הלכות אישות - פרק רביעי ט-כא - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק רביעי ט-כא - היד החזקה לרמב"ם

י סָרִיס שֶׁקִּדֵּשׁ בֵּין סְרִיס חַמָּה בֵּין סְרִיס אָדָם וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין:

מגיד משנה סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס וכו'. נתבאר פרק ט''ז מהלכות איסורי ביאה שסריס אדם אינו ראוי לבא בקהל והוא בלאו ומ''מ קידושיו קידושין כדאיתא ביבמות (דף צ"ב) ואין צריך לומר סריס חמה שהוא כשר לבא: וכן איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין וכו'. זה מתבאר בהרבה מקומות בכתובות (דף ק') וביבמות והעלה רבינו יעקב ז''ל במשנה ראשונה דיבמות דאף על פי שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר:

לחם משנה סריס שקידש בין סריס חמה וכו'. כתב ה''ה ז''ל נתבאר בפי''ו מהלכות איסורי ביאה כו'. ויש לתמוה עליו תרתי דבפרק הערל (דף ע"ט:) קמיפלגי במתני' ר''א ור''ע בסריס גבי סריס חמה וסריס אדם ולר''ע דהלכה כוותיה סריס אדם חולץ אבל סריס חמה לא חולץ מפני שהיתה לו שעת הכושר לסריס אדם ולא לסריס חמה וא''כ מאי כ''ש הוא זה סריס אדם דיש לו שעת הכושר הוי קידושיו קידושין אבל סריס חמה לא כי היכי דאמרי' לענין חליצה ויבום. וע''ק למה לא הביאו ראיה מפורשת מהתם דאמר חולץ וחולצין נראה דאי לא הוו קידושיו קידושין מאי חליצה שייך. ועוד אמרו שם במתני' (דף פ"א) סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה. וי''ל לקושיא הראשונה דודאי לענין קידושין תלוי הדבר בענין איסור לבא בקהל דמילתא דאיסורא אית לן לומר דלא תפסי קידושין ולכך הוי כ''ש אבל לענין יבום דתליא בהקמת שם לאחיו טפי עדיף מי שהיתה לו שעת הכושר למי שלא היתה לו דהתם אע''פ שהוא איסורא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה אי לאו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כי היכי דאמרינן בחייבי לאוין בפרק כיצד (דף כ'): וכן איילונית שנתקדשה כו'. כתב ה''ה ז''ל והעלה רבינו יעקב ז''ל וכו'. משמע דהבין דברי רבינו דאיירי בין הכיר בין לא הכיר ויותר הדבר מבואר בדברי הטור ז''ל סימן ס''ד שכתב שם אחר שהביא דברי רבינו והתוס' כתבו דאיילונית שנתקדשה כו' אפילו מדרבנן אינה צריכה גט והיינו בלא הכיר בה משמע דהבין דברי רבינו דאיירי אפילו לא הכיר וזה דבר תימה שרבינו אמר הרי אלו קידושין גמורים וא''כ ע''כ איירי בהכיר דאי לא הכיר דהוי נמי קידושין גמורים א''כ במתני' קמא דיבמות שאמר שם במשנה דהיכא דנמצאו איילונית צרותיהן מותרות אי בלא הכיר בה הוי קידושי תורה א''כ אמאי צרותיהן מותרות הא הוי צרת ערוה אלא ודאי שקידושי טעות הם ולא הוו קידושין ואי רבינו יעקב אמר דבעי גט היינו מדרבנן ואע''ג דאמרינן במתניתין כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת וכדהקשו שם התוספות דמשמע כיון דהוי נישואין מדרבנן צרתה חולצת אפשר דהכא הקילו טפי משום דהוו נישואי טעות ולא הצריכוה גט אלא מפני מראית העין דבכדי תיפוק וכיון שכן צרתה מתייבמת אבל שיהו קידושין מן התורה זה א''א כדכתיבנא וא''כ רבינו דכתב שהם קידושין מן התורה שהרי כתב קידושין גמורים ועוד שכתב בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית נראה דכי היכי דסריס חמה ואדם הוו קידושי תורה ה''נ איילונית הוו קידושי תורה א''כ א''א דאיירי בלא הכיר וכיון שכן מניין להם דבלא הכיר אית ליה לרבינו כרבינו יעקב כיון דלא איירי בהו כלל. איברא דבפרק כ''ד מהלכות אישות כתב רבינו נכסי צאן ברזל חייב באחריותן וכתב שם היתה איילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו' וכתב בסוף דבריו שאין שם אישות גמורה משמע דאית בה קצת אישות דצריכה גט היכא דלא הכיר וכדעת ר''ת. אבל ה''ה ז''ל והטור ז''ל לא הזכירו לשון זה כלל משמע שהבינו בדברי רבינו כמ''ש כאן דהוא אפילו בלא הכיר וזה א''א כדכתיבנא וצ''ע:

יא * טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁקִּדְּשׁוּ אִשָּׁה אוֹ שֶׁקִּדְּשָׁן אִישׁ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק וּצְרִיכִין גֵּט מִסָּפֵק:

ההראב"ד טומטום ואנדרוגינוס וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה הם צריכים גט מספק והלא אינם ראוים להנשא כלל עכ''ל:

מגיד משנה טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אשה או וכו'. דין הטומטום כבר נתבאר שהוא קודם שנקרע ספק זכר ספק נקבה. והדין הזה הוא ברייתא בהערל (יבמות דף ע"ג) ואנדרוגינוס פוסק רבינו כרבי יוסי דברייתא (שם דף פ"ג) דאמר בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. ועל מה שכתב רבינו וצריכין גט מספק כתוב בהשגות אמר אברהם ולמה הם צריכין גט מספק והלא אינן ראויין לינשא כלל ע''כ. ורבינו הזכיר שני דברים כשקידשו הם וכשנתקדשו הם ובודאי כשקידשו דבר פשוט שצריכין לתת גט להתיר אשה זו אבל כשנתקדשו הם יש לומר שהצריכן רבינו גט לענין הבא עליהם דרך נקבותן שלא יהיה כבא על ספק אשת איש ובפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה יתבאר עוד בדין האנדרוגינוס:

לחם משנה טומטום ואנדרוגינוס כו'. כאן פסק רבינו דטומטום ואנדרוגינוס ספק וכן בריש הלכות מטמאי משכב ומושב כתב טומטום ואנדרוגינוס נותנים עליהם חומרי האיש וחומרי האשה וכו' מטמאים בלובן וכו' והם דברים האמורים בפ''ק דנדה ומבואר שם דהוו ספק וכן בהלכות חגיגה פ''ב טומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהם וכו' וכן בשאר מקומות. וא''כ יש לתמוה על רבינו עם הסוגיא שבבכורות פרק אלו מומים (דף מ"א:) אמר שם גבי פלוגתא דבכור טומטום ואנדרוגינוס דאמרו חכמים במשנה דאינו בכור אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל [ספיקא הוא] וקדוש מספיקא א''ל רבא אלא מעתה בערכין יערך ופירש''י ז''ל אלא מעתה דספק הוא בערכין יערך וכו' אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ותירצו סמי מכאן טומטום כו' דלמ''ד טומטום ספק הוי דבערכין יערך. עוד הקשו שם אם זכר אם נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמ''ד טומטום ספק הוי לא איצטריך קרא למעוטי טומטום גבי שלמים כיון דהוי ספיקא. עוד הקשו שם הטרפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ואמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמ''ד ספיקא הוא קדוש בתמורה. עוד הקשו שם ת''ש ר''א אומר הטרפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמאן דאמר ספק הוי קדוש מספיקא ע''כ. ולכך יש לתמוה על רבינו שפסק כאן דהוי ספיקא ובכל אותן הברייתות פסק טומטום ולא סמי ליה מהתם כדסמי ליה בגמרא למ''ד ספיקא הוי דבהלכות ערכין פ''א כתב טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא קצבה תורה אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום ע''כ. ובהלכות איסורי מזבח פ''ג כתב המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה''ז כמקדיש עצים ואבנים לפי שאין קדושה חלה על גופם וכו'. ובהלכות תמורה פ''א כתב הממיר בכלאים או בטרפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן וכו'. הרי נתבאר מכל אלו דטומטום לענין ערך אינו נערך ואינו קדוש בתמורה ואינו קדוש למזבח והוא דבר תימה שזה הפך האמור בסוגיא דבכורות. וקשה עוד דבאנדרוגינוס נמי דפסק כאן רבינו דהוי ספיקא תפול הקושיא דראוי שיערך ויהיה קדוש דאי לא אמרינן בגמרא אלא סמי טומטום דוקא הוי משום דס''ל דאנדרוגינוס בריה הוי כרב חסדא אבל לרבינו דאית ליה ספיקא הוי נופלת הקושיא בתרוייהו. מיהו לזה היה נ''ל לתרץ דרבינו מפרש דמ''ש בגמרא אלא מעתה בערכין יערך אין פירושו כדברי רש''י ז''ל דפירש אלא מעתה דספק הוא אלא ה''ק נהי דהוי ספק כדאמרת אבל מ''מ אינו קדוש מספיקא דרחמנא אמר זכר וכל מקום שנאמר זכר משמע זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום דכן הוא משמעותיה כדמוכח בהדיא בהני ברייתות אבל לדידך דאמרת דהוי קדוש מספיקא תיקשי כל הני ברייתות. ותירץ דסמי מכאן טומטום ורבינו פסק דלא כר''ח משום דדחיק נפשיה למסמי כל הני ברייתות ולא פסק אלא כרבא דקאמר דהוי ספיקא ומ''מ אינו נערך ואינו קדוש. וזהו שכתב רבינו דאיסור הטומטום ואנדרוגינוס אע''פ שאין לך מום גדול מהם הרי הם פסולים למזבח וכו' לפי שהם ספק זכר ספק נקבה וכו' ובקרבנות נאמר זכר ונקבה (תמימה) עד שיהיה זכר ודאי ונקבה ודאית וכו' דהיינו סברת רבא כדפירש' דכ''מ שנאמר זכר ונקבה משמע זכר ודאי ונקבה ודאית. ופירוש זה היה יכול ליישבו כפי סוגיית הגמרא שבפרק אלו מומין אבל מה אעשה שבהלכות בכורות פ''ב כתב רבינו בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל והרי הוא כנקבה שאין בו וכו' נולד טומטום ה''ז ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שמטיל מים ממקום זכרות בין שמטיל מים ממקום נקבות ע''כ הרי פסק כרב חסדא וא''כ לדידיה סמי טומטום ויפלו הקושיות האמורות. ועוד דשם חילק בין אנדרוגינוס לטומטום משמע דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו וטומטום ספק וכאן פסק בשניהם שהוא ספק ודברים אלו מתמיהים הם. ועל צד הדוחק היה נ''ל לומר דלעולם פסק דלא כר''ח כדפרישית וטומטום ואנדרוגינוס שוים שאין בהם קדושה כלל ומ''ש נולד טומטום ר''ל אפילו שנקרע ונמצא זכר מ''מ כיון שבשעת הלידה היה טומטום יש להחמיר בו מספק משום דדילמא זכר ודאי בשעת לידה קאמר רחמנא או דילמא אפילו שלא בשעת לידה וזה דקדק במ''ש נולד טומטום ולא קאמר טומטום ואמר מלת נולד לומר שבשעת הלידה היה כן ואינו עתה. ודין זה הוציאו רבינו מן הסברא מ''מ דוחק גדול הוא זה מחמת הקושיות הגדולות עיילנא נפשאי בקופא דמחטא ותו קשיא טובא דכתב שם בין שמטיל מים במקום זכרות וכו' ובגמרא בפרק אלו מומין (דף מ"ב:) אמרינן אם מטיל מים ממקום זכרות כ''ע ל''פ דזכר הוי וא''כ איך כתב כאן דאינו קדוש. ויש ספרים שכתוב בהם בין שמטיל האנדרוגינוס מים וכו' וכתב בספר כסף משנה דהוא טעות והראשון עיקר ומ''מ תפול הקושיא האמורה וצריך עיון: טומטום או אנדרוגינוס וכו'. במהדורא קמא הקשיתי כאן על רבינו ז''ל עם הסוגיא דבכורות דפרק אלו מומין (דף מ"א) דאמרו שם על מתניתין דבכור אנדרוגינוס מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ד''ה ספיקא וקדוש מספיקא והקשו עליו מכמה ברייתות ואמרו שם סמי מכאן טומטום ורבינו פסק כרב חסדא בפ''ב דבכורות ובכל אותם הברייתות כשהביא הדינים הזכיר טומטום והוא בהלכות ערכין פ''א ובהלכות איסורי מזבח פ''ג ובהלכות מעשה הקרבנות פט''ו ובהלכות פסולי המוקדשין פ''ז ועוד הקשיתי שם גבי אנדרוגינוס דכפי הסוגיא דבכורות משמע דהוא בריה דאל''כ היה הבכור אנדרוגינוס קדוש מספק וכיון דהוא פסק בפ''ב דבכורות דאינו קדוש משמע דהוי בריה והוא פסק כאן דהוי ספק וכן בכמה מקומות והנחתי הדבר בצ''ע. ועתה אני בא לתרץ דרבינו ראה דטומטום אית לן דהוי ספיקא דהא ת''ק ור' ישמעאל אית להו הכי במתני' דבכורות ובגמרא אמר ר''י על רשב''י טומטום שביק תרי ועביד כחד משמע דאית להו דטומטום ספיקא ור''ח אית ליה דכולהו אית להו דטומטום ספיקא כההיא דנותנין עליו חומרי האיש והאשה דמטמאין בלובן ובאודם שפסק כן רבינו ז''ל בפ''א מהלכות מטמאי משכב ומושב משמע דהוי ספיקא וכן בכמה מקומות וא''כ לר''ח אית לן למימר דבכ''מ שהזכיר טומטום הוי טעות וכמה משניות בגמרא הזכיר טומטום גבי דינים אלו גבי ערכין בפ''ק דערכין ובפרק כיצד מערימין בתמורה אמרו ילדה טומטום אין קדושה חלה עליהן ובכמה מקומות שהוא דוחק לומר דלר''ח הוי טעות ולר' יוחנן א''ל דאתא כרבנן בתראי דאמרינן דאית להו דטומטום הוי בריה דנותנים לטומטום בין איש ובין אשה וכו' והם דלא כהלכות וכל זה דוחק גדול. לכך נ''ל דהך סוגיא דפריך כל הני לר''ח הוא משום דאית לה דלא אתי קרא למעוטי ספיקא אבל כמה סוגיי בגמרא הפך מזה כמ''ש התוספות עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק בפ''ב וכן בתוספות בסוף נדרים וכן רב בסוף המפלת כדכתבו התוספות בבכורות ולא ס''ל לרבינו הני חילוקי שמחלקין התוספות אלא דסוגיי פליגי דהך סוגיא אית לה דלא אתי קרא למעוטי ספיקא אבל הני סוגיי אית להו דאתא קרא להא דפטר הכתוב כל זמן שהוא ספק לנו עד אשר יתברר לנו כדכתבו התוספות שם גבי טומטום ולהנהו לא קשה מידי לר''ח דשאני התם דאיכא קראי למעוטי טומטום אבל גבי בכור דליכא קרא יתירא אלא חד זכר לא למעוטי טומטום ואע''ג דאמרינן בגמרא לעיל דגבי בכור נמי איכא קרא יתירא הזכיר הזכרים היינו משום דלא מצינן לאוקומי מתני' כת''ק משום דאצטריך קרא למעוטי ספיקא אבל בדאית לן דאתא קרא לספיקא לא אמרינן ומתני' כת''ק. ועוד דהתם בדרך דחייה איתמר כדי דלא נפשוט בעיא דר' ישמעאל ואנן לית לן הכי ומיהו אע''ג דגבי בכור לית לן קרא יתירא אית להו לרבנן בתראי דממעטים אנדרוגינוס לא משום דהוי בריה בפני עצמו דהא בכולי גמרא קי''ל דאנדרוגינוס נמי ספיקא והא דאמרינן בהערל דהוי בריה בפני עצמו לאו ממש בריה כדכתבו שם התוס' אלא דמי לבריה בפני עצמו וכיון דדמי לבריה ממילא אימעוט אנדרוגינוס אף ע''ג דליכא קרא יתירא למעטו. אי נמי י''ל דאית לן קרא יתירא דזכר הזכרים כדאמרינן לעיל ומוקמינן ליה לאנדרוגינוס דוקא אבל בכל הני דהביא הגמרא דאיכא תרי מיעוטי גבי ערכין איכא הזכר ואיכא אם נקבה ולאנדרוגינוס סגי חד דליכא למימר יכול יהא בערך אלא גבי טומטום כדהקשו שם התוס' בפרק על אלו מומין וגבי שלמים איכא תרי אם דאם מיעוטא הוא כדכתבו שם התוס' והקשו הני קושיי שם התוס' ותירצו אותם ורבינו לית ליה להנהו תירוצי וגבי עולה אפשר דאיכא נמי תרי מיעוטי חד לטומטום וחד לאנדרוגינוס אבל גבי בכור דליכא אלא חד לא מוקמינן ליה אלא לאנדרוגינוס. ובין להך תירוצא ובין לתירוצא קמא דתריצנא אתו כל הברייתות והמשניות שהזכירו טומטום לפי זה כפשטן משום דאיכא מיעוטא למעוטינהו אבל גבי בכור ליכא מיעוטא והיינו כדאית לן דאתי קרא למעוטי ספיקא אבל להך סוגיא דאית לה דלא אתא קרא למעוטי ספיקא הוצרך לשבש כל הברייתות ומשניות ורבינו פסק כהנהו דאית להו דאתי קרא למעוטי ספיקא משום דלדידהו אתו משניות וברייתות כפשטן כדכתיבנא. ויש הוכחה לפירוש זה דבחגיגה פ''ק (דף ד') אמרו גבי זכורך דלא אתי למעט טומטום משום דאיצטריך קרא למעוטי ספיקא ותירץ כשביציו מבחוץ. ורבינו בהלכות חגיגה פ''ב כתב טומטום ואנדרוגינוס פטורים מן הראייה מפני שהם ספק אשה ולא הזכיר כלל שטומטום פטור אפילו כשביציו מבחוץ אלא ודאי משום דס''ל כההיא סוגיא דלפי האמת קרא אתא למעוטי ספיקא ומ''ש שם בשלמא אנדרוגינוס דהוא בריה ליתא דלא אמרו כן אלא משום דס''ל לההיא סוגיא דלא אתא קרא למעוטי ספיקא אבל אנן דקי''ל דאתי קרא להכי טומטום ואנדרוגינוס כולהו הוי ספיקא ואתא קרא למעוטינהו וסוגיא דחגיגה הוי כסוגיא דאלו מומין דאית לה דאנדרוגינוס בריה וטומטום ספיקא ולא אתא קרא למעוטי ספיקא ודחויות הן כדכתיבנא. גם יש הוכחה לזה דביומא פרק יה''כ (דף ע"ד) אר''י דחצי שיעור אסור מן התורה מריבויא דכל חלב דאמרו בברייתא דמרבה כוי וחצי שיעור ואמר שם דאותה ברייתא הויא אסמכתא אי ספיקא היא איצטריך קרא לרבויי ספיקא ותירצו דלרבי יוחנן לעולם הוי דרשא גמורה וכוי הוי בריה ואנן קי''ל דכוי הוי ספק כדכתב רבינו ז''ל בפ''א מהלכות מ''א וקי''ל כר''י דחצי שיעור אסור מן התורה כדפסק בפי''ד מהלכות מ''א וא''כ לדידיה ברייתא דכוי הוי דרשא גמורה כרבי והם דברים סותרים דכיון דהוי ספק לא אתא קרא לרבויי ספיקא. אלא דעם מה שכתבתי מתורץ יפה דלפי האמת כוי ספק ואתי קרא לרבויי ספיקא. מיהו בלאו הכי י''ל דאע''ג דההיא ברייתא סברה דכוי בריה לא פסק רבינו ז''ל כוותה בהא אלא במאי דקאמרה אסור מן התורה מכל חלב אבל מ''מ עם מה שכתבתי אתי שפיר טפי ודרך זה נכון בעיני לדעת רבינו ז''ל. ויצאנו מידי כל הקושיות בשלום ומיהו קשה קצת מ''ש בפ''ג מהלכות איסורי מזבח הטומטום ואנדרוגינוס אע''פ שאין לך מום גדול מהם משמע דהם מומין לפוסלו למזבח וקשה דהיינו כר' ישמעאל דאמר הכי בפרק אלו מומין ודלא כת''ק ואפילו תאמר דפסק כר' ישמעאל משום דבגמרא בעי אליביה מ''ט דר' ישמעאל וכו' משמע דהלכתא כוותיה הא איהו לא קאמר אלא באנדרוגינוס דוקא אבל לא בטומטום כדאמר ר''ח דבטומטום כ''ע מודו וכן ר''י אית ליה דת''ק ור' ישמעאל ל''פ בטומטום ועוד דא''כ למה בפרק ב' דבכורות הצריך לטומטום שיהיה לו מום הא אין לך מום גדול מזה וצ''ע. ואגב גררא אמינא דמהך סוגיא דבכורות דבעי לר' ישמעאל מיפשט פשיטא ליה אנדרוגינוס או מיבעיא ליה ואת''ל קאמר ואמרו שם למאי נ''מ למילקא עליה או למיתביה לכהן קשה לשיטת רבינו דאית ליה דכל את''ל פשיטותא הוא דא''כ היכי קאמר נ''מ למילקא הא אפילו א''ר ישמעאל את''ל לקי דכל את''ל פשיטותא וכי תימא לא אמרו רבי ישמעאל בהדיא הא לעיל גבי בעיא דצדקה פסק רבינו פשיטותא אע''ג דלא אמרו באת''ל בהדיא ויש לתרץ ואין כאן מקומו. ולענין יבום וחליצה כתב רבינו בענין אנדרוגינוס דאינו חולץ ואינו מיבם והטעם דאינו ראוי להולדה ואע''ג דבעלמא הוי ספיקא ביבום דתלוי בהולדה ואינו מוליד אינו חולץ ואינו מיבם וכן מבואר בתוספתא הביאה הרי''ף ז''ל ולא תליא יבום במאי דקי''ל בעלמא ומזה הטעם הרא''ש דסובר דהוי זכר אפשר דיסבור כאן דאינו חולץ ואינו מיבם כיון דאינו ראוי להולדה ולאו הא בהא תליא אלא כדכתב הטור ז''ל בספר אה''ע (דף רמ"ב) דאי הא בהא תליא אם כן לרבינו ז''ל הו''ל התם ספיקא א''ו כדכתיבנא וכ''כ שם הרב מהוררי''ק ז''ל:

יב הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לָעֶרְוָה חוּץ מִן הַנִּדָּה שֶׁהַמְקַדֵּשׁ אֶת הַנִּדָּה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

מגיד משנה המקדש אחת מן העריות וכו'. מבואר במשנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) ודין הנדה שם מבואר בגמרא: וכתב רבינו ואין ראוי לעשות כן שכיון שאינה ראויה לביאה ולא אף לחופה כמו שיתבאר פרק י' אין ראוי לקדשה. ויש מי שכתב שטעם דברי רבינו כאן הוא שמא יגע בבשרה:

כסף משנה ואין ראוי לעשות כן. כתב הרמ''ך לא ידעתי טעמא מאי ומנהגנו לקדש אף לכנוס עכ''ל. וכבר נתן הרב המגיד טעם לשבח:

יג * אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר בִּפְנֵי בַּעְלָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ בְּפָנָיו גֵרַשְׁתַּנִי [ו] נֶאֱמֶנֶת חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, כָּל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מְעִזָּה:

ההראב"ד אשת איש שפשטה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אומר אני שאינה נאמנת אלא שתופסין בה קידושין אבל לא להנשא וליטול (בה) כתובה:

מגיד משנה אשת איש שפשטה ידה וכו'. בגיטין סוף המגרש (דף פ"ט) אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דא''ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואמרו שם דשמואל פליג אדרב הונא וכי איתמר דרב המנונא דוקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ופסק רבינו כשמואל וכ''נ מן ההלכות, ויש מי שכתב שחוששין להא דרב הונא ואף אם נתקדשה שלא בפניו צריכה גט וכבר העלה הרשב''א ז''ל פרק התקבל כדעתו של רבינו. ובדין האשה שאמרה לבעלה גרשתני כתוב בהשגות. א''א אני אומר שאינה נאמנת וכו' וכדעתו סברו קצת מפרשים ז''ל אבל כבר הכריחו הרמב''ן והרשב''א ז''ל בראיות שנאמנת היא אף להנשא ודעת הרמב''ן ז''ל שנוטלת כתובה ולא תוספת ובפי''ב מהלכות גירושין עיקרו של דין זה ושם יתבאר:

לחם משנה אשת איש שפשטה ידה וכו'. כתב הרב ב''י ז''ל בס' אה''ע בסי' י''ז בשם ר' ירוחם אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון ודבריו אלו הם בנתיב כ''ב ותמוהים הם דאיך תשאר עם הראשון הא כיון דהיא נאמנת לומר שגרשה הוי מחזיר גרושתו לאחר שנשאת לאחר וצ''ע. ועל מה שתמה הרב ב''י ז''ל על מ''ש בסוף הלשון והוא לא ערער י''ל דאית ליה דמאי דאמרי' חזקה אין אשה מעיזה וכו' לא הוי לינשא לכתחלה כדסבר הראב''ד ז''ל דהוי היכא דלא ערער מותרת לו לגמרי ולהכי נקט לא ערער: אשת איש שפשטה ידה וכו'. כתב הראב''ד בהשגותיו אני אומר שאינה נאמנת אלא שתופסין בה קידושין אבל לא לינשא [ולא] ליטול כתובה ויותר ביאר דבריו בהשגות בפי''ו מהלכות אישות שכתב שם בהשגות ואני אומר שלא אמרו נאמנת לינשא לכתחלה ולא לגבות כתובתה אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לא תצא וכו' ע''כ. ויש לדעת הרי''ף ז''ל ד' סוגיות חולקות לכאורה והר''ן ז''ל הקשה רובם במקומם לדעתו ז''ל ואני באתי לתרצם. בהאשה שלום (דף קי"ד:) אמרו קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אמרו שם באומרת לבעלה גירשתני וכו' והקשו שם וליהמנה מדרב המנונא וכו' וקשה לדעת הראב''ד ז''ל משום הא דרב המנונא אינה נאמנת לינשא לכתחילה או נימא אם נשאת תצא לפי הפירוש האחר וא''כ שפיר קאמרה מתני' דאינה נאמנת. ויש לתרץ לדעתו דמדקאמר אינה נאמנת משמע דאפילו אם נשאת תצא ולכך פריך מדרב המנונא דאם נשאת לא תצא. ולפירוש האחר שפירש הראב''ד ז''ל דברי רב המנונא אם נשאת תצא פריך הכי דמדקאמר אינה נאמנת משמע דליכא נאמנות כלל ולא תופסין בה קידושין ואמאי ליתפסו בה קידושין כדרב המנונא. בפרק התקבל (דף ס"ד) דאמר גבי בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתנו לי ואבד ממני א''ר יוחנן הוי דבר שבערוה וכו' והקשו שם וליהמנה לדידה מדרב המנונא וכו' וכבר הקשה שם הר''ן ז''ל כן ותירץ דהך וליהמנה לעיל קאי אמאי דקאמר דאין דבר שבערוה פחות משנים כלומר ואפילו אם נשאת תצא ומש''ה פרכינן וליהמנה מדרב המנונא לענין שלא תצא. ועדיין קשה לפירוש הראב''ד ז''ל שפירש בדרב המנונא דאם נשאת תצא דכבר כתבתי דב' פירושים כתב בה בפי''ו מהלכות אישות. ולהך פירושא לא מתיישבה כלל דליכא למימר דפריך דמדקאמר אין דבר שבערוה משמע דלא מהני כלל ולא תפסי בה קידושין ולהכי פריך ליתפסו בה קידושין מדרב המנונא דהא ודאי כיון דשני ה''מ לקולא אבל לחומרא לא משמע דאית ליה דתפסי בה קידושין דהיינו לחומרא דאל''כ נימא חזקה דשליח עושה שליחותו כו' אלא ודאי דתפסי בה קידושין וא''כ מאי פריך להך פירושא. וי''ל דהוה סבר המקשה דכיון דאיכא מאן דמסייעי לה אפילו לכתחלה להנשא מהימנא או לפחות דאם נשאת לא תצא וע''כ לא קאמר התם רב המנונא דלא מהימנא אלא לענין דתפסי בה קידושין משום דליכא מאן דמסייע לה אבל הכא דאיכא מאן דמסייע לה מהימנא אפילו להנשא או אם נשאת לא תצא ומשני דאדרבה משום הא גריעא דהיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה. ויש מי שתירץ דהכי פריך ליהמנה מדרב המנונא כלומר הכא דאיכא חזקה דשליח ודרב המנונא להימנה לגמרי דנהי דחזקת שליח לחודא לא מהני לקולא ודרב המנונא לחודא לא מהני אלא לענין דתפסי בה קידושין אבל היכא דאיכא תרווייהו כי הכא ליהמנה לגמרי. בפרק האשה שנתארמלה גבי אשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני וכו' גבי סיפא דקאמרה ואם משנשאת באו עדים לא תצא אמרו שם (דף כ"ג) הרי זו לא תצא דאיכא מאן דלא מתני לה ארישא משום דאית ליה כרב המנונא. והשתא קשה לפירוש הראב''ד ז''ל שפירש בדרב המנונא דאם נשאת תצא אפילו אית ליה דרב המנונא לא מצי למיתני ארישא דלא תצא. וי''ל דשאני התם דנשאת ואח''כ באו עדים ובהא מודה רב המנונא דלא תצא ובכה''ג תירצו התוספות גבי מה שאמר התם ומר סבר שלא בפניו מעיזה וכו'. בפרק בתרא דנדרים גבי מתניתין דהשמים ביני לבינך איכא דמדמו לה להא דאמרה לבעלה גרשתני ואמרו שם דאפי' למשנה אחרונה הכא מהימנא משמע לכאורה דכי היכי דהתם נוטלת כתובה ה''נ נוטלת דלא כהראב''ד ז''ל כדהקשה שם הר''ן ז''ל אלא שי''ל לדעתו דמאי דמהני הכא לענין דתפסי בה קידושין או אם נשאת לא תצא הוי כי התם לענין יציאה ונטילת הכתובה דהתם לא מהני נאמנות אלא לההיא דנטילת כתובה. אבל הכא דמהני לענין תפיסת הקידושין או דאם נשאת לא תצא מסתייע לן ולא נאמר דליהני לענין נטילת כתובה ג''כ:

יד הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הַשְּׁנִיּוֹת אוֹ מֵאִסּוּרֵי לָאוִין אוֹ מֵאִסּוּרֵי עֲשֵׂה. וְכֵן יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ צָרַת יְבָמָה. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין חוּץ מִיבָמָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְזָר שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. נִסְתַּפֵּק לַחֲכָמִים אִם הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה כִּשְׁאָר חִיּוּבֵי לָאוִין אוֹ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ כְּעֶרְוָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לִכְנֹס אַחַת מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה מְגָרֵשׁ בְּגֵט:

מגיד משנה המקדש אחת מן השניות וכו'. השניות כבר נתבאר דינן פרק ראשון שהם מדבריהם, ואיסורי לאוין ואיסורי עשה ואע''פ שהן מן התורה קידושין תופסין בהן כסתם משנה שבפרק האומר בקידושין (דף ס"ו): וכן יבם שקידש צרת יבמה וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ובקצתן נמצא צרת ערוה וט''ס הוא לפי שצרת ערוה היא אשת אח שלא במקום מצוה והיא בכרת ואין קידושין תופסין בה אלא צרת יבמה הוא פירושו שהאח שמת היו לו שתי נשים ונתיבמה האחת מהן וצרתה אסורה לשאר האחין בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא על צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר פ''א מהלכות יבום וכן השיב הרב ז''ל לחכמי לוני''ל שהקשו לו לפי שנזדמנה להם נוסחא שכתוב בה צרת ערוה וכן השיב לא עלי תלונותיכם כמו שאמרתם ולא על עצמכם אבל תלונתנו על הסופר ועל המגיה ונוסח דברינו הם וכן היבם שקידש צרת יבמה הרי אלו קידושין גמורים עכ''ל. ולא מנאה רבינו עם איסורי עשה לפי שאינה נמנית במצוה מיוחדת כמו האחרות ולזה הוצרך רבינו לפרוט אותה בכאן: חוץ מיבמה שנתקדשה וכו'. ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ב) א''ר יהודה אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה וכו' לא תהא בה הויה לזר ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסו בה קידושין הוא דאתא ושם אמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל:

לחם משנה חוץ מיבמה שנתקדשה וכו'. וא''ת כיון דרבינו פסק כשמואל דמספקא לן אי ללאו אתא או דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא א''כ איך כתב בפרק ב' דהלכות יבום וחליצה גבי יבמה שנשאת לזר ואם נשאת לאחר ובעל לוקה וכההיא הא כיון דמספקא לן אי ללאו הוא דאתא אין מלקין על הספקות. וע''ק דממ''ש בפט''ו מהלכות איסורי ביאה דממזר לא הוי אלא מערוה משמע דיבמה נשאת לזר לא הוי ממזר וכיון דמספקא לן אי תפסי בה קידושין או לא הל''ל דהוי ספק ממזר דתפיסת קידושין תלוי בענין ממזרת וכדכתב רש''י בפ' החולץ (דף מ"ט:) גבי אביי דאית ליה שומרת יבם דהולד ממזר משום דמספקא ליה אי הוי כרב ולא תפסי בה קידושין. וי''ל דרבינו מפרש כפירוש התוס' בין במאי דקאמר מספקא ליה לשמואל אי ללאו לחודיה הוא דאתא או דלא תפסי קידושין נמי הוא דאתא אבל לעולם דאית ביה לאו ובין במאי דקאמרי דתפיסת קידושין לא תליא בממזרת ומפרשינן הא דאביי בגוונא אחרינא יעויין שם בפרק החולץ בד''ה הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה וכו':

טו הַמְקַדֵּשׁ כּוּתִית אוֹ שִׁפְחָה אֵינָן קִדּוּשִׁין אֶלָּא הֲרֵי הִיא אַחַר הַקִּדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין. וְכֵן עַכּוּ''ם וְעֶבֶד שֶׁקִּדְּשׁוּ בַּת יִשְׂרָאֵל אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן קִדּוּשִׁין. יִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עַכּוּ''ם בִּרְצוֹנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וּצְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה המקדש כותית או שפחה וכו'. מפורש במשנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) ודין העכו''ם והעבד מפורש בהרבה מקומות ומסקנא בהחולץ (יבמות מ"ה): ישראל מומר שקידש אע''פ שהוא עובד וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות מ"ז) בדין הגר אמרו בגמרא טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר הוא וקידושיו קידושין וזה מבואר. ומן הסוגיא שבפ''ק דיבמות (שם ט"ז) נ''ל שאפילו זרעו שהוליד משהמיר אם קידש אותו זרע ישראלית קידושיו קידושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת אבל הולידו מן העובדת כו''ם אין חוששין לו שהרי אפילו ישראל גמור הבא על העובדת כו''ם והוליד ממנה בן אינו קרוי בנו אלא בנה וזה ברור:

טז * הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין עַד שֶׁתִּשְׁתַּחְרֵר וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה גָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ כְּקִדּוּשֵׁי קְטַנָּה שֶׁגָּדְלָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים. בָּא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה הֲרֵי זֶה סָפֵק קִדּוּשִׁין לִשְׁנֵיהֶם:

ההראב"ד המקדש אשה שחציה שפחה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דבר זה יש לו ב' פנים לא נודע מדבריו אם קטנה שגדלה גומרין קידושיה מן התורה אם לא אבל ממה שכתב למעלה נודע שהוא סבור שגומרין מן התורה ואמר שגם זו כמו כן קידושין גמורין מן התורה ואם הם קידושין גמורין מן התורה כי בא אחד וקידש אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקדשה קידושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה עכ''ל:

מגיד משנה המקדש אשה שחציה וכו'. בגיטין פרק השולח (דף מ"ג) נחלקו אמוראים חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אם קידושיה קידושין ופוסק רבינו כדברי האומר שהן קידושין ושפחה חרופה האמורה בתורה היא זו כמו שיתבאר בסמוך. עוד שם איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר ר''נ פקעי קידושי ראשון ר' זירא אר''נ גמרי קידושי ראשון א''ר זירא כותיה דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ונדחית ראיה זו שם. והנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כדברי האומר מקודשת שזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה ופי' מקודשת אבל אינה כאשת איש שהרי אין בה מיתה וזה פשוט וכשנשתחררה דעתו לפי הנראה כמ''ד גמרי קידושי ראשון וא''כ הוא יש לתמוה היאך כתב בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קידושין לשניהם דהא משמע דלמ''ד דגמרי קידושי ראשון כיון שנשתחררה נעשית אשת איש גמורה ומומתין על ידה וכמו שנזכר בסוגיא. על כן נ''ל בדעת רבינו שהוא פוסק בדין זה כשנשתחררה וחזרה ונתקדשה לאחר שהוא ספק והביאו לזה מה שאמרו שם למעלה מזה א''ר חסדא נתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושין דראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין אי קידושי דשמעון קידושין קידושי דראובן לאו קידושין. וממימרא זו נראה דרב חסדא מספקא ליה אי אלו קידושין משניהם חלין וכבר כתב רבינו מימרא זו סוף פ''ו מהלכות יבום וחליצה וא''כ מ''ש ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים אינו מפני שיהו הראשונים קידושין גמורים אלא כל שבא עליה אחרי כן ביאתו עושה אותה אשת איש גמורה והרי זו כקטנה וכמו שכתבתי למעלה בפ' זה בדעת רבינו בדין הקטנה ומ''מ יש בקצת ספרי רבינו בא אחר וקדשה ואח''כ נשתחררה אבל ממ''ש סוף פ''ו מהל' יבום נראה שהנוסחא הראשונה עיקר. ויש בהשגות בזה דברים ובכלל דברי יתבארו דבריהם:

כסף משנה המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכו'. כתב הר''ן על מ''ש רבינו המקדש אשה שחציה שפחה וכו' כקידושי קטנה שגדלה וכו' x ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א''כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שה''ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב''ד. וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה''ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה היא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי היכי נימא ידוע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב''ם במקום הזה מחוורין עכ''ל. ול''נ דיש ליישב דאנן הכי קא אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין. ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה''ק אע''פ שקידושין אלו איפליגו בהו אמוראי אם היא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקידשה אבל לענין [להתירה] למקדש על ידיהם לד''ה עלו לו אותם קידושין ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דקידושין הללו שיש בהן צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גריעי מקידושי קטנה שהם דרבנן וכשגדלה עלו לו אותם קידושין וא''צ לקדשה קידושין אחרים וה''נ דכוותה:

לחם משנה המקדש אשה שחציה שפחה וכו'. כתב הרב המגיד ז''ל ומ''מ יש בקצת ספרי רבינו וכו' קשה דהך גירסא אין לה מובן כלל דמה נפשך אי אחרי שחרור פקעי קידושין א''כ אינן לא קידושי ראשון ולא קידושי שני ואי לא פקעי אם כן מקודשת היא לראשון ואמאי הם ספק קידושין בגט ראשון לבד סגי וא''כ איך כתב ה''ה ז''ל שממה שכתב בפרק ו' מהלכות יבום משמע דהראשונה עיקר הא היא ודאי מינה ובה אין לה מובן כלל וצ''ע:

יז וְאֵי זוֹ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה זוֹ מִי שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁקִּדְּשָׁהּ עֶבֶד עִבְרִי. וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁקִּדֵּשׁ בַּת חוֹרִין הֲרֵי זוֹ סָפֵק קִדּוּשִׁין:

מגיד משנה ואי זו שפחה האמורה בתורה. משנה בכריתות הובאה שם פרק השולח (שם מ"ג): ומי שחציו עבד וכו'. בעיא דלא איפשטא שם בפרק השולח:

יח שִׁכּוֹר שֶׁקִּדֵּשׁ [ז] קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר הַרְבֵּה. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה:

מגיד משנה שכור שקידש קידושיו קידושין ואע''פ וכו'. ברייתא בעירובין פרק הדר (דף ס"ה) שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. עוד שם לא שאנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום ע''כ. ומפני שהוא בעריות החמורות ע''כ כתב רבינו ומתיישבין בדבר זה:

יט הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קִדְּשָׁהּ בְּאֹכֶל אוֹ בִּכְלִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁשָּׁוֶה פָּחוֹת מִפְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק וּצְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק שֶׁמָּא דָּבָר זֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף אִם הָיָה בְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי וַדַּאי וְאִם אֵינוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי [ח] סָפֵק. יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּתַבְשִׁיל אוֹ בְּיָרָק שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אִם לֹא הָיוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת כְּלָל שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה אֵינוֹ מַגִּיעַ לְמָקוֹם אַחֵר עַד שֶׁיִּפָּסֵד וְיֹאבַד וְלֹא יִהְיוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה. וְדָבָר שֶׁל טַעַם הוּא זֶה וְרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו:

מגיד משנה המקדש בפחות מפרוטה וכו'. משנה שם בהאיש מקדש (דף מ"ו): קידשה באוכל או בכלי וכו'. בקידושין פ''ק (שם י"ב) אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא ש''פ במדי ושם מבואר דקידושי ספק הן ופסק רבינו כמימרא זו וכן מבואר בהלכות. וכן דעת קצת הגאונים והרמב''ן והרשב''א ז''ל וכתב הרשב''א דמשמע שאפילו ידוע שש''פ בודאי במדי אינן אלא קידושי ספק שאין לך בכסף אלא מקומו ושעתו וכן מורה לשון רבינו וכן נראה מדברי התוספות וכ''כ הרמב''ן ז''ל: יראה לי שאם קידש וכו'. זו סברת רבינו בטעם נכון וכתב עליו הרמב''ן ז''ל והדברים נראים ומתקבלים ויש חולקים:

לחם משנה הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה באותה מדינה. דקדק מכאן הרב המגיד ז''ל שאפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר אין לך אלא מקומו ושעתו מדכתב רבינו באותה מדינה וזהו שכתב וכן מורה לשון רבינו אבל הטור בסימן ל''א דקדק בהפך ממאי דכתב רבינו דבתבשיל וירק כיון דאינו יכול להגיעו לאותו מקום אינה מקודשת משמע דאם יכול להגיעו לאותו מקום הוי מקודשת ודאי כיון דטעמא הוא משום דבעי לאמטויי למקום אחר. אבל לפירוש ר''י דטעמא לא הוי אלא משום גזירה דדילמא איכא כאן א' ממדי ויטעה ויאמר כיון דבמקומו שוה פרוטה ואינה מקודשת אתי למימר דמאן דמקדש בפרוטה אינה מקודשת ודאי דלא הוי מקודשת מן התורה. ולי נראה דאין זו קושיא על הרב המגיד ז''ל דאע''ג דאית ליה לרבינו דטעמא הוי משום דבעי לאמטויי להתם מ''מ כיון דבכאן אינו שוה אין לך אלא מקומו ושעתו ולעולם הוי ספק מקודשת ולא נאמר דהוי מקודשת ודאית אלא כשהוא שוה באותה מדינה וכמו שדקדק הרב המגיד ז''ל. וא''ת לדעת רבינו דמחלק בין תבשיל וירק לשאר מילי כשהקשו בגמרא (דף י"ב) לשמואל ממתני' דב''ה דבפרוטה ובשוה פרוטה דמשמע דבעינן שוה פרוטה אמאי לא תירצו דהתם איירי בדבר שאינו יכול להתקיים. וי''ל דניחא ליה לאוקמי מתניתין בכל מילי. ותו איכא עובדא בגמרא בפירקא קמא דקידושין (דף י"ג) ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ולא הזכירו רבינו אע''ג דהלכה כאביי ורבא וכדפרשו רבנן מההיא משפחה דסורא כדאמר התם ומכל מקום לא הזכירו רבינו משום דההוא דינא לא בעינא לה אלא כדלית לן מילתא דשמואל אבל אנן דאית לן מילתא דשמואל דמקודשת בפחות משוה פרוטה בין יצא הקול דיש עדים דשוה פרוטה בין דלא יצא הקול חיישינן דלפחות משוה פרוטה נמי חיישינן. ועל כן יש לתמוה על הרמ''ה שכתב דין זה הטור בשמו בסימן ל''א ומשמע שם דפסק כאביי ורבא דהיכא דיצא הקול חיישינן כדאמרו שם והא איכא סהדי באידית והוא מפרש כפירוש התוספות דר''ל דיצא הקול דאיכא עדים ולכך כתב אלא אפילו יצא הקול וכו' חיישינן להו אבל לא אסרינן לה וכו' זה נראה דעתו שם. וקשה עליו טובא דכיון דהוא פסק כשמואל כדכתב הטור ז''ל לעיל מיניה וכתב הרמ''ה אם ילדה משני ולא גירש ראשון הולד כשר דנהי דחיישינן לקידושי ראשון להצריכה גט להוציאה משני אבל לא לפסול הולד ממנו. וא''כ כיון דפסק כשמואל וכו' בכל גווני חיישינן לה אפילו דליכא ש''פ ומאי האי דכתב ולא שרינן לה אפילו העדים רחוקים וכו' בלאו הכי לא שרינן לה. וכן מ''ש אבל לא אסרינן לה ע''פ אשה או קרוב וכו' דלעולם אסרינן לה משום דחיישינן שמא ש''פ במדי כדכתיבנא. ויש לתרץ לזה עם קושיא אחרת דאיכא בהא דשמואל דאמר חיישינן שמא ש''פ וכו' דקשה ליה ממתניתין דהאיש מקדש דאמרה המקדש שתי נשים בש''פ או אשה בפחות מש''פ דאף ע''פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ואמאי ניחוש שמא ש''פ במדי וליכא למימר דהא מתני' אינה מקודשת קידושי ודאי אבל מ''מ קידושי ספק הוו כי היכי דתירצו בהא מתני' דפרוטה ובש''פ דהקשו מינה לשמואל ואמרו הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק וכה''ג ודאי מיתרצא ההיא מתניתין דאמרה האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו דקאמרה מתני' אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואי לאו אינה מקודשת דע''כ צ''ל לשמואל דהיינו אינה מקודשת ודאי אלא ספק וכ''כ רבינו לקמן בפ''ה. דבשלמא בהני מתניתין איכא לתרוצי הכי אבל בהא משום דשלח סבלונות לא מצי למימר הכי דאם כן משמע דאם היה שולח סבלונות שלא מחמת קידושין הראשונים הוה מקודשת ודאית ואינו דסבלונות לא הוי אלא מדרבנן דחוששין לסבלונות מהא גמר וא''כ ע''כ מתניתין אינה מקודשת כלל קאמר ואי הוה שולח לה סבלונות שלא מחמת קידושין הראשונים מקודשת מדרבנן אבל השתא אינה מקודשת כלל וא''כ תיקשי לשמואל דאמר דאפילו דליכא ש''פ הוי ספק מקודשת. והרמ''ה עצמו נראה דכיון לתרץ קושיא זו שכתב הטור בשמו בפירוש ה''ה אחר שכתב דין זה דשלח סבלונות וז''ל וכתב הרמ''ה ודוקא דקדיש בכספא אבל קדיש במידי אחרינא דיקיר וזילא אפילו אין בו ש''פ חיישינן משמע דאית ליה לתרוצי הך קושיא דהך מתני' דקאמרה בפחות מש''פ היינו שקידשה במטבע והוא פחות מש''פ ובדידיה לא שייך לומר חיישינן שמא ש''פ וכו' ואע''ג דכשהקשו בגמרא ממתניתין דפ''ק דאמר בש''פ לא תירצו כן י''ל דשאני מתני' דפ''ק דקאמרה בפרוטה ובש''פ דמשמע דמאי דקאמר בש''פ לא הוי מטבע אלא מידי אחרינא דיקיר וזיל ולכך הוצרכו לתרץ שם דקידושי ספק אבל בהא מתני' דלא הזכיר פרוטה מתרץ לה הרמ''ה בכה''ג. ונראה דלזה כיון רבינו לקמן שכתב דין זה המקדש בפחות מפרוטה ולא כתב בפחות מש''פ כמתני' משום דאית ליה דקדשה במטבע כדכתיבנא וא''כ עם זה נוכל לתרץ קושיתינו שהקשינו על הרמ''ה דאע''ג דלא קי''ל כשמואל פסק הוא כאביי ורבא דאהני לן דינייהו היכא דקדש בכספא ובהא איירי הרמ''ה במה דכתב אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא וכו' דבה לא שייך הא דשמואל ולכך הוצרך לומר דכיון דקי''ל כאביי ורבא היכא דיצא הקול דקדשה במטבע פחות מפרוטה ויצא קול דיש עדים דהוה ש''פ חיישינן ואם אין כוונתו של הרמ''ה זאת לא מצאתי מקום ליישב דבריו דאם נאמר דס''ל כרבינו ואיירי בתבשיל וירק דלא חיישינן להו אם ש''פ במקום אחר זה א''א להרמ''ה מדכתב הולד כשר ע''כ סבר כדברי הר''י דטעמא לא הוי אלא משום גזירה כדכתיבנא והפסול לא הוי אלא מדרבנן דלרבינו הוי ספק ממזר כיון דהפסול מד''ת וכ''כ שם הרב ב''י ז''ל דהרמ''ה סבר כדברי ר''י ולר''י כתבו הפוסקים ז''ל דלא שאני ליה בין דבר המתקיים לאינו מתקיים דלפי טעמו אין לחלק א''כ ע''כ צריכים אנו לפרש דבריו כדכתיבנא. ורבינו אע''פ דשני ליה האי דאביי ורבא להיכא דקדיש בכספא כדכתיבנא לא חשש לכותבו כיון דבגוונא דמייתי ליה בגמרא לא אהני לן דפסקינן כשמואל ואין דרכו להביא מה שלא נזכר בדברי הגמ'. עוד ראיתי מי שהקשה על הרמ''ה ז''ל דכתב דהולד כשר בהא דשמואל כדאמרי' בגמרא דהוו פרשי רבנן מההיא משפחה ולא משום דס''ל כשמואל הא אפילו אית להו כשמואל הולד כשר. וי''ל דמ''מ פגום מיהא הוי ולכך היה ראוי שיפרשו מינה א''נ היא גופא קאמר לא משום דאית להו כשמואל דהא דשמואל לא תליא בהא דאפילו לשמואל הולד כשר אלא משום אביי ורבא ועל דברי הרב ב''י ז''ל שכתב דהרמ''ה פסק כר''ח ובקש למצוא לו טעם יש לתמוה טובא דאיך אפשר לומר כן והלא בהדיא כתב הוא דחיישינן לקול עדים והיינו דאביי ורבא דר''ח עדי בצד אסתן ותיאסר ודימה להאי דר' חנינא וקשה הוא בעיני:

כ הַמְקַדֵּשׁ (אִשָּׁה) בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בִּפְרוּטָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכֵּן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שְׁלָחָן שֶׁהָיוּ קִדּוּשִׁין פְּסוּלִין:

מגיד משנה המקדש אשה בפחות מש''פ וכו'. משנה בהאיש מקדש דף נ') קרוב ללשון רבינו:

כסף משנה (יט-כ) המקדש (אשה) בפחות מפרוטה וכו'. כתב הרמ''ך תימה למה לא כתב אם חוששין לסבלונות ובאיזה מקום חוששין וצ''ע ולקמן פ''ט כתב דין סבלונות מ''מ לא פי' כמו שפירשו רבותי וצ''ע עכ''ל ואיני רואה טעם בהג''ה זו: יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכו'. כתב מהרי''ק בשורש פ''ד דדוקא תבשיל או ירק שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע''י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ''מ יכול ליבשה בחמה ולהגיעה למקום היוקר ושם תשוה פרוטה:

כא הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הַקִּדּוּשִׁין לְתוֹךְ יָדָהּ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָצְתָה לִזְרֹק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ וּזְרָקָן בֵּין לְתוֹךְ יָדָהּ בֵּין לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ אוֹ לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הַבַּעַל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹךְ יָדָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֵיקָהּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶן וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ מִדַּעְתָּהּ וְלֹא הִגִּיעוּ לְיָדָהּ אוֹ לְחֵיקָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי סָפֵק. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ הַנַּח קִדּוּשִׁין עַל מָקוֹם זֶה וְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק:

מגיד משנה המקדש את האשה בכסף וכו'. בגיטין פרק הזורק (דף ע"ז) מתבאר במשנה ואף על פי שבגט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה כנזכר פרק חמישי מהלכות גירושין זהו דוקא בגט מפני שחוב הוא לה כמו שכתב רבינו שם וכן מתבאר במציעא (דף י"א) כנזכר בהלכות בפרק הזורק: היתה עומדת ברשות הבעל וכו'. שם מתבאר במשנה: היתה עומדת ברשות של שניהם וזרק לה קידושין וכו'. זה לא נתבאר שם לענין גירושין אבל יצא לרבינו מהבעיא שהיא פירקא קמא דקידושין (דף ח') וכבר נזכרה בפרק זה והיא על הברייתא ששנו שם אמרה לו תנהו על גבי הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו ופירושה שאף על פי שבמקח וממכר אין חצר של שניהם קונה מזה לזה כנזכר פרק רביעי מהלכות מכירה בקידושין יש לחוש שמא הוה משאיל לה זכותו כיון שכבר יש לה חלק בהם. ונראה דבגירושין אינה מתגרשת ברשות של שניהם ואפילו ספק מגורשת אינה ויש לדקדק בזה ויתבאר שם בהלכות גירושין:

כסף משנה המקדש את האשה בכסף או בשטר וכו' או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה''ז מקודשת. לכאורה נראה מדברי רבינו דלתוך חצרה מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואע''ג דלענין מתנה כתב בפ''ד מהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרו אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי הרב המגיד שם. ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה:

לחם משנה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה. רבינו לא כתב חצר המשתמרת וכבר תמה הרב ב''י ז''ל ותירץ דסמך על מ''ש שם ויש לי גמגום על תירוץ זה דסתם שדה אינה משתמרת וכדכתב שם בהלכות זכיה ומתנה אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו וכו':

כב הָיוּ עוֹמְדִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ. קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קָרוֹב לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אוֹ שֶׁהָיוּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ וְאָבְדוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ וְקָרוֹב לָהּ. כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לִשְׁמֹר אוֹתָן וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ. הִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹר אוֹתָן וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל זֶהוּ קָרוֹב לָהּ. שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִשְׁמֹר אוֹתָן אוֹ שְׁנֵיהֶן אֵין יְכוֹלִים לִשְׁמֹר אוֹתָן זֶה הוּא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה:

מגיד משנה היו עומדין ברה''ר וכו' עד סוף הפרק. מבואר בהזורק (גיטין ע"א) בהיקש הקידושין לגירושין ובהלכות גירושין יתבאר דעת רבינו באלו הדינין ופירושו בגמרא ומה שהשוה רבינו כאן ובגירושין רשות שאינו של שניהם לרה''ר הוא מפני שהן מוקשין לענין מכירה כדאיתא בהמוכר את הספינה והקשו שם ובהרבה מקומות מגט למקח וממכר בענין הרשויות:

כסף משנה היו עומדים בר''ה או ברשות שאינה של שניהם וכו'. כתב הרב המגיד שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (בתרא פ"ה) אבל הר''ן תמה על רבינו מפני שהוא ז''ל כתב בפי''ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות בר''ה אלא בסימטא: ומ''ש כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם וכו'. מבואר שהוא כרבי יוחנן בפרק הזורק (גיטין ע"ח) ומשמע דס''ל דרב ור''י פליגי לענין דינא והלכה כר''י דקי''ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר''י ובפרק ה' מהלכות גירושין יתבאר:

לחם משנה היו עומדים בר''ה כו'. כאן דליכא דינא דד' אמות דאין ד' אמות קונות אלא בסימטא או בשדה הפקר כדכתב שם בפי''ז מהלכות גזילה ולכך בעי הכא דינא דיכול לשומרו או אינו יכול לשומרו אבל בסימטא או מקום דמהני דינא דארבע אמות ודאי דמדין ארבע אמות קני דסמך על מה שכתב על זה בהלכות גירושין כי היכי דסמך על דינים אחרים שהזכיר שם בהשאלת מקום ולא הזכירן כאן. וה''ה בקש למצוא טעם למה רבינו דימה הא דיכול לשומרו או אינו יכול לשומרו ברשות שאינו של שניהם לר''ה דבגמרא לא הוזכר דין זה אלא גבי ר''ה. וכתב הטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה. והרב ב''י כתב אחר שכתב דברי ה''ה אבל הר''ן תמה על רבינו וכו'. ודבריו תמוהים דנראה מדבריו דמאי דקשיא ליה להר''ן תירץ ה''ה ולא דמי הא להא דלהר''ן לא קשיא כלל למה השוה רשות שאינו של שניהם לר''ה לענין אינו יכול לשומרו או יכול לשומרו דודאי הא לא קשיא וכמו שתירץ ה''ה אלא קשיא ליה למה בהלכות גירושין כתב הדין דארבע אמות גבי ר''ה דבר''ה ליכא דינא דארבע אמות ובזה לא תירץ כלל ה''ה ולא הוקשה לה''ה מר''ה וכמ''ש הב''י ז''ל ומה שהשוה ר''ה לרשות שאינו של שניהם דאדרבא בהפך הוקשה לו למה השוה רשות שאינו של שניהם לר''ה להך ענינא דאינו יכול לשומרו ולזה תירץ מה שתירץ. אבל קושיית הר''ן אינה ענין לדברי הרב המגיד:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן