בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-טז) 'אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה'. וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. וְכֵן הוּא זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבִכְתֻבָּתָהּ אִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין הוּא זַכַּאי בַּכּל עַד שֶׁתִּבָּגֵר. לְפִיכָךְ מְקַבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ מִיּוֹם שֶׁתִּוָּלֵד עַד שֶׁתִּבָּגֵר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְקִדְּשָׁהּ הָאָב הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה מִדַּעַת אָבִיהָ. פָּחוֹת מִכֵּן אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בְּבִיאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה האב מקדש את בתו וכו'. משנה פ' האיש מקדש (דף מ"ג) ואסיקו בגמרא דאפי' נערה דוקא אביה ולא היא אלא מדעת אביה כמו שיתבאר: וכן הוא זכאי במציאתה וכו'. משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ג): ומה שכתב רבינו מן האירוסין, לפי שכשנשאת שוב אין לאביה רשות בה בשום דבר ואפילו נתגרשה בעודה קטנה ומבואר שם ובהרבה מקומות וכמו שיזכיר רבינו בסמוך לפיכך מקבל האב וזה מבואר בהרבה מקומות. ומה שהזכיר אפילו חרשת מבואר במשנה ביבמות פרק חרש (דף קי"ג) ובגיטין פרק הניזקין (דף נ"ה): ואם היתה בת שלש שנים וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) והובאה פ''ק דקידושין (דף י'):

לחם משנה האיש מקדש את בתו שלא לדעתה כו'. אע''ג דבגמרא פ''ק דקידושין (דף ג':) משמע דלא נפקא לן מהאי קרא אלא קטנה דוקא דהקשו ואימא ה''מ קטנה וכו' עד שהוצרכו לאתויי נערה מקרא דויצאה חנם מ''מ לבתר דאתי ויצאה חנם גלי לן דהאי קרא לנערה נמי דעיקר פשטיה בנערה הוא כדכתבו התוספות ז''ל: וכן כשהיא נערה רשותה בידו וכו' ולא היא. ובמאמר אמרינן התם במסקנא דנערה עושה מדעת עצמה משום דזקוקה ועומדת. ורבינו ז''ל לא כתב בהלכות יבום כן בפירוש אלא כתב וקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה וממילא משמע דוקא קטנה אבל נערה לא: רבינו ז''ל לא הביא הא דההוא אמר לקריבי וכו' משמע דאית ליה דמאי דכתב הרי''ף ז''ל דהא סבירא להו דחיישינן שמא נתרצה האב ולית הלכתא כוותייהו לפי דעתו ז''ל ולא במאי דכתב הרי''ף ז''ל דלא שייך הך פלוגתא בהך פלוגתא דא''כ היה לו לרבינו ז''ל להביאו אלא כדכתיבנא. והטור ז''ל הביא הך עובדא בסימן ל''ז שכתב שם וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה כו' ופסק כרבה ולכך כתב כל זמן שלא שדכה וטרח וכו' והיינו כרבה דאמרו שם איכא בינייהו דלא טרח והרב ב''י ז''ל לא שת לבו לזאת וכתב שם שהם דברי הרמ''ה ז''ל ותמה על מ''ש וטרח לחזור וכו', ובמה שכתבתי הוא מבואר. עוד כתב שם הרב ב''י ז''ל וגרסינן תו בגמרא זו היא גירסת הרא''ש ז''ל אבל בספרים דידן וכו' ודברי הרמב''ם ז''ל בפרק הנזכר כגירסת הרא''ש ז''ל והך ודאי כשגגה היוצאה מלפני השליט דאין כאן חילוף נוסחאות בין הר''ן והרא''ש ז''ל דהר''ן הביא מימרא תליתאה והרא''ש ז''ל הביא מימרא תניינא וכד מעיינת ביה בקל יתבאר דהר''ן והרמב''ם והרא''ש ז''ל גירסא אחת להם והוא פשוט. ע''ק בדברי רבינו ז''ל בה' עבדים שפסק שם מעות הראשונות לקידושין ניתנו ושם פסק דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וכתב שם דאחר יעוד מוסרה וכיון דהוא סבר דלא כרבי יוסי הם דברים סותרים. ועוד קשה שם מה שכתב מוכר האלמנה דלא משכחת לה אלמנה כדהקשו בגמרא וכאן אני כותב הדברים בקוצר כי כבר הארכתי בהם במקום אחר:

יב בָּגְרָה הַבַּת אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָם מִתְקַדְּשׁוֹת אֶלָּא לְדַעְתָּן. וְכֵן אִם הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּחַיֵּי אָבִיהָ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת לְעוֹלָם:

מגיד משנה בגרה הבת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א):

כסף משנה וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ג) תנן המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ומסיים בה שמשהשיאה אין לאביה בה רשות. ובפרק האיש מקדש (קידושין מ"ד) אמרו דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב, ופרש''י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח''כ קידשה היא עצמה בחיי אביה דהני קידושין בעו מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה:

יג נִתְקַדְּשָׁה קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וַאֲפִלּוּ אִם נִתְרַצָּה [ח] הָאָב אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וַאֲפִלּוּ אִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין אֵינָהּ אֲסוּרָה לְכֹהֵן. וּבֵין הִיא וּבֵין [ט] אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. בֵּין אִם נִתְקַדְּשָׁה בְּפָנָיו בֵּין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא [י] בְּפָנָיו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה נתקדשה קודם שתבגור וכו'. דברי רבינו שבכאן מבוארים בהלכות פ' האיש מקדש. ויש מן המפרשים שהן סוברים שאם נתרצה האב אחר שקדשה שחוששין לקידושיו וכבר תירץ הרשב''א ז''ל כל מה שהקשו על דברי ההלכות:

כסף משנה נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה וכו' ובין היא ובין אביה יכולים לעכב וכו'. בפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וכן נמי אמר רב ואמרי טעמא שמא נתרצה האב בקידושיה ובתר הכי אמרינן אמר רבה בר שימי בפירוש אמר מר כלומר רבינא לא ס''ל לדרב ושמואל. וכתב הרי''ף דמדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא ס''ל לדרב ושמואל x לית הלכתא כוותייהו. והר''ן נסתפק בכוונת הרי''ף אם סברתו לומר שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן שמא נתרצה מתחלה אבל כל שידענו שנתרצה מתחלה מקודשת הויא או אם סובר שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב שזה אין לו ענין אא''כ נאמר שאם נתרצה אח''כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח''כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ''ע. ומהרי''ק בשורש ל' כתב ליישב זה ולא נראו לי דבריו. ול''נ לפרש כוונת רבינו דכשאמרו בין היא ובין אביה יכולים לעכב לא כרש''י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה''פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע''פ שהאב יכול לקדשה בע''כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קידשה אלא היא קידשה עצמה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אבל אם אחר כך לא נתרצית כיון שהוא לא קידשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי רבינו בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי' זה כתבו התוספות וא''כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אחר כך אינה מקודשת יש ענין לבין היא בין אביה יכולים לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין. ופסק רבינו כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולים לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה''ל תלמיד במקום הרב:

לחם משנה נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת וכו' ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. כבר נודע בכאן קושיית הר''ן ז''ל. והרב ב''י ז''ל לא נראה לו יישוב הרב מהר''י קולון בשורש ל' ותירץ תירוץ אחר ואמר והיכא דנתקדשה בפניו ודאי דמוכיח דכיון דלא מיחה באותה שעה נתרצה ולכך צריך עיכוב דידה דאם היא מעכבה רצוי האב לא מהני. וקשה בדבריו דהא בגמרא (דף מ"ה:) גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן וכו' משמע התם דטפי עדיף היכא דליתיה קמן מהיכא דאיתיה דהיכא דאיתיה אמרינן האי דאישתיק מרתח רתח והלכתא כרב הונא דאמר הכי בגמרא. וע''ק דתינח שתירץ בעיכוב דידה בעיכוב דידיה מאי מתרץ אם לא שיאמר דכשיעכב הוא לבסוף לא מהני נתקדשה בפניו אבל כשנתרצה הוכיח סופו על תחלתו והיינו תירוץ שתירץ מהר''י קולון ז''ל. ולהר''י קולון ז''ל קשה דלא תירץ אלא לאביה אבל להיא מה יתרץ אם לא שיאמר דכשתעכב היא אפילו שיתרצה האב לבסוף לא מהני מאחר שמתחלה לא קדשה הוא דאז היה יכול לקדשה בע''כ כדכתב הרב ב''י ז''ל א''כ ודאי בשני התירוצים יבאו על נכון כל דברי רבינו ז''ל אבל בחד בלא חבריה לא סגי:

יד הָיְתָה הַבַּת סָפֵק בּוֹגֶרֶת. בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק לְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. יֵשׁ לָאִישׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה בֵּין אִשָּׁה פְּלוֹנִית בֵּין אִשָּׁה מִשְּׁאָר הַנָּשִׁים. וְכֵן הָאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ בֵּין מֵאִישׁ פְּלוֹנִי בֵּין מֵאִישׁ מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים. וְכֵן הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ. וְאוֹמֵר הָאָב לְבִתּוֹ הַקְּטַנָּה [כ] צְאִי וְקַבְּלִי קִדּוּשַׁיִךְ:

מגיד משנה היתה הבת ספק בוגרת כו'. זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם והעמידוה בגמרא ביום השלמת הששה חדשים שיש בין נערות לבגרות ואמר רב מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וקיימא לן כרב ומבואר זה בהלכות. ורבינו לא הזכיר דין זה גם הסוגיא אשר שם אינה מתחוורת אצלי לדעת רבינו שלא הזכיר סימני בגרות כלל פרק שני מהלכות אישות: יש לאיש לעשות שליח וכו'. משנה (שם מ"א) ריש פרק האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו: ואומר האב לבתו וכו'. פרק קמא מימרא (שם י"ט):

כסף משנה היתה הבת ספק בוגרת וכו'. כתב ה''ה ורבינו לא הזכיר דין זה וכו' גם הרמ''ה תמה עליו למה לא הזכירו ומ''כ הר' ישמעאל בר אברהם בפי' לקידושין פי' הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבינו וסוף דבריו כתב והר''ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפרק שני מהלכות אישות שמיום תשלום הו' חדשים תקרא בוגרת וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זאת השמועה עכ''ל:

לחם משנה היתה הבת ספק בוגרת וכו'. נראה מדברי רבינו ז''ל שלא הזכיר כלל הדין האמור בגמרא ומאי דכתב ספק בוגרת כל שיש לה ספק בשנותיה אם עברו כבר ששה חדשים שבין נערות לבגרות או לא קשה קצת אם כן אמאי לא אמרינן דאוקמינן אחזקתה וליהוי נערה ובשלמא כשקידשה אביה לא אמרינן אוקמינן אחזקתה והוי נערה ומקודשת משום דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והיא חזקה דאוקמה אחזקה דפנויה כמו שכתבו התוספות ז''ל וכיון דיש שתי חזקות סותרות זו לזו הוי ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייעת לזה. ואם היינו אומרים דמאי דכתב כאן רבינו ז''ל ספק נערה ספק בוגרת היינו כגון שנראה בה אחד מסימני נערות שכתב רבינו ז''ל בפרק ראשון דהיא ספק נערה ואחר כך הביאה שתי שערות ועברו ששה חדשים מזמן שהביאה הסימן הראשון ויש לנו ספק אם אותו הסימן סימן נערות והשתא בוגרת דכבר עברו הששה חדשים או דילמא לא היה סימן נערות ולא נעשתה נערה אלא כשהביאה שתי שערות ומשם ואילך עדיין היא בתוך הששה חדשים וכ''כ שם הראב''ד ז''ל בהשגות על דברי רבינו ז''ל בפ''א דאם אירע כן הוי ספק בין נערה לקטנה מתורצת קושיין דלעיל דכיון דנראה בה סימן אחד מסימני נערות ועברו הששה חדשים לא אמרינן נערה היא ואוקמינן אחזקתה דכבר נראה בה סימן אחד של נערות ואתרע לה חזקתה דנראה שהיתה אז נערה והשתא בוגרת. אבל אם נפרש באופן הראשון יקשה עליו קצת מה שכתבתי: הטור ז''ל כתב בשם הרמ''ה דדוקא מכחישתו צריכה גט משניהם וכתב הרב ב''י ז''ל שם בסימן ל''ו שהוא מפרש מה שאמר ואי סלקא דעתך וכו' דלפי הפירוש ההוא מוכרחים אנו לומר דלפי המסקנא (דף עט:) תנאי ולא אמרינן אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו וכו' דהא שמואל במכחישתו פליג וכשאמרו בגמרא ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא וכו' דוחה נמי מאי דקאמר דמתנייתא לא פליגי ולא כפירוש רש''י ז''ל דלפי פירושו דחי מאי דקאמר דאמוראי דפליגי אבל מתנייתא לא פליגי זה נראה מוכרח בדברי הרמ''ה ז''ל. וקשה דלפי האמת אמאי מוקי גמרא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן באין מכחישתו כיון דרב פליג דוקא במכחישתו אבל בשאין מכחישתו מודה ונימא דלפי האמת דמתנייתא לא פליגי ולא הוי תנאי. וי''ל דלפי האמת אין הכי נמי דמצינן למימר הכי אבל לא ברירא ליה להגמרא אי רב פליג נמי בשאין מכחישתו או לא לכך לא קאמר הכי. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם ז''ל כשהביא פירוש הרמ''ה דס''ל דגמרא לא ברירא ליה אי פליג רב בהא או לא ע''ש: ואומר האב לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך וכו'. אע''ג דבגמרא (דף יט) נאמר זה אליבא דרבי יוסי כבר כתב הרא''ש ז''ל דלא פליגי רבנן בהא יעויין שם בפסקיו וכן הרי''ף ז''ל הביאה בהלכותיו. והרב ב''י ז''ל כתב שהרי''ף ז''ל לא הביאה ואולי דבספרו בדברי הרי''ף ז''ל ליתיה אבל א''א לומר כן דההיא דמקדש במנה שיש עליה משכון נאמר בגמרא אליבא דרבי יוסי ומכל מקום הביאה הרי''ף ז''ל בהלכות. וע''כ צריך אתה לומר משום דע''כ לא פליגי אלא מטעמא אחרינא וא''כ גם זה נאמר להך מימרא דצאי וקבלי קידושיך ומאי שנא דהרי''ף הביא ההיא דמשכון ולא הביא הך אלא ודאי כגירסת ספרינו עיקר בדברי הרי''ף ז''ל:

טו * כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעֵדִים שֶׁאֵין מָקוֹם לְעֵדִים בִּשְׁלִיחוּת הָאִישׁ אֶלָּא לְהוֹדִיעַ [ל] אֲמִתַּת הַדָּבָר. לְפִיכָךְ אִם הוֹדוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ אֵינָן צְרִיכִין עֵדִים כְּמוֹ שְׁלִיחַ הַגֵּט וּכְמוֹ שָׁלִיחַ שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַפְרִישׁ לוֹ תְּרוּמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים:

ההראב"ד כל העושה שליח וכו'. כתב הראב''ד אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל. אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ''ל:

מגיד משנה כל העושה שליח וכו'. מה שכתב רבינו ששליח קבלה צריך עדים מוסכם הוא מן המפרשים ז''ל ונלמד משליח קבלת הגט שאמרו במשנה בגיטין פרק התקבל (דף ס"ג) שצריך עדים במינויו. אבל מה שכתב ששליח הולכה אינו צריך עדים כיון ששניהם מודים הוא גם כן מדמיון קידושין לגט וחולק עליו הר''א ז''ל בהשגות וכבר הסכים הרשב''א ז''ל פרק האיש מקדש לדברי רבינו. וכן נראה מן הירושלמי דקאמר לא הוחזק השליח בעדים ויתבאר פרק ט'. ובגמרתנו (קידושין דף מ"ה) אמרינן ודילמא שליח שווייה ולא אמרינן בעדים:

כסף משנה כל העושה שליח לקבל קידושין וכו' אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים וכו'. כתב ה''ה שמה שכתב רבינו ששליח קבלה צריך עדים הוא מוסכם מן המפרשים והרא''ש פקפק בדבר וכתב צריך לדקדק מ''ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקידושין ולא מהניא האשה ושלוחה לענין קבלת הקידושין והרמב''ן כתב דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ''ע עכ''ל: ועל מה שכתב רבינו ששליח הולכה אינו צריך עדים הר''ן בפרק האומר תמה על דברי רבינו והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריך עדים לא שנא שליחות דידיה לא שנא שליחות דידה וכ''כ הראב''ד והרמ''ך בהגהותיהם עד כאן לשונו והרא''ש כתב (קידושין דף מ"ה) גבי הנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל אהא דאמר ודילמא שליח שוייה וז''ל מכאן נראה לדקדק שא''צ עדים במינוי שליחות הקידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב''ם, והראב''ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים אם כן מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחריני. ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות עכ''ל. וה''ה כתב כבר הסכים הרשב''א בפרק האיש מקדש לדברי רבינו וכ''נ מהירושלמי ובגמרתנו אמרינן ודילמא שליח שוייה ולא אמרינן בעדים עכ''ל: ואני אומר שאילו לא היה אלא כדבריו בלבד איכא למידחי דהכי קאמר דלמא שליח שוייה כדין מינוי השליח בעדים אלא כך י''ל דע''כ משמע הכא דשליח האיש לא בעי עדים דהיכי אמרינן דניחוש דילמא שליח שוייה אם מינהו בפירוש בפני עדים אין זו חששא אלא אמיתת הדברים ועוד היכי דחי לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח הא חזינן דחציף, גם אין לפרש ליחוש דילמא שליח שווייה בעדים וליתנהו קמן דכיון דעדים לא אתו קמן ה''ל (כתובות כ"ג) עדים בצד אסתן ותיאסר אלא ודאי דלא בעינן עדים ומש''ה שייך למימר דדילמא שליח שווייה בינו לבינו ומהדרינן דלא חיישינן להכי דלא חציף איניש לשווי לאבוה שליח: כתב הרמ''ך כמו שליח הגט והוא עצמו כתב בהלכות גירושין פרק ט' שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים זה את זה:

לחם משנה כמו שליח הגט. ואם תאמר מאי שנא דבשליח הגט אמרינן דנאמן לומר עשאני שליח אע''פ שהבעל מכחישו וכאן אינו נאמן אי מהתם ילפינן למה לי הודו השליח והמשלח אפילו לא הודה המשלח נמי. וי''ל דהתם האמינוהו רבנן משום עיגונא דאיתתא כי היכי דהאמינוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועוד דקא נפיק גיטא מתותי ידיה אבל הכא לא והראיה שהביא הוא דמן הדין לא היה צריך עדים דאם כן היה לו לעשות שם בעדים אע''פ שיהא נאמן לומר עשאני שליח מכל מקום ראוי לעשותו בעדים והוא יאמר אחר כך עשאני בעדים כדכתב הרא''ש ז''ל ויתבאר שם באופן האחר בסימן רמ''ג דכתב הרב ב''י דס''ל להרא''ש ז''ל דאע''פ דצריך לעשות השליח בעדים מכל מקום נאמן השליח לומר עשאני שליח בעדים. אבל רבינו ז''ל אינו סובר כן אלא הוא סובר דבגט אינו צריך לעשות בעדים כלל אבל קשה שלא ראינו זה מבורר בגט דלא יהא צריך לעשותו בעדים. וה''ה ז''ל כתב בפרק ו' דהלכות גירושין ראיה לזה משום דמתברר מן הסוגיות דפרק קמא דא''צ שליח להביא עדים שהוא שליח ואין זו ראיה דאינו צריך להביא עדים על כך מכל מקום ראוי לנו לומר שיעשהו בעדים כדאית ליה להרא''ש ז''ל. ואולי שה''ה ז''ל סובר דהא בהא תליא דכיון דאינו צריך להביא עדים על כך ודאי דאינו צריך לעשותו בעדים דאם צריך לעשותו בעדים לא היה להם לרבנן להאמינו על עיקר השליחות אע''פ שהאמינוהו על עיקר הגט לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמכל מקום כל זמן שלא ידענו שהוא שליח אין ראוי להאמינו אלא ודאי דאין צריך עדים על השליחות ומכל מקום זה דוחק. ע''ק בדברי רבינו ז''ל למה שהביא כאן ראיה משליח הגט דבפ''ט מהלכות גירושין כתב אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים וכו' שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע''פ שהוא עד אחד וכו' משמע דדוקא בעדים חתומים על הגט האמינוהו אבל אי לא לא וא''כ הכא שאין עדים חתומים על שטר הקידושין או היכא דמתקדשת בכסף אמאי הוי כאן מקודשת ודאי לא ליהוי אלא ספק מקודשת כי התם ובדברי רבינו ז''ל היינו יכולין לתרץ דהתם איירי דלא הודה הבעל אבל כאן הודה השליח והמשלח. אבל ה''ה כתב שם דאפילו יודה הבעל הוי ספק מגורשת וא''כ היכי ילפינן מהתם דהויא מקודשת ודאי ליהוי ספק כי התם. ויש לומר דהתם דהוי להתיר לא האמינוהו אבל הכא דהוי לאסור האמינוהו דיש לחלק בין היתר לאיסור כדכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו בפרק קמא דקידושין גבי הא דאמר שליח קבלה דקידושין אין צריך לעשותו בעדים וכיון דהתם נאמן להתיר כשהגט חתום בעדים ואי לאו לא הויא מגורשת ודאי כאן שהוא לאסור מקודשת ודאי אפילו כשאין השטר חתום והיכא דהודו השליח והמשלח נאסרה ודוחק. ולענין הדין נמצאו בענין סברות דלרבינו בגט ובקידושין א''צ עדים בשליחות ולהרא''ש בקידושין אינו צריך כדכתב הטור ז''ל בשמו בסימן ל''ה אבל בגט צריך שיעשהו בעדים ומ''מ נאמן לומר עשאני שליח בעדים. ולדברי הראב''ד ז''ל בהשגות שכתב שאין לדמות קידושין לגט משמע דאית ליה איפכא מדברי הרא''ש ז''ל דבגט אין צריך לעשותו בעדים ובקידושין צריך:

טז הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה שְׁנֵי שְׁלוּחִין לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלְכוּ וְקִדְּשׁוּ אוֹתָהּ הֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְאֵינָן צְרִיכִין לְקַדְּשָׁהּ לוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים:

מגיד משנה השליח נעשה עד כו'. פרק האיש מקדש אסיקו בגמרא (שם מ"ג) והלכתא שליח נעשה עד. עוד שם אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואמרו שם בגמרא דכיון דתקון רבנן שבועת היסת אינן נאמנין לענין דיני ממונות דנוגעין בעדות הם. וכבר נתבאר דין זה בדברי רבינו פ''א מהלכות שלוחין ושותפין ומכאן למדו קצת המפרשים דהוא הדין לקידושי כסף שאינן נאמנים בלא עדים אחרים שהרי הן נוגעין בעדותן מחמת הכסף וכן הדין בשטר שיש בו שוה פרוטה. וכתב הרשב''א וכשהיא מכחישתן הרי היא ספק מקודשת וכשאינה מכחישתן יש לומר ודאי מקודשת וי''ל שהיא ספק מקודשת אלו דבריו ז''ל. ובירושלמי הוא מחלוקת אמר רבי בר בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל בשקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ע''כ. ואף בה''ג כתב הא דשליח נעשה עד ולא חילק כלל בין קודם תקנה לאחר תקנה וכמו שלא חילק רבינו וכן נראה עיקר:

כסף משנה השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה וכו'. כתב ה''ה ומכאן למדו קצת המפרשים דה''ה לקידושי כסף שאינן נאמנים וכו' ובירושלמי הוא מחלוקת וכו' וכן נראה עיקר עכ''ל. ולא נתן טעם למה כדברי רבינו עיקר שמאחר שהוא מחלוקת בירושלמי היה ראוי לספק בדבר. ונראה לי דיש ליתן טעם משום דבירושלמי בתר פלוגתא דר' אבין אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי ובא להכריע דהלכה כרבי יוסי דהא רב עבד עובדא כוותיה. ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאם לא כן לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו:

יז הַכּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת וְהָעַכּוּ''ם לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּנֵי בְּרִית וְנֶאֱמַר (במדבר יח-כח) 'כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם' לְרַבּוֹת הַשָּׁלִיחַ וּמַה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית לְהוֹצִיא אֶת הָעַכּוּ''ם. אֲבָל הָעֶבֶד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן הֲרֵי הוּא פָּסוּל לִשְׁלִיחוּת הַקִּדּוּשִׁין וְהַגִּטִּין לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין:

מגיד משנה הכל כשרים לשליחות וכו'. זה מתבאר בגיטין פרק המביא גט (דף כ"ב) במשנה ובגמרא והיקש הקידושין לגירושין ידוע בכמה מקומות וג''כ מתבאר זה בסוגיא פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א) גבי קידושין:

לחם משנה הכל כשרים לשליחות. מ''ש רבינו ז''ל הך טעמא דאתם בני ברית אע''ג דאמרו בפרק האיש מקדש (דף מא:) לדר''ש דאמר תרומת עכו''ם אינה מדמעת לא דרשינן ליה להכי ורבינו ז''ל פסק כרבי שמעון בהלכות תרומות שכתב שם שתרומת עכו''ם אסורה מד''ס מכל מקום הרי כתבו התוספות ז''ל בפרק ב' דגיטין (דף כג: בד"ה מה אתם) דלר''ש מ''מ קי''ל דאין שליחות לעכו''ם מהאי קרא דכיון דאיתרבי שליח מינה הוי דומיא דאתם ואע''ג דעיקר קרא לא אתא אלא לענין דעושה שליח דלענין שליחות לעכו''ם לא שייך גבי תרומה כיון דליתיה בתרומה דנפשיה מ''מ ילפינן ליה דגם הוי דומיא דאתם. ובהלכות תרומות כתב רבינו ז''ל הך טעמא דאתם בני ברית אף ע''ג דלא הוה צריך ליה התם דכיון דבעכו''ם ליתיה בתרומה דנפשיה ודאי דאינו נעשה שליח מכל מקום כיון דהוצרך טעם זה לענין אין שליחות לעכו''ם בכל התורה כולה כתבו ג''כ התם:

יח שְׁלִיחַ הָאִישׁ שֶׁמְּקַדֵּשׁ אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי בְּכֶסֶף זֶה אוֹ בִּשְׁטָר זֶה. אִם שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה הוּא שֶׁמְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי פְּלוֹנִית שֶׁשָּׁלְחָה אוֹתְךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ אוֹ אֵרַסְתִּיהָ לְךָ אוֹ נְתַתִּיהָ לְךָ לְאִשָּׁה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי הָאָב אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי בִּתְּךָ פְּלוֹנִית מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ. אִם אָמַר הָאָב אוֹ הַשָּׁלִיחַ הֵן דַּיּוֹ וַאֲפִלּוּ שָׁתַק. וְאִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן וְנָתַן לָאָב אוֹ לַשָּׁלִיחַ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר דָּבָר דַּיּוֹ וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר אֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעַת הָאָב אוֹ מִדַּעַת הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים כֻּלָּן שֶׁל קִדּוּשִׁין דִּין הָאִישׁ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין שָׁלִיחַ עִם שָׁלִיחַ אוֹ עִם הָאָב:

מגיד משנה שליח האיש שמקדש אומר לה וכו'. אלו דברים פשוטים ומוסכמים חוץ ממ''ש ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח ונחלק עליו הרמב''ן ז''ל בדין השליח ואמר שאינו כותבו אלא מדעתה כדקי''ל גבי גט דאפילו באומר אמת גט פסול או בטל וה''נ מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה בעינן ולא שלוחו ואפילו באומרת אמת עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן