הלכות אישות - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א הָאֲרוּסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וַאֲפִלּוּ אִם קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה אָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בְּבֵית אָבִיהָ עַד שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִתְיַחֵד עִמָּהּ וְיַפְרִישֶׁנָּהּ לוֹ. וְיִחוּד זֶה הוּא הַנִּקְרָא כְּנִיסָה [א] לַחֻפָּה וְהוּא הַנִּקְרָא נִשּׂוּאִין בְּכָל מָקוֹם. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ קְנָאָהּ וְנַעֲשֵׂית נְשׂוּאָה וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר:

מגיד משנה הארוסה אסורה לבעלה כו'. זה מבואר בהרבה מקומות ופשוט הוא שהוא מדברי סופרים והראיה מנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה ואם היתה אסורה לו מן התורה לא היה מותר לו להתייחד עמה: והבא על ארוסתו כו'. זה מבואר בירושלמי: ואפילו אם קידשה בביאה וכו'. פ''ק דקידושין (דף י') איבעיא להו בגמרא ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה ואמרו נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולא אמרו אם מותר לבא עליה ומשמע דאפילו ת''ל נשואין עושה אסור לבא עליה דהא מיחסרה כניסה לחופה. ועוד דאע''ג דבעיא לא אפשיטא בהדיא משמע דאביי ורבא סבירא להו דאירוסין עושה וכפשט המשניות וכן דעת רבינו: והבא על ארוסתו וכו'. ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף נ"ה:) אמר בגמ' שהאשה נקנית לבעלה בהעראה ופי' בהלכות שהוא בביאה שלאחר אירוסין וכשהיא לשם נשואין קונה בהעראה בלבד וזהו דעת רבינו:

כסף משנה הארוסה אסורה לבעלה מד''ס וכו'. זה נלמד מנוסח ברכת האירוסין ואסר לנו הארוסות כלומר מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה וכמו שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה וכו'. כתב ה''ה ואמרו נפקא מינה ליורשה וכו' ולא אמרו אם מותר לבא וכו'. אומר אני דאין זה ראיה מוכרחת דאיכא למידחי ולמימר אימא לאידך גיסא דטעמא דלא אמרו נ''מ אם מותר לבא עליה משום דפשיטא להו דמותר:

ב כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה הָאֲרוּסָה לַחֻפָּה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לָבֹא עָלֶיהָ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה לְכָל דָּבָר. וּמִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה נִקְרֵאת נְשׂוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לִבְעִילָה. אֲבָל אִם הָיְתָה נִדָּה אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ לֹא גָּמְרוּ הַנִּשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא כַּאֲרוּסָה עֲדַיִן:

מגיד משנה כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות (כתובות דף מ"ח קידושין דף ה') ופי' דוקא בשיש לה כתובה וכ''כ רבינו למטה בפרק זה וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו' ועוד יתבאר שם: ומשתכנס לחופה נקראת נשואה וכו'. גם זה מבואר בהרבה מקומות שהיא נשואה אע''פ שלא נבעלה. ולענין כתובה הוא בעיא שם (כתובות דף נ"ו) ריש פרק אע''פ באם תימצי לומר דחיבת חופה קונה: אבל אם היתה נדה אע''פ וכו'. שם בעיא לענין כתובה ולא איפשיטא חופה דלא חזיא לביאה אם היא קונה וכתוב בהלכות הילכך אינה קונה. ודעת רבינו שה''ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וכ''נ מדברי מקצת הגאונים ז''ל ויש חולקין ואומרים דלא מיבעיא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא:

כסף משנה כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו'. אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה וכו'. הר''ן כתב בפרק אע''פ על דברי רבינו והדבר תימה כיון דקי''ל ביבמות דיש חופה לפסולות נדה למה לא יקנה לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ''ל וגם הרא''ש דחה דברי רבינו:

לחם משנה ומשתכנס לחופה נקראת נשואה וכו' אבל אם היתה נדה אע''פ שנכנסה וכו'. כתב הר''ן שיש תימה על רבינו ממאי דאמרו בגמרא ביבמות יש חופה לפסולות והא התם לא חזיא לביאה. ונראה לי לתרץ דהכל הולך בתר הכוונה דכונס לחופה אם כונס לבא עליה אחר אותה חופה אעפ''י שהיא ביאה פסולה הרי קנאה ומשום הכי אמרינן התם דיש חופה לפסולות כלומר כשנשא אחת מחייבי לאוין וכנסה לחופה כיון דדעתו לבא עליה תיכף אחרי החופה אעפ''י שלא בא עליה קנאה דהא חזינן דנשאה אבל כשכנסה נדה אין דעתו לבוא עליה אלא אחר שתטהר דודאי לאו אדעתיה למיעבד איסורא אלא לבא עליה אחר שתטהר ולא קנאה. וסעד לדבר זה שהכל הולך בתר כוונתו מצאתי בדברי ר''י הובא בבית יוסף ז''ל שכתב שאם דעתו שהיתה טהורה ונמצאת טמאה הרי היתה החופה בטעות ולא קנאה: אבל אם היתה נדה וכו'. הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות הקשה על רבינו דבפרק הבא על יבמתו איפליגו בה רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או לא וקי''ל כרב דאמר יש חופה לפסולות וכן פסק הרמב''ם בפ''ז מהלכות תרומות. ותו קשיא לי דמהרמב''ם נראה דמפרש כפירוש רש''י שכן כתב שם ואם נכנסה לחופה בלא קידושין והיינו כפירוש רש''י התם דאית לה חופה בלא קידושין ולתרוייהו בין לרב בין לשמואל לפי האי פירושא אית ליה כרב הונא דאמר בפ''ק דקידושין חופה קונה כדכתבו שם התוספות ז''ל וכיון דאית לן דלא כרב הונא דאמר חופה קונה. והכי נראה דרבינו בפ''ג מהלכות אלו פסק דהאשה מתקדשת בכסף בשטר ובביאה ולא הזכיר חופה משמע דהוי דלא כרב הונא. א''כ איך פסק בפ''י מהלכות תרומות דיש חופה לפסולות. ונראה לתרץ קושיא זאת וקושיית הר''ן דרבינו מכח הקושיא דלא ניתי רב ושמואל דלא כהלכתא סובר דיש ודאי לחלק בין פוסל לקידושין גמורים דהא מצינו דאעפ''י דאינן קידושין גמורים הם פוסלים דהא היבם פוסל ואינו מאכיל א''כ אית להו לרב ושמואל דלענין קנין חופה לחודה אינה קונה ולענין לפסול אית להו דחופה מהניא לפסול ומשום דלא תיקשי הפסקים אהדדי דהוא פסק דחופה אינה קונה ופסק דיש חופה לפסולות דאית ליה דחופה בלא קידושין מהניא לפסול בתרומה אע''פ דלא מהניא להאכיל ועם זה נסתלקה קושיית הר''ן דאע''פ דיש חופה לפסולות לפסול מכל מקום לא תנשא נדה דלעשות קנין גמור אינו מועיל דיש לחלק בין לקנות להיכא דפוסל כדכתיבנא:

ג וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין וְהֵן שֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ [ב] הֵן. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם. שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ. שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה אַהֲבָה אַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן קוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן קוֹל כַּלָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה מַנְגִּינָתָם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה:

מגיד משנה וצריך לברך וכו'. ברייתא פ''ק דכתובות (דף ז':) ונוסח הברכות שם מפורש בגמרא ובפרק שני מהלכות ברכות נתבאר זה:

ד וְאִם הָיָה שָׁם יַיִן מֵבִיא [ג] כּוֹס שֶׁל יַיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּן עַל הַכּוֹס וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָבִיא הֲדַס עִם הַיַּיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס אַחַר הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ הַשֵּׁשׁ:

מגיד משנה ואם יהיה שם יין וכו'. פי' שאין היין מעכב ודבר פשוט. ומ''ש שאינה אלא בעשרה וחתן מן המנין מפורש שם בגמרא. ומ''ש גדולים ובני חורין לומר שאין עבד וקטן מצטרפין במסכת ברכות (דף מ"ז:) במסקנא דפרק שלשה שאכלו וכן דעתו ז''ל פ''ח מהלכות תפלה וה''ה לכל דבר שצריך י' שאין מצטרפים:

ה וְאֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן:

ו הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וּבֵרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּבֵיתוֹ עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא שֶׁאֵין בִּרְכַּת חֲתָנִים עוֹשָׂה הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא כְּנִיסָה לַחֻפָּה. אֵרֵס וְכָנַס לַחֻפָּה וְלֹא בֵּרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְלֹא תִּנָּשֵׂא נִדָּה עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאֵין מְבָרְכִין לָהּ בִּרְכַּת חֲתָנִים עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא וּבֵרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

מגיד משנה המארס את האשה וכו'. שם (כתובות דף ז:) ת''ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה ע''כ. אלמא כל זמן שאין מתייחד אין מברכין אותה ואם בירך אינה נשואה: אירס וכנס לחופה ולא בירך וכו'. זה פשוט שאע''פ שצריכה ברכה אינה מעכבת וחופה הראויה היא: ולא תינשא נדה וכו'. כך כתב ן' מיגאש ז''ל וכן דעת קצת הגאונים ז''ל ונראים דבריהם דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפילו להתייחד עמה כמו שנתבאר פכ''ב מהלכות איסורי ביאה אין ראוי שתכנס לחופה. וכבר כתב רבינו למעלה שאין כניסת הנדה לחופה עושה נישואין ומ''ש ואם עבר ונשא וכו'. דבר נכון הוא וכ''כ ז''ל:

לחם משנה ולא נתייחד עמה בביתו וכו'. הר''ן ז''ל כתב שיש מחלוקת במה שנקרא חופה אם הוא ייחוד או הבאה לביתו. ונראה מדברי רבינו דתרתי בעינן יחוד והבאה לביתו שכן כתב למעלה עד שיביא אותה לתוך ביתו ונתייחד עמה ויפרישנה לו וכו' וזהו אומרו כאן ולא נתייחד עמה בביתו משמע דבדבר אחד לא מהני אלא אחר ייחוד בביתו. ולכך קצת קשה על הרב המגיד שכתב שיוצא דין זה ממה שאמרו בגמ' (ז:) שביהודה היו מברכין מפני שמתייחד משמע דכ''ז שאין מתייחד אין מברך אותה ברכה דאם מכאן הוציאו רבינו אם כן אפילו שלא נתייחד עמה בביתו סגי דומיא דיהודה שלא היה מתייחד עמה אלא בבית חמיו:

ז וְצָרִיךְ לִכְתֹּב [ד] כְּתֻבָּה קֹדֶם כְּנִיסָה [ה] לַחֻפָּה וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וְהֶחָתָן נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. וְכַמָּה הוּא כּוֹתֵב לָהּ. אִם הָיְתָה בְּתוּלָה אֵין כּוֹתְבִין לָהּ פָּחוֹת מִמָּאתַיִם דִּינָרִים וְאִם בְּעוּלָה אֵין כּוֹתְבִין לָהּ פָּחוֹת מִמֵּאָה דִּינָרִים וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עִקַּר כְּתֻבָּה. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף לָהּ אֲפִלּוּ כִּכַּר זָהָב מוֹסִיף. וְדִין הַתּוֹסֶפֶת וְדִין הָעִקָּר אֶחָד הוּא לְרֹב הַדְּבָרִים. לְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כְּתֻבָּה סְתָם הוּא הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת כְּאֶחָד. [ו] וַחֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ כְּתֻבָּה [ז] לָאִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ:

מגיד משנה וצריך לכתוב כתובה וכו'. כתיבת הכתובה פשוט הוא בכמה מקומות אבל מ''ש רבינו קודם כניסה לחופה הוא מפני שהוא סובר דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם. והרמב''ן ז''ל הקשה על זה מדאמרינן בגמרא פ''ק דכתובות (דף ז') ר' אמי שרא למבעל לכתחלה בשבתא אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה אמר להו אתפסוה מטלטלין והא ודאי ברביעי נשאה ולא היתה לה כתובה עד שרצה לבעול שהתפיס' מטלטלין בשבת עכ''ל. ויש לדחות שכך היה מעשה שאירע כן ומ''מ מן הדין לכתחלה היה ראוי שתהיה לה כתובה קודם חופה וזהו שר' אמי לא שאל להם אם היה לה כתובה לפי שחשב שעשו כראוי לעשות זהו דעת רבינו: והחתן נותן שכר הסופר וכו'. משנה בבא בתרא פרק גט פשוט (דף קס"ז:): וכמה הוא כותב לה וכו'. משניות פ''ק דכתובות (דף י') ובהרבה מקומות: ואם רצה להוסיף וכו'. משנה בפרק אע''פ ואמרו בגמרא (נ"ד:) פשיטא ותירצו מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ''ל, וכתב הרמב''ן ז''ל שאם רצה לערב התוספת עם העיקר ביחד הרי הוא עושה ויכול לכתוב ויהבינא ליכי מוהר בתוליכי אלפא זוזי וכ''כ בתשובות הגאונים ז''ל: ודין התוספת וכו'. שם בגמרא מימרא והזכיר שם הרבה דברים בפרט יתבארו בדברי רבינו כל אחד במקומו: וחכמים הם שתיקנו וכו'. כך הוא פסק הלכה אע''פ שיש מי שסובר בגמ' פ' אע''פ (דף נ"ו) דכתובה דאורייתא. ומ''ש כדי שלא תהא קלה וכו'. כך נזכר לשון זה פרק האשה שנפלו לה נכסים (שם פ"ב:) ובמקומות אחרים:

ח דִּינָרִים אֵלּוּ לֹא תִּקְּנוּ אוֹתָם מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר אֶלָּא מִמַּטְבֵּעַ [ח] שֶׁהָיָה בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁהָיָה שִׁבְעָה חֲלָקִים נְחשֶׁת וְאֶחָד כֶּסֶף עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּסֶּלַע חֲצִי זוּז כֶּסֶף. וְנִמְצָא מָאתַיִם דִּינָרִים שֶׁל בְּתוּלָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים זוּזִין שֶׁל כֶּסֶף טָהוֹר וּמֵאָה דִּינָרִים שֶׁל בְּעוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר זוּזִים וּמֶחֱצָה. וּמִשְׁקַל כָּל זוּז שֵׁשׁ וְתִשְׁעִים שְׂעוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת עֵרוּבִין. וְהַדִּינָר הוּא הַנִּקְרָא זוּז בְּכָל מָקוֹם בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִמַּטְבֵּעַ אוֹתָן הַיָּמִים:

מגיד משנה דינרין אלו לא תקנו אותם וכו'. מימרא פ''ק דקידושין (דף י"א) ובמקומות אחרים כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. וכבר נתבאר שכתובה מדבריהם וידוע שהוא שמינית מכסף צורי וכבר כתבתי פ''א מהלכות עירובין של''ב שעורות הם משקל ארגנ''ש אחד נמצאו מאתים של בתולה ע''ה ארגניץ שהם ד' אוקיות ושלש רבעי אוקיא חסר ארגינץ מ''מ עתה במקומותינו כותבין בכתובות והוסיף לה מדיליה מאתים דינרין של כסף צרוף שמונה זוזים לכל דינר ודינר והן מאתים של כסף צורי שהם שש מאות ארגינץ וכ''כ הרשב''א ז''ל בתשובה:

ט אֵין פּוֹחֲתִין לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וְלִבְעוּלָה מִמֵּאָה. וְכָל הַפּוֹחֵת בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אֶחָד הַכּוֹתֵב אֶת הַכְּתֻבָּה בִּשְׁטָר וְאֶחָד שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לָהּ מֵאָה אוֹ מָאתַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר [ט] לִבְעל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי לִכְתֹּב:

מגיד משנה אין פוחתין וכו'. מחלוקת פרק אע''פ (שם נ"ד:) ונפסקה הלכה כר' מאיר דאמר שאם פיחת בעילתו בעילת זנות: אחד הכותב וכו'. פשוט הוא שהקנין הרי הוא כאילו נכתב. ומבואר פרק אע''פ (שם נ"ה) שאם אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לה אם קנו ממנו א''צ להמלך בו והוא אפי' במתנת קרקע וג''כ ידוע דסתם קנין לכתיבה עומד. ועוד יתבאר פי''ו שיש מקומות שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב''ד: וכן אם נתן לה וכו'. זה מתבאר מההיא דרבי אמי שרא למבעל וכו' שהזכרתי למעלה וכתב רבינו בדין תפיסת המטלטלין עד שיהא לו פנאי לכתוב שחכמים תיקנו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה ולא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן כמ''ש פי''ו:

כסף משנה אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו וכו'. דברי רבינו מבוארים דבקנו מידו אע''פ שיש לו פנאי אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה''ז מותרת משמע בהדיא דסתם קנין אע''פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהא לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית. וזה שלא כנראה מדברי הטור שכתב בשם רבינו על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה. ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע''פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון רבינו ותמהני על מהרי''ק שנמשך אחר הבנת הטור בדברי רבינו ולא דקדק בדבר:

לחם משנה וכל הפוחת בעילתו בעילת זנות. דקדקו שם במשנה (דף נ"ד:) מדקאמר כל הפוחת דמשמע אע''פ שאם פוחת תנאו בטל מ''מ לא סמכא דעתה דאם לא כן הל''ל כל בתולה שאין לה מאתים וכו' וזהו למ''ד כתובה דאורייתא. ורבינו אע''ג דסבירא ליה כתובה דרבנן מ''מ נקט לשון זה דכל הפוחת דמשמע דאע''פ דהתנאי בטל משום דאזיל לטעמיה דפסק בפרק י''ב שאף על פי שהיא מדרבנן תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

י הַכּוֹנֵס אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה. אוֹ שֶׁכָּתַב וְאָבַד שְׁטַר הַכְּתֻבָּה. אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ. אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ. חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה אִם רָצָה לְקַיְּמָהּ. לְפִי שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ [י] אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים בְּטוֹבַת הֲנָאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְאִם הוֹצִיא זֶה מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ לַלּוֹקֵחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה מְשַׁלֵּם לָהּ אִם לֹא מָכְרָה:

מגיד משנה הכונס את האשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (דף נ"א) וכר''מ: אבל המוכרת כתובתה וכו'. זה פשוט ג''כ ומבואר בב''ק פרק החובל (דף פ"ט) בסוגיא על המשנה של העבד והאשה פגיעתן רעה:

יא הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא וְאֵינָהּ נְשׂוּאָה שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה עוֹשָׂה נִשּׂוּאִין. וְאִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מִבְּנֵי חוֹרִין וְאֵינָהּ גּוֹבָה תּוֹסֶפֶת כְּלָל הוֹאִיל וְלֹא כְּנָסָהּ. אֲבָל אִם אֵרֵס אִשָּׁה וְלֹא כָּתַב [כ] לָהּ כְּתֻבָּה וָמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֲרוּסָה אֵין לָהּ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב. וְהַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וָמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה כְּתֻבָּתָהּ לְאָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ [לְמַעְלָה בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי]:

מגיד משנה המארס את האשה וכו'. זה פשוט במשנה פרק אע''פ (כתובות דף נ"ד) ששנינו שם אע''פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ראב''ע אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע''מ לכונסה ומסקנא בגמרא (דף נ"ו.) והלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה. וכתב רבינו מבני חורין למעט את המשועבדין וכ''כ רב שרירא גאון ז''ל והם נסמכין בזה על מה שאמרו פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ג:) מיגבא מאימת גביא וכו' ואסיקו בגמרא דאפילו מנה ומאתים מן הנישואין וכ''כ הרב בעל העיטור ז''ל. ויש חולקין בזה ומפרשים ההיא דפרק נערה דוקא בשכנסה וחזר וכתב לה שמחלה שיעבודה מזמן ראשון עד זמן שני: אבל אם ארס וכו'. זה דעת כל הגאונים ז''ל ועיקר ראייתם מדאיבעיא להו פרק הכותב (דף פ"ט) ופ''ק דבבא מציעא (דף י"ז) אי אית לה כתובה לארוסה או לא ולא איפשיטא הילכך אין לה כלום. ורבותינו הצרפתים ז''ל חלוקים בזה ואף האחרונים ג''כ נחלקו בדין זה ודעת הרמב''ן ז''ל כדעת הגאונים ז''ל ודעת הרשב''א ז''ל כדעת חכמי הצרפתים ז''ל: והמארס את בתו וכו'. כבר נתבאר זה פ''ג:

כסף משנה המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה וכו'. הרא''ש כתב על דברי רבינו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע''מ לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע''פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע''מ לכונסה מ''מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע''ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נישואין דאמרינן אחולי אחליה לשיעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנישואין עכ''ל. והר''ן כתב הלכה כר''א ב''ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותם אלא שהרמב''ם כתב בפ''י מה''א שאינה גובה מבני חורין עכ''ל:

יב וְכֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה יִהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. אֵינוֹ עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וְלֹא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בַּשּׁוּק אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ. בֵּין שֶׁהָיָה בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה אַלְמוֹן. וְאִם הָיְתָה בְּעוּלָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים. שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִם הַבְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בֵּין בָּחוּר בֵּין אַלְמוֹן:

מגיד משנה וכן תיקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח וכו'. פ''ק דכתובות (דף ז'): ואינו עוסק במלאכה. מפורש בתוספתא ובפרקי ר''א. ומ''ש רבינו בין שהיה אלמון כך כתבו ז''ל בודאי כל שהיא בתולה זמן שמחתה ז' ודבר ברור הוא: ואם היתה בעולה אין פחות מג' ימים וכו'. שם: ומ''ש שאפילו בחור אינו חייב לשמוח עמה אלא ג' ואע''פ שמברכין שם ברכת חתנים כל ז' כנזכר פ''ב מהלכות ברכות כן הוא בגמרא איב''א בבחור ז' לברכה ג' לשמחה ואע''ג דאמרינן התם איבעית אימא באלמון יום אחד וכו' לא פליגי לישני אהדדי וכ''כ מקצת הגאונים ז''ל וזה דעת הרמב''ן ז''ל. ויש מי שכתב דהנהו לישני פליגן אהדדי ונקיטינן x כלישנא בתרא וכל זמן שהוא בחור חייב לשמוח אפילו עם האלמנה ז' שהיאך יברכו לו ברכת חתנים כל ז' ימים וד' ימים האחרונים הוא משכים למלאכתו וחבילתו על כתפו וזה נראה דעת הרב רשב''א ז''ל:

יג יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִשָּׂא נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת בְּיוֹם אֶחָד וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים לְכֻלָּן כְּאַחַת. אֲבָל לְשִׂמְחָה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִם כָּל אַחַת שִׂמְחָה הָרְאוּיָה לָהּ. עִם בְּתוּלָה שִׁבְעָה. עִם בְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה. וְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה:

מגיד משנה יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד וכו'. דבר ברור הוא ויש לו סמך בפ''ק דמ''ק (דף ח'): ומה שכתב אבל לשמחה וכו'. שם אמרו אין מערבין שמחה בשמחה כמו שיתבאר בסמוך מיעקב אבינו:

יד מֻתָּר לְאָרֵס בְּכָל יוֹם חֹל אֲפִלּוּ [ל] בְּתִשְׁעָה בְּאָב בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֲבָל אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא [מ] בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת בְּתִקּוּן הַסְּעֵדָּה שֶׁהֶחָתָן טָרוּד בַּסְּעֻדָּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לִשָּׂא [נ] אִשָּׁה בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט-כז) 'מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת'. וּשְׁאָר הַיָּמִים מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁיִּטְרַח בִּסְעֻדַּת נִשּׂוּאִין שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין:

מגיד משנה מותר לארס בכל יום חול. פי' למעט שבת וי''ט וכבר נתבאר פ' כ''ג מהלכות שבת: ומ''ש אפילו בט' באב. מפורש הוא בירושלמי בפ''ק דכתובות שמואל אמר אפילו בט''ב יארס שלא יקדמנו אחר: אבל אין נושאין וכו'. שם (כתובות דף ה') בגמרא גזירה שמא ישחוט בן עוף. ועכשיו במקומותינו נהגו לישא אשה בששי ולא ידעתי על מה סמכו בזה ובודאי טענת חכמים מתקיימת בהן שהן באין לידי חלול שבת אם משבות ע''י עצמן אם ממלאכה ע''י עכו''ם. ויש מי שדוחה מהלכה מה שנזכר בגמרא בגזירה זו והביא סמך לזה ואינו עיקר. והרמב''ן ז''ל אחר שהאריך כתב בסוף דבריו ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכ''כ הרב ן' מיגש עכ''ל: ואין צ''ל וכו' בשבת. פשוט הוא ואפילו קידושין אסורין כמו שנזכר למעלה ובנישואין הרי הוא קונה אותה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכן מבואר בירושלמי פ''ק. עוד אומר שם הלין דנסיבין ארמלן צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהו כקונה קנין בשבת ע''כ. וחולו של מועד משנה פ''ק דמ''ק (דף ח':) וכבר נתבאר פרק שביעי מהלכות שביתת יום טוב: אין מערבין שמחה בשמחה וכו'. שם בסוגיא: ושאר הימים וכו'. פ''ק דכתובות מבואר בגמרא (דף ג') שאם יש בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בהם והוא דטריח ליה בסעודה כמ''ש רבינו ותקנת חכמים היא. וכתב הרב אבן מיגש ז''ל אם אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה וקריבי כלה בעו דליעביד חתן סעודה כייפינן ליה עד דיעביד סעודה כפום מנהגם דחזי לדידיה ולדידה דקי''ל עולה עמו ואינה יורדת והעיד משמו של רבינו אלפס שמעשים באו לפניו בכל יום וכך היה דן. ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל ואף הרמב''ן ז''ל כתב שהדין דין אמת:

טו מָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין בּוֹ אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בִּלְבַד בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בְּיוֹם רְבִיעִי שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וּמִנְהַג חֲכָמִים שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה יִשָּׂאֶנָּה בַּחֲמִישִׁי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ חֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְיוֹצֵא לִמְלַאכְתּוֹ יוֹם רִאשׁוֹן:

מגיד משנה מקום שאין ב''ד וכו'. משנה ריש פרק בתולה נשאת וכו' שפעמים בשבת בתי דינין יושבין וכו'. ויש מי שכתב שאם אין שם ב''ד קבוע אפילו בחמישי ובשני הרי הוא נושא בכל יום וחזר הדבר כאילו ב''ד קבועים בכל יום שהרי כל הימים שוים: ומנהג חכמים שנושא את וכו'. שם משנה והטעם בברייתא בגמרא:

טז הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ קְטַנָּה וּתְבָעָהּ הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין. בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה נַעֲרָה וְאִם רָצָה לְכָנְסָהּ כּוֹנֵס. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

מגיד משנה המארס את בתו קטנה וכו'. בפרק אף ע''פ (דף נ"ז:) תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב וכתב רבינו עד שתגדיל וכן מפורש בירושלמי: ואין ראוי לעשות וכו'. שם אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה וכבר כתב רבי' פ''ג x שאפילו קידושין שאין ראוי שיקדש אדם את בתו כשהיא קטנה:

כסף משנה המארס את בתו קטנה וכו' ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן. נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן (קידושין מ"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ''כ בפרק שלישי אף על פי שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה וכו':

יז אֵרְסָהּ וְשָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים וּתְבָעָהּ לְנִשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַתְּבִיעָה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא. תְּבָעָהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַבֶּגֶר. וְכֵן אִם קִדְּשָׁהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַקִּדּוּשִׁין שֶׁהוּא יוֹם הַבֶּגֶר. קִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה אִם עָבְרוּ עָלֶיהָ י''ב חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּתָהּ וּלְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה אֵין נוֹתְנִין לָהּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה. וְכֵן הַמְאָרֵס אֶת הַבְּעוּלָה נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה:

מגיד משנה ארסה ושהה וכו'. משנה וגמרא שם: תבעה אחר שבגרה נותנין לה י''ב וכו'. שם בגמרא בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד [או יותר] ונתקדשה (שאין נותנין לה אלא לתשלום) נותנין לה י''ב חדש. פירוש והוא הדין שאם בגרה חדש א' או יותר ונתקדשה [שנותנים לה] י''ב חדש מיום הבגר ומ''מ לעולם אין פוחתין לה מל' יום כמבואר בסמוך והכל מתבאר שם בגמרא כמו שהזכיר רבינו: קידשה אחר שבגרה אם עברו עליה שנים עשר חדש וכו'. שם מבואר בגמרא: וכן המארס את הבעולה נותנין לה וכו'. במשנה ולאלמנה שלשים יום. ורבינו כתב בעולה למעט אלמנה מן האירוסין שמשנתנו אינה אלא באלמנה מן הנישואין וכן מתבאר בירושלמי וכ''כ מן המפרשים ז''ל:

יח כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין זְמַן לָאִשָּׁה מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא כָּךְ נוֹתְנִין זְמַן לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֵת עַצְמוֹ מִשֶּׁתָּבְעָה הָאִשָּׁה אוֹתוֹ. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ אִם י''ב חֹדֶשׁ י''ב חֹדֶשׁ וְאִם שְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם:

מגיד משנה כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכו'. שם במשנה וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו. ונראה דאין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן אלא בה ואם הוא בחור שנושא את הבעולה אין לו אלא ל' יום ואם הוא אלמון שנושא את הבתולה והיא נערה יש לו י''ב חדש. אבל מן הירושלמי נראה שזמנו הוא לפי מה שהוא לבחור שנים עשר חדש ולאלמון ל' יום:

יט הִגִּיעַ זְמַן שֶׁנָּתְנוּ לָאִישׁ וְלֹא נְשָׂאָהּ נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּנַס. וְאִם הִגִּיעַ הַזְּמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס. וְכֵן אִם חָלָה הוּא אוֹ הִיא אוֹ שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּטְהַר אוֹ עַד שֶׁתַּבְרִיא. וְכֵן הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא אִשָּׁה עַד שֶׁיַּבְרִיא:

מגיד משנה הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב וכו'. שם במשנה: ואם הגיע הזמן באחד בשבת וכו'. מפורש בגמרא פירקא קמא (כתובות ב') באחד בשבת מפני שאינו זמן כניסה וערב שבת ג''כ מבואר הוא שאינו יכול לכונסה כמו שנתבאר למעלה וכל שאין העיכוב מחמתו אינו חייב במזונותיה וזה מתבאר שם. ודע שאם היא בתולה ואין שם בתי דינין יושבין אלא בשני וחמישי אינו חייב במזונותיה עד יום רביעי שאחר הגעת הזמן שהרי אינו זמן כניסה עד יום רביעי וכן נראה שם בגמרא: וכן אם חלה וכו'. מסקנא דשמעתין בפירקא קמא שכל זמן שהעיכוב מחמת האונס לא אכלה וזה מבואר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן