הלכות אישות - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אישות - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה שֶׁנִּתְאַלְמִנָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה. אִם מִן הָאֵרוּסִין נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. וְאִם מִן הַנִּשּׂוּאִין כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה. שֶׁמִּשֶּׁנִּשֵּׂאת הֲרֵי הִיא כִּבְעוּלָה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה מְשֻׁחְרֶרֶת אוֹ גִּיֹּרֶת אוֹ שְׁבוּיָה אִם נִשְׁתַּחְרְרָה הַשִּׁפְחָה וְנִתְגַּיְּרָה הַכּוּתִית וְנִפְדֵית הַשְּׁבוּיָה וְהֵן פְּחוּתוֹת מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. וְאִם הָיוּ בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה כְּתֻבָּתָן מֵאָה:

מגיד משנה הנושא את הבתולה וכו'. משנה פרקא קמא (דף י':): וכן הנושא בתולה משוחררת וכו'. משניות שם:

ב וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים לְאֵלּוּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּתוּלוֹת. הוֹאִיל וְחֶזְקַת הַנְּשׂוּאָה שֶׁתִּבָּעֵל וְחֶזְקַת הַשִּׁפְחָה וְהַכּוּתִית וְהַשְּׁבוּיָה שֶׁתִּבָּעֵל תִּקְּנוּ לְאֵלּוּ מֵאָה בֵּין נִבְעֲלוּ בֵּין לֹא נִבְעֲלוּ וַהֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת לְכָל דָּבָר:

ג מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת עַל מְנָת שֶׁהִיא בְּתוּלָה שְׁלֵמָה וְנִמְצֵאת מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ [א] מֵאָה. קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה שֶׁנִּבְעֲלָה אֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ אָדָם גָּדוֹל כְּתֻבָּתָהּ [ב] מָאתַיִם, סוֹפָהּ שֶׁתַּחֲזֹר בְּתוּלָה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. וְכֵן גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּאִלּוּ לֹא נִבְעֲלָה כְּלָל. שֶׁבִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ בִּיאָה, פָּחוֹת מִזֶּה אֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה:

מגיד משנה מוכת עץ כתובתה מנה וכו'. מחלוקת בגמרא (שם י"א:) ובשלא הכיר בה. ופסקו בהלכות כרבא דאמר אפילו לא הכיר בה ונשאת ע''מ שהיא בתולה יש לה מנה: קטנה מבת ג' שנים ויום אחד וכו'. משנה שם: וכן גדולה שבא עליה קטן וכו'. משנה שם ונחלקו בפירושה רב ושמואל ופסק רבינו כשמואל דקי''ל כוותיה בדיני:

ד בְּתוּלָה שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ אַיְלוֹנִית כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. אֲבָל הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה לֹא תִּקְּנוּ לָהֶן כְּתֻבָּה. הַשּׁוֹטָה לֹא תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּלָל. וְהַחֵרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ נִשּׂוּאִין מִדִּבְרֵיהֶם לֹא תִּקְּנוּ לָהּ כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלָּשֵׂאת אוֹתָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה כָּךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם כָּנַס הַחֵרֶשֶׁת וְנִתְפַּקְּחָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּתְנַאי כְּתֻבָּה וּכְתֻבָּתָהּ מֵאָה:

מגיד משנה בתולה שהיא בוגרת או סומא וכו'. בוגרת מבואר שם. וסומא מתבאר פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ו) בברייתא. ואילונית ר''ל בשהכיר בה דאם לא הכיר בה הרי הוא מקח טעות כמו שיתבאר פרק כ''ד ודין האילונית מפורש בהרבה מקומות ומהם פרק אלמנה ניזונת (דף ק':): אבל החרשת והשוטה וכו'. זה מבואר בגמרא ביבמות פרק חרש (דף קי"ג) ושם נתבארו פרטי בבא זו: וכשם שאין לה כתובה וכו'. זה פשוט שכיון שאין לה נישואין מן התורה וחכמים תיקנו לה נישואין שלא בכתובה אף תנאי כתובה אין לה: ואם כנס החרשת וכו'. פירוש דברי רבינו הם ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ויש לה כתובה מנה ולמד זה ממה שאמרו שם חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אע''פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להן עליהן כלום רצו לקיימן יש להם כתובה מנה. וכתב רבינו שהוא הדין לפקח שנשאה חרשת ונתפקחה שיש לה כתובה מנה ודבר ברור הוא שאיך תהיה היא בת דעת ותשב עם בעלה פקח בלא כתובה. ולא הזכיר רבינו דין פקח שנשא שוטה ונשתפת לפי שהשוטה אין לה נישואין כלל. ופשוט הוא שאם רוצה לקיימה אחר שנשתפת שצריך לקדשה ולכתוב לה כתובה:

לחם משנה אבל החרשת והשוטה לא תיקנו לה כתובה. כך אמרו בפרק חרש (דף קי"ג) וקשה דבפרק אלו נערות (דף ל"ו) אמרינן ודקארי לה מאי קארי לה משום דאית ליה למירמא אחריתי עילויה החרשת והשוטה והבוגרת וכו' אין להם טענת בתולים ותירץ הא ר''ג והא ר' יהושע משמע מאותה סוגיא דלכ''ע יש לה כתובה לחרשת ולשוטה דטענת בתולים לא הוי אלא להפסידה כתובתה דומיא דפלוגתא דר''ג ור' יהושע דמדמה ליה בגמרא דלא איירי אלא לענין ממונא. ואם נאמר דאיירי בדכתב לה כתובה אינו נראה ודאי דכיון דכתב לה הכי הוי מתנה ולית ליה טענת בתולים כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה דכ''כ רבינו למטה דכל מאי דלא תקינו כתובה אין לה טענת בתולים וצריך עיון:

ה נָשָׂא חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְכָתַב לָהֶן מֵאָה מָנֶה כְּתֻבָּתָן קַיֶּמֶת מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לְהַזִּיק נְכָסָיו:

מגיד משנה נשא חרשת או שוטה וכו'. ברייתא שם קרוב ללשון רבינו:

ו חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים פִּקְחוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה אֵין לִנְשֵׁיהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם. רָצוּ לְקַיְּמָן אַחַר שֶׁהִבְרִיאוּ יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה וּכְתֻבָּתָן מֵאָה. וְאִם בֵּית דִּין הֵם שֶׁהִשִּׂיאוּ הַחֵרֵשׁ וְכָתְבוּ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ עַל נְכָסָיו נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶּׁכָּתְבוּ לָהּ בֵּית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה אֵין בֵּית דִּין מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין תַּקָּנַת חֲכָמִים עוֹמֶדֶת בּוֹ לֹא תִּקְּנוּ לוֹ נִשּׂוּאִין. וְכֵן הַקָּטָן לֹא תִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים נִשּׂוּאִין הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָבוֹא לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ נִשּׂוּאִין לִקְטַנָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וְאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הַקָּטָן עַד שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְיוֹדְעִים שֶׁהֵבִיא סִימָנִין:

מגיד משנה חרש או שוטה וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך: ואם ב''ד הם שהשיאו וכו'. כן נזכר בהלכות ממה שאמרו שם ההוא חרש דהוה בשיבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ד' מאה זוזי בנכסיה אמר רבא מאן חכים [למעבד הכי] כרב מלכיו דגברא רבה הוא קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי: אבל השוטה וכו'. שם (קי"ב:) מבואר בסוגיא הדין. והטעם כמו שהזכיר רבינו שאין הנישואין מתקיימין בשוטת או שוטה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ולא הות קיימא בהו תקנתא דרבנן: וכן קטן וכו'. שם מבואר בגמרא הדין והטעם: ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה ואע''פ וכו'. שם הדין והטעם:

ז קָטָן אֲפִלּוּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם הִגְדִּיל וְקִיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל יֵשׁ לָהּ עִקַּר [ג] כְּתֻבָּה. וְכֵן גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ:

מגיד משנה קטן אפי' בן ט' וכו'. בכתובות פ' הכותב (דף צ') משנה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה. וכתב הרשב''א ז''ל כלומר והוא שבעל לאחר שהגדיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי עכ''ל. ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ותניא כוותיה וזהו שכתב רבינו עיקר כתובה: וכן גר וכו'. שם במשנה וכתב רבינו מנה לפי שכבר נתבאר שהגיורת שנתגיירה יתירה על בת ג' שנים ויום אחד ונשאת אח''כ אין לה אלא מנה וכ''ש זו:

לחם משנה קטן אפילו בן ט' שנים ויום א' שנשא אשה אין לה כתובה מאתים. בס''פ הכותב (דף צ') משנה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה ע''כ ומפרש רבינו גבי גר שכתובתה מנה וגבי קטן נראה שסובר שכתובתה מאתים כדמעיקרא. וקשה אי בתר מעיקרא אזלינן אפילו גבי גר נמי ואי בתר השתא אזלינן אפילו גבי קטן נמי הא אחר שהגדיל בעולה היא. וי''ל דלעולם בתר מעיקרא אזלינן וגבי גר שאני דאפילו אזלינן בתר מעיקרא לאו בתולה היא דהתם קודם שנתגיירה חשובה זונה ולכך כתובתה מנה. וא''ת לרבינו מאי אשמעינן גבי גר מתניתין דקאמר שע''מ כן קיימה פשיטא דיש לה כתובה דאפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה וכדהקשו שם בתוס' והם תירצו לזאת הקושיא דקמ''ל מתניתין גבי גר וקטן דכתובתה מאתים כדמעיקרא. ולרבינו דס''ל גבי גר דכתובתה מנה קשה מאי אשמעינן גבי גר והיכי קאמר שע''מ כן קיימה והרי אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה. וי''ל דאשמעינן דאע''ג דלא כתב לה עתה כתובה ולא עשו נישואין מחדש גובה מנה ולא אמרינן כיון דעתה לא עשו נישואין אין לה כתובה דהכתובה הראשונה אינה כלום קמ''ל דיש לה מנה ועל סמך הראשונה קיימה:

ח כָּל בְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם יֵשׁ לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְכָל שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מֵאָה אוֹ שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְהַמִּתְיַחֵד עִם אֲרוּסָתוֹ קֹדֶם נִשּׂוּאִין אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים:

מגיד משנה כל בתולה שכתובתה מאתים וכו'. משנה פ''ק (דף י') ופי' יש לה טענת בתולים ואין לה כלום. וכן מתבאר בדברי רבינו בביאור בסוף פ' זה וכן העלו בהלכות: וכל שכתובתה מנה. שם במשנה מבואר שבתולה מן הנישואין x אין לה טענת בתולים. וממה שאמרו בגמ' (דף י"ב) ניחוש שמא תחתיו זנתה ה''ק שמא אם יבואו לב''ד יבואו עדים ויעידו. והרבה פירושי' נאמרו בו ולא נזכרה הסוגיא ההיא בהלכות אלא המשנה כפשטה והן הן דברי רבינו ועיקר. וכתב רבינו או שלא תקנו לה חכמים כתובה ופשוט הוא שאין טענת בתולים אלא להפסידה ממה שהוא תנאי ב''ד:

לחם משנה וכל שכתובתה מאה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים וכו'. כתב ה''ה שם במשנה מבואר וכו' ומ''ש בגמרא ניחוש וכו' שמא אם יבאו לב''ד וכו'. נראה לכאורה לומר דהוקשה לו הסוגיא דניחוש שמא תחתיו זנתה וא''כ אמאי כתב רבינו סתם דכתובתה מאתים דהא בגמרא בפרק בתולה נשאת אמרו שם ואיכא דמתני לה אמתניתין בתולה אלמנה וכו' ומכח הך קושיא הוצרכו להעמידה שקדש ובעל לאלתר. ולזה נראה שתירץ דהכי קאמר שמא אם יבאו לבית דין וכו' והיינו כפירש''י ז''ל כלומר דאמאי אמרו שאין לו טענת בתולים ואין אתה מצריכה לבא לב''ד היה לנו להצריכה לבא לב''ד שיערער שמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר ואם כוונתו זאת קשה טובא דלא תירץ מה שהקשה דעדיין קשה אמאי כתב רבינו סתם אין לו טענת בתולים היה לנו להצריכה לבא לערער בבית דין והקושיא שהקשו על מתניתין יש להקשות על דברי רבינו שהם דברי המשנה דהא בגמרא לא מצו לתרוצי הך קושיא אלא בשקידש ובעל לאלתר וכו'. ועוד קשה דכיון דאח''כ כתב שהסוגיא זו לא הובא בהלכות למה הוצרך לישבה דמדהוצרך לישבה מתחילה משמע דהא עיקר ואח''כ כתב דדעת הלכות ורבינו שאינה עיקר ודבריו מתמיהין. ועוד קשה למה אינה עיקר ואיך דחו הך סוגיא מהלכה בלי טעם וראיה. מיהו לזה נראה לתרץ דהם סוברים דמה שהקשו בגמרא וניחוש שמא תחתיו זנתה הוא לדעת רבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה משום דס''ל דאיכא עדים שלא נבעלה ובחזקת בתולה כנסה ודאי ולכך הקשו כיון דודאי משוית לה בעולה ניחוש שמא תחתיו זנתה אבל לרב אשי דאמר דכיון דנכנסה לחופה לאו בתולה מיקרי ולא אמרינן ניחוש שמא תחתיו וכו' אלא דאמרינן דנבעלה מראשון ולית לן לאוסרה כיון דנכנסה לחופה עם הראשון וכיון דהך קושיא לא הוי אלא לרבה הוי דלא כהלכתא דלית הלכתא כרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה וכו' ולכך דחאוה מהלכה ולשאר הקושיות צריך עיון:

ט וּמַה הִיא טַעֲנַת בְּתוּלִים. זֶה שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהִיא בְּתוּלָה וְטוֹעֵן וְאוֹמֵר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה. וּשְׁנֵי סִימָנִין הֵן לִבְתוּלָה. הָאֶחָד דָּמִים שֶׁשׁוֹתְתִין מִמֶּנָּה בְּסוֹף בִּיאָה רִאשׁוֹנָה. וְהַשֵּׁנִי הַדֹּחַק שֶׁיִּמָּצֵא בָּהּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ:

מגיד משנה ושני סימנין הן לבתולה וכו'. שם (דף ט') ופ' אלו נערות (דף ל"ו):

י הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וְטָעַן וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה. שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ אִם אָמְרָה אֱמֶת הוּא לֹא מְצָאַנִי בְּתוּלָה מִפְּנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי וְהִכַּנִי [ד] עֵץ אוֹ קַרְקַע וְהָלְכוּ בְּתוּלַי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתַחֲזֹר כְּתֻבָּתָהּ לְמָנֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹעֵן אוֹמֵר שֶׁמָּא אִישׁ בָּא עָלַיִךְ וְאֵין לָךְ כְּלוּם אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּטַעֲנָתוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ אִישׁ שֶׁאֵין הַדָּבָר וַדַּאי לוֹ:

מגיד משנה הנושא את הבתולה וכו'. במשנה (כתובות דף י"ג) הוא מחלוקת תנאים והלכה כר''ג ורבי אלעזר שאמרו כן וכבר נתבאר שכתובת מוכת עץ מנה. ומ''ש ויש לו להחרים וכו'. רוצה לומר שאין כאן חיוב שבועה לה כיון שהוא אינו טוען טענת ברי אבל יש כאן חרם סתם מתקנת הגאונים ז''ל:

יא אָמְרָה הִיא אֱמֶת אָמַר שֶׁלֹּא מְצָאַנִי בְּתוּלָה וְאִישׁ בָּא עָלַי בְּאֹנֶס אַחַר שֶׁנִּתְאָרַסְתִּי לוֹ. הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וּכְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר שֶׁמָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ נֶאֱנַסְתְּ וּמִקָּחִי מִקַּח טָעוּת אוֹ אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיךְ נִבְעַלְתְּ בִּרְצוֹנֵךְ. הֲרֵי זֶה מַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר כְּדֵי לְחַיְּבֵנִי מָמוֹן שֶׁאֵינִי חַיָּב בּוֹ:

מגיד משנה אמרה היא אמת וכו'. גם זה במשנה (שם י"ב) ר''א וכן רבן גמליאל וכן נפסקה הלכ' והחרם הוא מתקנת הגאונים ז''ל:

יב טָעַן וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא בָּא עָלַי וַעֲדַיִן אֲנִי בְּתוּלָה. בּוֹדְקִין אוֹתָהּ אוֹ חוֹזֵר וּבוֹעֵל בִּפְנֵי עֵדִים. אָמְרָה בָּא עָלַי וּבְתוּלָה מְצָאַנִי כְּכָל הַבְּתוּלוֹת וְשֶׁקֶר הוּא טוֹעֵן. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ מֶה הָיָה הַדָּבָר עַד שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה. אִם אָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי לָהּ דָּם בּוֹדְקִין בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁמָּא אֵין לָהֶם דָּם כְּלָל לֹא דַּם [ה] נִדָּה וְלֹא דַּם בְּתוּלִים אִם נִמְצְאוּ כֻּלָּן כֵּן הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ. לֹא נִמְצְאוּ בְּנוֹת מִשְׁפַּחְתָּהּ כֵּן בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁמָּא חלִי גָּדוֹל יֵשׁ בָּהּ שֶׁיָּבַשׁ לַחְלוּחִית הָאֵיבָרִים אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְעַנֵּית בָּרָעָב. מַרְטִיבִין אוֹתָהּ וּמַאֲכִילִין [ו] אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא וְתִבָּעֵל שֵׁנִית וְנִרְאֶה אִם תּוֹצִיא דָּם אִם לָאו. וְאִם אֵין שָׁם חלִי וְלֹא רָעָב וְלֹא כַּיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא דֹּחַק בְּעֵת תַּשְׁמִישׁ הוֹאִיל וְלֹא יָצָא דָּם אֵין כָּאן בְּתוּלִים. שֶׁכָּל בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ דָּם בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת אֶלָּא מִפְּנֵי הַחלִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי דֹּחַק אֶלָּא פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי שׁוֹאֲלִין עַל שְׁנוֹתֶיהָ שֶׁמָּא בּוֹגֶרֶת הִיא שֶׁרֹב הַבּוֹגְרוֹת אֵין לָהֶן דֹּחַק שֶׁמַּרְגִּישִׁין בּוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי גָּדְלָה וְנִתְרַפּוּ אֵיבָרֶיהָ וְכָלוּ בְּתוּלֶיהָ. וְאִם לֹא בָּגְרָה עֲדַיִן אוֹמְרִין לוֹ שֶׁמָּא הִטֵּיתָה אוֹ בָּעַלְתָּ בְּנַחַת וּלְפִיכָךְ לֹא הִרְגַּשְׁתָּ בַּדֹּחַק. אִם אָמַר לֹא כִּי אֶלָּא וַדַּאי פֶּתַח פָּתוּחַ הָיָה הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים לְכָל בְּתוּלָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בְּרִיאָה בֵּין חוֹלָה שֶׁכָּל נַעֲרָה בְּתוּלָה פִּתְחָהּ סָתוּם הוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא הַדָּם הוֹאִיל וּמָצָא פֶּתַח פָּתוּחַ אֵין כָּאן בְּתוּלִים:

מגיד משנה טען ואמר וכו'. שם (י' ע"ב) ההוא דאמר בעלתי ולא מצאתי דם אמרה היא עדיין בתולה אני ואמרו שם דרבן גמליאל בדקה ושם ביארו כיצד בדקה שהושיבה על פי חבית של יין ולא היה ריחה נודף והכיר שעדיין היתה בתולה. ורבינו לא כתב בדיקה זו בביאור משום דלאו דוקא זו דהוא הדין לאחרת. ומה שכתב או חוזר ובועל בפני עדים רוצה לומר שמכינין הסודר בפני עדים ומתיחד עמה בפניהם אבל לבעול ממש בפניהם אסור שאסור לבעול בפני כל בריה כנזכר פ' י''ד: אמרה בא עלי וכו'. שם מעשה שר''ג בדק בקרובותיה ומצא שלא היה להן דמים ואמר לו זכה במקחך: לא נמצאו בנות משפחתה כן וכו'. שם מעשה שהיתה יבשה מחמת רעב והאכילה רבי והשקה וחזר ובעל ומצא דם. וכתב רבינו דהוא הדין מחמת חולי ופשוט הוא: ואם אין שם חולי וכו'. זה מתבאר שם באלו נערות (שם ל"ו) שהטוען טענת דמים אינו צריך טענת פתח פתוח ובאחת מהן בלבד היא טענת בתולים: ואם אמר מפני שלא מצאתי דוחק וכו'. בפרק אלו נערות (שם ע"א וע"ב) והבוגרת אין לה טענת בתולים והקשו והא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון ותירצו אי דקא טעין טענת דמים ה''נ הב''ע דקטעין טענת פתח פתוח זו היא גירסת רבינו והרבה מן המפרשים ז''ל. ויש שם גירסא אחרת הפך מזו והיא גירסת מקצת הגאונים אי דקטעין טענת פתח פתוח ה''נ הב''ע דקטעין טענת דמים והעלה הרמב''ן ז''ל כגירסת רבינו מכח הירושלמי שאמר פ''ק בוגרת כחבית פתוחה: ואם לא בגרה עדיין וכו'. פ''ק (דף י') מעשה שם דר''ג אמר לההוא דהוה טעין טענת פתח פתוח שמא הטית ואיכא דאמרי שמא במזיד הטית וקא עקרת לדשא ועברא ר''ל x שלא בעל בנחת: אם אמר לא כי וכו'. מבואר שם. ומ''ש בין בריאה בין חולה ר''ל שאין חילוק בין בריאה בין חולה אלא בטענת דמים אבל לא בטענת פתח פתוח ודבר ברור הוא. וכתב רבינו ואף על פי שיצא דם הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן בתולים. ואין כן דעת הרבה מן המפרשים אלא כל שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח ומה שאמרו בגמרא בפתח פתוח שנאמן להפסידה כתובתה דוקא בשנאבדה המפה או כיוצא בזה אבל בידוע שמצא דם לא וזה נראה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל:

לחם משנה ואם לא בגרה עדיין אומרין לו שמא הטית או בעלת בנחת. הטור הביא בלשון הרמב''ם וכתב או לא בעלת בנחת והוא וכו' וכן נראה שהיה גורס כדבריו הרב המגיד ז''ל. והוא מפרש מאי דאמר בגמרא (דף י') איכא דאמרי הכי אמר לה שמא במזיד הטית כלומר שמא הטה בכח ללישנא קמא אמר בעל בנחת והטה והשתא אמר שבעל בכח ולכך לא הרגיש. וז''א במזיד הטית כלומר שמא כיון שהיה הדבר במזיד ובכח עשית הטייה ולא הרגשת ועקרת לדשא ועברא. אבל בספרים דידן כתוב בדברי רבינו בעלת בנחת וכן הביאו הר''ן דבריו בפירוש ההלכות. ואולי יש לומר בדוחק וליישב הגירסא הטית דכתב רבינו הוא במזיד הטית כלומר בכוונה ומ''ש בעלת בנחת הוא כלישנא קמא דשמא הטית ויהיה לפי פירוש התוספות כך שמא הטית ומפני שהיה בנחת לא הרגשת והוא דוחק ועיקר הגירסא כדכתיבנא. והטור בא''ה הביא דין האמור בברייתא דבראשונה מעמידין וכו' כל שלא נהג וכו' וכתב דבמקום דנוהגים להעמיד עדים ולא העמיד אינו יכול לטעון ורבינו לא כתבו משום דאפשר דס''ל כדכתב הרא''ש בשם הרא''מ דהך לית ליה חזקה אין אדם טורח וכו' ואנן דקי''ל דחזקה הוי הך דלא כהלכתא:

יג [ז] יֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁהַבּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ טַעֲנַת דָּמִים וְיֵשׁ לָהּ טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ. וְאֵין דֶּרֶךְ הַגְּמָרָא מַרְאָה דָּבָר זֶה וְטָעוּת הָיָה בַּנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּהֶם. וּכְבָר בָּדַקְתִּי עַל סְפָרִים רַבִּים וְקַדְמוֹנִים וּמָצָאתִי שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין לְבוֹגֶרֶת אֶלָּא טַעֲנַת דָּמִים בִּלְבַד:

מגיד משנה יש גאונים שהורו שהבוגרת וכו'. כבר כתבתי למעלה הגירסא שהיתה להם ועל פי אותה גירסא הורו כן:

יד חֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ עִקַּר כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה וְהֵם [ח] הִתְקִינוּ וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַטּוֹעֵן טַעֲנַת בְּתוּלִים וְהָאִשָּׁה מַכְחֶשֶׁת אוֹתוֹ נֶאֱמָן וְעָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִישׁ. שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֻדָּה וּמַפְסִידָהּ וְהוֹפֵךְ שִׂמְחָתוֹ אֵבֶל:

מגיד משנה חכמים הם שתקנו וכו'. מימרות פירקא קמא ועוד נזכר שם בגמרא שיש צדדין שכשלא מצא בתולים שאסורה עליו שמא זנתה תחתיו ונתבארו בדברי רבינו פי''ח מהלכות איסורי ביאה. ומ''ש רבינו שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כך היא לשון הגמרא שם. וכתב הרשב''א ז''ל משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי דהולכין אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופה [עדיף] עכ''ל:

טו וְעַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים. אִם נִסְתְּרָה מִיָּד. וְאִם לֹא נִסְתְּרָה אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם:

מגיד משנה ועד כמה יש לטעון וכו'. ביבמות פרק ב''ש (דף קי"א:) ברייתא טענת בתולים כל ל' יום דברי ר''מ רבי יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה אפילו לאחר כמה שנים וקי''ל כר' יוסי:

טז הוֹרוּ כָּל [ט] הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהוּא נֶאֱמָן אִם הִכְחִישָׁתוֹ אִשְׁתּוֹ. לְהַפְסִידָהּ עִקַּר הַכְּתֻבָּה. אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהָיְתָה בְּעוּלָה אוֹ שֶׁהוֹדְתָה לוֹ שֶׁהִיא בְּעוּלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְהִטְעַתּוּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה הַתּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא מְצָאָהּ בְּתוּלָה וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֵדָּה וּמַפְסִידָהּ. וְיֵשׁ לָהּ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטָּעַן עָלֶיהָ שֶׁקֶר:

מגיד משנה הורו כל הגאונים וכו'. זו סברא כתבוה הגאונים ז''ל ונזכרה בהלכות שם והטעם מפני שהתוספת אינו מתקנת חכמים שנאמר הם אמרו והם אמרו אלא מרצונו נתחייב לה והרי הוא כשאר חיובין שאין המחויב נאמן בהפקעתן. ויש מי שכתב שאין זה אלא בטוען פתח פתוח שאינה טענה ברורה כל כך אבל בטוען טענה שלא מצא דם נאמן אפילו להפסידה תוספת אע''פ שהיא מכחשת ואומרת מצא ואבד. וזה דעת הרשב''א ז''ל ואין כן דעת רבינו אלא אינה מפסדת תוספת אלא בראיה ברורה וכ''נ. ומ''ש רבינו שיש לו להשביעה בנקיטת חפץ כן כתבו הגאונים וכבר נתבאר פי''ד מהלכות מלוה ולוה שהלוה שטען פרעתיך שטר זה ואמר למלוה השבע לי שלא פרעתיך שאינו גובה אלא בשבועה אלא שאין זה דומה לטענת פרעון משום דשטרא לפרעון קיימא וכבר חילק שם רבינו בין טוען טענת פרעון לטוען שטר אמנה וצ''ע: ומ''ש שהיא אין לה להשביעו. כ''כ הגאונים ז''ל:

כסף משנה הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן וכו' אבל התוספת יש לה. כתב הרי''ף דטעמא דמסתבר הוא והרא''ש כתב איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אע''פ שמרויח בטורח הסעודה פיטור ממאתים של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ''ל. ול''נ דל''ק דהא בגמרא (כתובות דף י') אמרו חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן משמע בהדיא דלא האמינוהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו וא''כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו:

יז הֲרֵי שֶׁרָצָה לְקַיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִפְסִידָה עִקַּר הַכְּתֻבָּה חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ מֵאָה. לְפִי שֶׁאָסוּר לָאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה הרי שרצה לקיימה וכו'. כבר כתבתי שיש צד שאסורה עליו ויתבאר בדברי רבינו פי''ח מהלכות איסורי ביאה. ובדרך שהוא מותר לקיימה כבר נתבאר פ''י מהלכות אלו שאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן