הלכות איסורי ביאה - פרק תשיעי כא-לט - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות איסורי ביאה - פרק תשיעי כא-לט - היד החזקה לרמב"ם

כא נִמְצָא הַכֶּתֶם עַל [ח] בְּשָׂרָהּ בִּלְבַד אִם הַכֶּתֶם מֵחֲגוֹר וּלְמַטָּה טְמֵאָה. וְאִם נִתְהַפְּכָה וְקָפְצָה * אֲפִלּוּ מֵחֲגוֹר וּלְמַעְלָה טְמֵאָר שֶׁאִלּוּ הָיָה דָּם זֶה מִן הַשְּׁחִיטָה אוֹ מִן הַשּׁוּק הָיָה לָהּ שֶׁיִּמָּצֵא גַּם עַל בְּגָדֶיהָ וְהוֹאִיל וְנִמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ וְלֹא בְּבִגְדָּהּ טְמֵאָה

ההראב"ד אפילו מחגור ולמעלה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה אינו אלא בנזדקרה והכי איתא בגמרא עכ''ל:

כסף משנה נמצא הכתם על בשרה בלבד מחגור ולמטה טמאה ואם נתהפכה וקפצה אפילו מחגור ולמעלה וכו'. זאת היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו וכך היא נסחת ספרי רבינו שבידינו אבל הראב''ד והה''מ נזדמנה להם נוסחא משובשת שהיה כתוב בה נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מן החגור ולמעלה טמאה ועל כן השיגו הראב''ד דמסתם דבריו משמע דאפילו בשלא נזדקרה נמי קאמר דאפילו מן החגור ולמעלה טמאה אבל לנוסחא שכתבתי אין מקום להשגה כלל ואין צריך לידחק במה שנדחק הה''מ:

כב הָיְתָה בָּהּ מַכָּה אַף עַל פִּי שֶׁחָיְתָה אִם יְכוֹלָה לְהִתְגַּלַּע וּלְהוֹצִיא דָּם וְנִמְצָא דָּם עַל בְּשָׂרָהּ תּוֹלָה בַּמַּכָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה היתה בה מכה וכו'. במשנה שם ויתבאר בסמוך דוקא בשאפשר שנטף הדם מן המכה עצמה על מקום הכתם:

כג נִמְצָא הַכֶּתֶם עַל בְּגָדֶיהָ וּבְשָׂרָהּ כְּאֶחָד תּוֹלָה בְּכָל שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִתְלוֹת. וְתוֹלָה בְּמַאֲכלֶת שֶׁמָּא בְּעֵת שֶׁיָּשְׁבָה נֶהֶרְגָה מַאֲכלֶת וְדָם זֶה דַּם מַאֲכלֶת הוּא. וְעַד כַּמָּה עַד כִּגְרִיס. אֲבָל אִם מָצְאָה הַכֶּתֶם [ט] יֶתֶר מִכִּגְרִיס אֵינָהּ תּוֹלָה בְּמַאֲכלֶת וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מַאֲכלֶת רְצוּצָה בַּכֶּתֶם הוֹאִיל וְהוּא יֶתֶר מִכִּגְרִיס אֵינָהּ תּוֹלָה בְּמַאֲכלֶת:

מגיד משנה נמצא הכתם על בגדיה ובשרה כאחד תולה בכל שיש לה לתלות וכו'. כבר נתבאר זה למעלה: ותולה במאכולת וכו'. פי' לדעת רבינו דוקא בשנמצא על בשרה ובגדיה אבל על בשרה בלבד כבר כתב למעלה שאין לו שיעור ובכל שהוא טמאה וכבר כתבתי למעלה שחולקין עליו מן המפרשים ז''ל ולדבריהם אפילו נמצא על בשרה בלבד כל שהוא פחות מכגריס תולה במאכולת ודין תלייתה במאכולת שם במשנה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה עד כמה [היא תולה] רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול ואע''פ שלא הרגה ובגמרא הרגה אין לא הרגה לא מתניתין מני רשב''ג היא דתניא הרגה תולה לא הרגה אינה תולה דברי רשב''ג וחכמים אומרים בין כך ובין כך תולה אמר רשב''ג לדברי אין קץ וכו' שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טפי דם מאכולת לדברי חבירי אין סוף שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה וכו' אבל נראין דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם שהיה אומר עד כמה היא תולה עד כגריס של פול וכדבריו אנו מורים ושאלו שם ולרבנן דאמרי תולה עד כמה אמר רב נחמן בר יצחק תולה בפשפש ועד כתורמוס ופסק רבינו כרבי חנינא בן אנטיגנוס כי רבן שמעון בן גמליאל אמר נראין דבריו והכין משמע בסוגיא דגמרא שהזכירה בכמה מקומות כגריס וכן דעת כל הפוסקים ז''ל והרשב''א ז''ל כתב דע''כ לא פליג רחב''א עלייהו דרבנן אלא בסתם המקומות שאין ידוע שהרחש הזה מצוי אבל במקומות שידוע שהוא מצוי אפילו רחב''א מודה שתולה עד כתורמוס וכן פסק בחבורו והרמב''ן ורבינו לא הזכירו זה ואפשר שהם סוברים דבכל גוונא פליגי וקי''ל כרחב''א והטעם שכיון שפשפש כל המוללו מריח בו לא תלינן שנהרג ולאו אדעתה שאינן כשאר מאכולות: אבל אם מצאה הכתם וכו'. פסק כרבי חנינא וכרב חסדא דאמר דכגריס שלם תולה וכן דעת כל הפוסקים ז''ל: ואפילו היתה המאכולת רצופה וכו'. שם איתמר נמצא עליה כגריס ועוד ואותו עוד רצופה בו מאכולת רבי חנינא אמר טמאה רבי ינאי אמר טהורה ופסק רבינו כרבי חנינא דאמר טמאה וכפשטה דמתניתין דלא מפלגא וקתני עד כמה היא תולה עד כגריס של פול משמע דבכל גוונא דטפי לא תליא במאכולת ואע''ג דלאו ראיה היא דהא לא אותיבו מינה לרבי ינאי מ''מ נקיטינן לחומרא כפשטא דמתניתין וכדרבי חנינא ויש שפסקו כרבי ינאי להקל בשל דבריהם וכן כתב הרמב''ן ז''ל היתה מאכולת רצופה במקצת הכתם אע''פ שהיא יותר מכגריס הרי זו תולה להקל עכ''ל וזה דעת הרשב''א ז''ל:

כד וְכֵן תּוֹלָה בִּבְנָהּ וּבְבַעְלָהּ אִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּדָם אוֹ שֶׁהָיוּ יְדֵיהֶן מְלֻכְלָכוֹת אוֹ שֶׁהָיְתָה בָּהֶן מַכָּה תּוֹלָה בָּהֶן וְאוֹמֶרֶת הֵן נָגְעוּ בָּהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה וְדָם זֶה מֵחֲמָתָן הוּא:

מגיד משנה וכן תולה בבנה ובבעלה וכו'. משנה שם תולה בבנה או בבעלה והרמב''ן ז''ל כתב היו הם עסוקים בדם ולא נראה בהם דם יראה לי שאינה תולה עכ''ל:

כה אֵין מַחֲזִיקִין דָּם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִתְלוֹת בּוֹ. כֵּיצַד. הָיְתָה לָהּ מַכָּה בִּכְתֵפָהּ וְנִמְצָא כֶּתֶם עַל שׁוֹקָהּ. אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא בְּיָדֶיהָ נָגְעָה בַּמַּכָּה וְנָגְעָה בְּמָקוֹם זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אֵין תּוֹלִין בּוֹ בֵּין בְּגוּפָהּ בֵּין בַּחֲלוּקָהּ:

מגיד משנה אין מחזיקין דם ממקום למקום וכו'. שם ברייתא היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות תולה על כתיפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה ואין אומרין שמא בידה נטלתו והביאתו לשם ופירש רבינו אין תולין בין בגופה בין בחלוקה ופשוט הוא וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאם היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה שבאי זה מקום שנמצא בו תולה במכה להקל כדרך שנתבאר למעלה לענין טומאה שכתב רבינו פושטתו ומתכסה בו בלילה כ''מ שתמצא בו טמאה:

כו שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בְּצִפּוֹר אֶחָד וְאֵין בּוֹ אֶלָּא כְּסֶלַע דָּם וְנִמְצָא עַל כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן כֶּתֶם כְּסֶלַע שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. נִתְעַסְּקָה בְּדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנּוּ כֶּתֶם אֶלָּא כִּגְרִיס וְנִמְצָא עָלֶיהָ כֶּתֶם כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה כִּגְרִיס בַּדָּם שֶׁנִּתְעַסְּקָה בּוֹ וְכִגְרִיס בְּמַאֲכלֶת. נִמְצָא הַכֶּתֶם יֶתֶר מִכִּשְׁנֵי גְּרִיסִין טְמֵאָה:

מגיד משנה שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד וכו'. ברייתא קרוב ללשון רבינו: נתעסקה בדם שאי אפשר וכו'. בעיא דרבי ירמיה שם ולא איפשיטא וה''ל ספיקא בדרבנן ולקולא וכן פסקו ז''ל: נמצא הכתם וכו'. מבואר שם:

כז נִתְעַסְּקָה בְּאָדֹם אֵין תּוֹלָה בּוֹ שָׁחוֹר. נִתְעַסְּקָה בְּעוֹף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי דָּם הַרְבֵּה וְנִמְצָא עָלֶיהָ מַרְאֶה אֶחָד מֵהֶן תּוֹלָה בּוֹ. הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת שְׁלֹשָׁה חֲלוּקוֹת אִם יְכוֹלָה לִתְלוֹת תּוֹלָה אַף בַּתַּחְתּוֹן. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתְלוֹת אֵינָהּ תּוֹלָה אַף בָּעֶלְיוֹן. כֵּיצַד. עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם עַל הַתַּחְתּוֹן לְבַדּוֹ תּוֹלָה בְּדַם הַטַּבָּחִים. לֹא עָבְרָה בְּשׁוּק הַטַּבָּחִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם בָּעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה סָפֵק עָבְרָה סָפֵק לֹא עָבְרָה סָפֵק נִתְעַסְּקָה סָפֵק לֹא נִתְעַסְּקָה אֵינָהּ תּוֹלָה:

מגיד משנה נתעסקה באדום אין תולה בו שחור וכו'. שם (דף נ"ט) איכא דאמרי אמר רבא נתעסקה במין אחד תולה בו כמה מינין מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור ותירצו כי קאמר רבא דאתעסקה בתרנגולת דאית בה כמה מיני דמא ע''כ. וכתב הרמב''ן ז''ל אין האשה צריכה להקיף מראה כתמה למראה הדם שתולה בו אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום עכ''ל וכן דעת הרשב''א ז''ל והביא ראיה לזה עוד שם בגמרא לישנא קמא אמר רבא נמצא עליה מין אחד תולה בו כמה מינין [אע''פ שאין דומין לו] מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור ותירצו נתעסקה שאני והרשב''א ז''ל פסק אף כלשון הזה וז''ל פעמים שתולה אפילו שחור באדום או בהפך כיצד הרי שנתז בבגדיה אדום ולא הקפידה לבדוק את בגדיה במה הוא ובאי זה מקום נתז ולאחר זמן מצא עליו כתמים אחרים אפילו שחורים הרי זו טהורה שאני אומר הואיל ולא הקפידה זו על כתמים שנתעסקה בהם ושנתזו על בגדיה כך נתעסקה בכתמים אחרים ואינה זכורה לפי שאינה מקפדת ע''כ. ורבינו והרמב''ן ז''ל לא הזכירו דין זה בהלכותיהם ואפשר שהם סוברים דלישנא בתרא פליגא אלישנא קמא ולפום לישנא בתרא מעולם לא אמרה רבא כלישנא קמא הילכך נקיטינן כלישנא בתרא בלחוד: היתה לובשת שלשה חלוקות וכו'. ברייתא שם (דף נ"ח) קרוב ללשון רבינו: ספק עברה ספק לא עברה וכו'. ברייתא שם:

כח עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲזִירִים אוֹ שֶׁהֵם בָּאִין לָהּ תָּמִיד [י] אֵין חוֹשְׁשִׁין לִכְתָמֶיהָ הַנִּמְצָאִין בַּחֲלוּקָהּ:

מגיד משנה עיר שיש בה חזירים וכו'. אמר רב אסי עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים אמר רב נחמן בר יצחק והאי דרוקרת (אע"ג דמעלמא קא אתו לה) כעיר שיש בה חזירים דמי. והטעם מפני שהחזירין מתריזין דם ומצויין באשפות ומתלכלכים בדם ובודאי שאם ברי לה שלא נגע בה חזיר חוששת לכתמיה אבל מסתמא תולה. וכתב הרשב''א ז''ל אמרו בתוספות דהאידנא אין לתלות בחזירים אם מצאה כתם על חלוקה דאין נראה לומר שבא שם מן החזירים ואיני יודע טעם לדבריהם עכ''ל. ומסתברא דכל שיש שכונה לישראל בפ''ע הרי היא כעיר מיוחדת ואינה תולה אא''כ ברי לה שהלכה אצלן:

כט הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לְנִדָּה בֵּין עַכּוּ''ם בֵּין יִשְׂרְאֵלִית וְחָזְרָה וְלָבְשָׁה אוֹתוֹ קֹדֶם בְּדִיקָה וּמָצְאָה עָלָיו כֶּתֶם [כ] הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בַּנִּדָּה שֶׁלָּבְשָׁה אוֹתוֹ. הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְזָבָה קְטַנָּה בַּיּוֹם הַטָּמֵא שֶׁלָּהּ אוֹ לַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר אוֹ לִבְתוּלָה שֶׁדָּמֶיהָ טְהוֹרִין [ל] הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ. אֲבָל אִם הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְזָבָה קְטַנָּה בַּיּוֹם הַשָּׁמוּר אוֹ לְזָבָה גְּדוֹלָה בְּשִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְחָזְרָה וְלָבְשָׁה אוֹתוֹ קֹדֶם בְּדִיקָה וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם שְׁתֵּיהֶן מְקֻלְקָלוֹת הַשּׁוֹאֶלֶת [מ] וְהַמַּשְׁאֶלֶת אוֹתָהּ שֶׁמָּא [נ] מִזּוֹ שֶׁמָּא מִזּוֹ. הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל הַכֶּתֶם אֵינָהּ תּוֹלָה בָּהּ שֶׁאֵין תּוֹלִין כֶּתֶם בְּכֶתֶם:

מגיד משנה האשה שהשאילה חלוקה וכו'. משנה בפרק האשה (דף נ"ט) השאילה חלוקה לנכרית או לנדה הרי זו תולה בה x [אבל לישראלית טהורה שתיהן טמאות] ובגמרא אמר רב בנכרית הרואה ממאי דומיא דנדה מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא ורש''י ז''ל פירש הרואה שגדולה היא וידעינן דכבר ראתה עכ''ל. ואפשר שאף דעת רבינו כן שכל נכרית שראתה פעם אחת הרי היא לעולם נדה של דבריהם שהרי אינן יוצאות לידי טהרה ולזה כתב לנדה בין נכרית בין ישראלית וכן פירש הרמב''ן והרשב''א ז''ל שכל נכרית שהגיע זמנה לראות וראתה פעם אחת אע''פ שאינה רואה בימי השאלת החלוק תולה בה. ומכאן ומדינים אחרים הנזכרים בפרק זה מתבאר שאין חוששין לכתמים הנמצאים בבגדים אלא בבגדים בדוקים וכ''כ ז''ל וזה לשון הרמב''ן ז''ל אין האשה מתטמאה בכתם שבחלוק עד שיהא בדוק לה כיצד לקחה חלוק מן השוק לבשתו ולא בדקה אותו הרי זו טהורה עכ''ל: השאילה אותו לזבה קטנה וכו'. שם ת''ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחבירתה מקולקלת דברי רשב''ג רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורין ופסק רבינו כרבי דהלכה כמותו מחבירו אבל הרמב''ן והרשב''א פסקו כרשב''ג להקל בכתמים של דבריהם והרמב''ן כתב שבזמן הזה אינה תולה ביושבת על דם טוהר לפי שהוא סובר שאסור לבעול על דם טוהר בזמן הזה אבל רבינו כתב פרק י''א שהוא תלוי במנהג כמו שיתבאר שם וכתבו מן המפרשים שכשם שתולה בחבירתה נדה או זבה כך תולה בעצמה שאם לבשה חלוק בזמן נדות או זיבות ולא בדקתו אחרי כן ונמצא עליו כתם תולה באותו זמן: השאילה אותו ליושבת על הכתם וכו'. שם מבואר בגמרא:

כסף משנה האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין עכו''ם בין ישראלית וכו'. כתב ה''ה משנה פרק האשה וכו' ורש''י פירש הרואה שגדולה היא וכו' ואפשר שאף דעת רבינו כן וכו' תולה בה ואין דבריו מחוורין בעיני משום דא''כ לרבינו עכו''ם אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב''א ודלא כדמשמע מדברי רש''י וכיון דסוף סוף אנו מוכרחים לומר שהוא חולק עם רש''י והרשב''א מה הועיל בשנותו את טעמו לפרש דבריו שלא כפשט ועוד שהטעם בעצמו אינו נכון כלל דלפי דבריו אף ישראלית שידוע שלא טבלה לנדתה אע''פ שהיא עכשיו מסולקת דמים תולה בה ואמאי כיון שיש זמן רב שלא ראתה ואע''ג דנכרית להרשב''א בכה''ג תולה בה נכרית שאני שאינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה הילכך כל שראתה פעם אחת משגדלה אע''ג דבעידן שאלה לא חזאי איכא למיחש שמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוק זה אבל בישראלית ליכא למימר הכי שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרן ובגדיהן מדמים וכתמים אע''פ שלא יהיה בדעתה לטבול. לכך אני אומר לפרש דברי רבינו כפשטן דנכרית נמי אין תולין בה אלא כשידוע שהיתה נדה אבל אם בעידן שאלה אינה רואה אע''פ שראתה קודם לכן אינה תולה בה וזהו פשט מאמר רב דקתני נכרית דומיא דנדה וה''פ דמתניתין השאילה חלוקה לנכרית הרואה בעידן שאלה או לנדה ישראלית ה''ז תולה בה ומשום דנכרית אינה טמאה נדה לא קרי לה בשם נדה: השאילה אותו לזבה קטנה וכו'. כתב ה''ה והרמב''ן כתב וכו' אבל רבינו כתב פי''א שהוא תלוי במנהג נראה מדבריו דלרבינו תולה בה אפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר תהיה מותרת להבעל על דם טוהר וא''כ ליכא למימר דאין תולין בה משום דהרי היא ככל הנשים וגם רבינו ירוחם כתב דלדעת רבינו אפילו לדידן שאין אנו בועלים על דם טוהר תולה בה:

ל בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וּבָדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה טָהוֹר וְהִשְׁאִילָה הֶחָלוּק לַחֲבֵרְתָהּ וּלְבָשַׁתּוּ וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם כְּשֶׁהֶחֱזִירָתוֹ לָהּ הַשּׁוֹאֶלֶת טְמֵאָה. וְאֵינָהּ תּוֹלָה בְּבַעֲלַת הֶחָלוּק שֶׁהֲרֵי בָּדְקָה אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּשְׁאִילֵהוּ לָהּ:

לא אֲרֻכָּה שֶׁלָּבְשָׁה חֲלוּקָהּ שֶׁל קְצָרָה וְנִמְצָא בּוֹ כֶּתֶם אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית הַתֻּרְפָּה טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה. שֶׁכֶּתֶם זֶה שֶׁל קְצָרָה הוּא:

מגיד משנה (ל-לא) בדקה חלוקה ובדקה עצמה וכו'. ברייתא בפרק הרואה כתם (דף נ"ח) קרוב ללשון רבינו: ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו'. שם ת''ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו' אם מגיע [הכתם] כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם לאו ארוכה טהורה וקצרה טמאה x וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד התורפה של קצרה פירוש ולא של ארוכה היא טמאה וחבירתה טהורה ורבינו הזכיר מן הברייתא מה שצריך:

לב שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם. וְכֵן אִם יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת כְּאַחַת וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת [ס] מֵהֶן כֻּלָּן טְמֵאוֹת. וְאִם בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן עַצְמָהּ מִיָּד וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְמֵאָה הֲרֵי הַשְּׁתַּיִם טְהוֹרוֹת:

מגיד משנה שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכו'. בפרק האשה (דף נ"ט:) משנה שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות ישבו על ספסל של אבן [או על האיצטבא של מרחץ] רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים (דף ס':) ג' נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה ושתיהן טהורות ותולות זו בזו ואם לא היו ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויות (דף ס"א) ג' נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה תחת החיצונה שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה אימתי בזמן שעברו דרך מרגלות המטה אבל אם עברו דרך עליה (שלשתן) כולן טמאות בדקה אחת מהן ונמצאת טהורה היא טהורה ושתים טמאות בדקו שתים ונמצאו טהורות הן טהורות והג' טמאה [בדקו] שלשתן ומצאו טהורות כולן טמאות ע''כ במשנה ובגמרא (דף ס':) אמר רב יהודה אמר רב והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת [של מציאתה] עוד שם ותולות זו בזו ת''ר כיצד תולות זו בזו עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן זקנות שתיהן בתולות זו היא ששנינו לא היו ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויות [לראות] עוד שם ג' נשים שהיו ישנות מ''ש רישא דלא קא מפליג ומאי שנא סיפא דקא מפליג א''ר אמי [רישא] במשולבות ע''כ בגמרא. ועתה אבאר דעת רבינו הוא סובר דחלוק ומטה שוין לענין בדיקה וכשם שבמטה אם בדקה אחת ומצאה טמאה השאר טהורות כך הדין בחלוק ומתני' דקא תני בדקה אחת מהן ונמצא טמאה וכו' אפילו אחלוק קאי ולזה השוה דינן. ומ''ש וכן אם ישנות במטה אחת כאחת. הוא הדין הראשון הנזכר במשנה ואע''ג דבגמרא אוקימו לרישא במשולבות משום דלא מפלגא בין עלו דרך מרגלות המטה או דרך עליה לא חשש רבינו לבאר זה דכיון שכתב למטה דכשעלו דרך מרגלות המטה אין כולן טמאות בשנמצא תחת אחת מן החיצונות ממילא דדין זה הוא או בשעלו דרך עליה או בדרך שיש לחוש בכל מקום שנמצא הדם לכל אחת מהן ופירוש משולבות שרגליהן מעורבבות זו בזו. ורבינו הזכיר בכאן דין בדקה אחת מהן עצמה ומצאה טמאה שמצלת על השאר וה''ה שאם בדקה אחת מהן עצמה ומצאה טהורה וחבירתה לא בדקה שהיא טהורה ולמטה כתב בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכו' וה''ה לבדקה אחת מהן ומצאה טמאה שמצלת על השאר לפי שכאן וכאן דין אחד הוא ותפס לו ז''ל דרך המשנה דקתני ברישא בדקה אחת מהן ומצאה טמאה ובסיפא בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכל חדא מינייהו ה''ה לאידך זו היא שיטת רבינו. ויש בדינין אלו שיטות חלוקות למפרשים ז''ל והרשב''א ז''ל הסכים לדעת הר''א ז''ל שכתב דבחלוק כיון שלבשוהו זו אחר זו הרי הוא כמטה לענין אם בדקה אחת מהן ומצאתה טהורה מיד אחר מציאה אבל אם בדקה אחת מהן ומצאה טמאה אינה כדין המטה שאינה מצלת על חברותיה אא''כ היא האחרונה וכשבדקה מיד עצמה לאחר שפשטתו ואני אומר שסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאתה טמא ברישא ומשמע דקאי אף אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאתה טהור עוד כתבו דכל שהן ערות וכל אחת יודעת מקומה אינה חוששת אלא למקומה ואם נמצא הכתם שלא במקומה ולא עברה דרך מקום הכתם טהורה כיון שאינה טרודה במלאכה ולא ישנה אין חוששין שמא דחקה ונכנסה לפנים ממקומה. עוד כתבו דכולה מתני' בשלא נתעסקה אחת מהן בכתמים אבל נתעסקה בכתמים היא תולה בכתמיה והשאר תולות בה וזה נכון ועיקר:

כסף משנה שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכו'. מדכתב רבינו אם בדקה אחת מהן עצמה מיד נראה דבתוך שיעור וסת דוקא קאמר וכדרב יהודה אמר רב: כתב הרב המגיד שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת וכו' והרשב''א הסכים לדעת הר''א וכו' עד לאחר שפשטתו ואני אומר שסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאה טמאה ברישא ומשמע דקאי אף אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאה טהורה עכ''ל. ואני אומר שאין זו קושיא שאף לפירוש זה קיימא נמי רישא שפיר אחלוק אלא שנצטרך לפרש דכי קאי אחלוק בדקה אחת מהן היינו אחרונה דוקא ומאי אחת מהן מיוחדת שבהן ואע''ג דכי קאי אמטה דעסיק בה בדקה אחת מהן היינו [איזו] מהן כבר מצינו לשון אחד שמתפרש בשני פנים:

לג בָּדְקוּ כֻּלָּן וּמָצְאוּ עַצְמָן טְהוֹרוֹת תּוֹלָה מִי [ע] שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִרְאוֹת דָּם בְּמִי שֶׁהִיא רְאוּיָה. וְתִהְיֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה טְהוֹרָה וְהָרְאוּיָה טְמֵאָה. כֵּיצַד. הָיְתָה אַחַת מְעֻבֶּרֶת וְאַחַת אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת הַמְעֻבֶּרֶת טְהוֹרָה וְשֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת טְמֵאָה. מֵינִיקָה וְשֶׁאֵינָהּ מֵינִיקָה הַמֵּינִיקָה טְהוֹרָה. זְקֵנָה וְשֶׁאֵינָהּ זְקֵנָה הַזְּקֵנָה טְהוֹרָה. בְּתוּלָה וְשֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה הַבְּתוּלָה טְהוֹרָה. הָיוּ כֻּלָּן [פ] מְעֻבָּרוֹת כֻּלָּן זְקֵנוֹת כֻּלָּן מֵינִיקוֹת כֻּלָּן בְּתוּלוֹת הֲרֵי כֻּלָּן טְמֵאוֹת:

לד שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁעָלוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה וְיָשְׁנוּ כֻּלָּן וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית שְׁלָשְׁתָּן טְמֵאוֹת. תַּחַת הַפְּנִימִית הִיא וְשֶׁבְּצִדָּהּ טְמֵאוֹת וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. תַּחַת הַחִיצוֹנָה הִיא וְשֶׁבְּצִדָּהּ טְמֵאוֹת וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה. וְאִם לֹא עָלוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶם סֵדֶר וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן כֻּלָּן טְמֵאוֹת:

לה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבָּדְקוּ כֻּלָּן וּמָצְאוּ טָהוֹר וְלֹא תּוּכַל אַחַת מֵהֶן לִתְלוֹת בַּחֲבֵרְתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם בָּדְקָה אַחַת וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה וַחֲבֵרְתָהּ לֹא בָּדְקָה תּוֹלָה הַטְּהוֹרָה בְּזוֹ שֶׁלֹּא בָּדְקָה וַהֲרֵי זוֹ שֶׁלֹּא בָּדְקָה טְמֵאָה:

לו כָּל כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל הַבֶּגֶד שֶׁאֵין לָהּ בְּמַה יִּתְלֶה * אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא דָּם. * וְאִם נִסְתַּפֵּק לָהֶם שֶׁמָּא הוּא דָּם אוֹ צֶבַע אָדֹם מַעֲבִירִין עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין אֵלּוּ עַל הַסֵּדֶר. אִם עָבַר אוֹ כֵּהָה עֵינוֹ הֲרֵי זֶה כֶּתֶם דָּם וּטְמֵאָה וְאִם עָמַד כְּמוֹת שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה צֶבַע [צ] וּטְהוֹרָה:

ההראב"ד אינו מטמא וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה אינו אלא אף הבגד מטמא עד שיודע שהוא צבע ע''י הבדיקה עכ''ל: ואם נסתפק וכו' וטהורה. כתב הראב''ד ז''ל טעה בזה שאין זה הבדיקה לטהר את האשה אלא לטהר את הבגד שאע''פ שיהיה דם מאחר שאינו יכול לצאת אינו מטמא מפני שהוא בלוע שאינו יכול לצאת והוא טהור אבל האשה לעולם טמאה עכ''ל:

מגיד משנה כל כתם שנמצא על הבגד וכו'. דעת רבינו לפי הנ''ל הוא שאם האשה מוצאה כתם וברור הדבר שהוא דם טמאה מיד והבגד טמא כמו שנתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב ולענין הבגד אם העביר עליו ז' סמנין ואח''כ הטבילו טהור כנזכר שם פ''ד לפי שכבר נתבטל אע''פ שהוא דם ואם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע בין לבעלה בין לטהרות מעברת עליו ז' סמנין ואם עמד בעינו הרי זו צבע וטהורה ואם אינה מעברת עליו (ודאי) טמאה מספק שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עיקרו של דבר בבדיקה וזה נ''ל ברור בדעת רבינו דכל שאינה בודקת בסמנין הרי היא טמאה והבגד טמא. ומ''ש אינו מטמא עד שיודע שהוא דם. ר''ל שאינו מטמא טומאה ודאית שלא יהא לה בדיקה שאם היה דעתו ז''ל לומר שכל שנסתפק הדבר ולא בדק בסמנין טהורה היל''ל נסתפק להם שהוא דם או צבע אדום טהורה ואם העבירו עליו ז' סמנין ועבר או כהה הרי זה דם וכן מתבאר בדבריו פ''ד מהלכות מטמאי משכב ומושב בדין טומאת הבגד שכל שאינה מעברת הסמנין טמא. והרשב''א ז''ל הסכים לזה בפסקי הלכותיו שכל שנסתפק הדבר והעבירו עליו הסמנין הרי זו טהורה אפילו לבעלה שהוא ז''ל הבין דברי רבינו בדרך אחרת לומר שדעת רבינו היה שכל שלא בדקה בסמנין אינה חוששת מספק וכן חשב הר''א ז''ל בכוונת רבינו וכתב בהשגות אינו מטמא עד שיודע שהוא דם א''א זה אינו אלא אף הבגד וכו'. עוד כתוב שם ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה א''א טעה בזה שאין זו הבדיקה וכו' אבל האשה לעולם טמאה (בצירוף כתמים) ע''כ. וכן דעת הרמב''ן ז''ל כדבריו שאין בדיקת הסמנין דבר ברי כדי לטהר את האשה ולא הזכירו בגמרא אלא לענין מגע עכ''ל. וכבר כתבתי שדעת הרשב''א בזה מסכמת לדברי רבינו שכל שהעבירו עליו סמנין ועמד כמות שהוא הרי זו טהורה לבעלה וכן נ''ל עיקר. והריני מפרש הסוגיא והמשנה לדעת רבינו. שנינו שם (דף ס"א:) ז' סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל וכו' הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל עבר או שדיהה הרי זה כתם והטהרות טמאות וצריך להטביל. והוא ז''ל מפרש לפמ''ש פ''ד מהל' מטמאי משכב ומושב דלעולם צריך טבילה אפילו לא עבר כלל ומתניתין ה''ק ז' סמנין מעבירין על הכתם ואח''כ מטבילין אותו והוא טהור ממ''נ שאם עבר כבר נתבטל ואם לא עבר הרי זה צבע. ומ''מ כיון שאפשר להטבילו אפילו לא עבר מטבילין אותו שאין סומכין בטהרות לומר לא כהה וצבע הוא כיון דאפשר בטבילה ועוד דטהרות חמירי. הטבילו קודם העברת הסמנין ואח''כ עשה ע''ג טהרות העביר עליו ז' סמנין ולא עבר ה''ז צבע ומדתלינן בצבע ואמרינן דטהרות שנעשו קודם העברה טהורות ה''ה לבעלה דתלינן בצבע וטהורה דהא ממ''נ לכל הפחות ספק הוא אם הוא דם או צבע וא''א לעמוד עליו שהרי כבר נבדק והוי ליה ספק דרבנן ולקולא וכ''ש דמשמע טפי שהוא צבע כיון שאינו עובר על ידי הסמנין ואע''ג דצריכה טבילה לטהרות אחר העברה כיון שלא נטבל קודם לכן כמ''ש הוא מפני מעלת הטהרות שהחמירו בכמה מקומות בספיקו ואפילו בקפידת בעל הבגד החמירו כמו שנזכר בגמרא ובדברי רבינו בדין הטומאה. עבר או שדיהה הרי זה כתם וכו' וצריך להטביל שאע''פ שהטבילו תחלה קודם שעבר לא עלתה לו אותה טבילה ראשונה ובגמרא (דף ס"ב:) פליגי ר''ל ורבי יוחנן במשקין טמאים הבלועים והן משקין חמורין ואין סופן לצאת דר''ל מטמא ור''י מטהר ואמרינן התם איתיבי' ר''י לר''ל הטבילו ועשה על גביו טהרות והעביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע וטהרותיו טהורות וא''צ להטביל וא''ל [ר''ל] הנח לכתמים דרבנן [אמר ליה] והא תני רבי חייא דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנים ומבטלו א''ל [וכי] רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה וזה פי' לדעת רבינו דר' יוחנן קא מותיב הכי אא''ב דכל שאין סופן לצאת טהורין היינו דתלינן בצבע ולא מחמרינן בטהרות אלא אי אמרת דטמאין אמאי לא חיישינן לטהרות כ''כ הרמב''ן ז''ל לדעת רבינו. ויש לי עוד לפרש דמסיפא דקתני דצריך להטביל קא מותיב ליה ובגמרא נקט רישא דמתניתין על שם סיפא ודכוותא איכא בגמרא והכי קא מותיב לה אי אמרת בשלמא דכל שאין סופן לצאת טהור היינו דכהה ע''י סמנין והטבילו אחר כך טהור לפי שאין סופו לצאת אלא אי אמרת דמשקין חמורין אע''פ שאין סופן לצאת טמאין כי מטבילו אח''כ מאי הוי דאכתי איכא בבגד דם בלוע ומהדר ליה דכתמים דרבנן הוה להו כמשקין קלין וכל שאין סופן לצאת טהורין והיינו דאקשי ליה מרבי חייא דאפילו בדם ודאי סגי בהעברת סמנין ואמר ליה דאינה משנה. כך נ''ל לדעת רבינו ובודאי שדינו של רבינו אמת שכל שהעבירו עליו שבעה סמנין ולא עבר טהורה אפילו לבעלה דלא גרע מספק של דבריהם שהוא להקל כמו שכתבתי:

לז וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁבְעָה סַמָּנִים עַל סִדְרָן. רֹק תָּפֵל. וּלְעִיסַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל. וּמֵי רַגְלַיִם שֶׁהֶחֱמִיצוּ. וּבֹרִית. וְנֶתֶר. וְקִימוֹנְיָא. וְאַשְׁלָג. וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל סַם וְסַם וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּכָל כִּסְכּוּס. הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר אוֹ שֶׁהֶעֱבִירָן כְּאֶחָד לֹא עָשָׂה כְּלוּם. הִקְדִּים הָאַחֲרוֹנִים לָרִאשׁוֹנִים אֵלּוּ שֶׁהֶעֱבִיר בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁהֵן הָרִאשׁוֹנִים עָלוּ לוֹ וְחוֹזֵר וּמַעֲבִיר אַחֲרֵיהֶם אַחֲרוֹנִים שֶׁהִקְדִּים עַד שֶׁיַּעַבְרוּ הַשִּׁבְעָה עַל הַסֵּדֶר:

מגיד משנה אלו הן שבעה סמנין וכו'. שם במשנה ופי' לכסכס פירש''י ז''ל לשפשף ג' פעמים בין שתי ידיו בדרך כסכוס בגד שכופל צדו עם צדו ומשפשף ומוליך ומביא עכ''ל רש''י ז''ל: העבירן שלא על הסדר וכו'. משנה שם: הקדים אחרונים וכו'. ברייתא שם:

לח אֵי זֶהוּ רֹק תָּפֵל שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה וְהָיָה יָשֵׁן מֵחֲצִי הַלַּיְלָה הָאַחֲרוֹן לְמָחָר קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל נִקְרָא רֹק תָּפֵל. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא רֹב דִּבּוּרוֹ עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. וְאִם הִשְׁכִּים וְשָׁנָה פִּרְקוֹ קֹדֶם שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת אֵין זֶה רֹק תָּפֵל שֶׁהַדִּבּוּר מְבַטֵּל חֹזֶק הָרֹק וּמַחֲזִירוֹ כְּמַיִם. וְאֵי זוֹ הִיא לְעִיסַת גְּרִיסִין הוּא שֶׁיִּלְעֹס הַגְּרִיסִין עַד שֶׁיִּתְעָרֵב עִם הַפּוֹל רֹק הַרְבֵּה מִפִּיו. וְאֵי זֶהוּ מֵי רַגְלַיִם שֶׁהֶחֱמִיצוּ אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר:

מגיד משנה אי זהו רוק תפל. שם בגמרא (דף ס"ב) מתבאר כל הבבא הכתובה כאן:

לט כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא טְמֵאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם אִם מָצְאָה הַכֶּתֶם בִּימֵי נִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה וְיוֹשֶׁבֶת עָלָיו שִׁבְעָה יָמִים וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאִם מָצְאָה אוֹתוֹ בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק זֶה. וְיוֹשֶׁבֶת יוֹם אֶחָד אִם הָיְתָה קְטַנָּה אוֹ שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים אִם הָיְתָה [ק] גְּדוֹלָה מִסָּפֵק. וְהַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ הַבָּא עָלֶיהָ בְּזָדוֹן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וּפְטוּרִין מִקָּרְבָּן:

מגיד משנה כל אשה שהיא וכו'. מ''ש רבינו כאן הוא לדין הגמ' כמו שיתבאר פי''א ודברים פשוטים הם דכל שנמצא בימי נדות חוששת לו וצריכה לישב ז' נקיים ופעמים שחוששת בימי זיבה משום זוב וכדאיתא בפ' בא סימן וכמו שנתבאר למעלה בפ' זה וכבר כתב רבינו למעלה שהרואה כתם מקולקלת למנינה. ומ''ש מכין אותו מכת מרדות. הוא ממה שנתבאר בהרבה מקומות מכת מרדות בעובר על של דבריהם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן