הלכות איסורי מזבח - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות איסורי מזבח - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל הַקָּרְבָּנוֹת תְּמִימִין וּמֻבְחָרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כא) 'תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה:

כסף משנה מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימים וכו'. בסיפרא:

ב וְכָל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוּם לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְלוֹקֶה עַל הֶקְדֵּשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כ) 'כּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְמַקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין אֲפִלּוּ הִקְדִּישׁוֹ לִדְמֵי [נְסָכִים] לוֹקֶה שֶׁבִּזְיוֹן קָדָשִׁים הוּא:

כסף משנה ומ''ש וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין. בפרק קמא דתמורה (דף ו'). ומה שכתב אפילו הקדישו לדמים לוקה וכו'. שם (דף ז') אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא מילתייהו אפילו מקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי ותניא כוותיה דרבא וכתבו התוספות דה''ה למקדיש לדמי עולה ואיני יודע למה למדוהו בה''ה דהא כל שכן הוא שהרי פירש''י אפילו אקדשיה לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים עכ''ל. ונראה שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפילו הקדישו לדמי נסכים:

ג הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. לְפִיכָךְ הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר עַל בַּעַל מוּם עוֹלָה וְהִקְדִּישׁוֹ שְׁלָמִים אוֹ שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְאִסּוּר אֵינוֹ לוֹקֶה. מִי שֶׁדִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לְהַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ וְהִקְדִּישׁ * הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ לוֹקֶה:

ההראב"ד הרי זה קדוש. א''א טעה בזה כי מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות וה''ג בתמורה עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד בקדשים ואמרינן בגמרא היכי דמי שוגג כמזיד בתמורה אמר חזקיה כסבור מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי פירוש גבי תמורה קדוש והגוזז והעובד בו לוקה אבל גבי קדשים לא לקי לפי שאינו קדוש מפני שהוא הקדש טעות וזה המחבר שדימה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מילקי נמי לקי על שהמיר טעות גדולה טעה שלא מצינו לוקה על השוגג ואומר מותר שוגג קרי ליה ובהלכות תמורה ג''כ טעה בזה:

כסף משנה המתכוין לומר שלמים ואמר עולה וכו' לא אמר כלום. בפרק שלישי דתרומות (משנה ח'). ומה שכתב לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים וכו' אינו לוקה. פשוט הוא: מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח. בפרק שני דתמורה (דף י"ז) תנן עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא וכו' אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. וכתב הראב''ד על דברי רבינו טעה בזה כי מי שדי בדברי רש''י שכתב גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא שוגג כמזיד גבי מה שמותר להקדיש בעל מום למזבח וכו'. ותירוץ השגה זו מבואר קדשים לא לקי דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה עכ''ל. ועל מה שכתב הראב''ד דהוי הקדש טעות יש לדון דלא מיקרי הקדש טעות אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות:

ד הַשּׁוֹחֵט בַּעַל מוּם לְשֵׁם קָרְבָּן לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּבַעֲלֵי מוּמִין (ויקרא כב-כב) 'לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה''. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לַשּׁוֹחֵט. וְכֵן הַזּוֹרֵק דַּם בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כב-כד) 'לֹא תַקְרִיבוּ (אֵלֶּה) לַה'' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לַזּוֹרֵק. וְכֵן הַמַּקְטִיר אֵימוּרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כב) 'וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ' אֵלּוּ הַחֲלָבִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאִם הִקְדִּישׁ בַּעַל מוּם וּשְׁחָטוֹ וְזָרַק דָּמוֹ וְהִקְטִיר אֵימוּרָיו לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקִיּוֹת:

כסף משנה השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה וכו'. וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ו') ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא שומע אני אף קדשי בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' שאין ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ כלומר והוא הדין לשוחט בעל מום שאינו חייב משום בעל מום. ומה שכתב נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וכו' לוקה ד' מלקיות. שם אלא ששם אמרו שעובר משום ה' שמות משום דמני בל תקטירו ב' לאוין בל תקטירו כולו בל תקטירו מקצתו וכתב רבינו בסה''מ שלו (מצוה צ"ד) דאמרינן x בפרק קמא דתמורה (דף ז':) המעלה איברי בעלי מומין על גבי המזבח אמר אביי עובר משום בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מיתיבי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום ה' שמות אלמא לוקין על לאו שבכללות וכו' תיובתא דרבא תיובתא הנה נתבאר לך שזה שאמרו עובר בה' אמנם הוא עם סברתו שסובר שלוקין על לאו שבכללות ולכן ימנה הלאו שכולל כולם ומקצתם בשני שמות וזה הוא המפורסם מדעת אביי בכל מקום ולדעת רבא שאמר אין לוקין על לאו שבכללות אמנם יתחייב מלקות אחת וכו' ויהיו כולם ארבעה לאוין לבד עכ''ל. ומשום דקי''ל בעלמא דהלכה כרבא לגבי אביי הילכך לא חיישינן לההיא ברייתא דסברה דלוקין על לאו שבכללות ויש לתמוה דכיון דאיתותב רבא מברייתא היכי אפשר דנקטינן כוותיה כיון דלא אשכחן תנא דפליג אהאי ברייתא וי''ל דכיון דלא מני גמרא הא עם יע''ל קג''ם דהלכה כאביי משמע דקים ליה לגמרא דהלכה כרבא בהא ולא קי''ל כההיא ברייתא ואיכא תנא דפליג עלה ואע''ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמרא. ודע דבנוסחא דידן בגמרא הגירסא מהופכת וגירסת רבינו עיקר:

ה אֶחָד בַּעַל מוּם קָבוּעַ אוֹ בַּעַל מוּם עוֹבֵר אִם הִקְרִיבוֹ עוֹבֵר בְּכָל אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-א) 'לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לְבַעַל מוּם עוֹבֵר. כְּגוֹן שֶׁהָיָה בִּבְהֵמָה גָּרָב לַח אוֹ חֲזָזִית אִם הִקְרִיבָהּ לוֹקֶה:

כסף משנה אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר וכו'. ז''ל רבינו בספר המצות שלו צ''ה הזהירנו מהקריב בעל מום עובר והוא אמרו לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום ונתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר וזה גם כן ילקה עליו כשעבר והקריבו עכ''ל. וטעמו ממה שפירשו שם על פסוק זה מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר כל דבר רע והרי בעל יבלת מום עובר הוא וכן בעל גרב לח ובעל חזזית ומייתי להו מהאי קרא ואע''ג דבקרא דדריש מיניה בעל מום לא כתיב אלא לא תזבח איכא למימר דכיון דחזינן דקפיד קרא בבעל מום עובר לענין זביחה כמו בבעל מום קבוע ילפינן מיניה דה''ה לשאר לאוין והרמב''ן בהשגותיו על סה''מ כתב וז''ל אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע בין עובר וגם בלאו הראשון נתרבו וכך אמרו בסיפרא וישנו בגמרא תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין תלמוד לומר כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו ונאמרו הכתובים להשלים האיסור ולא אמרו בסיפרי בפסוק לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום שבא למום עובר בלבד אלא גם שם נתרבה הכל וזה מאמרם שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת''ל כל דבר רע מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ת''ל מום כל דבר רע מנין לזקן וחולה וכו' עכ''ל:

ו וְלֹא קָרְבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אֶלָּא אַף קָרְבְּנוֹת עַכּוּ''ם אִם הִקְרִיבָן וְהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כה) 'וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה':

כסף משנה ולא קרבנות ישראל בלבד וכו'. מבואר בכתוב:

ז הַמַּטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים כְּגוֹן שֶׁסִּמֵּא עֵינוֹ אוֹ קָטַע יָדוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּקָרְבָּן (ויקרא כב-כא) 'כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יִתֵּן בּוֹ מוּם. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם שֶׁהֲרֵי הָיָה רָאוּי לְקָרְבָּן וּפְסָלוֹ. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אֵינוֹ לוֹקֶה:

כסף משנה המטיל מום בקדשים וכו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום. בסיפרי ובפרק פסולי המוקדשין (דף ל"ד): ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים וכו'. בפרק קמא דעבודה זרה (דף י"ג) אהא דתניא אין מקדישין וכו' בזמן הזה ואם הקדיש בזמן הזה בהמה נועל בפניה והיא מתה מאליה וכו'. ולשוייה גיסטרא אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים נראה מום מעליא הוא ה''מ בזמן שב''ה קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופירש''י ה''מ דהוי מטיל מום גמור ואסור משום כל מום לא יהיה בו בזמן ב''ה דקרינא ביה תמים יהיה לרצון להקריב אבל השתא נראה בעל מום הוא ולא אסור מדאורייתא אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה:

ח הֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים וּבָא אַחֵר וְהֵטִיל בָּהּ מוּם אַחַר הַשֵּׁנִי אֵינוֹ לוֹקֶה:

כסף משנה הטיל מום בקדשים וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא בפ' פסולי המוקדשין (דף ל"ג:) ופסק כחכמים:

ט אֶחָד הַמֵּטִיל מוּם בַּקָּדָשִׁים עַצְמָן אוֹ בִּתְמוּרָתָן חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁהַמֵּטִיל מוּם בִּתְמוּרָתָן אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן הַמֵּטִיל מוּם בַּתְּשִׁיעִי שֶׁל טָעוּת עֲשִׂירִי אֵינוֹ לוֹקֶה:

כסף משנה אחד המטיל מום בקדשים עצמם וכו' וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי אינו לוקה. בפרק שלישי דתמורה (דף כ"א):

י הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם לַמִּזְבֵּחַ אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הֲרֵי זוֹ נִתְקַדְּשָׁה וְתִפָּדֶה בְּעֵרֶךְ הַכֹּהֵן וְתֵצֵא לְחֻלִּין וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ קָרְבָּן. וְכֵן הַדִּין בְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם. וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לִפְדּוֹת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהֶן מוּם וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין וְיֵאָכְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-טו) 'רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַכָּתוּב מְדַבֵּר בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁיִּפָּדוּ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לַה'' שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ:

כסף משנה המקדיש בעל מום למזבח וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ה') המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אע''פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי. ומה שכתב ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן. בסוף תמורה תניא (דף ל"ב) אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר וכתב שם רש''י דע''כ בקדשי מזבח מיירי. ומה שכתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום. שם אמרינן לר' יוחנן דהאי ברייתא כוותיה דאותה למעוטי בעל מום מעיקרו שאינו בכלל העמדה והערכה לדברי הכל וקשה היכי רבינו לא מפליג בינייהו ואפשר שרבינו פסק כלוי דאמר התם הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום ואע''ג דאקשינן ללוי והכתיב אותה ואסיקנא בקשיא אשכחן דמסיק בקשיא והלכתא כוותיה וכיון דלוי קשיש מרבי יוחנן פסק רבינו כוותיה ועי''ל דכרבי יוחנן פסק רבינו דע''כ לא אמר ר' יוחנן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דבעל מום מעיקרו אפילו אם מת נפדה דלא בעינן בהו והעמיד אבל בכשהוא חי לדברי הכל נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר: ומצות עשה היא לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו'. בפ''ב דבכורות (דף ט"ו ע"א): וכבר ביארנו בערכין פ''ה שזה שנאמר וכו'. בסוף תמורה דף ל''ג ע''א ובריש פרק על אלו מומין ל''ז ע''ב:

יא מַה בֵּין בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לְבַעֲלַת מוּם עוֹבֵר. שֶׁבַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ אִם יָלְדָה וְהִיא קֹדֶשׁ יִפָּדֶה הַוָּלָד וְיֵצֵא לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טָפֵל חָמוּר מִן הָעִקָּר. וְאִם נִתְעַבְּרָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה וְיָלְדָה אַחַר פִּדְיוֹן הַוָּלָד חֻלִּין. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה נִפְדֵּית אַחַר שֶׁתָּמוּת. שֶׁהֲרֵי לֹא חָלָה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה עַל גּוּפָהּ אֶלָּא עַל דָּמֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר אוֹ תְּמִימָה וְאַחַר שֶׁהִקְדִּישָׁהּ נוֹלַד לָהּ מוּם קָבוּעַ. אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה תִּקָּבֵר כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים הַתְּמִימִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין. וְאִם נִשְׁחֲטָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה הֲרֵי זוֹ נִפְדֵּית כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאַחַר כָּךְ תֵּאָכֵל. וְאִם יָלְדָה יִקָּרֵב וְלָדָהּ. נִתְעַבְּרָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה וְיָלְדָה אַחַר שֶׁנִּפְדֵּית הַוָּלָד אָסוּר וְאֵינוֹ נִפְדֶּה. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמּוֹ מַתְפִּיס זֶה הַוָּלָד לְשֵׁם אוֹתוֹ הַזֶּבַח. לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְרִיבוֹ [מִכֹּחַ אִמּוֹ] מִפְּנֵי שֶׁבָּא מִכֹּחַ קְדֻשָּׁה דְּחוּיָה:

כסף משנה מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר כו'. בפ''ב דבכורות (דף ט"ו:). ומ''ש ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון הולד חולין. ג''ז שם. ומ''ש ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות וכו'. במשנה שם (דף י"ד) ובפ' הזרוע (דף ק"ל). ומ''ש אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר וכו'. במשנה פ''ב דבכורות ופ' הזרוע. ומ''ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה''ז נפדית. בפ''ק דמעילה קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ''א יפדו. ומה שכתב נפדית כל זמן שהיא מפרכסת. בפ''ב דחולין (דף ל') וכ''ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. ומ''ש ואם ילדה יקרב ולדה. בפ''ב דבכורות (דף ט"ז) אמרינן על קדם הקדשן את מומן ולדותיהן שנולדו לפני פדיון מקדש קדשי ואמרינן דבפרק אלו קדשים איפליגו אי קדשי ליקרב או אי קדשי לרעייה ופסק רבינו כשמואל ורבא ולא כבר פדא ורב פפא משום דשמואל ורבא הוו מארי דגמרא טפי מינייהו: נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר וכו'. בפ''ב דבכורות (דף י"ד) שנינו גבי קדם הקדשן את מומן ולדן אסור לאחר פדיון ומפרש בגמרא דמיירי באיעבר לפני פדיון ואתיליד לאחר פדיון ואמרינן בגמרא (דף ט"ו:) אותן ולדות מה תהא עליהן אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין דהיכי ליעבד לקרבינהו מכח קדושה דחויה קא אתו לפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אמרי במערבא משום רבי חנינא סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח ופרש''י קדושה דחויה דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיון נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב והואיל ואידחו תו לא מיחזו. לא אלימי למיתפס פדיונן בקדושתן כדי שיצאו הם לחולין שכבר יצאה קדושתן אגב פדיון דאמן וכו'. סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעא קדושתייהו על ידי פדיית אמן עכ''ל ואמרינן בגמרא בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסם לכל זבח שירצה א''ל אין מתפיסן (אלא לשם אותו הזבח) ותניא כוותיה ופסק רבינו כרבי חנינא משום דרב ששת ורבינא דבתראי נינהו סברי כוותיה וברייתא דתניא כוותיה דרב ששת כוותיה אתיא. ויש בקצת ספרי רבינו טעות סופר והנוסחא הנכונה לפי שאינו יכול להקריבו מכח אמו לפי שבא מכח קדושה דחויה:

יב כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין כְּשֶׁיִּפָּדוּ מֻתָּר לְשָׁחֳטָן בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים וּלְמָכְרָן שָׁם וְלִשְׁקל בְּשָׂרָם בְּלִיטְרָא כִּשְׁאָר הַחֻלִּין חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. מִפְּנֵי שֶׁמְּכִירָתָם בַּשּׁוּק מוֹסִיף בִּדְמֵיהֶן. שְׁאָר הַקָּדָשִׁים שֶׁדְּמֵיהֶן חוֹזְרִין לַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהֲרֵי מֵבִיא בִּדְמֵיהֶם בְּהֵמָה אַחֶרֶת מוֹכְרִין אוֹתָן בַּשּׁוּק כְּחֻלִּין. אֲבָל הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁאֵין דְּמֵיהֶם לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא נֶאֱכָלִין בְּמוּמָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים. וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָם שָׁם. אֲפִלּוּ הִתְפִּיס בְּכוֹר לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵינוֹ נִשְׁקַל בְּלִיטְרָא וְלֹא יִמָּכֵר בַּשּׁוּק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיס אֶלָּא דָּבָר הַקָּנוּי לוֹ קִנְיָן גָּמוּר:

כסף משנה כל פסולי המוקדשין כשיפדו וכו'. משנה בפרק פסולי המוקדשין (דף ל"א:): התפיס בכור לבדק הבית וכו'. בפרק התערובות (דף ע"ה:) בעיא דאיפשיטא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן