הלכות אישות - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הָאִשָׁה שֶׁהִרְשַׁת אֶת בַּעִלָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין שֶׁיִּמְנַע עוֹנָתָהּ הֲרֵי זֶה [א] מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁכְּבָר קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא קִיֵּם חַיָּב לִבְעל בְּכָל עוֹנָה עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א-כב) 'פְּרוּ וּרְבוּ':

מגיד משנה האשה שהרשת בעלה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתי פי''ד שאמרו בפ' אע''פ ברשות כמה דבעי: בד''א בשהיו לו בנים וכו'. ביאר רבינו שמצות עונה ומצות פריה ורביה הם ב' דברים ואין זו תלויה בזו ופשוט הוא. ושנינו פרק הבע''י (יבמות ס"א:) לא יבטל אדם מפריה ורביה אא''כ יש לו בנים ופירושה שיבעול בכל עונה כמ''ש רבינו ודבר נכון הוא דודאי יש לה זמנים ידועים:

לחם משנה האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר. וא''ת בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דבעונה אין תנאו קיים מפני דהוי צערא דגופא ולא ניתן למחילה וכדפסק רבינו פרק י''ב הא הכא אמרינן דאם הרשתה לבעלה שימנע עונתה לגמרי רשאי. ונ''ל דשאני התם דאמרינן ודאי היא לא מחלה צערא דגופא אלא מפני שרוצה להתקדש לו משום טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ולא הוי מחילה גמורה אבל בממון אמרינן מחל אבל אחר הנישואין כיון שהיא הרשתה את בעלה הא מחלה בלב שלם ודוחק. אי נמי דהכא נמי אינה מחילה אלא שכ''ז שהיא אינה תובעת ונותנת לו רשות מותר לו להמנע אבל בידה לתבוע כל עת שתרצה: ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה וכו'. זהו מה שאמר בגמרא פ''ק דקידושין (דף כט:) הא לן והא להו כלומר דכיון דאין לבו מתאוה לתשמיש ילמוד תורה ואחר כך ישא כדכתב רש''י ז''ל:

ב הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְאֵימָתַי הָאִישׁ נִתְחַיֵּב בְּמִצְוָה זוֹ מִבֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר וּמְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרוּד בָּהּ וְהָיָה מִתְיָרֵא מִלִּשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹת בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וְיִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְאַחֵר. שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:

מגיד משנה האיש מצווה ולא האשה וכו'. דין האשה מחלוקת במשנה (שם ס"ה:) ופסק כסתם משנה וכן מוכיח בגמרא: ואימתי נתחייב האיש במצוה זו וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו ויש מהן שכתוב מבן שבע עשרה ובמסכת אבות שנינו בן שמונה עשרה לחופה. ונ''ל שאם הנוסחא הכתוב בה מבן שבע עשרה היא אמיתית שפירושה משעברה שנת שבע עשרה והוא בן שבע עשרה שלמים ומכל מקום האמיתית היא לפי דעתי מבן שמונה עשרה כלשון המשנה ופירוש משנכנס לכלל שמונה עשרה: וכיון שעברו עשרים שנה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ"ט:) ברייתא עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם אימתי ישא אשה כיון שהגיע לעשרים שנה ולא נשא אשה אומר תיפח עצמותיו [של אותו האיש]: ואם היה עוסק בתורה וכו'. שם נתבאר בגמרא:

ג מִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְשׁוֹגֶה בָּהּ כְּבֶן עֲזַאי וְדָבֵק בָּהּ כָּל יָמָיו וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה אֵין בְּיָדוֹ עָוֹן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו חַיָּב לִשָּׂא אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר:

מגיד משנה מי שחשקה נפשו וכו'. מעשה דבן עזאי מפורש ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף ס"ג:) שלא נשא אשה וסובר רבינו שקיבלו חכמים תשובתו שאמר מה אעשה וכו'. וכתב רבינו והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו דודאי בן עזאי לא היה יצרו גובר עליו שאם לא כן כל ימיו היו בהרהורי עבירה חלילה שהרי הן קשין מעבירה וזה מבואר. ומ''ש רבינו ואפילו היו לו בנים וכו'. עוד יתבאר בפרק זה:

כסף משנה מי שחשקה נפשו וכו' והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ"ט:) ילמוד תורה ואח''כ ישא אשה ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה:

לחם משנה והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו וכו'. אכולה מילתא קאי אפי' למאי דאמר ואם היה מתירא וכו' דאם יצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה וכן כתב הרב ב''י ז''ל באהע''ז וכן נראה שם בגמ':

ד כַּמָּה בָּנִים יִהְיוּ לְאִישׁ וְתִתְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ בְּיָדוֹ. זָכָר [ב] וּנְקֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה-ב) 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם'. הָיָה הַבֵּן סָרִיס אוֹ שֶׁהָיְתָה הַבַּת אַיְלוֹנִית לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ:

מגיד משנה כמה בנים יהיו לו וכו'. במשנה שם (דף ס"א:) בית שמאי אומרים ב' זכרים וב''ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם וידוע שהלכה כב''ה. ופי' דוקא זכר ונקבה אבל שני זכרים לא ואין צ''ל שתי נקבות וכן מוכיח בגמרא: היה הבן סריס וכו'. הסריס מבואר שם (דף ס"ב ע"ב) בברייתא וה''ה לאילונית ושניהם מבוארים בירושלמי:

ה נוֹלְדוּ לוֹ וּמֵתוּ וְהִנִּיחוּ בָּנִים הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ בְּנֵי הַבָּנִים זָכָר וּנְקֵבָה וְהָיוּ בָּאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּכָר בֶּן בִּתּוֹ וְהַנְּקֵבָה בַּת בְּנוֹ הוֹאִיל וְהֵם מִשְּׁנֵי בָּנָיו הֵן בָּאִים הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בֵּן וּבַת וּמֵתוּ וְהִנִּיחַ אֶחָד מֵהֶן זָכָר וּנְקֵבָה עֲדַיִן לֹא קִיֵּם הַמִּצְוָה:

מגיד משנה נולדו לו ומתו וכו'. שם מבואר בגמרא למסקנא דוקא הניחו הא לאו הכי לא: במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים וכו'. גם זה מבואר שם בסוגיא:

ו הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגֵיוּתוֹ [ג] וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. הָיוּ לוֹ בָּנִים וְהוּא עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְהֵם לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה עַד שֶׁיִּוָּלֵד אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר שֶׁהָעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס:

מגיד משנה היו לו בנים בגיותו וכו'. שם מחלוקת ר''י ור''ל וידוע שהלכה כר''י ופירש רבינו שהבנים נתגיירו ג''כ ונכון הוא שאל''כ היה מחוייב לישא כדי להיות לו בנים ישראלים ולא יאמר ר''י דבבנים עכו''ם די לו. ודין העבד מבואר שם:

ז לֹא יִשָּׂא אָדָם עֲקָרָה וּזְקֵנָה וְאַיְלוֹנִית וּקְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֶלָּא אִם כֵּן קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה. נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד. וְאִם לֹא רָצָה לְהוֹצִיא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ בְּשׁוֹט עַד שֶׁיּוֹצִיא. וְאִם אָמַר אֵינִי בּוֹעֲלָהּ וַהֲרֵינִי שׁוֹכֵן עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְיַחֵד עִמָּהּ בֵּין שֶׁאָמְרָה הִיא בֵּין שֶׁאָמַר הוּא אֵין שׁוֹמְעִין אֶלָּא יוֹצִיא אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד:

מגיד משנה לא ישא אדם עקרה וכו'. זה מתבאר במשנה ובגמרא דמי שלא קיים מצות פריה ורביה אינו נושא אשה דלאו בת בנים וכתב רבינו בכללן הקטנה לפי שאע''פ שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחוייב והיא לאו בת בנים היא ומבואר בתוספתא פ''א דיבמות. והשיגו ה''ר משה הכהן ואמר ואפילו קיים מצות פריה ורביה אסור לו ליקח אשה דלאו בת בנים דהלכה כרבי יהושע דאמר היה לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו עכ''ל. ואין זו קושיא לפי שדברי רבי יהושע הם מדברי סופרים ודברי רבינו בכאן הם בדין תורה. וכן מבואר בהלכות דרבי יהושע לא פליג אדבית הלל ולא אמרה אלא מדרבנן ומוכרח הוא וכבר הזכיר רבינו סברת רבי יהושע למטה בפרק זה וכתב שמצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח וזה מבואר ובפכ''א מהלכות א''ב כתב סתם ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד והוא מדבריהם כמו שמתבאר שם: נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים וכו'. משנה וברייתא יבמות (ס"ד): ומ''ש או ישא אשה וכו'. שם מבואר כרבא. ומ''ש ואם לא רצה להוציא וכו'. הכל מפורש בפרק המדיר בכתובות (דף ע"ז) ונזכר כאן בהלכות:

לחם משנה לא ישא אדם עקרה וכו'. כתב הרב המגיד דברי רבי יהושע הם מדברי סופרים וא''ת א''כ איך אמרו שם בגמרא על מתניתין דלא יבטל אדם מפריה ורביה דהוי דלא כרבי יהושע הא שפיר מיתוקמא כוותיה ונימא דמתניתין איירי בדאורייתא ורבי יהושע איירי מדרבנן. וי''ל דדחיקא לאוקמיה מתניתין בדאורייתא דלא יבטל אלא א''כ וכו' משמע דאם קיים אפילו מדרבנן מותר לבטל. והרא''ש ז''ל בפסקיו כתב דהרי''ף לא גריס מתניתין דלא כרבי יהושע ולדבריו ל''פ אהדדי אלא דמתניתין אמרה דכשקיים אדם פ''ו לא יצטרך למכור ספר תורה לישא בת בנים אבל לעולם צריך לחזור אחר אשה בת בנים וזהו שאמר ר' יהושע נשא אשה וכו' כלומר אם יש סיפק בידו אבל בלא נשא כלל אסור לעמוד ולפי זה יש ליישב כן דעת רבינו ומ''מ הרבה סתם רבינו הדברים בסוף הלכות ס''ת שכתב לעולם אין מוכרין ס''ת וכו' או שישא אשה בדמיו ולמה לא פירש שם דאם קיים פ''ו אינו מוכר ס''ת לישא אשה בת בנים אבל אם לא קיים ימכור כמו שביארנו:

ח * שָׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים [ד] וְלֹא יָלְדָה וַהֲרֵי הוּא יוֹרֶה כְּחֵץ שִׁכְבַת זֶרַע. חֶזְקַת הַחלִי מִמֶּנָּה וְתֵצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה וְיֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת. לֹא תִּהְיֶה זוֹ פְּחוּתָה [ה] מֵאַיְלוֹנִית שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם אֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ חֶזְקַת הַחלִי מִמֶּנּוּ בִּלְבַד וְיוֹצִיא וְיִתֵּן הַכְּתֻבָּה כֻּלָּהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת:

ההראב"ד שהתה עשר שנים וכו'. כתב הראב''ד אין לי חלק בדבריו שאין אומרין כן אלא בבעל שלישי אבל בבעל ראשון ושני יש לה כתובה שמא לא זכתה ליבנות מהם. ואומר אני שיש לה עיקר כתובה אבל לא תוספת שיאמר על דעת כן לא הוספתי לה עכ''ל:

מגיד משנה שהתה עשר שנים וכו'. שם (יבמות ס"ה) הוא אומר מינה והיא אמרה מיניה א''ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ביורה כחץ ופירשו בהלכות במי ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ובא להוציאה ואמר שהחולי ממנה שאינה ראויה לילד ולפיכך הפסידה כתובתה והיא טוענת שהחולי ממנו היא נאמנת לפי שיודעת בבריא אם הוא יורה כחץ והוא אינו יודע וכשמוציאה גובה כתובתה ע''כ דברי ההלכות. ומבואר בכאן שאם הוא יורה כחץ שאין לה כתובה וכתב רבינו אבל יש לה תוספת והביא ראיה מן האילונית ודין האילונית הוא בפכ''ד ויש חולק לומר שהאילונית אין לה תוספת כמו שיתבאר שם ולדבריהם אפשר שאף לזו אין לה תוספת. ובהשגות א''א אין לי חלק בדבריו וכו' וכבר הסכים הרשב''א ז''ל והוכיח כדברי ההלכות דבבעל ראשון היא השמועה וכדברי רבינו וכ''נ מדברי רש''י ז''ל ועיקר:

לחם משנה שהתה עשר שנים ולא ילדה וכו'. הרב מהר''י ן' לב בפסקיו שלישית סימן ק''כ האריך שם וכן בסימן ג' והקשה על דברי ההלכות דלמה לא הקשה דהך דרב המנונא דתירצו בסוף נדרים דמשום דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת הוי סברא הפוכה מההיא דר' אמי דקאמר דאדרבה משום דקים לה ולא קים ליה נאמנת. ונראה לי שכל זה נכלל בדברי הרב אלפסי במה שהקשה שם דהך דר' אמי הוי הפך משנה אחרונה וכוונתו להקשות דבמשנה אחרונה אמרו בהפך דהיכא דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת משום דמעיזה ותירץ דלענין ממון ולענין הגירושין הם סברות הפוכות דלענין ממון ודאי היכא דקים לה ולא קים ליה נאמנת דברי ושמא ברי עדיף דלא בעי לאפוקה נפשה מבעלה אלא טענתייהו לענין ממון בלבד אז היכא דקים לה ולא קים ליה נאמנת אמנם לענין הגירושין הוי איפכא דהיכא דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת דאשה מעיזה פניה בפני בעלה ורבינו נראה שהולך על דרך הרב אלפסי ז''ל. וא''ת הך ברייתא דפרק הבא על יבמתו (דף ס"ד) דנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים וכו' היכי מיתוקמא לדעת רבינו אי ביורה כחץ אמאי קאמר יוציא ויתן כתובה הא חזקת החולי ממנה ואין לה כתובה ואם אינו יורה כחץ היכי קאמר שמא לא זכה להבנות ממנה דכיון דאינו יורה כחץ ודאי דאינו ראוי להוליד ולא יבנה לא מזאת ולא מאחרת ולמה כופין אותו לגרש ואי דלא ידעינן אי יורה כחץ אי לא א''כ העמד ממון על חזקתו כדכתב לקמן רבינו ואל יתן כתובה. ונראה דבטוענת היא שאינו יורה כחץ ומהימנינן לה לענין הכתובה משום דקים לה אבל מ''מ יוציא דאולי אין האמת כדבריה ושמא לא זכה להבנות ממנה ולכך אין לו בנים ולכך אמרו יוצאין:

ט * הוּא אוֹמֵר מִמֶּנָּה נִמְנָע הוֹלָדָה וְהִיא אוֹמֶרֶת מִמֶּנּוּ נִמְנָע מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בּוֹ בְּוַדַּאי וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת אִם מִמֶּנִּי אִם מִמֶּנּוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ הַעֲמֵד מָמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו עַד שֶׁתִּטְעֹן בְּוַדַּאי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ. וְלָמָּה נֶאֱמֶנֶת הִיא בְּטַעֲנָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַרְגֶּשֶׁת אִם יוֹרֶה כְּחֵץ אִם לֹא יוֹרֶה כְּחֵץ וְהוּא אֵינוֹ [ו] מַרְגִּישׁ:

ההראב"ד הוא אומר ממנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בבעל ראשון ושני אף על פי שלא אמרה כן עכ''ל:

מגיד משנה הוא אומר ממנה וכו'. זהו הדין הנזכר בגמ' שהזכרתי בסמוך ופי' אפילו הוא טוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שפולטת את הזרע וכיוצא באלו כיון שהיא טוענת ברי שהוא אינו יורה כחץ יש לה כתובה ממנו שהרי היא נאמנת בדבריה וכל שהוא אינו יורה כחץ מה לו אם היא ראויה אם לאו כך פירשו מקצת המפרשים ז''ל. ואף כאן כתוב בהשגות על מ''ש רבינו והיא אומרת שאינו יורה כחץ א''א בבעל ראשון ושני וכו'. וזה כפי שיטתו שהוא מפרש הגמרא בבעל שלישי וכבר כתבתי שדברי ההלכות הם כדברי רבינו ועיקר: ויש לו להחרים וכו'. כבר הזכרתי שלא נמצא בגמרא בביאור חרם סתם בשום מקום אבל כך הסכימו הגאונים ז''ל בהרבה דברים: ואם אמרה איני יודעת וכו'. זה נלמד ממ''ש בגמרא איהי קים לה וכל שטוענת שמא לא קים לה מלבד שהדבר בעצמו ברור דהעמד ממון על חזקתו ומספק אין לה כתובה ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדאמרי' בפ' החולץ (ל"ח:) וכן עיקר:

י הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לִתְבֹּעַ מִבַּעְלָהּ לְגָרְשָׁהּ אַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָלְדָה וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ שׁוֹמְעִין לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה צְרִיכָה הִיא לְבָנִים לְזִקְנוּתָהּ. וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְיִתֵּן [ז] עִקַּר כְּתֻבָּה בִּלְבַד שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ הַתּוֹסֶפֶת עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא לִרְצוֹנָהּ וְתִטּל:

מגיד משנה האשה שבאה לתבוע וכו'. (שם דף ס"ה:) ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן פי' שהיתה תובעת להתגרש מפני שלא ילדה אמר לה לא מיפקדת [אפריה ורביה] א''ל לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה פי' בן שתשען עליו בשעת זקנתה וכשתמות יקברנה אמר כי האי ודאי כייפינן [ויוציא ויתן כתובה] ומתבאר שם דדוקא בבאה מחמת טענה שהיא צריכה לבנים בעת זקנתה אבל בבאה מחמת מצות פריה ורביה אומרים לה שאינה מצווה וכן מתבאר מדברי רבינו. וכתב הוא ז''ל שזה הדין הוא אחר עשר שנים ופשוט הוא דבתוך עשר לא עדיפא מיניה שהוא מצווה על פ''ו ואינו מוציא אלא לאחר עשר ועוד שהרי בגמרא לא הזכירו בדין זה זמן אחר וא''א לומר אלא לאחר עשר המוזכר שם עליו שאם לא כן איזה זמן תגביל לה וזה ברור ומוכרח. ומה שכתב רבינו שאין לה תוספת מבואר בהלכות:

לחם משנה האשה שבאה לתבוע מבעלה וכו' ויתן עיקר כתובה בלבד שלא כתב לה התוספת וכו'. יש לי סיוע לדברי רבינו במה שכתב [עיקר כתובה בלבד משמע] ולא התוספת ועם זה יתורץ קושיא חזקה שהקשו התוס' בפרק הבא על יבמתו דבסוף המדיר אמאי לא מנה הך דהאשה שבאה לתבוע וכו' דהוי מדרבנן דכופין אותו להוציא היכא דבאה מחמת טענה וליכא לשנויי מאי דתירצו שם גבי ליתני נשא אשה ושהתה וכו' דהא הכא ע''כ מיירי דאית ליה בנים כיון דצריך שתבא היא מחמת טענה וא''כ אי אמרה בעינא ליה ודאי דאין כופין ועם זה יתורץ הקושיא דכולהו דמני במתניתין אית להו תוספת והך לית לה תוספת. כתב הרב המגיד ופשוט הוא דבתוך עשר לא עדיפא וכו', קשה לי עליו תרתי. חדא אמאי לא הכריח דע''כ איירי אחר עשר דאי בתוך עשר קשיא על זה מתניתין דנדרים וליכא שום גוונא לתרוצי אלא דההיא דקאמר התם דיעשו דרך בקשה היא תוך עשר והך דהכא היא לאחר עשר דכן הכריח לקמן ה''ה ז''ל גבי האשה שבאה לב''ד וכו' שכתב שם ה''ה ז''ל והעמידה בתוך עשר דוקא והטעם שלאחר עשר כל זמן שלא ילדה וטוענת שהחולי ממנו אינה נאמנת וכי תימא ותדחה לזה דהו''א דאידי ואידי בכל גווני בין לאחר עשר בין תוך עשר דהתם דקאמר יעשו דרך בקשה איירי דאינה באה מחמת טענה והך דהכא בבאה מחמת טענה וכו' תיקשי לך כשהכריח ג''כ ה''ה לקמן גבי האשה שבאה לב''ד ואמרה בעלי אין יכול לשמש דכתב דהעמידה רבינו בתוך עשר מכח הך דהכא נימא נמי דלאו הכרח הוא והך דהכא איירי בשבאה מחמת טענה ומתניתין בלא באה אלא ודאי ע''כ צ''ל דמתניתין דיעשו דרך בקשה לא מיתוקמא בשאינה באה מחמת טענה דא''כ מאי טעמא דמשנה ראשונה דקאמר כופין וכ''כ התוספות בפרק הבא על יבמתו והשתא הדרא קושיא לדוכתא. ותו קשיא במאי דכתב ה''ה דהוא פשוט דבתוך עשר לא עדיף מיניה שהוא מצווה על פריה ורביה כלומר ואע''ג דלית ליה בנים לא כפינן ליה לגרשה משום שיקיים פריה ורביה וא''כ כ''ש דאין לכופו דבעיא חוטרא לידה כו'. וקשה לפי דבריו דא''כ מ''ט דמשנה ראשונה דכופין תוך עשר אטו מי עדיפא מיניה ואפילו משנה אחרונה לא קאמרה אלא משום שלא תהא נותנת עיניה באחר אבל אי לאו הך טעמא משמע דכופין ואמאי מי עדיפא מיניה. ולקושיא ראשונה יש לי לומר דודאי כאן לא היה יכול להכריח כן ה''ה משום דהוה מוקמינן דבאה מחמת טענה ואף על גב דדחקינן בהכי דאיכא למימר מ''ט דמשנה ראשונה כיון דלא באה מחמת טענה מ''מ דחקינן ואמרינן דמשנה ראשונה אפילו בשאינה באה קאמרה דכופין כי היכי דלא נחלק בין תוך עשר לאחר עשר כיון דלא אשכחנא בהדיא בגמרא חילוק כזה בפירוש אבל למטה שהכריח שם ה''ה כבר מצינו שם חילוק בין תוך עשר לאחר עשר מכח ההכרח שהכריח כאן ה''ה וכיון שכן טפי עדיף לאוקמי מתניתין תוך עשר מלאוקמה בשאינה באה ולדחוק טעמא דמשנה ראשונה דבתוך עשר לא עדיפא מיניה וכו'. ואין להקשות דילמא לדידיה לא כייפינן משום יוליד ויקיים פריה ורביה אבל הכא הא קאמרה שהוא אינו יורה כחץ ואינו ראוי להוליד דהא ודאי לדידיה נמי תוך עשר לא כייפינן אע''פ שיטעון שהיא (אינה) פולטת ש''ז מכל מקום לא כייפינן לה תוך עשר:

יא הָלַךְ בִּסְחוֹרָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שָׁנִים אוֹ שֶׁהָיָה הַבַּעַל חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה אוֹ שֶׁהָיוּ חֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין אֵין עוֹלֶה לָהֶן אוֹתוֹ זְמַן מִן הַמִּנְיָן:

מגיד משנה הלך בסחורה וכו'. ברייתא שם (דף ס"ד) חלה הוא או שחלתה היא או [שהיו] שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין. והלך לסחורה מבואר בירושלמי תני חלה הוא או שחלתה היא או שהלך למדה''י אינו עולה לו ע''כ. ודע שרבינו מפרש מה שאמרו שם גבי אברהם אבינו שלא עלתה לו ישיבת ח''ל מן המנין שאינו לדורות וכן פירש רש''י ז''ל. ויש מי שכתב שמי שעמד עם אשתו בחו''ל ואח''כ באו לארץ שמונה משעת כניסתו לארץ דשמא זכות הארץ תעמוד להם:

יב הִפִּילָה מוֹנָה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה. אִם הִפִּילָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֻחְזְקָה לִנְפָלִים וְשֶׁמָּא לֹא זָכָה לְהִבָּנוֹת מִמֶּנָּה וְיוֹצִיא וְיִתֵּן [ח] כְּתֻבָּה:

מגיד משנה הפילה מונה מיום וכו'. משנה שם. וכתב הרשב''א ז''ל פי' בירושלמי דהוא הדין להיו לו בנים ומתו דגרסינן התם היו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו עכ''ל: אם הפילה וכו'. שם (דף ס"ה ע"ב) הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים ופירש רש''י ז''ל דיוציא ויתן כתובה דשמא לא זכה להבנות ממנה עכ''ל כדברי רבינו ופשוט הוא:

יג הוּא אוֹמֵר הִפִּילָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר כְּדֵי שֶׁיִּשְׁהֶה עִמָּהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִפַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בַּעֲקָרוּת. הוּא אוֹמֵר הִפִּילָה שְׁנַיִם וְהִיא אוֹמֶרֶת הִפַּלְתִּי שְׁלֹשָׁה נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בְּמַפֶּלֶת וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. * וּבְכָל זֶה מַשְׁבִּיעָהּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִפִּילָה אוֹ שֶׁהִפִּילָה שְׁלֹשָׁה שֶׁבְּטַעֲנָה זוֹ יִתְחַיֵּב לִתֵּן כְּתֻבָּה:

ההראב"ד ובכל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה. כתב הראב''ד ז''ל אני איני רואה מקום לחרמות אלו שהרי חכמים האמינוה משום דלא מחזקה נפשה בעקרה ועוד כי הגירושין הוא שמחייבתו והכתובה מחלוקת אין בה עכ''ל:

מגיד משנה הוא אומר הפילה בתוך עשר וכו'. שם מבואר הדין והטעם: ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. נ''ל שדעת רבינו בזה הוא מפני שידוע שכל שהוא טוען על חבירו מנה לי בידך בברי משביעו היסת כנזכר פ''א מהלכות טוען ונטען וכיון שכן זה שהוא טוען ברי כנגדה ומחמת טענתה מחוייב להוציאה ולתת כתובה הרי הוא כטוענה בברי יש לי לפרוע לה מנה שלא כדין. ולמעלה בדין יורה כחץ כתב חרם סתם ולא כתב היסת והטעם מפני ששם טענתו שמא ואין נשבעין היסת על שמא כמו שמבואר בהלכות טוען ונטען. ובהשגות אמר אברהם איני רואה בכאן וכו'. וכבר הראיתי פנים לדברי רבינו:

כסף משנה הוא אומר הפילה וכו' ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה''ה ז''ל נראה לי שדעת רבינו בזה וכו'. ק''ל על זה שסוף סוף קושיית הראב''ד במקומה עומדת שאין ביניהם מחלוקת לענין הכתובה דהא בין הפילה בין לא הפילה יש לה כתובה וטענתם אינה אלא אם חייב לגרשה אם לאו וא''כ אין מקום לשבועה ועוד שרבינו כתב שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה משמע דבטענה דידיה אינו חייב ליתן לה כתובה ועוד שהדמיון שהביא ה''ה מהלכות טוען ליתיה דהתם נתבע נשבע ונפטר והכא תובע נשבע ונוטל. לפיכך נ''ל שהטע' משום דהכא מתוך טענותיה ניכר שהיא רוצה להתגרש ממנו שאומרת שכבר הגיע זמנה להתגרש וליטול כתובתה והוא אומר שלא הגיע זמנה עדיין ואילו היה כדברי הבעל שעדיין לא הגיע זמנה להתגרש אם תרצה להתגרש אינו חייב ליתן לה כתובה והרי זה דומה למוציא שטר חוב על חבירו וטען הלוה קבעת לי זמן שנשבע המלוה היסת ונוטל אף גם זאת מוציאה שטר כתובתה ואומרת שהגיע זמנה לגבות והבעל טוען שעדיין לא הגיע לפיכך נשבעת ונוטלת:

לחם משנה ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה''ה בהשגות א''א איני רואה מקום לחרמות הללו וכו'. מ''ש הר''א ז''ל חרמות אע''ג דכאן הוא שבועה מפני שכוונתו להשיג על רבינו על מה שכתב למעלה גבי יורה כחץ דיחרים חרם סתם ואחר כך יתן כתובה ומפני כן כתב חרם והרב ב''י בכסף משנה סתר דברי ה''ה בהלכה זו ואין דבריו מוכרחים במה שהקשה על ה''ה ז''ל:

יד נִשֵּׂאת לָרִאשׁוֹן וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה וְהוֹצִיאָהּ מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְשֵׁנִי. שָׁהֲתָה עִם הַשֵּׁנִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה לֹא תִּנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. וְאִם נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי תֵּצֵא שֶׁלֹּא [ט] בִּכְתֻבָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה:

מגיד משנה נשאת לראשון ושהתה עמו עשר שנים וכו'. שם תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה ע''כ. ומשמע הא אם נשאת למי שיש לו בנים אם רצה להוציאה יש לה כתובה וכן כתבו מקצת מן הגאונים ז''ל ועוד הוסיף רבינו לומר שאם יש לו אשה אחרת הרי הוא כמי שיש לו בנים והטעם שכל שאינו מחוייב להוציאה אם רצה להוציאה יש לה כתובה וכשאמרו תצא בלא כתובה כתבו מקצת הגאונים דדוקא בלא הכיר בה אבל הכיר בה לא תהא פחותה זו מן האילונית שיתבאר פכ''ד שאם הכיר בה יש לה כתובה מפני שרצה ליזוק בנכסיו וכן נראה מהתוספתא וכך הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ודע שיש לה משני כתובה ואע''פ שנשאת לשלישי ולא היו לה בנים אין השני יכול לחזור ולתובעה בכתובה שנתן לה וכך מתבאר בגמרא וכן העלו ז''ל ורבינו סתם דבריו ומשמען הוא שיש לה כתובה משני ודי בכך:

טו הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה בַּעְלִי אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ שִׁמּוּשׁ שֶׁמּוֹלִיד אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִין [י] פְּשָׁרָה וְאוֹמְרִים לָהּ רָאוּי לִיךְ שֶׁתִּנְהֲגִי עִם בַּעְלֵךְ עַד שֶׁתִּשְׁהִי עֶשֶׂר [כ] שָׁנִים וְלֹא תּוֹלִידִי וְאַחַר כָּךְ תִּתְבְּעִי. וּמְגַלְגְּלִין עִמָּהּ בְּדָבָר זֶה וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לֵישֵׁב וְלֹא דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין הַמּוֹרֶדֶת אֶלָּא מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ [ל] פְּשָׁרָה:

מגיד משנה האשה שבאה לבית דין וכו'. זהו דין משנה אחרונה שבפרק אחרון דנדרים (דף צ':) השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ולפי גמרתנו הוא בטוענת שאינו יורה כחץ כמו שכתב כאן רבינו והעמידה הוא ז''ל בתוך עשר בדוקא והטעם שלאחר עשר כל זמן שלא ילדה ממנו וטוענת שהחולי ממנו כבר נתבאר למעלה שמוציא אותה ונותן לה כתובה כל זמן שטוענת שהיא צריכה לבנים כמו שמבואר למעלה:

לחם משנה אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ וכו'. הך אינו יכול צ''ל דאיירי דטענה דאינו יכול ולא קים ליה וקים לה דומיא דיורה כחץ ובהכי סליק שפיר התירוץ למעלה בעד רבינו דהיכא דבעיא לאפוקי נפשה מבעלה ולא קים ליה וקים לה דנאמנת דומיא דגירשתני דהא הכא בעיא לאפוקי נפשה מבעלה אלא ודאי צ''ל לדעתו דקים לה ולא קים ליה וכן ראיתי שכתב מוהר''י בן לב בפסקיו שלישים סימן ק''א:

טז אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵּם אָדָם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הֲרֵי הוּא מְצֻוֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִבָּטֵל מִלִּפְרוֹת וְלִרְבּוֹת כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ. שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף נֶפֶשׁ אַחַת בְּיִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ בָּנָה עוֹלָם. וְכֵן מִצְוַת חֲכָמִים הִיא שֶׁלֹּא יֵשֵׁב אָדָם בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְלֹא תֵּשֵׁב אִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ שֶׁלֹּא תֵּחָשֵׁד:

מגיד משנה אף על פי שקיים אדם וכו'. ברייתא בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ב:) בשם רבי יהושע ופסק הלכה כן מבואר בגמרא ושם נתבאר שאין אדם רשאי לישב בלא אשה:

יז וְחוֹבָה עַל כָּל אִישׁ לְקַנְּאוֹת לְאִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ טָהֳרָה. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְיִבְעל בְּעַל כָּרְחָהּ אֶלָּא בְּדַעְתָּהּ וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה וְשִׂמְחָה:

מגיד משנה וחובה על כל איש וכו'. בפ''ק דסוטה (דף ג') וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר חובה וידוע שהלכה כר''ע מחברו: אמרו חכמים וכו'. מימרא שם: ולא יאנוס אותה וכו'. ברייתא ומימרא בעירובין סוף המוצא תפילין (דף ק':):

יח וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה צְנוּעָה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ. וְלֹא תַּרְבֶּה שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. וְלֹא תִּתְבַּע תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בְּפִיהָ. וְלֹא תִּהְיֶה מְדַבֶּרֶת בְּעֵסֶק זֶה. וְלֹא תִּמְנַע מִבַּעְלָהּ כְּדֵי [מ] לְצַעֲרוֹ עַד שֶׁיּוֹסִיף בְּאַהֲבָתָהּ אֶלָּא נִשְׁמַעַת לוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְתִזָּהֵר מִקְּרוֹבָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה. וְתִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לְכִעוּר:

מגיד משנה וכן צוו חכמים על האשה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות: ולא תתבע תשמיש וכו'. שם בעירובין: ולא תמנע מבעלה וכו'. זה מבואר שהמונעת התשמיש נקראת מורדת ופשוט הוא בהרבה מקומות שהיא משועבדת לו לכך:

לחם משנה ולא תמנע מבעלה כדי לצערו. תימה דבשבת פרק תולין (דף ק"מ ע"ב) אמר לה רב חסדא לברתיה וכו' נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא מרגניתא אחוי ליה וכוורא לא אחוי ליה עד דמצטער והדר אחוי ליה ע''כ. ופירש רש''י ז''ל נקיט מרגניתא כשבעליך ממשמש ביך להתאוות לך לתשמיש ואוחז דדיה בידו אחד והאחרת על אותו מקום מרגניתא אחוי ליה הדדין המציאי לו כדי שתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחויין ליה ע''כ. משמע דצריך לצערו כדי שיתרבה באהבתו ובעל ההגהה כתב צריך עיון בפרק תולין נראה שכוונתו לזאת הקושיא. ונ''ל לומר לדעת רבינו דהוא מפרש דרב חסדא אמר להו כן לבנותיו שכשהבעל ממשמש באותו מקום דודאי מן הדין אסור לעשות כך דאסור למשמש שם ואז היה אומר להן כדי שלא ירגילו עצמם בכך שהדד ימציאו לבעל ולא אותו מקום כדי שבכך ישמרו עצמן שלא יצערו אותם הנשים אבל אם לא היה הבעל ממשמש באותו מקום אז ודאי דאסור לצער לבעלה ומפני כן כתב רבינו ולא תמנע מבעלה וכו':

יט וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ וְאוֹהֲבָהּ כְּגוּפוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְלֹא יַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה יְתֵרָה. וְיִהְיֶה דִּבּוּרוֹ עִמָּהּ [נ] בְּנַחַת. וְלֹא יִהְיֶה עָצֵב וְלֹא רַגְזָן:

מגיד משנה וכן צוו חכמים שהיא וכו'. בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ב:) תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא: ולא יטיל עליה אימה יתירה וכו'. מימרא פרק קמא דגיטין (דף ו':):

כ וְכֵן צִוּוּ עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְיִהְיֶה עָלֶיהָ מוֹרָא מִמֶּנּוּ וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ [ס] עַל פִּיו. וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שַׂר אוֹ מֶלֶךְ. מְהַלֶּכֶת בְּתַאֲוַת לִבּוֹ וּמַרְחֶקֶת כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂנָא. וְזֶה דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים בְּזִוּוּגָן. וּבִדְרָכִים אֵלּוּ יִהְיֶה יִשּׁוּבָן נָאֶה וּמְשֻׁבָּח:

מגיד משנה וכן צוו חכמים על האשה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל"א) אמרו שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. ופרק קמא דמגילה (דף י"ב:) בהגדה הזכירו דאמרי אינשי קרחא בביתיה פרדשכא ליהוי. ודברים פשוטים הם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן