הלכות אישות - פרק חמשה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק חמשה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. בְּאֵלּוּ נְדָרִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַמִּינִים שֶׁדֶּרֶךְ כָּל נְשֵׁי הַמָּקוֹם לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶן. אֲבָל נִמְצָא עָלֶיהָ נֵדֶר אַחֵר חוּץ מֵאֵלּוּ לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם:

מגיד משנה הנושא אשה וכו'. במשנה בפרק המדיר (כתובות דף ע"ב:) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ומפרש שמואל בגמרא דאפילו בקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה וכ''פ הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכדעת רבינו והביאו סיוע לזה מן הירושלמי ובגמרא באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין וביאר רבינו שהוא הדין לשאר המינים שדרך נשי המקום להתקשט בהן ופשוט היא ובירושלמי כלי פשתן [הדקין] הבאין מבית שאן ככלי צבעונין [הן]:

ב וְכֵן הַכּוֹנֵס אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא בָּהּ מוּם מִמּוּמֵי הַנָּשִׁים שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּם וְלֹא יָדַע הַבַּעַל בְּמוּם זֶה וְלֹא שָׁמַע בּוֹ וְרָצָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. כֵּיצַד. הָיָה מֶרְחָץ בָּעִיר וְהָיוּ לוֹ קְרוֹבִים אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לֹא יָדַעְתִּי מוּמִין אֵלּוּ וַאֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו וַחֲזָקָה שֶׁשָּׁמַע וְרָצָה. וְאִם אֵין שָׁם מֶרְחָץ אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ קְרוֹבִים טוֹעֵן בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר. [א] וְנִכְפָּה בְּעִתִּים יְדוּעִים הֲרֵי הוּא מִמּוּמֵי סֵתֶר. אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין לוֹ וְחֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. דָּבָר יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיָה מִנְהַג הַנָּשִׁים שָׁם לְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּפְנֵיהֶן גְּלוּיוֹת וְהַכּל יוֹדְעִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין זוֹ הִיא בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי כְּמוֹ עָרֵי אֱדוֹם בַּזְּמַן הַזֶּה. אֲבָל מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבָּנוֹת שָׁם לָצֵאת לַשּׁוּק כְּלָל וְאִם תֵּצֵא הַבַּת לַמֶּרְחָץ בַּנֶּשֶׁף תֵּצֵא מִתְנַכֵּרָה וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָהּ אָדָם חוּץ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְהוּא שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מֶרְחָץ וְשֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ קְרוֹבָה לִבְדֹּק בָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מֶרְחָץ בְּעִיר זוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לָצֵאת בָּהּ וּפְנֵיהֶם מְגֻלּוֹת אִם יֵשׁ לוֹ קְרוֹבָה אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָהּ עֲרֻמָּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם דַּרְכָּן לְהִתְנַכֵּר וּלְהִתְחַבֵּא אַף בַּמֶּרְחָץ וְשֶׁתִּהְיֶה הַבַּת רוֹחֶצֶת בַּלַּיְלָה אוֹ בְּבַיִת קָטָן בַּמֶּרְחָץ לְבַדָּהּ עַד שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה וְלֹא תִּוָּדַע הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי. וְהַדְּבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם וְאֵינָם גְּזֵרַת הַכָּתוּב:

מגיד משנה וכן הכונס וכו'. במשנה כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין שפוסלים בכהנים פוסלין בנשים וכבר נתבארו פרטי המומין פ''ז מהלכות אלו. ומ''ש ולא ידע וכו'. הוא מפני שאם ידע אינה מפסדת כתובה כמו שיתבאר בסמוך וכתב רבינו בזו ובנמצאו עליה נדרים שאבדה אף התוספת ומתבאר ממ''ש פרק אלמנה ניזונת (דף ק"א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה וכו' אין להם תוספת וכ''ש מנה מאתים וכן כתבו ז''ל והטעם משום דעל הנשים הוא רמיא מילתא לגלויי: כיצד היה וכו'. שם במשנה (דף ע"ה) וחכ''א בד''א במומין שבסתר אבל מומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודקה ביד קרובותיו. וכתב רבינו שאם לא היו לו קרובות בעיר יכול לטעון במומין שבסתר אע''פ שיש שם מרחץ שהרי אין לו ביד מי יבדוק ויש חולקין בזה. ודין הנכפה שכתב מפורש בגמרא א''ר נחמן ונכפה כמומין שבסתר דמי ולא אמרן אלא דקביע ליה זמן אבל לא קביע ליה זמן כמומין שבגלוי דמי: דבר ידוע וכו'. אלו [הם] דברי רבינו בטעם נכון כמו שביאר בארוכה:

כסף משנה דבר ידוע הוא וכו' ואינם גזירת הכתוב. כלומר שאילו היו גזירת הכתוב לא היינו מחלקים בין מקום למקום כיון שכך גזרה תורה:

ג הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו אֵינוֹ קְרוֹבוֹתָיו בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְיֻדָּעָיו. וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּר בְּעִיר שֶׁאֵין לוֹ קָרוֹב כְּלָל אִם יֵשׁ שָׁם מֶרְחָץ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ רֵעִים וְאוֹמֵר לְאֶחָד מֵרֵעָיו שֶׁתִּבְדֹּק לוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ עַל פְּלוֹנִית. וּלְפִיכָךְ חֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דִּין זֶה שֶׁאֵין כָּל אָדָם מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ מִדְּבָרִים אֵלּוּ לַכּל אֶלָּא לִקְרוֹבָיו וְעוֹד שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת אֶלָּא לְדִבְרֵי קְרוֹבָיו בְּיוֹתֵר:

מגיד משנה הורו מקצת הגאונים וכו'. גם בזה אין ראיה מן הגמרא לא לדעת מקצת הגאונים ולא לדעת רבינו ובסברא הם חולקים:

ד כֵּיצַד הִיא טַעֲנַת הַמּוּמִין. אִם הָיוּ הַמּוּמִין שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין שֶׁוַּדַּאי הָיוּ בָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס כְּגוֹן אֶצְבַּע יְתֵרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁיָּדַע בָּהֶן הַבַּעַל וְרָצָה. אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל. הָיוּ מוּמִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ אַחַר הָאֵרוּסִין אִם נִמְצְאוּ בָּהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵית הַבַּעַל עַל הַבַּעַל לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת. וְאִם נִמְצְאוּ בָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁאַחַר הָאֵרוּסִין נוֹלְדוּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ:

מגיד משנה כיצד היא טענת המומין וכו'. ברייתא שם בגמרא x מודים חכמים לר''מ במומין שדרכן לבא עמה מבית אביה ואפי' היא ברשות הבעל האב צריך להביא ראיה והעמידוה ביתרת והקשו יתרת מאי ראיה מייתי ותירצו [מייתי] ראיה דראה ונתפייס הוא: היו מומין שאפשר שנולדו וכו'. במשנה (דף ע"ה) היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות ובגמרא שאלו מאי שנא רישא ומ''ש סיפא ונאמרו שם הרבה אוקימתות ואחת מהן רבא אמר רישא כאן נמצאו וכאן היו סיפא נמי כאן נמצאו וכאן היו ופסק רבינו כאוקימתא זו וכ''נ מן ההלכות שהביאו משנה כפשטה. ויש שם אוקימתא אחרת רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופירשו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דרב אשי מוקי לה לרישא בנערה ובשאין האב טוען ברי ואף ע''פ שהיא טוענת ברי אין טענתה מועלת לאביה שהרי בעודה ארוסה והיא נערה או קטנה כתובתה לאביה והוא אינו טוען ברי אבל סיפא כיון שנשאת הרי כתובתה לעצמה והיא טוענת ברי והו''ל כמנה לי בידך ופסק הרשב''א ז''ל כרב אשי דהוא בתרא ואמר דאפילו בנמצאו ברשות האב אם היתה היא בוגרת שכתובתה לעצמה או שהיה האב טוען ברי שמשנתארסה נולדו על הבעל להביא ראיה אלו דבריו ז''ל:

ה הֵבִיא הַבַּעַל רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הָיוּ בָּהּ אוֹ שֶׁהוֹדָה לוֹ בְּכָךְ. וְהֵבִיא הָאָב רְאָיָה שֶׁרָאָה וְשָׁתַק וְנִתְפַּיֵּס אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע בָּהֶן וְנִתְפַּיֵּס הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּכְתֻבָּה:

מגיד משנה הביא הבעל ראיה וכו'. זה דבר פשוט שאם האב מביא ראיה שראה ונתפייס או שהן מומים שבגלוי או שיש שם מרחץ ויש לו קרובות שחזקתו שידע שאינו יכול לטעון וכנזכר למעלה ומבואר במשנה ובגמרא:

ו בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים וְטָעַן שֶׁמּוּם זֶה לֹא נִרְאָה לִי עַד עַתָּה אֲפִלּוּ הָיָה בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים אוֹ בְּכַף הָרֶגֶל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ יָפֶה וְחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע וְרָצָה:

מגיד משנה בא על אשתו ושהה כמה ימים וכו'. זה נראה שלמד רבינו ממ''ש ונתבאר פרק י''א בטענת בתולים שאינו יכול לטעון אותה לאחר זמן אף כאן כל שחזקתו שידע ולא טען אינו יכול לחזור ולטעון. ובירושלמי בפ''ק דכתובות השוו בתולים למומין בשאר דברים ולפי דבריו הסוגיא שבפ' המדיר גבי אוקימתא דרבא שהזכרתי למעלה שמשמעה בביאור שאין אומרין חזקה שאין אדם שותה בכוס אא''כ בודקו להוציא מן הבעל כתובה כל זמן שהוא מביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה המומין מפרש רבינו שהיא דוקא כשלא בעל או שלא שהה אלא שכנס אותה לחופה אבל אם בעל ושהה ולא טען חזקה ידע ונתרצה ושוב אינו יכול לטעון זה נ''ל לדעתו ז''ל:

כסף משנה בא על אשתו וכו' ושהה כמה ימים. תמיהה לי מה צורך לשהות כמה ימים הא בחזקה דאין אדם שותה בכוס אא''כ בודקו אפי' טען טענת מומין מיד אחר שבעל אין שומעין לו. וי''ל דלרבותא נקט שהה כמה ימים אע''ג דאיכא למימר מוכחא מילתא שלא הכיר באותו מום עד עכשיו מדלא הזכירו עד עתה קמ''ל: [א''ה אבל בדברי ה''ה נראה דדוקא בא עליה ושהה מדכתב שהוא דוקא כשלא בעל או שלא שהה ונ''ל פי' או אפילו בעל אלא שלא שהה וכן מוכח מדסיים אבל אם בעל ושהה כו' ש''מ דתרתי בעינן. וראיתי בפרישה סי' ל''ט ס''ק כ''ח שכתב דבחד סגי או בעל או שהה וסיים וכן משמע לשון המ''מ ע''ש. ודבריו תמוהין דלפע''ד מוכח להדיא מלשון המ''מ להיפך וכמ''ש]:

ז הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְנִמְצָא שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לְנִדָּתָהּ אֶלָּא לֹא תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁתִּרְאֶה דַּם נִדָּה הֲרֵי זוֹ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁבּוֹדֶקֶת בָּהֶן עַצְמָהּ אֶחָד לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ וְאֶחָד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ חוּץ מִן הָעֵד שֶׁל אִישׁ שֶׁמְּקַנֵּחַ בּוֹ עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:

מגיד משנה הנושא אשה ונמצא שאין לה וסת וכו'. מ''ש רבינו שהאשה שאין לה וסת אסורה לשמש אלא בשני עדים. יתבאר דעתו ודעת החולקים עליו פ''ד מהלכות איסורי ביאה. ומ''ש שלא הפסידה כתובה בכך. מפורש היא במסכת נדה סוף פרק ראשון (דף י"ב:) וכדשמואל דאמר הלכה כר''ח בן אנטיגנוס שאמר כן ונזכר זה בהלכות בסוף אלמנה ניזונת:

ח וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוּם גָּדוֹל הוּא זֶה לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ תְּחִלָּה וּמְשַׁמֶּשֶׁת. [ב] הֲרֵי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְנִבְעֲלָה וּבְעֵת שֶׁקִּנְּחָה עַצְמָהּ הִיא וְהוּא נִמְצָא דָּם עַל עֵד שֶׁלָּהּ אוֹ עַל עֵד שֶׁלּוֹ אִם אֵרַע זֶה פַּעַם אַחַר פַּעַם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵישֵׁב עִם בַּעְלָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְיוֹצִיא וְלֹא יַחֲזִיר לְעוֹלָם. שֶׁמָּא תִּתְרַפֵּא וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּמַר לְגָרְשָׁהּ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַנִּדָּה:

מגיד משנה הרי שבדקה עצמה וכו'. גם זה מתבאר שם בנדה בגמרא ובהלכות פרק אלמנה ניזונת שאין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות וכתב רבינו שאף תוספת אין לה והטעם שאין לך מום גדול מזה שהרי אינה ראויה לעמוד תחתיו וחייב הוא לגרשה ועל דעת כן לא כתב לה ולא יהא מום זה פחות מאחד מן המומין הנזכרים פ''ז זהו דעתו ז''ל אבל הרמב''ן ובעל העיטור ז''ל כתבו שיש לה תוספת והטעם לפי ששאר מומין היא היתה יודעת אותם והיה לה לגלות ולהודיע אבל זו לא היתה יודעת במום זה הא למה זו דומה לאילונית שלא הכיר בה שנתבאר פרק כ''ד שיש לה תוספת. ולדברי רבינו נ''ל לחלק בין זו לאילונית לפי שהאילונית יכול היה לבדקה קודם לכן בסימנין וג''כ יכולה היא לישב תחתיו ותשמשנו וישא אחרת אם לא קיים פ''ו כנזכר פט''ו אבל זו שאסורה לשמשו ולא היה יכול לבודקה קודם לכן אבדה כתובה ותוספת והרי היא בכלל הנשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה שאין לה תוספת וכ''ש מנה מאתים כנזכר פרק אלמנה ניזונת (דף ק"א) כך נראה לדעת רבינו ועיקר. ומה שכתב ולא יחזיר לעולם. כן מבואר שם ויתבאר פ''י מהלכות גירושין:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה כָּךְ מִתְּחִלַּת נִשּׂוּאֶיהָ וּמִבְּעִילָה רִאשׁוֹנָה רָאֲתָה דָּם. אֲבָל אִם אֵרַע לָהּ חלִי זֶה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. לְפִיכָךְ אִם בָּעַל פַּעַם אַחַת וְלֹא נִמְצָא דָּם וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה לִהְיוֹת רוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה כֻּלָּהּ וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה בד''א כשהיתה כך מתחילת נישואיה וכו'. זה פשוט שכל שאירע לה אחר נישואין נסתחפה שדהו ומתבאר מדין האשה שנולדו בה מומין הנזכר בסמוך:

י וְכֵן אִשָּׁה שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית מֻכַּת שְׁחִין אִם רָצָה לְקַיֵּם יְקַיֵּם וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא יִתֵּן כְּתֻבָּה:

מגיד משנה וכן אשה שנולדו בה מומין אחר שנשאת וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות מהמשנה הנזכרת למעלה בדין המומין ושנינו (שם דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה [ואם] אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי וממקומות אחרים שכל מה שאירע לה תחתיו נסתחפה שדהו כיון שהיא לא גרמה:

יא הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשָּׂא אֲפִלּוּ נִקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ נִסְמֵית עֵינוֹ וְלֹא רָצְתָה אִשְׁתּוֹ לֵישֵׁב עִמּוֹ אֵין כּוֹפִין [ג] אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה אֶלָּא אִם רָצְתָה תֵּשֵׁב וְאִם לֹא רָצְתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת. אֲבָל אִם נוֹלַד לוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ שֶׁחָזַר לִלְקֹט צוֹאַת כְּלָבִים אוֹ לַחְצֹב נְחשֶׁת מֵעִקָּרוֹ אוֹ לְעַבֵּד עוֹרוֹת. כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן [ד] כְּתֻבָּה. וְאִם רָצְתָה תֵּשֵׁב עִם בַּעְלָהּ:

מגיד משנה האיש שנולדו בו מומין וכו'. משנה בפרק המדיר (דף ע"ו) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב''ג בד''א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא x ובגמרא אלו הן מומין גדולין נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו ופסק ר''נ הלכה כדברי חכמים שאפילו במומים גדולים אין כופין אותו להוציא וכן פסקו בהלכות וכ''כ ז''ל. וכתב רבינו ואם לא רצתה תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת, והוא מפני שהוא ז''ל סובר שכל אשה המורדת כופין הבעל להוציאה בלא כתובה כנזכר פי''ד וכבר כתבתי שם שאין דינו בכפיית הבעל נכון: אבל אם נולד לו וכו'. במשנה שם ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת והבורסי בין שהן [כן] עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו ועל כולן א''ר מאיר אע''פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וחכ''א מקבלת היא ע''כ חוץ ממוכה שחין מפני [שהיא] ממיקתו וקי''ל כחכמים שכל שהתנה עמה בפירוש אינה יכולה לחזור בה. וכתב הרשב''א ז''ל שאם לא התנה עמה בפירוש אע''פ שהיה כן קודם נישואין וידעה אפילו חכמים מודים שיכולה היא לומר איני יכולה לקבל ולא נחלקו ר''מ וחכמים אלא במתנה עמה בפירוש. ואין נראה כן דעת רבינו אלא כל שהיה כן קודם נישואין וידעה סברה וקיבלה וקצת נראה כן מן הסוגיא האמורה על משנת האיש שנולדו בו מומין וזהו שלא הזכיר רבינו אלא דין נולד לו ריח הפה וכו' שהוא בשהיה כן אחר נישואין אבל קודם לכן משמע דסברה וקיבלה וחכמים אפילו בלא התנה עמה פליגי זה נראה בדעת רבינו. ואמרו בגמרא מאי בעל פוליפוס א''ר יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה ופסק רבינו כדברי שניהם וכן נזכרו בהלכות:

יב נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה שְׁחִין [ה] כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא שֶׁמַּפְרִישִׁין אוֹתָן בְּעַל כָּרְחָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוֹ. וְאִם אָמְרָה אֵשֵׁב עִמּוֹ בְּעֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלֶיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

מגיד משנה נעשה האיש מוכה שחין וכו'. כבר הזכרתי המשנה שאמרה חוץ ממוכה שחין ומבואר בגמרא דאף ע''ג דאמרה ניחא לי לא שבקינן לה מפני שממיקתו ואי אמרה ניחא לי בסהדי שבקינן לה וכן מבואר בהלכות:

כסף משנה נעשה האיש מוכה שחין וכו'. לאו למימרא שנעשה אחר שנשאה שאפילו היה מוכה שחין מקודם שנשאה מאחר שאפילו היא רוצה אין שומעין לה: סליקו הלכות אישות בריך רחמנא דסייען

יג מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בַּעַל רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ מְלַקֵּט צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו וְיֵשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם שֶׁהָיָה בְּבַעְלָהּ. יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

מגיד משנה מי שהיה בעל ריח הפה וכו'. שם במשנה מעשה בצידון בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ע''כ:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת אִישׁוּת בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן