הלכות אישות - פרק שביעי א-ט - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק שביעי א-ט - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי * עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אָבִי. רָצָה הָאָב מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא רָצָה אוֹ שֶׁשָּׁתַק אוֹ שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע הַדָּבָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. * עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אָבִי. שָׁמַע וּמִחָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא מִחָה אוֹ שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. * מֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב מְלַמְּדִין הָאָב שֶׁיֹּאמַר אֵינִי רוֹצֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ קִדּוּשִׁין וְלֹא תִּפּל לִפְנֵי יָבָם:

ההראב"ד על מנת שירצה אבי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא הסכים יפה לשמועה זו שהוא ר''ל דעל מנת שירצה אבי עד דאמר אין משמע ושמעתא לא אזלא הכי (אלא עד דאמר בפירוש מסתמא) עד שישתוק משמע הילכך שתק כששמע מקודשת ולתירוצא בתרא דשמעתא ע''מ שירצה אבא שלא ימחה משמע עכ''ל: על מנת שלא ימחה וכו'. כתב הראב''ד אם לא מיחה היינו שתק א''כ מה בין שישתוק לשלא ימחה עכ''ל: מת הבן וכו'. כתב הראב''ד ואפילו שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שאין לו זמן למחאה אא''כ נתן לו זמן שלא ימחה בתוך כך וכך:

מגיד משנה האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. דין זה במשנה וגמרא בקידושין פרק האומר (דף ס"ג) ודעת רבינו שהאומר ע''מ שירצה פלוני ר''ל ע''מ שיאמר הן בברור והאומר ע''מ שלא ימחה ר''ל ע''מ שישתוק ואם שתק ואין צ''ל אם נתרצה הרי נתקיים התנאי ואם אמר ע''מ שישתוק הרי הוא כאומר ע''מ שלא ימחה. ואע''פ שאין דין האומר ע''מ שישתוק נזכר בביאור בדברי רבינו פשוט הוא לפי שיטתו שהאומר ע''מ שישתוק ר''ל שלא ימחה. ומ''מ יש חילוק בין האומר ע''מ שישתוק לאומר ע''מ שלא ימחה כגון ששתק בשעת שמיעה ואח''כ מיחה ויתבאר זה למטה. ובהשגות א''א לא הסכים יפה כו' ולא הכריע הרב ז''ל אי זה משתי הלשונות הוא הלכה אם שנאמר דע''מ שירצה ר''ל שישתוק או שר''ל שלא ימחה והרמב''ן ז''ל אף הוא מפרש השמועה כפי' הר''א ז''ל ופסק כתירוצא בתרא דע''מ שירצה שלא ימחה קאמר וכבר פירש הרשב''א השמועה כדעת רבינו דע''מ שירצה שיאמר הן הוא וכן הוא מוכרח מן התוספתא כמ''ש ודקדוק הלשון כך הוא דע''מ שירצה ר''ל שנדע שהוא רוצה וצריך שיגלה רצונו ויאמר הן וכן עיקר. ודע שכל התנאין שלא נקבע להן זמן סתמן לעולם וכן מתבאר בדברי רבינו פ''ח מהלכות גירושין לפיכך אם הם במעשה כגון שהתנה ע''מ שיעשה כך וכך או שיהיה כך וכך ולא קבע זמן לתנאו כל זמן שיהיה הדבר ההוא נתקיים התנאי והאומר ע''מ שירצה פלוני שהוא לדעת רבינו כאומר ע''מ שיאמר הן הרי זמנו לעולם. וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שהאומר ע''מ שיאמר הן אפילו אמר בתחילה איני רוצה וחזר ואמר הן נתקיים התנאי וכן הדין לדעת רבינו והרשב''א ז''ל באומר ע''מ שירצה וכן שנינו בתוספתא ע''מ שירצה אבא אע''פ שאומר האב איני רוצה הרי זו מקודשת שמא יתרצה לאחר שעה ופי' ספק מקודשת קאמר ולעולם אינה יוצאה מידי ספק קידושין עד שימות האב שכל זמן שהוא חי יש לחוש שמא יתקיים התנאי והאומר על מנת שישתוק אם שתק בשעת שמיעה מקודשת אע''פ שחזר ומיחה ואם מיחה בשעת שמיעה אפילו חזר ונתרצה אינה מקודשת והאומר על מנת שלא ימחה כל זמן שמוחה יתבטל התנאי ואפילו נתרצה בשעת שמיעה ואין זו מקודשת גמורה שלא יהיה באפשר להפקיע קידושין אלא במיתת האב וכל ימיו הוא באפשר שיתבטל התנאי והטעם בכל זה לפי שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן מן הסתם הוא לעולם לפיכך כל שהוא במעשה כמו ע''מ שיאמר הן או ע''מ שירצה לפי שיטת רבינו כל זמן שאומר הן נתקיים התנאי וכיון שאומר הן פעם אחת נתקיים התנאי וכן באומר ע''מ שישתוק כיון ששתק פעם אחת נתקיים התנאי שהרי שתק והתנאי זה תלוי בדבר שהוא במעשה שכל האומר ע''מ שיהיה כן כיון שהיה פעם אחת נתקיים התנאי והאומר ע''מ שלא ימחה הרי התנאי בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל וה''ז כאומר לאשה ה''ז גיטיך ע''מ שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתה יין אפילו פעם אחת לעולם כנזכר בהלכות גירושין וכל זה במתנה סתם אבל אם קבע זמן לתנאו הכל לפי דבריו כדאיתא בגמרא. כך העלו דינין אלו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ואין ביניהם מחלוקת אלא באומר ע''מ שירצה שהרמב''ן סובר שהוא כאומר ע''מ שלא ימחה והרשב''א סובר כדעת רבינו שהוא כאומר ע''מ שיאמר הן וכן עיקר. ודע שיש ללמוד מדינין אלו לדיני ממונות במתנה בהן וכן לכל מקום מעניני התנאים וכ''כ ז''ל:

כסף משנה האומר לאשה כו' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. כתב הר''ן אני תמה בדבריו וכו' שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה או שתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא. וכן במ''ש לא מיחה או שמת ה''ז מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקידושי אחר שמא יחזור וימחה. והראב''ד השיגו במ''ש מת הבן ואח''כ שמע האב מלמדין האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ''ל. ול''נ דמשמע לרבינו דמשמע לגמרא דכי אמרינן על מנת שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהוא בעל מנת שישתוק דכיון שבעל מנת שישתוק ע''כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפירשו רש''י והתוספות מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל''כ ה''ל לגמרא לפרושי. וטעמא דגמרא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאי לא כן לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספתא דמשמע דלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. וה''ה דלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יכול למחות. ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב''ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וא''ת א''כ דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תיקשי ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ומה בכך הרי שתק י''ל דכשאמר ע''מ שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק. ובעל מנת שלא ימחה ניחא משום דכשמודיעים אותו תנאי קידושי בנו מה נפשך או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדין אותו הרי אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועיל ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר ע''מ שלא ימחה אע''פ שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעסוקים באותו ענין או תוך כדי דיבור מהני והיינו דאיכא בין ע''מ שישתוק לעל מנת שלא ימחה:

לחם משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. מה שהקשה הר''ן על רבינו אינו מתורץ מדברי ה''ה ז''ל והרב ב''י באה''ע סימן ל''ח תירץ דברי רבינו וכתב שם שלדעתו ע''מ שלא ימחה צריך שלא ימחה בשעת שמיעה, אבל יש הפרש בין לשון זה לע''מ שישתוק דבע''מ שישתוק אם שתק מיד נתקיים התנאי אבל בע''מ שלא ימחה אע''פ ששתק מיד אם מיחה תוך כדי דיבור או בזמן שעסוקים באותו ענין אינה מקודשת ויש הכרח לפירוש זה ויתורצו שני קושיות שהקשה הר''ן על פירוש המפרשים. חדא דאם לאו אינה מקודשת משמע דהוי אינה מקודשת כלל ולמפרשים הוי ספק. שניה דבגמרא (דף ס"ג) לא מקשה למאי דקאמר דשירצה הוי אין אלא ממציעתא ואמאי לא מקשה מסיפא דקאמר מלמדין אותו שיאמר איני רוצה דאפילו שיאמר איני רוצה מאי הוי למחר יאמר אין. והר''ן תי' בפירוש ההלכות קושיות אלו למפרשים ולדברי רבינו אתי שפיר כפי מה שפירש הרב ב''י ז''ל. אלא שיש לתמוה עליו לכאורה דא''כ אמאי לא אוקמו בגמרא כולה מתניתין בע''מ שלא ימחה ורישא נפרש הכי רצה האב כלומר שלא מיחה תוך כדי דבור או בזמן שעסוקים באותו ענין מקודשת לא רצה שמיחה האב אינה מקודשת. ויש לתרץ לדעתו דלא משמע ליה לגמרא לומר דלשון ע''מ שירצה הוא ע''מ שלא ימחה דבשלמא על מנת שיאמר אין או ע''מ שישתוק שהוא בלשון קיום מעשה משמע אבל ע''מ שלא ימחה שהוא בלשון שב ואל תעשה לא משמע ולהכי כשהעמידו בגמרא שלא ימחה לא רצו להעמיד כן ברישא דקאמר ע''מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא וכי תירצו בגמרא ע''מ שירצה ע''מ שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום מפרש הפירוש הרמב''ן ז''ל שאינו רוצה לומר שלשון ע''מ שירצה משמע הכי אלא מתניתין לא נקט לשון המדבר אלא הכוונה ובתירוץ הראשון לא רצו לומר דע''מ שירצה דמתניתין ר''ל הכוונה לכך העמידו רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא. עוד יש לדקדק לדעת רבינו דפירש דבע''מ שירצה שר''ל שיאמר אין פעם אחת שיאמר אין הויא מקודשת ולעולם עומדת בספק א''כ כשהקשו בגמרא דע''מ שלא ימחה א''א לאוקומי רישא משום דהיכי קאמר רצה האב מקודשת דהא יש למחות לעולם א''כ כשנאמר דפירוש ע''מ שירצה ע''מ שיאמר אין תיקשי סיפא אמאי קאמר אינה מקודשת הא בספק היא דדילמא יאמר אין. וי''ל דמצינן לתרוציה מאי אינה מקודשת ר''ל קידושין ודאים אבל לעולם דמקודשת קידושי ספק. אבל כדאמרינן דפירוש ע''מ שירצה ר''ל שלא ימחה דקשיא לן רישא דקאמר מקודשת לא אפשר לתרץ מאי מקודשת קידושי ספק דמקודשת משמע קידושי ודאי לכך קאמר בגמרא דא''א לאוקומי בע''מ שלא ימחה. ולתרץ קושיית הר''ן כתבתי במקום אחר: האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע''מ שירצה אבי וכו'. דעת רבינו בעל מנת שירצה אבא הוי כמו ע''מ שיאמר הן וע''מ שלא ישתוק הוי כמו ע''מ שלא ימחה אלא שיש חילוק ביניהם להיכא דשתק בשעת שמיעה. ועיקרן של דברים כך הוא שבכל תנאי שהוא בקום עשה שהוא ע''מ שירצה אבא שר''ל לדעת רבינו ע''מ שיאמר הן וכן בע''מ שיאמר הן אפילו מיחה בשעת שמיעה יש לחוש שמא אח''כ יאמר הן דכיון דהתנאי בקום עשה בכל עת שיתקיים התנאי אפילו פעם אחת הקידושין קידושין אבל בע''מ שלא ימחה אין אנו אומרים כן דבפעם אחת שיתקיים התנאי ולא ימחה הקידושין קידושין אלא שלא ימחה כל ימי חייו כיון שענינו הוא שב ואל תעשה אבל בע''מ שישתוק אע''פ שענינו שב ואל תעשה כיון דאפקיה בלשון תעשה דינו כקום עשה ובשתיקה בשעת שמיעה סגי זהו דעת רבינו ז''ל כפי מה שביאר דעתו ה''ה ז''ל בפירוש. ויצא לנו מזה דכשאמר על מנת שירצה שהכוונה היא עד שיאמר הן אע''פ שהאב לא רצה בשעת שמיעה או שתק מ''מ הוי ספק מקודשת דדילמא יאמר אח''כ הן ובפעם אחת שיתקיים התנאי סגי אבל כשמת קודם שמיעה ודאי דאינה מקודשת כלל ובע''מ שלא ימחה אפילו שמע האב ולא מיחה לא אמרינן דהויא מקודשת גמורה ולא הפסידה הקידושין אחרים אלא מקודשת מספק דדילמא ימחה אח''כ והוא אמר שלא ימחה דמשמע כל ימי חייו. אבל אם האב רצה הרי זו מקודשת דאין כאן חשש כלל. וא''כ יש לתמוה בדברי רבינו איך כתב בע''מ שירצה אבא שכשלא רצה או שתק הוי כמו מת ואינה מקודשת וכן בע''מ שלא ימחה כתב שכשלא מיחה הרי זו מקודשת גמורה כמו שמת וזה מבואר הביטול כמו שכתבתי והוכחתי. וכבר הקשה (על) זה על רבינו הר''ן בפירוש ההלכות אלא שהרב מוהרר''י קארו ז''ל בסימן ל''ח תירץ דע''מ שירצה אבא לדעת רבינו הוא שיאמר הן בשעת שמיעה ובהאי שעתא הדבר תלוי וכן בע''מ שלא ימחה ר''ל בשעת שמיעה הדבר תלוי והאריך שם לבאר דעת רבינו. אבל מ''מ לפי דעת ה''ה שכתב דבע''מ שירצה אבא לדעת רבינו אפילו שיתקיים התנאי פעם אחת בחייו מקודשת וכ''כ בעל מנת שלא ימחה יש תימה גדול בדברי רבינו כמו שכתבתי והתימה מה''ה ז''ל איך לא עמד עליו ואפשר שהוא מפרש דברי רבינו במה שכתב לא רצה או ששתק או שמת כלומר לא רצה עד שעת מיתה שלעולם כשהיה שומע אותו דבר היה מוחה ואח''כ מת או שהיה שותק עד שעת מיתה ולא אמר הן ואחר כך מת או שמת קודם שמיעה הרי אינה מקודשת וכולה בבא דרבינו במת איירי אלא שלא רצה או שתק ר''ל ואח''כ מת ואו שמת שכתב ר''ל שמת קודם שישמע. וכן יש לפרש הבבא האחרת שכתב לא מיחה או שמת שר''ל לא מיחה ומת אח''כ או שמת קודם שמיעה מקודשת. וכל זה באמת דוחק גדול אבל דוחק הקושיא עביד לי לעיולי פילא בקופא דמחטא וצ''ע: מת הבן ואחר כך שמע וכו'. יש להקשות נוסף על מה שהקשיתי במקום אחר לפי מה שפירש הרב בית יוסף ז''ל דלרבינו הוי דוקא מת הבן ואחר כך שמע האב משום דמלמדים אותו תוך כדי דיבור דוקא אבל שמע קודם מיתת הבן לא מהני כיון דשתק דאם כן לפי פירוש רבינו מתניתין דאמרה מת הבן מלמדים וכו' איירי כששמע אחר מיתת הבן ואם כן מאי קשה ליה דאי בעל מנת שישתוק הא שתיק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן אומרים לו כששמע לא תרצה וכבר הקשה הר''ן בפירוש ההלכות קושיא זו וכן הרא''ש בפסקיו ותירצו דמתניתין משמע בכל גווני אבל לרבינו דלא איירי בכל גווני אלא ששמע אחר מיתת הבן קשה. וי''ל דמכל מקום לרבינו איירי שכששמע תוך כדי דיבור אומרים לו אמור שאין אתה רוצה ודייקא שפיר מתניתין דקאמרה בעל מנת שישתוק מלמדין אותו לומר כשתשמע תאמר איני רוצה כיון דעדיין לא שמע אלא ודאי שכבר שמע ומלמדים אותו שיאמר איני רוצה אחר השמיעה ואי בעל מנת שישתוק כיון דכבר שתק הא שתיק ולא מהני שיאמר איני רוצה: עוד כתב הרב המגיד כאן שנתבאר בדברי רבינו בפרק שביעי מהלכות גירושין דכל היכא שלא קבע זמן אם הוא תנאי בשב ואל תעשה כל אימת דמבטל ליה נתבטלו הקידושין. וקשה קצת דשם כתב רבינו ז''ל על מנת שלא תשתי יין לעולם משמע דדוקא אי קאמר לעולם משמע דצריך שיאמר לעולם. איברא דברישא קאמר עד שלשים יום משמע דכל היכא דקבע זמן לעולם משמע וקשיא דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא מכל מקום מנא ליה להרב המגיד דרישא דוקא נימא דסיפא דוקא ולא תידוק מינה. וי''ל דמסתברא רישא דוקא דהסברא הוא דכל היכא דלא קבע זמן משמע לעולם כמו על מנת שלא תינשא לפלוני דלא קבע זמן ומשמע לעולם:

ב הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין לוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ וְהוּא אוֹמֵר אֵין לִי כְּדֵי לְקַלְקְלָהּ:

מגיד משנה האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. משנה פרק האומר (דף ס"ד) על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו וכן שם יש כיוצא בזה גבי עפר ושאלו בגמרא וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו ותירצו לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקדושי ספק ע''כ:

ג הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ שָׁם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ:

מגיד משנה הרי את מקודשת לי בזה ע''מ שיש לי מאתים וכו'. שם במשנה ע''מ שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ומ''ש רבינו ואם אין לו באותו מקום מקודשת מספק אע''פ שאינו מבואר בגמרא שלא הקשו וניחוש שמא יש לו במסיים מקום ואומר שיש לו במקום פלוני מבואר הוא בתוספתא ששנינו שם ע''מ שיש לי ביד פלוני אע''פ שאמר אין בידי מקודשת שמא עשו קנוניא עכ''ל וזה מבואר. ובגמרא שאלו ואם לאו אינה מקודשת פשיטא ותירצו מהו דתימא א''ל מאי נפקא ליך מינה אנא טרחנא ומייתינא קמ''ל. וכתב הרשב''א ז''ל ומסתברא מדקאמר אנא טרחנא דוקא בשאין לו קרוב באותו מקום אלא רחוק ממנו והיינו קפידא דפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהלוכה אבל אם יש לו במקום אחר בקרוב מקום כמוהו מקודשת ואע''פ שהתנה עמה בפירוש ע''מ שיש לי במקום פלוני כיון שאין קפידא בדבר אצל בני אדם אנן לא קפדינן בה שאין אדם מתנה בדוקא אלא במה שדרך בני אדם להקפיד בו וכן מפורש וכו' עכ''ל. ועוד האריך [ואף] אם איני כדאי לחלוק אומר אני שאפילו יש במקום קרוב כמוהו או יותר קרוב לא נתקיים התנאי בודאי שהרי מצינו שיש קפידא באומר ע''מ שאני עני ונמצא עשיר וכן באומר ע''מ שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב שיכולה לומר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא כדאיתא בירושלמי וזו ודאי אינה קפידא אצל רוב בני אדם אלא שכל שהתנה עליה ונמצא הפך תנאו יכולה היא להקפיד בכל שהוא. ונתבאר מכאן שאם היה לו הבית כור עפר יותר קרוב מהמקום שהזכיר הוא שיכולה לומר בעיא הוינא מטרפסא אתיא כמו שנתבאר ואפילו אם היה קרוב כמוהו יכולה לומר לרוח זה הייתי רוצה לילך ולא לרוח זה ואין צ''ל אם שווי הקרקעות שבאותו המקום שהזכיר הוא אינו שוה עם שווי אותו מקום שיש לו ואי אפשר שיהיו שוים בכל דבר כללו של דבר כל שאינו כמו שהתנית אינה מקודשת ויכולה להקפיד בכל שהוא כמו שיתבאר מן התנאין שיוזכרו פרק שמיני. כך נ''ל:

לחם משנה הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי מאתים זוז וכו'. כתב ה''ה בשם הרשב''א דאם היה לו במקום קרוב כמוהו מקודשת והקשה עליו שהרי מצינו שיש קפידא בע''מ שאני עני ונמצא עשיר וכן באומר ע''מ שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב וכו'. ונ''ל לתרץ לדעתו ז''ל דיש לחלק דהתם כיון דעיקר התנאי הוא זה שיהיה רחוק ודאי דצריך לקיים התנאי ואם הוא קרוב לא מהני משום בעינא מטרפסא אע''פ דהיא קפידא מועטת אבל הכא אין התנאי אלא הבית כור אין לנו להקפיד בחששא מועטת כזה ודי שנקיים עיקר התנאי שהוא הבית כור ונימא דאין קפידתו בחששא מועטת כההיא דמטרפסא וכו' ודוק זה. אבל ה''ה סבור דהוא מתני לה כן בפירוש במה שאמר שיש לו במקום פלוני דהוי קפידא והוי כמו התם ואין זה מוכרח כמו שכתבתי: האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. מ''ש רבינו אם יש שם עדים שיש לו אינו מוכרח דפליג על הר''ן בפירוש ההלכות דהיכא שהם בידו אין צריך להביא ראיה דחזקה שהם שלו דאפשר דרבינו איירי היכא שאינו בידו ולאפוקי מדברי הרב ב''י ז''ל שכתב בסי' ל''ח על דברי הטור שהוא כלשון רבינו שהוא חולק על הר''ן ואינו מוכרח כדכתיבנא: הרי את מקודשת וכו'. ה''ה כתב שמה שאמר רבינו אם אין לו באותו מקום דהוי ספק יש לו ראיה מן התוספתא דקאמרה גבי מאתים זוז על מנת שיש לי ביד פלוני ואין זו ראיה דשאני התם דהוי זוזי דמצנעי אבל ארעא קלא אית לה כדאמר בגמרא בצריכותא אע''ג דגבי היכא דלא הזכיר במקום פלוני לא אהני לן הך טעמא היינו משום דכיון דלא הזכיר מקום אפשר דיש לו במקום אחר ואנחנו לא נדע אבל כשהזכיר מקום וידענו שבאותו המקום אין לו ודאי דאינה מקודשת דאם איתא דאית ליה ה''ל קלא באותו המקום וזהו דעת הרא''ש בפסקיו הזכירו הטור:

ד הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶנָּהּ. הֶרְאָה הַזּוּזִים בְּיַד אֲחֵרִים אוֹ שֶׁהֶרְאָה בֵּית כּוֹר עָפָר בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּהּ מִשֶּׁלּוֹ. לָקַח הַמָּעוֹת בְּהַלְוָאָה אוֹ בְּשֻׁתָּפוּת אוֹ שֶׁשָּׂכַר הַשָּׂדֶה אוֹ לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת וְהֶרְאָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּהּ מִשֶּׁלּוֹ. שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁאַרְאֵךְ שֶׁאַרְאֵךְ מִשֶּׁל עַצְמִי דָּבָר זֶה שֶׁאָמַרְתִּי לָךְ:

מגיד משנה הרי את מקודשת לי בזה ע''מ וכו'. משנה וגמרא שם:

ה הָיָה לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר וְהָיָה בּוֹ נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים. אִם הָיוּ הַנְּקָעִים מְלֵאִים מַיִם הֲרֵי הֵן כִּסְלָעִים וְאֵין נִמְדָּדִין עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִזְרִיעָה. וְאִם אֵינָן מְלֵאִין מַיִם נִמְדָּדִין עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִזְרִיעָה:

מגיד משנה היה לו בית כור וכו'. זה מבואר בסוגיא שם וכתב הרשב''א ז''ל דבית כור עפר משמע במקום אחד דוקא אבל אם הבית כור בשנים או בשלשה מקומות מחולקין לגמרי אע''פ שיש בין כולם כשיעור בית כור אינה מקודשת. עוד כתב ובור מלא מים אע''פ שאינו בר זריעה נראין הדברים דנמדד עמו דלצורך השדה ותיקונו הוא ואדם עושה אותו להשביח שדותיו ונקעים מלאים מים דוקא אמרו מפני שאין מספיקים להשקות מהם השדות ואינן שבח השדה עכ''ל: קרובה לשער ראשה ובגמרא מצינו גבי שומא בעומדת על הפדחת זימנין דמתחזיא זימנין דלא מתחזיא. ורבינו שכתב אפילו קרובה לש

לחם משנה היה לו בית כור עפר וכו' ואם אינן מלאין מים נמדדין עמו. בגמרא (דף ס' ס"א) מסקינן דלהקדש מדמי ליה, וא''ת הא בהקדש בהלכות ערכין וחרמין פרק רביעי כתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם וכו' וא''כ איך כתב כאן רבינו נמדדין עמו הא יש לדמותו להקדש. וי''ל דאע''פ דמשלימין הבית הכור מ''מ גבי הקדש מוכח בגמרא דאין ראוי לתת להם הערך הקצוב בתורה גבי זרע חומר שעורים ולכך כתב שם שמחשבין אותם בפני עצמן אבל הכא גבי קידושין לא, דאינו להעריך אותו עד שנאמר שיהא נמדד בפני עצמו אלא לומר שהוא בכלל הבית הכור ונתקיים דברו שאמר בית כור וא''כ לכך קאמר כאן נמדדין עמו כלומר הרי נתקיים דברו והרי יש כאן בית כור. מיהו אי רבינו מפרש דנקדשו באנפי נפשייהו הוי שלא יחשב המדרון כפירוש רש''י עדיין קשה דכיון דכן בקידושין לא חשבינן המדרון. ואולי י''ל דמדמינן ליה אמדרון ובקידושין כיון דיש לו בית כור חשבינן המדרון וממ''ש רבינו בפרק ו' מהלכות ערכין משמע דסבר כפירוש רש''י שכתבתי או אפשר דאית ליה דמאי דאמר ונקדשו באנפי נפשייהו הוי להעריכו בפני עצמו ולא כדין בית כור אבל קשה דמדברי הגמרא משמע דלהעריכו בבית כור קאמר דקאמר וכי תימא בית כור וכו' ע''ש: [(בדפוה"ק הודפס אחרי הי"ג) בפרק כ''ח מהלכות מכירה כתב רבינו גבי היו בתוך השדות גאיות קטנים עמוקים עשרה טפחים וכו' ולוקח אלו הגאיות והסלעים בלא דמים וכתב שם הרב המגיד דכן דעת הרב ן' מיגאש משום דגבי הקדש כתב ולוקח אותם בלא פדיון ומשמע לכאורה דגבי הקדש נמי אית ליה לרבינו הכי ממאי דכתב בהלכות ערכין פרק ד' כנז''ל היו בהן מקומות נמוכות עשרה וכו' מחשבין מה שראוי להם וגבי נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים כתב אין נמדדין עמה משמע דאין הדין שוה לנמוכות עשרה מדשני בלישניה דשם כתב מחשבין מה שראוי להם וכאן כתב אין נמדדין משמע דאית ליה דלוקח אותם בלא פדיון. אע''ג דאפשר לפרש דמה שאמר מחשבין מה שראוי להם היינו בתורת בית כור אלא שאין מחשבין המדרון שלהם כדכתב רש''י וכמו שכתבתי למעלה אבל במ''ש אין נמדדין עמה היינו שלא יהא בתורת בית כור אלא מה ששוה ויהיה דעת רבינו כפירוש רש''י ז''ל כמו שכתבתי למעלה אבל מכל מקום הוא דוחק לפרש כן דהעיקר לפרש בדברי רבינו כמו הפירוש השני שכתבתי למעלה אע''פ שקשה מה שאמרו בגמרא וכי תימא כל כמה דהוי בית כור לא חשיב דמשמע דהיינו בתורת בית כור כמו שהקשיתי למעלה מכל מקום י''ל דלא הביאו כן בגמרא אלא לראיה שהוא קדוש אבל אינו מוכרח בתורת בית כור כי התם כיון שאינו ראוי לזריעה ועוד דיש לנו להסכים דעת רבינו עם דעת רבו הרב ן' מיגאש ז''ל ואע''ג דהתוספות הקשו על סברא זו בפרק האומר בקידושין דאיך אפשר דיקח אותם בלי פדיון הא אמרת בכור ושובך דקדשי י''ל דשאני כור ושובך דחשיבי ודעתו עליהם להקדישם אבל אלו אין דעתו להקדישם כיון דלא חשיבי ולוקח אותם בלי פדיון]:

ו הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ נְדָרִים וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא עָלֶיהָ נֶדֶר חוּץ מֵאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ כָּל נֶדֶר אֲפִלּוּ נִמְצֵאת שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל חָרוּבִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה ע''מ שאין עליך וכו'. משנה פרק האיש מקדש (דף נ') ובפרק המדיר (דף ע"ב) בכתובות ושם בכתובות נתבאר בגמרא שאין הקידושין בטלים אלא בנדרים אלו שהזכיר רבינו וכן נזכר בהלכות פרק האיש מקדש: ומ''ש רבינו ואם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר וכו'. הוא בירושלמי מבואר כלשון רבינו:

ז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּךְ מוּמִין וְנִמְצָא בָּהּ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהּ מוּם אַחֵר חוּץ מֵאוֹתָן הַמּוּמִין אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וּמַה הֵן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּנָשִׁים. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֲנִים פּוֹסְלִין בְּנָשִׁים. וּבְהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ יִתְבָּאֲרוּ כָּל מוּמִין שֶׁל כֹּהֲנִים. וְיוֹתֵר עֲלֵיהֶן בַּנָּשִׁים. רֵיחַ רַע. וְזֵעָה. וְרֵיחַ הַפֶּה. וְקוֹל עָבֶה. וְדָדִין גַּסִּין מֵחַבְרוֹתֶיהָ טֶפַח. וְטֶפַח בֵּין דָּד לְדָד. וּנְשִׁיכַת כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה הַמָּקוֹם צַלֶּקֶת. וְשׁוּמָא שֶׁעַל הַפַּדַּחַת. אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָה לְשֵׂעָר רֹאשָׁהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר. וְזוֹ הִיא הַשּׁוּמָא שֶׁיְּתֵרָה אִשָּׁה עַל הַכֹּהֲנִים. אֲבָל אִם הָיְתָה שׁוּמָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר בִּשְׁאָר הַפָּנִים אוֹ שׁוּמָא גְּדוֹלָה כְּאִיסָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר הֲרֵי זֶה מוּם בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּנָשִׁים:

מגיד משנה הרי את מקודשת וכו'. שם בפרק האיש מקדש ובכתובות פרק המדיר על מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. ופי' הך סיפא דכל המומין הפוסלין בכהנים אכולה מתניתין קיימא שאפילו המתנה ע''מ שאין עליה מומין אין דעתו אלא למומין אלו דומה לדין הנדרים הנזכר בסמוך: ויותר עליהם בנשים וכו'. בגמרא בפרק המדיר (דף ע"ה) מפורשין מומין אלו שכתב רבינו שהם יתרים בנשים. וכתב רבינו ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו והקשו והא ראה ונתפייס הוא ותירצו בעומדת תחת כפה של ראשה ער ראשה ומשמע וכ''ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ''ה שאם היה יודע המומין שאינו יכול לטעון טענת מומין וכשאמרו בגמרא והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה זה נראה לדעתו ז''ל. ויתר פרטי בבא זו מפורשין בגמרא:

כסף משנה ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר וכו' עד בין בכהנים בין בנשים. בפרק שמיני מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב גם כן מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר ומי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אף על פי שאינה כאיסר אלא כל שהוא עכ''ל. ויש לתמוה דהא משמע מסוגיא דגמרא פרק המדיר (כתובות ע"ה) דשומא גדולה או שיש בה שיער הויא טענת מום באשה אע''פ שאינה בפנים דקאמר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שיער הכא והכא פסלה וכו' א''ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הל''ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה''ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה. וכתב הר''ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב''ם הא דאוקימנא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא. וה''ה כתב וז''ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ''ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פכ''ה וכו'. ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קידושין נמי איכא לאוקומה גם לדעתו ז''ל ואע''פ שבפכ''ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קידושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם הוא במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת:

לחם משנה ואפילו קרובה לשער ראשה. משמע כ''ש רחוקה וזה הוא דבר מתמיה דבגמרא כתובות (דף ע"ח) משמע דוקא בקרוב משער ראשה דאינה נראית אינה מקודשת אבל אם היתה רחוקה דנראית מקודשת דראה ונתפייס הוא וכבר הוקשה זה להרב המגיד ותירץ מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ''ה שאם היה נודע וכו' ולכאורה נראה כוונתו לומר דהאי אפילו אינו מדוייק וכוונתו לומר אע''ג שזו אינה נראית ולא חשיבא מום מ''מ הוי מום והוי אפילו כמו אע''פ או אע''ג ומפני שלשונו סתום כתב שסמך על מה שכתב שם. ואם כוונתו זאת קשה מה שכתב אחר כך דלדעת רבינו מ''ש בגמרא והא ראה ונתפייס וכו' הוא לענין כתובה דמשמע דלענין קידושין אע''פ שהיא נראית מום ואם כן זה סותר מ''ש קודם שסמך על מ''ש בפרק כ''ה דמשמע דכשנראית ודאית (לא) הוי מקודשת וכאן כתב דלא אמרו כן בגמרא אלא לענין כתובה וא''כ כיון שלא אמרו בגמרא אלא לענין כתובה לא היל''ל שסמך על מ''ש שם דלא סמך על מ''ש שם כלל. לכך נראה שכוונתו ז''ל לתרץ שתי קושיות האחת דבגמרא משמע דדוקא קרובה ולא רחוקה ואפילו תאמר דמ''ש בגמ' כן הוא לענין כתובה ולא לענין קידושין דבקידושין אפילו ראה אינה מקודשת מכל מקום יש קושיא אחרת דשם בפרק כ''ה כתב וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מום ממומי הנשים שכבר ביארנום תצא שלא בכתובה וא''כ משמע דברחוקה משער ראשה אבדה כתובתה כיון דכאן בקידושין כתב שהוא מום אם כן לענין כתובה נמי הוי הכי לזה תירץ הרב המגיד ואמר. לקושיא השניה דהא כתב לענין כתובה שכל המומים האמורים כאן דהם מומים לענין כתובה שלענין זה סמך על מה שכתב שם בענין כתובה שכל מומים שבגלוי ראה ונתפייס הוא. ולקושיא הראשונה שהרי בגמרא הקשו והא ראה ונתפייס זה אינו אלא לענין כתובה אבל לענין קידושין אפילו שיהיה מום גלוי אינה מקודשת ואם כנסה אח''כ ספק אם מחל תנאו לשם קידושין כדכתב רבינו לקמן ולכך צריכה גט מספק. אבל לענין כתובה לקולא דלא בעי למיתב לה ואם הוא מום שבגלוי ינתן לה דעל זה הקשו בגמרא והא ראה ונתפייס. ולפי זה יתורץ לשון אפילו דלענין קידושין דלא אמרינן ראה ונתפייס הוי אפילו מפני שאין זה מום גדול כל כך כיון שאינו נראה ולענין כתובה ברחוקה אית לה כתובה וכאן לית לה. ומוהררי''ק ז''ל בכ''מ ובאה''ע דקדק מלשון רבינו שכתב כאן שומא שיש בו שיער בשאר הפנים וכן ממ''ש בהלכות ביאת מקדש בדין מומי הכהנים שכתב שם שומא בפניו דמשמע דהשומא אינה פוסלת אלא בפנים לדעת רבינו דאם כן איך הקשו בגמרא האי שומא אי דאית בה שער הכא והכא פסלה כיון דאין הפיסול אלא כשהשומא בפנים היה לו להקשות ראה ונתפייס הוא כדהקשה בתר הכי. ונראה לתרץ קושיא זו עם מ''ש ה''ה דלא אמרינן ראה ונתפייס לענין קידושין. ואפשר דזה הוא מה שהקשו כאן הכא והכא פסלה דרצה להקשות דאין קידושין ולא אמרינן ראה ונתפייס:

ח הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים אוֹ נִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה נְדָרִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְהָיוּ עָלֶיהָ נְדָרִים וְהָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּיר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה המקדש אשה סתם ונמצא בה וכו'. בגמרא על משנתנו דתצא שלא בכתובה אמרו כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והקשו מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תיבעי (דאמר אי אפשי באשה נדרנית). אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא צריכה גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא, והובאה סוגיא זו בהלכות והיא הלכה ואפילו לדעת רב דאמר קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט. ופסק רבינו כרבא דהוא בתרא דאמר תנא ספוקי מספקא ליה: קידשה על מנת שאין עליה נדרים וכו'. שם ברייתא (כתובות ע"ד) הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. והקשו והתניא אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת ותירץ רבה הא ר''מ הא רבי אלעזר ולפי תירוץ זה קי''ל כברייתא קמייתא דאתיא כרבי מאיר ורבא תירץ שהברייתא השניה היא באשה חשובה דאמר לא ניחא לי דאתסר בקרובותיה ורבינו פוסק כרבה ולא חלק בין אשה חשובה לשאינה חשובה והטעם משום דמקשינן לרבא ואיצטריך לשינויא ולרבה לא אקשינן מידי הילכך לא סמכינן אשינויא דרבא. והעלה הרשב''א שהיא מותרת לינשא ואין חוששין שמא תלך לה אצל חכם ויתיר את הנדר ונמצאו קידושין ראשונים חלין למפרע לפי שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה שהיו לה מן השני. ודבר זה הוא מחלוקת בירושלמי ופסק הוא ז''ל כן:

כסף משנה המקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין וכו'. . כתב הר''ן קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב''ם כתב בפ''ז הרי זו מקודשת מספק. ונ''ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה''ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אה''נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק:

לחם משנה המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים וכו'. כתב ה''ה ואפילו כדעת רב דאמר קידשה על תנאי [וכנסה סתם] צריכה גט וכו' כלומר אפילו לרב דהוה לן למימר לדידיה דהוי גט ודאי מ''מ לא הוי אלא גט ספק וזה מבואר שם בדברי הר''ן בפרק המדיר: (בדפוה"ק הודפס אחרי הי"ג) קדשה על מנת שאין עליה נדרים וכו'. רבינו נראה דפסק כאן כרבי מאיר בגמרא (דף ע"ד:) אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וקשה בפרק י' מהלכות גירושין משמע דפסק כרבי אלעזר דלא חילק שם בין נדר שצריך חקירת חכם לאין צריך. וי''ל דהר''ן כתב בפרק המדיר דקי''ל כרבי מאיר משום דסתם מתניתין דפרק השולח אתיא כוותיה וקשה במ''ש תנא קמא משום נדר לא יחזיר מצי למיהוי נמי כרבי אלעזר דאמר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך. ונראה לתרץ דמשמע ליה דארבע מחלוקות הם ות''ק ור' אלעזר פליגי בטעמא דלת''ק בכולהו איכא למיחש לטעמא דקלקולא משום דאדם רוצה שתתבזה וכו' ולרבי אלעזר אע''ג דבצריך ליכא למיחש גזרו צריך אטו אינו צריך ובכי הא אתי שפיר דברי רבינו דשם פסק כחכמים דמשום נדר לא יחזיר וטעמייהו דאית להו דבכולהו איכא קלקולא באינו צריך כרבי אלעזר ובצריך כר''מ ואדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ועדיין קשה דבהלכות אלו בפי''ז פסק רבינו דאלמנה מוכרת שלא בבית דין ולא גרושה והיינו כרבי יוחנן דאמר בפרק אלמנה משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. וכאן פסק כרבי מאיר דאדם רוצה שתתבזה אשתו וכו'. וי''ל דשאני בין ביזוי לביזוי ואפילו רבי מאיר מודה בההוא ביזוי דהוי ביזוי טפי מה שאין כן בתורת נדר וכדכתב הרא''ש בפסקיו בפרק המדיר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן