הלכות אישות - פרק ארבעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק ארבעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאַיְלוֹנִית וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְלֹא אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמוֹצִיא הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּשְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְכֵן זוֹכֶה הַבַּעַל בְּמַה שֶּׁזָּכָה בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים:

מגיד משנה הנושא את האילונית ולא היו לו וכו'. מ''ש רבינו שאם אין לו בנים ולא אשה אחרת שכופין אותו ומוציא. מבואר הוא פט''ו: ומ''ש שיש לה כתובה, בשהכיר בה. משנה פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק':) ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה:

ב אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלֹא הִכִּיר בָּהּ וְנִמְצֵאת אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. וְכֵן * הַנּוֹשֵׂא שְׁנִיָּה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ. אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַפְרִישִׁין בֵּינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל:

ההראב"ד וכן הנושא שנייה וכו'. כתב הראב''ד הרב ז''ל כתב כן ותמהנו עליו אילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת עכ''ל:

מגיד משנה אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית וכו'. דין האילונית במשנה הנזכרת מפורש שאין לה כתובה בשלא הכיר בה ודין חייבי לאוין אמרו שם שיש להן כתובה ופי' ר''י בגמרא דוקא בשהכיר בה אבל לא הכיר לא ותניא x כוותיה. ודין השני במשנה הנזכרת אמרו שאין לה כתובה והכריחו בהלכות שהוא אפילו בשהכיר בה: ומה שכתב שאין להם מזונות מתבאר מן המשנה וממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות (דף פ"ה) ונזכר בהלכות בארוכה. וכן מה שכתב שאין מוציאין מן הבעל פירות וכו', גם זה מבואר שם. ומה שכתב שיש להם תוספת, הוא ממה שאמרו בגמרא כתובות (דף ק"א) לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן ותניא נמי הכי נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון הממאנת וחברותיה אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להן ונתבאר בהלכות שאף האילונית בדין זה. ובהשגות א''א הרב ז''ל כתב כך וכו'. ודע שבפירוש אמרו בירושלמי אף באילונית שיש לה תוספת וזה דעת הגאונים ז''ל וכן הסכימו בעל העיטור והרמב''ן והרשב''א ז''ל וכדברי רבינו:

כסף משנה אבל הנושא אשה ולא הכיר בה וכו' אבל תוספת יש לה. שם מימרא דשמואל וברייתא (כתובות דף ק"א) נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון ממאנת וחברותיה מנה ומאתים אין להן תוספת יש להן. ומפרש רבינו דחברותיה היינו שנייה ואילונית השנויות במשנה בהדי ממאנת וכ''כ הרי''ף. ותמה הראב''ד עליהם ופירש הוא דדוקא אשנייה קאי ומשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה דאילו אילונית שלא הכיר בה כיון שהיה מקח טעות אפילו תוספת אין לה וכתב הר''ן דלפי זה י''ל דבשנייה נמי דוקא בהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי''ף עכ''ל. ומ''ש רבינו ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו, כלומר דליכא למיחש דילמא תעכב גביה דהא מת הוא אפילו הכי אין לה מזונות ולמד כן מדאמרינן בפרק יש מותרות דאלמנה לכ''ג אין לה מזונות מחיים ויש לה לאחר מיתה ותניא התם אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות אלמא דהיכא דאית לה לאלמנה דהיינו לאחר מיתה לית לה לשנייה: וכשכופין אותו וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. זהו פירוש למה שאמרו במשנה (כתובות דף ק':) ולא פירות וכך אמרו בירושלמי וטעמא משום קנסא ורש''י פירש בע''א:

ג וְלָמָּה אֵין לָהֶן עִקָּר וְיֵשׁ לָהֶן תּוֹסֶפֶת. הָעִקָּר שֶׁהוּא תַּקָּנַת חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ הוֹאִיל וְלֹא הִכִּיר בָּהּ אֵין לָהּ עִקָּר. אֲבָל תּוֹסֶפֶת שֶׁהוּא חִיֵּב עַצְמוֹ בָּהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה וְתַעֲמֹד לְפָנָיו הֲרֵי עָמְדָה בַּתְּנַאי שֶׁלָּהּ וַהֲרֵי הִקְנֵית לוֹ הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת [לְפָנָיו] אֲבָל הַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתָהּ עָלָיו וּמַה הִיא יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת שֶׁאֵין מַעֲשֶׂיהָ הֵן הַגּוֹרְמִין לָהּ לְהֵאָסֵר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא אֲסוּרָה הָיְתָה מִקֹּדֶם:

מגיד משנה ולמה אין להם עיקר וכו'. זהו נתינת טעם שכתב רבינו לדין הנזכר בסמוך:

כסף משנה ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת וכו'. גם רש''י נתן טעם זה. ומ''ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה:

ד וְלָמָּה לֹא חִלְּקוּ בַּשְּׁנִיָּה בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה בְּכָל מָקוֹם. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ בָּהּ חִזּוּק. אֲבָל אִם נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין; וְהִכִּיר בָּהּ. אוֹ אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. שֶׁחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהִכִּיר בָּהּ רָצָה לָזוּן בִּנְכָסָיו וְחַיָּבֵי עֲשֵׂה אִסּוּרָן קַל. וְיֵשׁ לִשְׁתֵּיהֶן מְזוֹנוֹת לְאַחַר מוֹתוֹ. וְכֵן אִם לָוְתָה וְאָכְלָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתָן לְהוֹצִיא מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל כָּל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִכָּל נְכָסֶיהָ:

מגיד משנה ולמה לא חילקו בשנייה וכו'. זהו דעת רבינו ביבמות פרק יש מותרות (דף פ"ה:) וכנזכר כאן בהלכות ורשב''א נתן שם טעם אחר וידוע שהלכה כרבי מחבירו: אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין וכו'. דין חייבי לאוין כשהכיר בהן מפורש פרק אלמנה ניזונת (דף ק') במשנה כמ''ש למעלה. ודין חייבי עשה הוא ממה שאמרו בפרק יש מותרות בגמרא דלדברי רבי חייבי עשה יש להם כתובה שהרי מן התורה הן ואין צריכין חזוק וכתב רבינו ואפילו לא הכיר בהן לפי שלא מצינו חילוק אלא בחייבי לאוין שאיסורן חמור אבל באלו שאיסורן קל בכל גווני יש להן כתובה: ויש לשתיהן מזונות וכו'. מפורש בגמרא פרק יש מותרות שאין להם מזונות מחיים שהרי אומרין לו עמוד והוצא ואיך נחייבהו למזונות וכן מבואר שם שיש להם מזונות לאחר מיתה אם לא הספיק לגרשה עד שמת: וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם. כך מצאתי בספרי רבינו ושם פרק יש מותרות אמרו בגמרא בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן מזונות או אין להן מזונות והקשו היכי דמי אילימא בדיתבא תותיה בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה ותירצו לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזונות או דילמא כתובה דלמישקל ומיפק אית לה מזוני [דלמא תיעכב גביה] לית לה אמר ליה לית לה והקשו והא תניא יש לה ותירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה עוד שם אית דאמר [א''ל תניא] יש לה והקשו והא בעמוד והוצא קאי והקשו על קושיא זו ואלא הא תניא יש לה ותירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה. וי''ל שרבינו פוסק כלישנא בתרא ולההוא לישנא ליכא שקלא וטריא כלל בלותה ואכלה והוא סבור שלא אמרו אין לה אלא ביושבת תחתיו אבל בלותה בעודו במדינת הים לכשיבא כופין אותו לשלם ולהוציאה ולפי זה כשתירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה הוא הדין שהיו יכולין לתרץ בשלותה ואכלה אלא שמשמע יש לה מזונות הוא בנזונת והולכת ולפיכך העמידוה בלאחר מיתה. ואפשר שכתב כן רבינו מפני שהוא סובר שעל הדרך שהממאנת אין לה מזונות והוא בלותה ואכלה ומיאנה כמו שיתבאר בסמוך יש לחייבי לאוין מזונות זה נראה לדעת רבינו אבל בהלכות לא כתבו אלא לשון ראשון ואפילו לותה ואכלה אינו חייב לשלם וכן נראה עיקר חדא שלא לחייב את הבעל אלא בראיה ברורה ועוד דהא משמע דלישני לא פליגן במידי וכמה יש בתלמוד כיוצא בזה: וכשכופין אותן להוציא וכו'. שם מתבאר זה וכן כתבו ז''ל:

כסף משנה ולמה לא חילקו בשנייה וכו' מפני שהיא מדברי סופרים עשו בה חיזוק. לפי זה חלוצה כיון שהיא מד''ס אין לה כתובה והא דתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק':) אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכ''ה וכו' יש להן כתובה אשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה א''נ דאתיא כההוא לישנא (יבמות דף פ"ה:) דקאמר זו היא מרגילתו ולא קי''ל כוותיה משום דכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא: אבל אם נשא אחד מחייבי לאוין וכו' או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה. טעמו בחייבי עשה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק') הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה וכו' אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכ''ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה ואמרו בגמרא (דף ק"א:) כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי כלומר לאחר שחילק באילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף לאלמנה שהכיר בה נמי ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה [וכן פירש רש''י] וסובר רבינו שמאחר שלא שנו שם חייבי עשה באותה משנה בין הכיר ללא הכיר כחייבי לאוין ואיסורי דרבנן ש''מ דחייבי עשה בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואינם דומים לחייבי לאוין מפני שאיסורן קל ולא לד''ס שצריך חיזוק וכן יש ללמוד מדאמר רב הונא דאלמנה לכ''ג בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואידחי משום דכי קתני אלמנה לכ''ג אפלוגתא דאילונית קאי אבל חייבי עשה דליכא למידחי הכי ויש טעם בדבר אית לן למימר דבין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה:

ה הַמְמָאֶנֶת [א] אֵין לָהּ כְּתֻבָּה אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם לָוְתָה כְּשֶׁהָיְתָה תַּחְתָּיו וְאָכְלָה וְאַחַר כָּךְ מֵאֲנָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מְזוֹנוֹת מִן הַבַּעַל:

מגיד משנה הממאנת אין לה עיקר כתובה וכו'. פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק') משנה הממאנת וכו' אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות וכבר הזכרתי למעלה מה שאמרו בגמרא שיש לה תוספת ובדין המזונות אמרו בפ' שני דייני גזירות (שם דף ק"ז:) כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים לותה ואכלה עמדה ומיאנה ע''כ:

ו מִי [ב] שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ:

מגיד משנה מי שזינתה תחת בעלה וכו'. פרק אלמנה ניזונת (שם דף ק':) מבואר בגמרא שאין לה לא עיקר כתובה ולא תוספת ופשוט הוא שאין לה תנאי כתובה:

'[ז] והיאך' דין נשים אלו בנדוניא וכו'. מה שכתב רבינו שאפילו זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים. מתבאר שם ועוד יתבאר למטה בפרק זה. ומה שכתב שהשנייה או אחת מחייבי עשה אף על פי שלא הכיר בהן והאילונית וחייבי לאוין בשהכיר בהן שהן בנדונייתא ככל הנשים. הטעם בכולן חוץ מן השנייה הוא לפי שכבר נתבאר שיש להן כתובה עיקר ותוספת כשאר הנשים וכיון שכן דינן קיים בנדונייתא כשאר הנשים וכן מתבאר בהלכות. ועל הא דשנינו שם שאין לה בלאות אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל לא שנו אלא נכסי מלוג אבל צאן ברזל יש לה וכו' אלא אשנייה וקנסו רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה פי' נכסי מלוג שהם שלה קנסוה חכמים ואין לה ולדידיה בדידה פי' נכסי צאן ברזל שהם ברשותו קנסוהו חכמים ויש לה ואמרו בגמרא שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ולא מיכסי בה וכו' פי' מדאמר רב כהנא דשנייה הוא דאין לה בלאות נכסי מלוג משום קנסא אבל שאר נשים אית להו אלמא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ואין לבעל להשתמש בהן ולכלותם לגמרי עד בלתי השאיר בלאותיה ואם בלה אותם חייב לשלם לאשה ושנייה אבדה זה משום קנס והקשו אמר ר''נ פירא הוי [ומכסי בה עד דבלי] והיא המימרא שהזכרתי פרק כ''ב ותירצו דר''נ פליגא ואנן קיימא לן כר''נ בדיני וכן פסק רבינו פרק כ''ב והוא ז''ל סובר דאפילו הכי דין השנייה כדקאי קאי דר''נ לא פליג אדשמואל בהא וא''ת א''כ מאי איריא שנייה אפילו שאר נשים נמי אין להם בלאות כבר תירץ זה רבינו בפירוש המשנה ביבמות ואמר שאם לא מפני הקנס שקנסוה חכמים כשעברה עבירה היה ראוי שאחר שאין לה כתובה שלא יגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויין לו וזה הוצרכה המשנה להשמיענו אלו דבריו. ונראה לפרש לפי שיטתו מה שאמרו דר''נ פליגא רוצה לומר אמאי דאמרי' שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי דר''נ סובר דפירא הוי ואפילו הכי צריכין לשנייה משום קנסא מהטעם שהזכיר רבינו שראוי היה מן הדין שלא יגיע לבעל שום דבר ממנה אחר שאין לה כתובה ממנו ודעת ההלכות בדין השנייה כדעת רבינו:

ז וְהֵיאַךְ דִּין נָשִׁים אֵלּוּ בִּנְדוּנְיָא שֶׁלָּהֶם. כָּל אִשָּׁה שֶׁנְּדֻנְיָתָהּ קַיֶּמֶת אֲפִלּוּ זִנְּתָה נוֹטֶלֶת שֶׁלָּהּ וְהוֹלֶכֶת. וְאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה אוֹ אֶחָד מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְהִכִּיר בָּהּ הֲרֵי הִיא בִּנְדֻנְיָתָהּ כְּכָל הַנָּשִׁים:

כסף משנה והיאך דין נשים אלו בנדוניא שלהם וכו'. מ''ש הרב המגיד בתירוץ הקושיא שהקשה נתבאר יפה בדברי הר''ן שכתב וז''ל ולפי זה צ''ל דהא דאמרינן דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימרא דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימרא דרב שימי בר אשי דאמר שמע מינה מדרב כהנא דס''ל דרב כהנא לא השוה שנייה לשאר נשים וכו' (x דאמר דאין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו לדידה בדידיה הא אשה כשירה גובה אותה ממנו ואע"ג דליתנהו אלמא ס"ל עיילא ליה גלימא קרנא הוי) אבל אנן ס''ל דרב כהנא ור''נ לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שנייה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה xx לפי שכיון שאין לה כתובה לא היה ראוי שיגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין עסק בנכסי מלוג וראיה לפירוש זה מדפרכינן אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה. ואי ס''ל דנכסי מלוג קרנא הוי א''כ שלא ברשות הוציאה ואמאי לא יחזירם אלא ודאי דסמכינן אר''נ דאמר פירא הוי ואם כן כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא ס''ל לגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי:

ח נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל חַיָּב בְּאַחְרָיוּתָן. וְנִכְסֵי מְלוֹג מַה שֶּׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד אָבַד לָהּ וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְלֹא הִכִּיר בָּהּ כָּל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב אוֹ בָּלָה אוֹ שֶׁנִּשְׁחַק מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁהֲרֵי הִיא נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לִהְיוֹתָן אֶצְלוֹ. וְכָל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי מְלוֹג חַיָּב לְשַׁלֵּם. הֵפֶךְ מִכָּל הַנָּשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם אִישׁוּת גְּמוּרָה לֹא זָכָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג:

מגיד משנה היתה אילונית או מחייבי לאוין וכו'. דין האילונית מפורש בסוגיית הגמרא פרק אלמנה ניזונת ודין חייבי לאוין נתבאר שם בהלכות וכן כתב הרשב''א ז''ל:

כסף משנה היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו'. דין האילונית נלמד ממה שאמרו שם בגמרא (כתובות דף ק"א) גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ''ב דלאו ברשותה קיימי לית לה והתם ארישא דמתניתין קיימי ורישא דמתניתין בלא הכיר בה מיירי דהא קתני סיפא ואם מתחלה נשאת לשם אילונית וסובר רבינו שמאחר שבמשנה נשנו חייבי לאוין עם אילונית כמו שאמר בגמרא שכתבתי לעיל דכי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי דינם שוה בכל וכיון דבאילונית אם לא הכיר אמרינן אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה ה''ה בחייבי לאוין שלא הכיר בהם וכ''כ הרי''ף:

ט וְהַמְמָאֶנֶת אֵין לָהּ בְּלָיוֹת כְּלָל שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנְּכָסֶיהָ בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג בֵּין מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֶלָּא נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ וְיוֹצְאָה:

מגיד משנה והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. שם בסוגיית הגמרא ובהלכות:

כסף משנה והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. גם זה נלמד ממ''ש בסמוך שאמרו בגמרא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא ולפי הטעם שכתבתי למעלה נראה דדוקא בשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם:

י מִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵהַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִכְסֵי מְלוֹג. וְלֹא הַמְזַנָּה בִּלְבַד אֶלָּא אַף הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה אוֹ עַל דַּת יְהוּדִית אוֹ הַיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רַע אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְכָל אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ מִנְּדֻנְיָתָהּ וְיוֹצְאָה וְאֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם לֹא מַה שֶּׁפִּחֵת וְלֹא מַה שֶּׁאָבַד:

מגיד משנה מי שזינתה תחת בעלה וכו'. שם אמר שמואל [וכו' תניא נמי הכי וכו'] נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון העוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכ''ש מנה ומאתים והיוצאות משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ובהלכות בלאותיה הן בלאות נכסיה הנכנסין והיוצאין עמה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל עד כאן:

כסף משנה מי שזינתה תחת בעלה וכו'. אע''פ שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה: ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה וכו'. ברייתא פרק אלמנה ניזונת נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת [משה] וחברותיה אין להן תוספת וכ''ש מנה ומאתים והיוצאות משום ש''ר נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ומשמע לרבינו דכי היכי דאין לה תוספת ה''ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאותיה קיימים הוא דאמרינן שם (דף ע"ב) אם היא זינתה בלאותיה לא זנו אבל נצ''ב שאינם קיימים אף עוברת על דת מפסדת אותם ולזה הסכים הר''ן:

יא וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן [ג] עָבְרָה עַל דַּת משֶׁה. יוֹצְאָה בַּשּׁוּק וּשְׂעַר רֹאשָׁהּ גָּלוּי. אוֹ שֶׁנּוֹדֶרֶת אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּעַת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. אוֹ שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְהִיא נִדָּה. אוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹצָה לָהּ חַלָּה. אוֹ שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת בַּעְלָהּ דְּבָרִים אֲסוּרִים, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וּנְבֵלוֹת, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְעֵשָּׂרִין. וְהֵיאַךְ יוֹדֵעַ דָּבָר זֶה כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה לוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ פְּלוֹנִי כֹּהֵן תִּקְּנָם לִי וְעִסָּה זוֹ פְּלוֹנִית הִפְרִישָׁה לִי חַלָּתָהּ וּפְלוֹנִי הֶחָכָם טִהֵר לִי אֶת הַכֶּתֶם וְאַחַר שֶׁאָכַל אוֹ בָּא עָלֶיהָ שָׁאַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן אִם הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ טְהוֹרָה אֲנִי וּבָא עָלֶיהָ:

מגיד משנה ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהם וכו'. במשנה בפרק המדיר (דף ע"ב) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו [היא] דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ונתבאר בסוגיית הגמרא שם שאם היא הולכת בשוק ושערה מגולה שהיא עוברת על דת משה וכן אמרו שם ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת הראש וביאר רבינו שכשאמרו מאכילתו שאינו מעושר כל שכן שאר דברים האסורין שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם כנזכר פרק ראשון מהלכות תרומות ומ''מ אפילו יהיה מן התורה ק''ו הוא לשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עליה ואעפ''כ יוצאה בלא כתובה מחמת כן כ''ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם: והיאך יודע דבר זה וכו'. כל אלו מפורשין בגמרא כמ''ש רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל שאם היא מודה כ''ש שמפסדת כתובה שאף ע''פ שאין אדם משים עצמו רשע להפסיד ממון הודאת בעל דין כמאה עדים:

כסף משנה והיאך יודע דבר זה וכו' ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני וכו'. כלומר דאילו קודם לכן יכולה שתאמר משטה הייתי בך וכשהייתי רואה שהיית רוצה לאכול או לבעול לא הייתי מניחך:

יב וְאֵי זוֹ הִיא דָּת יְהוּדִית הוּא מִנְהַג הַצְּנִיעוּת שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן עָבְרָה עַל דָּת יְהוּדִית. יוֹצְאָה לַשּׁוּק אוֹ לְמָבוֹי [ד] מְפֻלָּשׁ וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְאֵין עָלֶיהָ רְדִיד [ה] כְּכָל הַנָּשִׁים. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת. אוֹ שֶׁהָיְתָה טוֹוָה בַּשּׁוּק וּוֶרֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ עַל פַּדַּחְתָּהּ אוֹ עַל לְחָיֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשׂוֹת הָעַכּוּ''ם הַפְּרוּצוֹת. אוֹ שֶׁטּוֹוָה בַּשּׁוּק וּמַרְאֵית זְרוֹעוֹתֶיהָ לִבְנֵי אָדָם. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת עִם הַבַּחוּרִים. אוֹ שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת הַתַּשְׁמִישׁ בְּקוֹל רָם מִבַּעְלָהּ עַד שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ שׁוֹמְעוֹת אוֹתָהּ מְדַבֶּרֶת עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְקַלֶּלֶת אֲבִי בַּעְלָהּ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ:

מגיד משנה ואלו הן הדברים וכו'. במשנה הנזכרת ובגמרא שם ובהלכות נתבארו כל אלו שהזכיר רבינו ופירושו בהם מבואר. ומ''ש או למבוי מפולש. כן נראה מן הירושלמי:

כסף משנה או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה. כך היא הגירסא הנכונה: או שהיתה מקללת וכו'. שם (דף ע"ב:) אמתני' דקתני מקללת יולדיו בפניו א''ר יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו וכו' אמר רבא דאמרה ליה ליכלי' אריה לסבא באפי בריה. ומפרש רבינו דרב יהודה ורבא פליגי דלרב יהודה אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא:

יג עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר תָּמִיד בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ מִשּׁוּם צְנִיעוּת. וְאִם לֹא חָגְרָה אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה וְלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ. וְכֵן אִם יָצְתָה בְּרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ מֵחָצֵר לְחָצֵר בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי הוֹאִיל וּשְׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דָּת:

מגיד משנה עזרא תיקן להם וכו'. תקנת עזרא מפורשת בבבא קמא פרק מרובה (דף פ"ב) ופשוט הוא שאם לא עשתה שאינה קרויה עוברת על דת יהודית שהרי לא הזכירוה (במשנה): וכן אם יצתה וכו'. בגמרא בפרק המדיר שם (דף ע"ב) x ובירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר ונזכר בהלכות וכתבוהו ג''כ בעל העיטור והרשב''א ז''ל:

כסף משנה עזרא תיקן וכו'. בפרק מרובה (ב"ק דף פ"ב). ומ''ש שאם לא חגרה לא עברה על דת. פשוט הוא מאחר שלא הזכירוה בגמרא:

יד [ו] הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת צְרִיכָה הַתְרָאָה וְעֵדִים וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ. עָבְרָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְיָדַע שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עַל דָּת וְהִתְרָה בָּהּ בְּלֹא עֵדִים וְחָזְרָה וְעָבְרָה הוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר אַחַר הַתְרָאָה עָבְרָה וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא עָבַרְתִּי כְּלָל אוֹ לֹא הִתְרָה בִּי. אִם רָצָה לְהוֹצִיא הֲרֵי זֶה נוֹתֵן כְּתֻבָּה אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁלֹּא עָבְרָה. שֶׁאִם תּוֹדֶה שֶׁעָבְרָה אַחַר הַתְרָאָה זוֹ אֵין לָהּ כְּלוּם:

מגיד משנה העוברת על דת צריכה התראה וכו'. במסכת סוטה פרק ארוסה (דף כ"ה) בעיא דאיפשטא שצריכה התראה והוזכרה בהלכות בפרק המדיר: עברה בינו לבינה וכו'. זה מבואר שמחלוקת האיש והאשה בזה הוא כשאר כל התביעות שבין אדם לחבירו וכיון שהבעל רוצה להפסידה כתובה עליו להביא הראיה ומ''מ בלא ראיה יכול להשביעה. ונ''ל דדוקא כשידוע שעברה על דת אלא שנחלקו אם היה אחרי התראה אם לא או אם היתה שם התראה כלל אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו נראה שאינו יכול להשביעה כיון ששטר כתובתה בידה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכ''ש הוא לדעת רבינו שכתב פי''ד מהלכות מלוה ולוה שהטוען בשטר חוב שטר אמנה או רבית היה בו או אבק רבית שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה אם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת ואף כאן כיון שאין ידוע שעברה הדין כן חייב לפרעה ואח''כ אם רצה לטעון עליה אם תודה תחזיר ואם תכפור תשבע היסת כנ''ל:

טו כֵּיצַד הִיא יוֹצְאָה מִשּׁוּם שֵׁם רַע. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁעָשְׂתָה דָּבָר מְכֹעָר בְּיוֹתֵר שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁהָיְתָה שָׁם עֲבֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדוּת בְּרוּרָה בִּזְנוּת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בֶּחָצֵר לְבַדָּהּ וְרָאוּ רוֹכֵל יוֹצֵא וְנִכְנְסוּ מִיָּד בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ וּמָצְאוּ אוֹתָהּ עוֹמֶדֶת מֵעַל הַמִּטָּה וְהִיא לוֹבֶשֶׁת הַמִּכְנָסַיִם אוֹ חוֹגֶרֶת אֲזוֹרָהּ. אוֹ שֶׁמָּצְאוּ רֹק לַח לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה. אוֹ שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים מִמָּקוֹם אָפֵל. אוֹ מַעֲלִין זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁרָאוּהוּ מְנַשֵּׁק עַל פִּי חֲלוּקָהּ אוֹ שֶׁרָאוּ אוֹתָן מְנַשְּׁקִין זֶה אֶת זֶה אוֹ מְגַפְּפִין זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ זֶה אַחַר זֶה וְהֵגִיפוּ דְּלָתוֹת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אִם [ז] רָצָה הַבַּעַל לְהוֹצִיאָהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְאֵין זוֹ צְרִיכָה הַתְרָאָה:

מגיד משנה כיצד היא יוצאה משום שם רע וכו'. כבר הזכרתי למעלה מ''ש פרק אלמנה ניזונת והיוצאה משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ואלו הדברים שהזכיר רבינו בכאן כולם מפורשים בירושלמי בפרק המדיר וזה דעת הרבה מן המפרשים ז''ל שבדברים אלו אבדה כתובתה:

כסף משנה כיצד היא יוצאה משום ש''ר וכו'. קצת דברים אלו מבוארים בפרק ב' דיבמות (דף כ"ד כ"ה) וקצתם בירושלמי פרק המדיר. ומ''ש שאינה צריכה התראה. פשוט הוא שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה ותו לא שייך התראה:

טז עוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה אוֹ עַל דָּת יְהוּדִית וְכֵן זֹאת שֶׁעָשְׂתָה [ח] דָּבָר מְכֹעָר אֵין כּוֹפִין אֶת הַבַּעַל לְהוֹצִיא אֶלָּא אִם רָצָה לֹא יוֹצִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא אֵין לָהֶן כְּתֻבָּה שֶׁהַכְּתֻבָּה תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְלֹא הִקְפִּידוּ אֶלָּא עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַצְּנוּעוֹת אֲבָל אֵלּוּ הַפְּרוּצוֹת אֵין לָהֶן תַּקָּנָה [זוֹ] אֶלָּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ:

מגיד משנה עוברת על דת משה וכו'. בעוברת על דת משה ויהודית מוסכם הוא מכל המפרשים ז''ל ומתבאר בגמרא בסוטה שם (דף כ"ה) שאם רצה בעל לקיימה מקיימה וכ''כ הרשב''א ז''ל פרק המדיר דאף ע''ג דהתם בסוטה בעו לה ולא איפשטא כיון ששאלו אחר מכן בעל שמחל על קנויו מהו באם תימצי לומר בעוברת על דת רצה לקיים מקיים קא בעי לה וכ''ש שנתבאר שם שקנויו מחול קודם סתירה אבל במי שעשתה דבר מכוער נחלקו בו הגאונים ז''ל ויש מי שסובר ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה) שאם היו שם עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק יומא ופלגא שמוציאין אותה ב''ד מן הבעל ודינו בזה כדין הנטען מאשת איש ונתגרשה וכפי מה שנתבאר פ''ב מהלכות סוטה וזה דעת רב אחא משבחא ורש''י ז''ל אבל בהלכות כתבו שכל מה שהוזכר בגמרא ביבמות לא אמרו אלא מנטען אבל מבעל לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה דהיינו שיראו כמנאפין וכן דעת בעל הלכות גדולות שאין מוציאים מן הבעל בדבר מכוער וזהו דעת רבינו ודבריהם וראיותיהם בזה ארוכים וכבר הסכים רבינו יעקב ז''ל לדעת ההלכות ורבינו וכן דעת העיטור וכ''נ מדברי הרשב''א ז''ל. ומ''ש רבינו שאף ע''פ שאינו מוציאה אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא וכו'. דבר ברור הוא וטעמו עמו:

כסף משנה עוברת על דת וכו' אין כופין הבעל להוציאה. אף על גב דהאי בעיא לא איפשטא כתבו ה''ה והר''ן בשם הרשב''א דאיפשיטא מההוא דבעל שמחל על קינויו. ול''נ דאפשר לומר דאיפשיטא מדאמרינן בפרק ב' דיבמות וב''ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא:

יז מִי שֶׁרָאָה אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנְּתָה אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ אַחַת מִקְּרוֹבוֹתָיו אוֹ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהוּא מַאֲמִינָם [ט] וְסוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה הָאוֹמֵר אִישׁ בֵּין שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ לְדָבָר זֶה שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיא וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית לוֹ שֶׁזִּנְּתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו אִם רָאָה אוֹתָהּ בְּעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל בְּדָבָר אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל:

מגיד משנה מי שראה אשתו וכו'. בקידושין פי' האומר (דף ס"ו) איבעיא להו אשתו זנתה בעד אחד [ושותק מהו וכו'] אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואמרו שם דחד סמיא דהוה [מסדר מתנייתא] קמיה דמר שמואל וכו' וא''ל [חד גברא] אשתו זנתה ואמר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק ופירש רבא דה''ק שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא אינו צריך להוציאה. ובהלכות כתבו הא דרבא ואמרו וה''מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחוייב לאפוקה ויהיב לה כתובתה ע''כ וזהו דעת רבינו. ומ''ש לפיכך משביעה בנקיטת חפץ וכו'. לא נתברר לי טעמו ומצאתי בעיטור כתוב כן בשם הרב אבן מיגא''ש ז''ל ובודאי אם יש שם עד אחד מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אע''פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר והם ז''ל דנין אותן כדין הנשבעין ונוטלין ולא ידעתי מאין זה וג''כ לא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ואולי מפני שמצינו שבזמן הבית היה יכול להשקותה ולהשביעה על חשש זנות וע''י קנוי וסתירה וכבר השיג עליו בכל זה הרמ''ך ז''ל ודברי רבינו צריכים תלמוד:

כסף משנה מי שראה אשתו וכו' לפיכך משביעה בנקיטת חפץ. כתב הרב המגיד לא נתברר לי טעמו וכו' ובודאי אם יש שם עד אחד מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אף על פי שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר וכבר השיג עליו הרמ''ך עכ''ל. ואני תמה עליו דאיפכא ממש הוי דכשהוא עצמו ראה שזינתה היא מוציאה שטר כתובה והוא טוען פרעתיך ודאי אם תרצה להפרע אומר לה תשבעי לי שלא פרעתיך שצריך לישבע בנקיטת חפץ שלא פרעו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ"א) ונתבאר בדברי רבינו פרק י''ד מהלכות מלוה אבל כשהוא לא ידע שזינתה אלא על פי עד אחד הוי כאומר שמא פרעתיך שאין בעל השטר צריך לישבע והא דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פ"ו) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה אבל אם לא ראה הוא בעצמו אף על פי שהוא טוען כן על פי עד אחד אינו משביעה וכדמסיים בה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה כך היא הגירסא הנכונה וכך הוא בטור. ודייק רבינו לכתוב משביעה ולא כתב צריכה לישבע מפני שהטוען על שטר חוב פרעתיו אומרים לו זיל שלם ואם טען ישבע לי שלא פרעתיו אז אומרים לו שישבע כדאיתא בפרק שבועת הדיינין וכתבו רבינו בפרק י''ד מהלכות מלוה:

יח אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתָּיו בִּרְצוֹנָהּ אֵין מַשְׁגִּיחִין לִדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא [י] עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. אֲבָל אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְאִבְּדָה הַבְּלָאוֹת שֶׁהֲרֵי הוֹדֵית בִּזְנוּת. וְאִם הָיָה מַאֲמִינָהּ וְסוֹמֵךְ דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרֶיהָ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ. וְאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת הָאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְיָעִידוּ [כ] שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ זֹאת בִּפְנֵיהֶם בִּרְצוֹנָהּ וְאַחַר כָּךְ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא:

מגיד משנה אמרה לו אשתו וכו'. במשנה בפרק אחרון דנדרים (דף צ':) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה [אלא] האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ודקדקו בגמרא (דף צ"א) למשנה ראשונה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל [ואמרה שזינתה] אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס וכו' והעמידוה באשת כהן ושאמרה שנאנסה. ומסוגיא זו יש ראיה למ''ש רבינו בכאן שהיא מפסדת כתובתה בהודאתה ואע''ג דקי''ל כמשנה אחרונה מ''מ לענין ממון הודאתה שזינתה ברצון כמאה עדים. ומ''ש שאם הוא מאמינה שחייב להוציאה. נלמד מההוא דשמואל דלעיל וכ''כ הרשב''א ז''ל וזה לשונו כתבו בתוספות דאשת ישראל שאמרה לבעלה טמאה אני לך ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסירא ליה לעולם ואפי' אם תחזור ואמרה דבאונס הוא ע''כ: ואין ב''ד כופין וכו'. כבר נתבאר זה למעלה במה שכתבתי מן ההלכות:

יט הָאִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יג) 'וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה' הָא נִתְפָּשָׂה מֻתֶּרֶת. בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ [ל] עַכּוּ''ם בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ יִשְׂרָאֵל. וְכָל שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפָהּ בְּרָצוֹן וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָנִיחוּ לוֹ שֶׁאִלְמָלֵי לֹא אָנַס אוֹתִי הָיִיתִי שׂוֹכַרְתּוֹ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהַיֵּצֶר לְבָשָׁהּ וּמִתְּחִלָּה [הָיְתָה] בְּאֹנֶס:

מגיד משנה האשה שזינתה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק נערה שנתפתתה (דף נ"א:): וכל שתחלת וכו'. מימרא דרבא שם קרוב ללשון רבינו ותניא כוותיה:

כסף משנה האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה וכו'. בסוף פרק ארבעה אחים (יבמות דף ל"ג:) שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה וכו' מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן פי' ואח''כ מחזירים אותם. ומ''ש או באונס. ברייתא בס''פ נערה שנתפתתה:

כ נָשִׁים שֶׁגָּנְבוּ אוֹתָן לִסְטִים הֲרֵי הֵן כִּשְׁבֻיּוֹת שֶׁהֵן אֲנוּסוֹת וּמֻתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְאִם הֱנִיחוּם וְהָלְכוּ לַלִּסְטִים מֵעַצְמָן הֲרֵי אֵלּוּ בְּרָצוֹן וַאֲסוּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְדִין הַשּׁוֹגֶגֶת וְדִין הַנֶּאֱנֶסֶת אֶחָד הוּא שֶׁהַשְּׁגָגָה צַד אֹנֶס יֵשׁ בָּהּ:

מגיד משנה נשים שגנבו וכו'. שם אמר ר''י הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו וא''ל רבנן לר''י והא קא [חזינן] דממטיאן להו נהמא מחמת יראה [קא עבדן] והא קא חזינן דמשלחן להו גירי מחמת יראה [הוא] ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן. ושם בגמ' אמרו עוד ת''ר שבויי מלכות הרי הן כשבויין גנובי x ליסטות אינם כשבויין והתניא איפכא ותירצו מלכות אמלכות לא קשיא הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר ליסטות אליסטות לא קשיא הא בבן נצר הא בליסטים דעלמא ורבו בזה הפירושין ורבינו לא הזכיר מזה כלום אלא הא דר''י ודי בכך. וכתבו המפרשים ז''ל שכל שהיא אסורה לבעל מחמת מעשה כגון זו שכתב רבינו אם הניחום והלכו לליסטים מעצמן שאין הבעל חייב לפדותן ודבר ברור הוא והוכיחו כן מן התוספתא ואע''פ שבתחלה באת ביד לסטים זה באונס: ודין השוגגת וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות:

כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁשָּׁגְגָה אוֹ שֶׁנֶּאֶנְסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית זוֹנָה מִכָּל מָקוֹם וְהוּא אָסוּר בְּזוֹנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:

מגיד משנה במה ד''א כשהיה וכו'. שם בפרק נערה שנתפתתה ברייתא ומבואר בהרבה מקומות:

כב אֶחָד אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת וְלֹא הִפְסִידָה מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם. וְכוֹפִין אֶת הַכֹּהֵן לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּלְגָרְשָׁהּ:

מגיד משנה אחד אשת ישראל וכו'. זה מפורש בגמ' (דף צ"א) פרק אחרון דנדרים:

כג אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ נֶאֱנַסְתִּי אוֹ שָׁגַגְתִּי וְנִבְעַלְתִּי לְאַחֵר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. וְאִם הָיְתָה נֶאֱמֶנֶת לוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל דְּבָרָיו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

מגיד משנה אשת כהן שאמרה וכו'. זו היא משנה אחרונה (שם דף צ') שהזכרתי למעלה חזרו לומר שלא תהא אשה וכו'. ומ''ש ואם היתה נאמנת לו וכו'. כבר נתבאר למעלה באשת ישראל וה''ה לאשת כהן שאונס באשת כהן כרצון באשת ישראל:

כד הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְנִכְנְסָה עִמּוֹ לְסֵתֶר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ עַד שֶׁיַּשְׁקֶנָּה מֵי הַמָּרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סוֹטָה. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָצְאוּ דָּבָר מְכֹעָר. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר יוֹתֵר מְכֹעָר מִזֶּה. וְהַיּוֹם שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה נֶאֶסְרָה עָלָיו אִסּוּר עוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ הָרָעִים גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר:

מגיד משנה האומר לאשתו וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם בראש מסכת סוטה (דף ב'). ומ''ש ואם מת קודם שישקנה וכו'. מחלוקת ב''ש וב''ה שם פרק ארוסה (דף כ"ד) וידוע שהלכה כב''ה שאמרו שאינה נוטלת כתובה. ומ''ש והיום שאין שם מי סוטה וכו'. מתבאר שם פרק ראשון וכמו שאכתוב בסמוך:

כה אָמַר לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה. וְחַיָּב לְהוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית שֶׁנִּסְתְּרָה אַחַר שֶׁהִתְרָה בָּהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וּלְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ עַל זֶה וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה:

מגיד משנה אמר לה בינו לבינה כו'. שם בפרק ראשון (דף ב':) אמר רבי חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קי''ל כרבי יוסי בר (רבי) יהודה דאמר קנוי ע''פ עצמו xx ומתסרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסר לה עילויה איסורא דלעולם וסובר רבינו שכל שמעשיה גורמים לה ליאסר תצא בלא כתובה ודבר ברור הוא. ומה שכתב שהוא אינו נאמן להפסידה כתובתה. גם זה פשוט אבל מה שכתב שהוא משביעה על זה כבר כתבתי למעלה בכיוצא בזה בדין השבועה:

כסף משנה אמר לה בינו לבינה וכו' ה''ז אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. יש לתמוה דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה אא''כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפסק רבינו בפ''א מהלכות סוטה. ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא דאמר לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דילמא קי''ל כר' יוסי בר יהודה דאמר קינוי ע''פ עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן