הלכות אישות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אָדָם פּוֹגֵעַ אִשָּׁה בַּשּׁוּק אִם רָצָה הוּא וְהִיא לִשָּׂא אוֹתָהּ מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבוֹעֲלָהּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְתִהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יִרְצֶה הָאִישׁ לִשָּׂא אִשָּׁה יִקְנֶה אוֹתָהּ תְּחִלָּה בִּפְנֵי עֵדִים וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יג) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ':

מגיד משנה קודם מתן תורה וכו'. זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות דלעכו''ם בייחוד בעלמא הויא אשתו וכיון שבא עליה לשם אישות הויא לה אשת איש שחבירו עכו''ם חייב עליה כנזכר פרק ט' מהלכות מלכים ומלחמותיהן: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל כו'. זה פשוט בהרבה מקומות: ומ''ש שהוא מצות עשה. כבר נזכר בספר המצות בארוכה:

ב וְלִקּוּחִין אֵלּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה הֵם. וּבְאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. בְּכֶסֶף. אוֹ בִּשְׁטָר. אוֹ בְּבִיאָה. בְּבִיאָה וּבִשְׁטָר מֵהַתּוֹרָה. וּבְכֶסֶף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְלִקּוּחִין אֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין קִדּוּשִׁין אוֹ אֵרוּסִין בְּכָל מָקוֹם. וְאִשָּׁה שֶׁנִּקְנֵית בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ הִיא הַנִּקְרֵאת מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְאֹרֶסֶת:

מגיד משנה ובאחד משלשה דברים וכו'. משנה (קידושין ב') האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה. ומ''ש רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השרש השני שהניח הרב בספר המצות שאין הדברים הנדרשים בגזירה שוה או באחת מי''ג מדות נקראים דבר תורה אלא דברי סופרים אא''כ יאמרו בהם בביאור שהם מן התורה והוא ז''ל סובר כמו שפירשו קצת המפרשים דבשטר אמרו שהוא מן התורה ולא בכסף. וכבר השיב הוא ז''ל כן למי ששאל ממנו מה טעם אמר שהכסף מדברי סופרים והרמב''ן ז''ל האריך להשיב עליו על זה בספר ההשגות שחיבר על ספר המצות והרבה בזה דברים. ודע שאף לדברי רבינו אע''פ שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה ובביאור כתב כאן שכיון שנקנית האשה באחד משלשה דברים אלו נעשית מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין וכן כתב פ''ה מהלכות תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות שאין קידושי אחר תופסין בה אחר הכסף ואפילו קדשה בשטר. והטעם לכל זה שאע''פ שהוא סובר שהכסף מדברי סופרים אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנאמר בגזירה שוה ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז''ל. וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני x נקראים דברי סופרים ומ''מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו:

כסף משנה ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי''ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ''ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה''ר אברהם בנו מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ''ש רבינו עצמו בפ''ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה''ה, ומה שכתב רבינו הוא מדברי סופרים הוא מן השורש וכן כתב פ''ה מהלכות תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות שאין קידושי אחר תופסין בה אחר הכסף ואפילו קדשה בשטר. והטעם לכל זה שאע''פ שהוא סובר שהכסף מדברי סופרים אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנאמר בגזירה שוה ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז''ל. וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני x נקראים דברי סופרים ומ''מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו: בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל''ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג''ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו': כתב הר''א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ''ש בפרק אלו מגלחין (מ"ק דף י"ח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין:

לחם משנה ובכסף מדברי סופרים. טעמו של רבינו ז''ל הוא משום דכל דבר הנלמד בהיקש או בגזירה שוה או בי''ג מדות הם נקראים דברי סופרים כמו שכתב בס' המצות. וא''ת שטר נמי נלמד מהיקשא דויצאה והיתה וא''כ למה אמר שהוא מן התורה כבר נשאל מרבינו על זה בתשובה הביאה הרמב''ן ז''ל במנין המצות ותירץ דשטר הוי ודאי מן התורה דבפרק האשה נקנית (דף ט':) אמרו לרבי יוחנן דלמד ביאה מבעולת בעל לא מצי למילף לה ומבעלה משום דהוה אמינא התם תרתי בעינן כסף וביאה וכי תימא נערה המאורסה היכי משכחת לה איירי בשטר א''כ ודאי ע''כ שטר נפקא לן מנערה המאורסה ואם כן לכך נקרא דבר תורה זו היא תשובתו ז''ל. ויש להקשות על זה דמכל מקום מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן לה דאי בלא היקשא שמעינן לה אלא מנערה המאורסה לבד אם כן לישתוק קרא מויצאה והיתה וכי תימא היקשא לשאר מילי הא לא משמע שם הכי בגמרא אלא דעיקר היקשא להכי אתא דהקשה שם (דף ה) לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מהנך וכו' משמע שם דלהאי היקשא דויצאה והיתה קרי ליה יתורא אלא ע''כ צריכים אנו לומר דמ''ש בגמרא משכחת לה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס היינו השתא דאית לן היקשא וא''כ כיון דבהיקש נלמד הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא מכסף דאע''ג דכתיב כי יקח משום דנלמד בגזירה שוה קרי ליה ד''ס. ואין לומר דלא איצטריך היקשא אלא השתא דאיתא ג''ש דקיחה קיחה ומשום דלא נימא נערה המאורסה הוי כסף לכך איצטריך היקשא דלא נימא נערה המאורסה הוי כסף אלא הוי שטר וכסף לחודיה לא סגי בלא ביאה אבל בלא גזירה שוה דקיחה קיחה ובלא היקשא הוה יליף שטר מנערה המאורסה הא ליתא דאם כן לא לימא רחמנא גזירה שוה דקיחה קיחה ואנא ידענא דהאי קיחה הוי כסף מדאיצטריך היקשא דויצאה והיתה משמע ע''כ איכא קיחה אחרינא שהוא בכסף וכדי שלא נטעה דבכי הך הוא דהוי נערה המאורסה לכך איצטריך היקשא דויצאה והיתה אלא ודאי עכ''פ מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן שטר וא''כ הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דבלאו הקישא ידעינן ואי אמרת הקישא למה לי י''ל דלשאר מילי אתא וגמרא דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר היינו לומר דלמה ליה לבעל הברייתא למילף שטר מהיקשא דויצאה והיתה בלאו הכי ידעינן ליה דהא איצטריך לומר דבעינן לשמה שטר אירוסין ולשאר מילי וזהו שדקדק רש''י ז''ל בלשונו בגמרא שכתב הכי קשיא ליה הך תנא כו' דמשמע דלא מקשה אלא לתנא כדכתיבנא. ע''ק לרבינו ז''ל דקאמר דכסף הוי מדברי סופרים היכי קאמר שם בגמרא גבי חופה קונה (דף ה:) דהא דלא תני לה במתניתין משום דהנך דמתניתין כתיבי והך לא כתיבא והשתא לדברי רבינו ז''ל כיון דחופה נלמד ממה הצד שהוא אחד משלש עשרה מדות א''כ הוי כמו כסף דנלמד בג''ש וכי היכי דחופה לא כתיבא כסף נמי לא כתיבא והוי מדברי סופרים ומ''מ תני לה וכבר הקשה קושיא זו הרמב''ן ז''ל. ונראה לי לומר דמ''מ ג''ש מיקרי כתיבא טפי ממה מצינו דהא עונשין ומזהירין מגזירה שוה ומשום מה מצינו וקל וחומר אין עונשין ומזהירין וא''כ כתיבא מיקרי בערך מה מצינו. ע''ק לרבינו ז''ל מ''ש בגמרא (דף י"א) אמר רב אשי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה והקשו שם (ע"ב) והרי קידושי אשה דכתיב ביה כי יקח איש אשה ובעלה וגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בית הלל וכו' אלא אי איתמר וכו' והשתא לדברי רבינו ז''ל למה הדר ממימרא קמייתא תריץ הכי מאי דקאמר רב אשי הוא כסף האמור בתורה דוקא אבל הך כסף הוי מדברי סופרים והך הוי כסף מדינה דלדעתו ז''ל כסף קידושי אשה מד''ס מיקרי ויש לומר דהכי פריך מהיכי קא ילפת מכסף דעפרון וכסף דעפרון אמור בתורה הוא ולדידך הוי כסף צורי ואם כן אמאי אמרינן בפרוטה ובשוה פרוטה אלא ודאי דכסף האמור בתורה לאו כסף צורי הוא. והרב ב''י הביא סיוע לדברי רבינו ז''ל בספר כסף משנה מההיא דאמרינן בפרק הנחנקין (דף פח:) דחמש טוטפות הוי לעבור על דברי סופרים ואין זו ראיה מוכרחת דהתם אינו נלמד טוטפות בגזירה שוה שהוא אחד משלש עשרה מדות ואף ע''ג דילפינן לה מרבוי טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים י''ל דאין זו דרשא מוכרחת אלא אסמכתא בעלמא ועיקר הדבר הלכה למשה מסיני וכן גבי עירוב מקואות אמרו דשיעורין הלכה למשה מסיני אבל דבר הנלמד מגזירה שוה או מאחד משלש עשרה מדות לעולם דהוי ככתוב בתורה. עוד כתבו ההגהות דרבינו ז''ל מפרש ההיא דאמרו בפ' השולח ובפ''ק דכתובות גבי מה שהקשו תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר כפירוש רבותיו של רש''י ז''ל ואי אפשר לומר כפירושם ממש דהם פירשו דכשתירץ בגמרא שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הוא משום דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה ולכך שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ורבינו ז''ל אי אפשר שיפרש כך דהא לקמן בסוף פרק שלישי כתב דהמקדש בביאה אע''פ שקידושיו קידושין מכין אותו מכת מרדות ועוד דאם כן קדיש בשטר שהוא מדאורייתא לדעת רבינו ז''ל מאי איכא למימר לכך נראה דהוא מפרש כרבותיו של רש''י ז''ל הקושיא דהא תינח וכו' אבל בתירוץ דשויוה רבנן על כרחך מפרש כפירוש רש''י ז''ל דמאי דתירץ שויוה רבנן וכו' יש כח ביד חכמים לעקור הקידושין ולשום בעילתו בעילת זנות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואם כן הוא הדין בשטר דאמרינן כל דמקדש וכו':

ג וְכֵיוָן שֶׁנִּקְנֵית הָאִשָּׁה וְנַעֲשֵׂית מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה וְלֹא נִכְנְסָה לְבֵית בַּעְלָהּ הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ וְהַבָּא עָלֶיהָ חוּץ מִבַּעְלָהּ חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין. וְאִם רָצָה לְגָרֵשׁ צְרִיכָה גֵּט:

ד * קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אָדָם פּוֹגֵעַ אִשָּׁה בַּשּׁוּק אִם רָצָה הוּא וְהִיא נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּבוֹעֵל אוֹתָהּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וְהוֹלֵךְ. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת קְדֵשָׁה. מִשֶּׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה נֶאֶסְרָה הַקְּדֵשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יח) 'לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל'. לְפִיכָךְ כָּל הַבּוֹעֵל אִשָּׁה לְשֵׁם זְנוּת בְּלֹא קִדּוּשִׁין לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁבָּעַל קְדֵשָׁה:

ההראב"ד קודם מ''ת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה בפסוק ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת פי שגל עומדת לפרקים למשגל ולשמש את הבית ופעמים למשכב. וי''ס שכתוב בהם פילגשים בלי קידושין עכ''ל:

מגיד משנה קודם מתן תורה וכו'. זה פשוט ומעשה יהודה ותמר יוכיח: משנתנה התורה נאסרה הקדשה וכו'. דעת רבינו שלאו לא תהיה קדשה בא לאסור הביאה דרך זנות וכבר רבו הדעות בפסק זה. והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א אין קדשה אלא מזומנת כו'. פילגשים בלא קידושין (ובלא כתובה) עכ''ל (x מכל מקום אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם שאם כדבריו מפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי משהוצרכו לפיתוי אינה קדשה עכ"ל). ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה. ובספרי נראה בבאור שלאו לא תהיה קדשה בא להזהיר על ביאת הפנויה כמה שכתב רבינו ומכל מקום אפשר שאינו אלא במיוחדת לכך כדברי ר''א ז''ל וכן כתבו קצת המפרשים ז''ל ונראה סיוע לרבינו ז''ל ממה שאמרו בהרבה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה ועוד מדקאמר ר' אלעזר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה פירוש ונפסלה מן הכהונה ואע''ג דלא קיימא לן כוותיה דרבי אלעזר מכל מקום משמע דאיסור לאו איכא דאי מן התורה היה מותר היכי אמר רבי אלעזר דמקריא זונה. ואפשר לומר שכתוב זה הוא כדברי המתרגם שהוא אזהרה לשפחה והבא על האשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה והיתה לו לאשה כשירצה לבא עליה יהיה באישות. ומכל מקום דע שאף לדעת רבינו אין בכלל לאו זה העובדת כו''ם שבפירוש נזכר בכתוב בבנות ישראל ומבואר זה בגמרא ונתבאר בדברי רבינו פרק שנים עשר מהלכות איסורי ביאה ואל תתמה היאך תהיה הישראלית ביאתה בזנות בלאו והעובדת כו''ם מדברי סופרים לפי שאיסור העריות היא בגזירה ודבר שאין לו טעם בכל פרטיו והנה תראה שאם חמותו היא בסקילה ואם אמו מדברי סופרים בלבד ונדות היא בישראלית מן התורה בכרת ובעובדת כו''ם אין נדות כלל אלא מדברי סופרים. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי ה''ר משה הכהן ז''ל שהבין מדברי רבינו שאף העובדת כו''ם בכלל לאו זה והקשה עליו ממה שאמר במסכת עבודה זרה וכבר נתבאר פרק י''ב מהלכות איסורי ביאה מה שרבינו סובר בזה:

כסף משנה קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו'. הקדים זה כדי לתת טעם למה מנגדין למקדש בשוק או בלא שידוכים: כתב הרב המגיד ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה ואין דבריו מכוונים שהרי רבינו עצמו כתב בפרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה בלבד אחר ייעוד עד כאן לשונו. והרמב''ן בתשובה כתב דפילגש מותרת להדיוט שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאים אותה שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה וכו' וגדעון שופט ישראל שדיבר בו השם כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו ועוד האריך בדבר ואין מכל אלה תשובה על רבינו דאיכא למימר דהנך פלגשים היו אמה העבריה אחר ייעוד. ודע שראיתי להרמב''ן שכתב בתשובה הנזכרת לעיל וז''ל וגם דברי הרמב''ם אינם לאסור פילגש ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפוגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות דהיינו קדשה ולא אמר כל הבועל בלא קידושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פילגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו עד כאן לשונו. ויש לתמוה איך העביר עיניו ממ''ש אבל הדיוט אסור בפילגש וכו' ושמא היה זה חסר בספר שבידו. ואם היות שהרמב''ן סובר שפילגש מותרת להדיוט כתב בסוף אותה תשובה לשואל ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן:

לחם משנה קודם מתן תורה וכו'. מ''ש ה''ה ז''ל ולדעת רבינו ז''ל כך היא הגירסא אין ספק שנעלם ממנו מ''ש רבינו ז''ל בהלכות מלכים פ''ד פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין או גירסא אחרת היתה לו שם בדברי רבינו ז''ל וכבר הרגיש בזה הרב ב''י ז''ל. עוד כתב ונראה לי סיוע לרבינו ז''ל וכו' קשה דהנהו תרתי ראיות איכא למישדי בהו נרגא משום דדעת רבינו ז''ל דהבועל אשה בלא קידושין עובר בעשה וכמ''ש ליקוחין אלו וכו' וא''כ כיון שהוא אסור מן התורה בטלו אלו הראיות ולעולם דלאו ליכא ואע''פ שנראה שכוונת ה''ה ז''ל במ''ש ואפשר לומר כדברי וכו' והבא על האשה וכו' שכוונתו במה שאמר והבא וכו' לדחות אלו הראיות כדכתיבנא מ''מ עדיין אין דעתי נוחה איך סבר להביא סיוע לרבינו ז''ל. ועוד למה כתב ואפשר לומר [שכתוב זה הוא כדברי המתרגם וכו'] אם כוונתו לדחות דעת רבינו ז''ל לימא ואפשר לומר כדברי הראב''ד ז''ל. ויש לדחות הראיות משום דהבא על האשה שלא לשום אישות עובר בעשה. ונראה שהסיוע שהביא ה''ה ז''ל לדעתו הוא דהגירסא היא פילגשים בקידושין ובלא כתובה דאם כדברי הראב''ד ז''ל דהגירסא פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה אמרו ע''כ צריך אתה לומר דאפילו עשה אין כאן דאם לא כן למה הותרו הפילגשים וכי תימא השתא נמי דאיכא איסורא דרבנן דדוד גזר על יחוד דפנויה למה הותרו כבר תירץ זה הריב''ש ז''ל בסימן שצ''ה דדוד קודם שגזר על יחוד הפנויה נשאן ולכך לא גרשן וכמו שמבואר שם אלא אי אמרת איכא עשה א''כ איך הותרו הפילגשים אלא ודאי דאיסור דאורייתא ליכא. ונגד זה הביא הראיות דעל פי הגירסא איכא איסורא מן התורה וכיון שכן הגירסא היא פילגשים קידושין בלא כתובה ובתר הכי קאמר דאפילו נאמר דהגירסא היא כדברי רבינו ז''ל דפילגשים קידושין בלא כתובה יש לפרש הכתוב כדברי המתרגם ואין כאן סיוע דהבא עליה עובר בעשה ואיכא איסורא מן התורה וזהו אומרו ואפשר ולא חזר לדעת הראב''ד ז''ל משום דע''כ נדחה גירסתו בגמרא. עוד כתב ה''ה ז''ל פירוש ונפסלה מן הכהונה, ראייתו היא משום דרבי אלעזר בא לפרש הזונה האמורה בתורה וקאמר דהיא פסולה מן התורה דה''ק רישא דברייתא בפרק הבא על יבמתו (דף ס"א:) זונה כשמה וכו' משמע דלפרש זונה דקרא קאתי אבל אין ראייתו משום פסול דרבנן אין לפוסלה מן הכהונה דהא נתין הבא על בת ישראל פסול דרבנן הוא דנתין מן התורה מותר לדעת רבינו וכתב רבינו ז''ל בפרק שבעה עשר מהלכות איסורי ביאה דעשאה זונה אלא ודאי שאני התם דלא עשאה זונה אלא מדרבנן. אבל הכא הוי פסול מן התורה כדפרישית: לפיכך כל הבועל אשה וכו'. בסנהדרין פרק כ''ג (דף כ"א) אמרו דדוד גזר על היחוד ועל הפנויה והקשו יחוד דאורייתא הוא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון וכו' רמז וכו'. ולדעת רבינו ז''ל קצת קשה דלמה הקשה מיחוד שהוא רמז מן התורה היה לו להקשות מפנויה שהוא ברור בתורה לאו דלא תהיה קדשה. ונראה לתרץ דאין הכי נמי אלא שרצה להקשות ליחוד שהוא דבור ראשון:

ה כָּל שֶׁאָסַר בִּיאָתוֹ בַּתּוֹרָה וְחַיָּב עַל בִּיאָתוֹ כָּרֵת וְהֵם הָאֲמוּרוֹת בְּפָרָשַׁת (ויקרא טז-א) 'אַחֲרֵי מוֹת' הֵן הַנִּקְרָאוֹת עֲרָיוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן נִקְרֵאת עֶרְוָה כְּגוֹן אֵם וְאָחוֹת וּבַת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

מגיד משנה כל שאסר ביאתו בתורה וכו'. זה מפורש בהרבה מקומות:

ו וְיֵשׁ נָשִׁים אֲחֵרוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן הַנִּקְרָאוֹת שְׁנִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן נִקְרֵאת שְׁנִיָּה. וְעֶשְׂרִים [א] נָשִׁים הֵן וְאֵלּוּ הֵן. א) אֵם אִמּוֹ וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אִמּוֹ עַד מַעְלָה מַעְלָה אֲסוּרָה: ב) אֵם אֲבִי אִמּוֹ בִּלְבַד: ג) אֵם אָבִיו וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אָבִיו עַד לְמַעְלָה אֲסוּרָה: ד) אֵם אֲבִי אָבִיו בִּלְבַד: ה) אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֲפִלּוּ אֵשֶׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ אֲסוּרָה עַל אֶחָד מִמֶּנּוּ: ו) אֵשֶׁת [ב] אֲבִי אִמּוֹ בִּלְבַד: ז) אֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם: ח) אֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב: ט) כַּלַּת בְּנוֹ וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק [ג] אֲפִלּוּ כַּלַּת בֶּן בֶּן בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם אֲסוּרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אֶחָד מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ: י) כַּלַּת בִּתּוֹ בִּלְבַד: יא) בַּת בַּת בְּנוֹ בִּלְבַד: יב) בַּת [ד] בֶּן בְּנוֹ בִּלְבַד: יג) בַּת בַּת בִּתּוֹ בִּלְבַד: יד) בַּת בֶּן בִּתּוֹ בִּלְבַד: טו) בַּת בֶּן בֶּן אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד: טז) בַּת בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד: יז) אֵם אֵם אֲבִי אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: יח) אֵם אַב אֵם אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: יט) אֵם אֵם אֵם אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: כ) אֵם אַב אֲבִי אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד. נִמְצְאוּ הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁאֵין לָהֶן הֶפְסֵק אַרְבַּע. אֵם הָאֵם עַד לְמַעְלָה. וְאֵם הָאָב עַד לְמַעְלָה. וְאֵשֶׁת אֲבִי הָאָב עַד לְמַעְלָה. וְאֵשֶׁת בֶּן בְּנוֹ עַד לְמַטָּה:

מגיד משנה ויש נשים אחרות וכו'. כל אלו הנשים שזכר רבינו מפורשות ביבמות בפרק כיצד (דף כ"א) ובהלכות. ומה שכתב רבינו שכלת בן בנו אסורה לפי שאין לה הפסק לעולם. מבואר שם. אבל מה שכתב ובת בן בנו בלבד דמשמע דיש לה הפסק הוא בעיא דלא איפשיטא שם לפי דעתו ז''ל ששם (דף כ"ב) שנינו תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה רביעי שבחמיו ושבחמותו שנייה ואיבעיא להו התם שניות דבי רבי חייא יש להן הפסק או לא ולא אפשיטא והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא וסובר רבינו דאכולהו הני דרבי חייא קא מיבעיא להו וכן פירש''י ז''ל. אבל הרמב''ן ז''ל הקשה דהיאך אפשר שכלת בן בן בנו תהיה אסורה ובת בן בן בנו תהיה מותרת לפיכך פירש דלא קא מיבעיא להו אשלישי שבבנו דהוא אין לו הפסק שלא להקל בבת מכלה. ולשון הגמרא דקאמר שניות דבי רבי חייא קשה לזה הפירוש שאם כן היה להם לפרש. וכבר כתבתי למעלה שאין איסור העריות על פי הסברא ואף בשניות יש כן. ודע שלפי גמרתנו אשת חמיו מותרת ובירושלמי אסרוה מפני מראית העין ולא הזכירוה בהלכות וגם רבינו לא הזכיר כן וקצת המפרשים החמירו כדברי הירושלמי והרמב''ן ז''ל מן המתירין:

כסף משנה ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים. קשיא לי שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע''ה או נלמד מי''ג מדות ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (דף כ"א) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה: בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו. בפרק כיצד (שם כ"ב) תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה, וקשיא לי מאחר שרבינו מנה בזרעו ד' בת בת בנו בת בן בנו בת בת בתו בת בן בתו למה לא מנה בזרע אשתו גם כן ד' בת בת בן אשתו בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו בת בן בת אשתו ויעלו השניות למנין כ''ב וא''ת שהטעם שלא כתב בזרע אשתו כי אם שתים מפני שבכללן הן השתים האחרות אם כן גם בזרעו לא ה''ל לכתוב כי אם השתים ולא יעלה מספר השניות כי אם י''ח:

לחם משנה ויש נשים אחרות וכו'. הקשה הרב ב''י דהיכי קאמר מפי הקבלה כיון דאינו אלא משום גזירה דעריות. ונראה דמשום דאמרו בגמרא בפרק כיצד (דף כא) רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר כי את כל התועבות [האל וכו' האל] קשות מכלל דאיכא רכות. עוד אמרו שם דשלמה גזר עליהם ומשום הא אפשר דקראם רבינו ז''ל דברי קבלה: והן הנקראות שניות וכו'. שם אמרו בברייתא מה הם שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו וכו' הרי כאן שמנה. עוד שם (דף כב) תני דבי רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה רביעית שבחמיו ושבחמותו שנייה ע''כ. ואלו הששה שהוזכרו בברייתא דרבי חייא עשאן רבינו ז''ל עשרה שחילק שלישי שבבנו לשנים בת בת בנו ובת בן בנו ושבבתו ג''כ לשנים בת בת בתו ובת בן בתו ושבחמיו לשנים ושבחמותו לשנים הרי כאן עשרה ושמונה דברייתא הנזכר הרי כאן י''ח עוד הוסיף שנים אחרות שהם אם אבי אמו ואם אבי אביו אע''פ שלא מנאן בגמרא מפני שמנאן בירושלמי כדברי ההגהה ויש כאן דקדוקים רבים. ובגמרא דידן משמע דלא סבירא להו להנהו תרי דאמרו שם (דף כא:) גבי פלוגתא אשת [אחי] אבי אביו ואחות אבי אביו א''ל רב הלל לרב אשי לדידי חזיא לי שניות מר בריה דרבינא וכתיבן שית סרי לאיסורא מאי לאו תמני דמתניתין ושית דרבי חייא והנך תרתי הא שית סרי וכו' ואמרו שם בגמרא במסקנא דלאו מר בריה דרבינא חתים עליה והשתא אי איתא דס''ל לגמרא דידן הנהו תרי דירושלמי אמאי קאמר דלא חתים עליה הא הנהו תרי דירושלמי ואינך שית סרי הויין אלא ודאי דלית ליה לגמרא דידן הני תרי ואם כן הוה ליה לרבינו ז''ל למיפסק כגמרא דידן וכמו שעשה (באם) [באשת] חמיו דפסק דמותרת אע''ג דאסרוה בירושלמי משום דבגמרתנו משמע איפכא וכדכתב ה''ה ז''ל. ונראה דכיון דמצא רבינו ז''ל דברי רבינא דמנה שית סרי מסכימים עם דברי הגמרא ירושלמית אע''ג דרב אשי אמר לאו מר בריה דרבינא חתים עליה ולא סבירא ליה מכל מקום פסק כדברי הירושלמי כיון דאשכח דרבינא בגמרא דידן מסכים עמו. עוד יש לדקדק בדברי רבינו ז''ל דכי היכי דחילק שלישי שבבנו ושבבתו לשנים וכן רביעי דבחמותו ושבחמיו כ''א לשנים כן היה לו לחלק שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו כ''א לשנים ולעשות משניות דרבי חייא י''ב באופן שיעלה מניינם לכ''ב ולחשוב בת בת בת אשתו ובת בן בת אשתו בת בן בן אשתו ובת בת בן אשתו וכדהקשה זה הרב ב''י ז''ל והניח הדבר בצ''ע. ולי נראה לתרץ דבבנו ובבתו חילק כל אחד לשנים משום דכל חדא מינה הוא רבותא לומר דאין לו הפסק דאטו גרע מכלת בן בן בנו וכמו שהקשה הרמב''ן ז''ל לכך הוצרך לפרטן כי היכי דלא נלמוד מכלת בן בן בנו וכ''ת אי משום הא תינח בשלישי דבבנו שחילק לשנים בשלישי שבבתו מאי רבותא איכא למימר דהא כלת בן בתו אינה אסורה. וי''ל דמ''מ אפ''ה סברא הוא דבבתו אין להם הפסק דלא גרע מכלת בן בן בנו וכ''נ מדברי הר''נ ז''ל בפירוש ההלכות. וכמו שאמרו בירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל ולכך הוצרך רבינו ז''ל לפרש כל החלוקות כי היכי דלא נלמוד שום אחד מהם מכלת בן בן בנו. ומה שחילק חמיו וחמותו לשנים יש ליתן טעם גם כן דאם אם חמיו ואם אם חמותו הוצרך להזכירן משום דלא נלמוד מן אמו ונימא השתא אם אמו שהיא שנייה אין לה הפסק אלו שהם מן התורה לא כל שכן דאין להם הפסק לכך הוצרך לומר דאפילו הכי הני בלבד. ואם אב אבי אשתו הוצרך להזכיר כי היכי דלא נימא דלית כאן ערוה דאורייתא דמתסרא לא תתסר כאן שנייה וכמו שכתב רש''י ז''ל בגמרא דלא אסרו אלא בדבר דאית בה ערוה דאורייתא קא משמע לן דאפילו הכי מתסרא. ואם אב אם אשתו שהזכירה הזכירה אגב דעשה שלש חלוקות עשה הרביעית כדי לפרש כל אפשרות החלוקה. עוד כתב רבינו ז''ל אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב מדמנה רבינו ז''ל הני תרי בחד משמע דסבירא ליה דמ''ש בגמרא (דף כא ע"ב) הא לא קשיא הנך תרתי דדמיין להדדי כחדא חשיב להו קאי אאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב דכולהו אחי אמו קרי להו וכדכתבו התוספות בשם ריב''ם ודלא כרש''י ז''ל שכתב דקאי אאשת אחי [אבי] האב ואחות (אחי) אבי האב וקשה דא''כ כיון דלדידיה אשת אחי האב ואחות אבי האב בתרתי חשיב להו א''כ כשהקשו בגמרא ואמרו תא שמע מה הן שניות ולא קא חשיב להו בהדייהו ותירץ תנא ושייר ופריך מאי שייר דהאי שייר הא כיון דהם תרתי מאי קושיא היא זו וכדהקשו התוספות ז''ל. ויש לומר דודאי טפי אית לן לומר דאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב הוו חדא טפי מאשת אחי אבי האב ואחות אבי האב דשאני הכא דכולהו אחי אמו קרינן בהו וכדכתבו התוספות, אבל מכל מקום אפשר לחשוב אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב כחדא כדכתב רש''י ז''ל והמקשה שהקשה סבור שהם חדא ותירץ לו המתרץ לפי דרכו ששייר שניות דרבי חייא. אבל לקמן דאמר הנך תרתי דדמיין וכו' פירש רבינו ז''ל דאיירי באחי האם דאין סברא ודאי לחשוב הנהו דאחי האם בתרתי ואחרינא בחדא לכך פירש דסבור דהנהו דאחי האם הוו חדא ואחריני תרתי: בת בת בת אשתו וכו'. יש ספרים כתוב בהן בת בת אשתו וט''ס הוא דבת בת אשתו ערוה היא ולא שנייה כמ''ש הכתוב את בת בנה ואת בת בתה: נמצאו השניות שאין להם הפסק ארבע וכו'. קשה לפי דעת רבינו ז''ל דסובר כולהו דרבי חייא למה אמר רב ארבע נשים יש להן הפסק דעל כרחך הנהו ד' לא הוו אלא להנהו דמתניתין לבד דהא כולהו דרבי חייא אית להו הפסק ודאי לימא איפכא דארבע דמתניתין לית להו הפסק דהוו הנהו אחריני והוו כלל מוחלט לדעת רבינו ז''ל דכולהו אחריני אית להו הפסק וטפי עדיף לומר כלל מוחלט, ויש לומר דרב ששמע ארבע נשים לא שמע הדבר בדרך כלל אלא מי שאמרן לו פרטן כל אחד ואחד והוא שכח ולא הוה ידע אחריני מאי היא ואם כן כיון דלא אמרו לו הדבר סתמי ארבע נשים אין כאן קושיא כלל דלא מסרו לו כללו עד שנקשה היה להם למסור כלל מוחלט ועם זה נתבאר סברת רבינו ז''ל. ודעת הרמב''ן היא כאשר כתב ה''ה ז''ל בשמו דכששאלו בגמרא שניות דבי ר''ח יש להן הפסק וכו' לא שאלו (אלא) על שלישי שבבנו וכו' דודאי הוא לית ליה הפסק ואיכא למידק עליו תרתי חדא דמאי פשיט בגמרא תא שמע שלישי רביעי שלישי רביעי אין טפי לא והשתא מה פשיטות הוא זה הא לדעתו ז''ל ע''כ פירוש מ''ש שלישי שבבנו ר''ל משלישי ואילך וא''כ כל הני נמי הכי הוו. ותו אם הוא הקשה דלא גרע מכלת בן בן בנו נשייליה אם כן אם אבי אביו לדעת הירושלמי דיש לה הפסק אמאי אטו גרע מאשת אבי אביו שאין לה הפסק. ויש לתרץ לקושיא ראשונה דהכי קאמר בשלמא לדידי אתי שפיר דלא נקט הברייתא משלישי ואילך הוו שניות משום דאיכא אחריני דברייתא דאית להו הפסק לכך נקט לשון השוה בשניהם אבל לדידך דכולהו אין להם הפסק אם כן לימא הברייתא משלישי ואילך הם שניות אמאי נקט לשון מוטעה ותירץ לו המתרץ דהכי נמי קאמר. ולקושיא שניה יש לומר דאשת אבי אביו אין לה הפסק משום דאיכא בהו ערוה דאורייתא שהוא אשת אביו אבל באם אבי אביו אין שם ערוה דאורייתא דליתי ליגע וכמ''ש בשם רש''י ז''ל וכ''ת אם אבי אמו אמאי הוי בלבד הא איכא ערוה דאורייתא שהיא אמו מכל מקום כיון דהוי אם אבי אמו האב הפסיק ביניהם דכיון דאין שנייה ולא ערוה ביניהם לא אתו למטעי. ובב''י בטא''ה במקומו כתב דטעמא דלית בהו ערוה דאורייתא ואינו נראה דודאי ערוה דאורייתא אית בה אלא טעמא כדפרישית:

ז כָּל שֶׁאָסַר בִּיאָתוֹ בַּתּוֹרָה וְלֹא חִיֵּב עָלָיו כָּרֵת הֵן הַנִּקְרָאִים אִסּוּרֵי לָאוִין. וְעוֹד נִקְרָאִין אִסּוּרֵי קְדֻשָּׁה. וְתִשְׁעָה הֵן וְאֵלּוּ הֵן. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. גְּרוּשָׁה אוֹ זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה בֵּין לְכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וּמַמְזֶרֶת לְבֶן יִשְׂרָאֵל. וּבַת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר. וּבַת יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. וּבַת יִשְׂרָאֵל לִפְצוּעַ דַּכָּא. וּכְרוּת שָׁפְכָה. וּגְרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת לְאַחֵר. וִיבָמָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְזָר וַעֲדַיִן רְשׁוּת הַיָּבָם עָלֶיהָ. הַחֲלוּצָה הֲרֵי הִיא כִּגְרוּשָׁה וְהִיא אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַנְּתִינִים הֲרֵי הֵם כְּמַמְזֵרִים אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת וְאִסּוּרָם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּבְהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה יִתְבָּאֵר לְךָ מַה הֵם הַנְּתִינִים:

מגיד משנה כל שאסר ביאתו בתורה. זה מפורש בהרבה מקומות (יבמות דף כ') שאלו הן בלאו ובפרק כיצד קורא במשנה לחייבי לאוין איסור קדושה: החלוצה הרי היא כגרושה. פרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ה) מפורש בגמרא שחלוצה מדבריהם ובקצת מקומות במשנה שנאוה עם הגרושה בדברים שהם מן התורה (אלא) שלא בדוקא אלא אשיגרת לישנא הוא וכן כתבו ז''ל ומוכרח הוא: והנתינים הרי הם כממזרים וכו'. מה שכתב רבינו שהנתינים אסורים מדברי סופרים הוא ממה שאמר ביבמות נתינים דוד גזר עליהם וכבר הקשו עליו ובהלכות איסורי ביאה יתבאר:

לחם משנה ועוד נקראין איסורי קדושה ותשעה הן. ואם תאמר הרי עשרה הן ויש לומר דממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר כיון דתרוייהו חד פסול אחד הוא. ואם תאמר מ''מ י''א הם דהא עמוני ומואבי תרי הם וכרות שפכה ופצוע דכא הם תרי וכ''ת כיון דבחד לאו הם הכל דבר אחד א''כ גרושה זונה וחללה בחד לאו הם ואמאי מנאם בתלתא. ויש לומר דכוונת רבינו ז''ל למנות כאן הנשים הפסולות ולכך זונה וחללה כיון דכל אחת היא אשה פסולה מנה אותן כל חד וחד באנפי נפשה אע''ג דהם בחד לאו אבל עמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה האשה היא אחת וכיון שכן כיון דהאשה היא אחת והלאוין אינם מחולקים מני להו בחד לאו ופצוע דכא וכרות שפכה בלאו אחרינא ואי הוה עמוני ומואבי כל חד בלאו לחודיה אע''ג דהאשה היא אחת היה מונה להן בתרתי אבל כיון שהלאו אחד והאשה אחת מני להו בחד ובת ישראל לממזר וממזרת לבן ישראל אע''ג דהנשים הם תרתי מכל מקום בחד דיבורא דלא יבא ממזר אתי פסולייהו ולהכי מני להו בחד אבל בזונה וחללה הרי פרטן הכתוב כל חד לחודיה אע''ג דהוו בחד לאו זה שמעתי ונכון. ולי נראה לתרץ דעמוני ומואבי הם חד טעמא דעל דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' ולכך מני להו בחדא ופצוע דכא וכרות שפכה הכל הוא פסול אחד שהוא בגיד והוו תרוייהו כעין פסול אחד ולכך מני להו בחדא. אבל בסמ''ג מצאתי דטעמא דאשר לא קדמו לא הוי אלא בעמוני לבד דאשר שכר הוי טעמא למואב ולכך הראשון נכון. וא''ת למה לא מנה הבא על הפנויה שהוא איסור לאו לדעת רבינו ז''ל מלא תהיה קדשה ויש לומר דלא מנה אלא הנשים שניות שהם אסורות לישא אותם דומיא דעריות וזהו שאמר כל שאסר ביאתו וכו' כלומר שהביאה היא אסורה מחמת פיסול האשה אבל הכא אין פיסול האשה מחמת עצמה אלא שלא בא עליה כדין על ידי קידושין שקודמין ולכך לא מנאה וברור הוא:

ח וְיֵשׁ שֶׁאִסּוּר בִּיאָתָן בַּעֲשֵׂה וְאֵינוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וּשְׁלֹשָׁה הֵם. מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. וּבְעוּלָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בְּאֵלּוּ לֹא יָבוֹא אוֹ לֹא יִקַּח אֶלָּא מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-ט) 'דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'' אַתָּה לָמֵד שֶׁדּוֹר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לֹא יָבוֹא. וּמִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יג) 'וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח' אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה לֹא יִקַּח. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה הֲרֵי הוּא כַּעֲשֵׂה:

מגיד משנה ויש שאיסור ביאתן בעשה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שאלו הם השלשה שהזכיר רבינו ומהם בכתובות פרק אלו נערות (דף ל'):

לחם משנה ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלש הן. תימה אמאי לא מנה האחרת והוא רביעית שהוא כשכנס את יבמתו לישא צרתה הוא או אחיו דהוא בעשה וכמו שכתב רבינו ז''ל בהלכות יבום וחליצה פ''א הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין וכו' הרי זה עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה כו'. ועוד קשה למה לא מנה זה במנין המצות בעשה אחרינא. מיהו לזה יש לומר דכיון שכתב מצות עשה ליבם שנאמר יבמה יבא עליה הוי בכלל זה האי דהך עשה דעובר כאן אינו אלא אותו עשה דיבמה וכו' דעליה לחוד לאו עשה הוא וא''כ איך ימנה אותו רבינו ז''ל בתרתי כיון דהכל עשה אחת אבל לקושיא הראשונה צ''ע. אחר כך מצאתי לה''ה ז''ל שהוקשה לו בפרק שני. וע''ק למה לא מנה לישא עובדת כו''ם שאסור משום לא תתחתן בם. מיהו הא לא קשיא דלא מנה אלא נשי ישראל ישראליות הפסולות אבל לא עובדת כו''ם דאינם מן המנין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן