הלכות איסורי ביאה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות איסורי ביאה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אֵשֶׁת אָבִיו וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו אַרְבַּעְתָּן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם. בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. בֵּין שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ בֵּין שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשׁוּ. בֵּין בְּחַיֵּי בַּעְלֵיהֶן בֵּין אַחַר מִיתַת בַּעְלֵיהֶן. חוּץ מֵאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם שְׁאֵר בָּשָׂר וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶן הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאֶחָד:

מגיד משנה אשת אביו ואשת בנו וכו'. זה מתבאר בהרבה מקומות ומהם בסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף נ"ד): ואם בא על אחת מהן וכו'. זה מתבאר במשנה פרק ארבעה אחין ביבמות (דף ל"ב). ובסנהדרין פרק ארבע מיתות:

ב לְפִיכָךְ הַבָּא עַל אִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם. בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו. אַחַת מִשּׁוּם [א] אִמּוֹ וְאַחַת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו. אֶחָד אָחִיו מֵאָבִיו אוֹ אָחִיו מֵאִמּוֹ. בֵּין מִנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת. אִשְׁתּוֹ עֶרְוָה עָלָיו. אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם הֲרֵי הִיא שְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אוֹ מֵאִמּוֹ. בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת. כְּגוֹן שֶׁזָּנְתָה אִמּוֹ אוֹ אָבִיו עִם אֲחֵרִים וְהָיְתָה לוֹ אָחוֹת מִזְּנוּת. הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח-ט) 'מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ':

מגיד משנה לפיכך הבא על אמו וכו'. שם (דף נ"ג) הבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום אם בלבד וקי''ל כת''ק וכסתם משנה וכו': אחד אחיו מאביו או אחיו וכו'. בגמרא דיבמות פרק הבא על יבמתו (דף נ"ה) ברייתות שם: אבל אשת אחי אביו. שם מבואר בברייתא שאינה אסורה מן התורה וכבר נזכר בפרק ראשון מהלכות אישות שהיא שנייה כנזכר ביבמות פרק כיצד (דף כ"א): ואחד אחותו מאביו וכו'. שם ובהרבה מקומות ומהם פירקא קמא דמכות (ה' ע"ב):

לחם משנה לפיכך הבא על אמו שהיא אשת אביו חייב שתים וכו'. ק''ק למה לא כתב נמי משום אשת איש ואי משום דאיירי אפילו לאחר מיתה מ''מ היה לו לכתוב כן להשמיענו כשהוא בחיים והיה נמשך בזה אחר לשון המשנה שכתב הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום א''א בין בחיי אביו וכו' ונקט במת א''א משום חלוקה דבחיי אביו:

ג בַּת אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו הֲרֵי הִיא עֶרְוָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח-יא) 'עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ'. אֲבָל אִם נָשָׂא אָבִיו אִשָּׁה וְיֵשׁ לָהּ בַּת מֵאִישׁ אַחֵר אוֹתָהּ הַבַּת מֻתֶּרֶת לוֹ [ב] שֶׁאֵין זוֹ מוֹלֶדֶת אָבִיו. וַהֲלֹא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ חַיָּב עָלֶיהָ וְלָמָּה נֶאֱמַר (ויקרא יח-יא) 'בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ' לְחַיֵּב עָלֶיהָ אַף מִשּׁוּם זֶה:

מגיד משנה בת אשת אביו וכו'. זה מבואר בכתובות אבל מ''ש רבינו אבל אם נשא אביו אשה אחרת פשוט הוא ומתבאר בהרבה מקומות בגמרא שאין כאן שום איסור ובפירוש אמרו בסוטה פרק משוח מלחמה (דף מ"ג ע"ב) חורגת פי' בת אשת אב מאיש אחר הגדלה בין האחין אסורה לינשא לאחין משום מראית העין x פירוש שנראית כאחותם ואסיקו התם ולא היא קלא אית ליה וזה מבואר: והלא משום אחותו וכו'. ביבמות פרק כיצד (דף כ"ב:) ברייתא ודעת ת''ק כמו שכתב רבינו:

ד לְפִיכָךְ הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא בַּת נְשׂוּאַת אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם (ויקרא יח-ט) 'עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ' וְאַחַת מִשּׁוּם (ויקרא יח-יא) 'עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ'. אֲבָל אִם אָנַס אָבִיו אִשָּׁה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת וּבָא עָלֶיהָ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ בִּלְבַד. שֶׁאֵין בַּת הָאֲנוּסָה בַּת אֵשֶׁת אָבִיו:

מגיד משנה אבל אם אנס וכו'. גם זה מתבאר שם:

ה אֲחוֹת אִמּוֹ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֲחוֹת אֵם. וְכֵן אֲחוֹת הָאָב בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֲחוֹת אָב:

מגיד משנה אחות אמו וכו'. פרק הבע''י (דף נ"ד) ברייתא מבואר בה שהן [ערוה] בין מן האב בין מן האם. ומ''ש בין מן הנישואין בין מן הזנות. פשוט הוא דא''צ לאישות בקרובות אלו וכן מתבאר בהרבה מקומות:

ו * הַבָּא עַל אִשָּׁה דֶּרֶךְ זְנוּת וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת אוֹתָהּ הַבַּת עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם בִּתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה עֶרְוַת בִּתְּךָ לֹא תְּגַלֶּה מֵאַחַר שֶׁאָסַר בַּת הַבַּת שָׁתַק מִן הַבַּת וְאִסּוּרָהּ מִן הַתּוֹרָה. וְאֵינוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ הַבָּא עַל בִּתּוֹ מִנְּשׂוּאָתוֹ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם בִּתּוֹ וּמִשּׁוּם עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ:

ההראב"ד הבא על אשה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אלו השתים אינן אלא לקוברו בין רשעים חמורים עכ''ל:

מגיד משנה הבא על אשה וכו'. בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין במשנה הבא על בתו ואמרו בגמרא (דף ע') בתו מאנוסתו מנין אמר אביי ק''ו על בת בתו ענוש על בתו לא כ''ש והקשו עליו וכי עונשין מן הדין ותירצו גלויי מילתא בעלמא הוא ורבא יליף לה התם בג''ש. וכתב רבינו ואעפ''י שלא נאמר וכו' ואיסורה מן התורה וכו', הוצרך לזה לפי שיטתו שכתב בס''ה בעיקר השני שכל הדברים הנדרשים באחת מי''ג מדות אין נקראין ד''ת אלא ד''ס ובכאן ביאר שאין בתו בכלל הזה שהרי ככתובה ממש היא וסמך לו הכתוב על בת בתו שנתבארה בתורה שהיא קרובה לו מחמת בתו וא''א שתהיה בתו מותרת ובתה הבאה מחמתה אסורה. וכבר כתבתי פ''א מהלכות אישות שחלקו על העיקר הזה שכתב רבינו ושכל הנדרש באחת מי''ג מדות נקרא ד''ת ולדעת זו אין אנו צריכין עתה לזה: לפיכך הבא על בתו וכו'. זה למד רבינו מהיקש אמו שהיא אשת אביו לבתו שהיא בת אשתו ששניהם שני איסורין הבאין כאחד וקי''ל דאיסור חל על איסור באיסור בת אחת כמו שנתבאר למעלה אלא שלא מצאתי זה הדין ממש מבואר בגמ'. ובהשגות א''א אלו השתים אינן אלא לקוברו בין רשעים חמורים ע''כ. ולא הבנתי דבריו שהרי זו מן הנשרפין היא וכבר נתבאר פרק נגמר הדין (דף מ"ו) שקבר אחד היה לנסקלין ולנשרפין וא''כ אפילו לא יתחייב אלא אחת היה נקבר בקבר זה ומה הוסיף כשיש שם שתים ובודאי שדעת רבינו הוא שיש כאן שתים כשאר השתים הנזכרים למעלה בפרק זה והם לענין קרבן ובשוגג כנזכר בהלכות שגגות והטעם שאע''פ שבתו אינה כתובה בביאור כבר נתבאר בפ''ק דכריתות שיש קרבן בבתו מאנוסתו ובבת אשתו שאינה בתו וא''כ בהתחבר שניהם דין הוא שיחוייב שתים כמו בשאר הנזכרים למעלה:

לחם משנה הבא על אשה דרך זנות וכו'. השיג עליו הראב''ד ז''ל אלו השתים אינן אלא לקוברו בין רשעים חמורים ע''כ. וכתב עליו ה''ה שלא הבין דבריו שהרי קבר אחד לנסקלין ולנשרפין והקבר היותר חמור הוא של אלו ואם כן אפילו שלא יהיה חייב אלא אחת היה הוא נקבר שם ומה מוסיפין עליו. ובאמת שיש להפליא הפלא ופלא על הראב''ד למה לא הוקשה לו בהבא על אמו שכתב רבינו חייב שתים וכן באחותו וכן במשנה שאמר שם הבא על אשת אב חייב שתים. לכן נ''ל לפרש דברי הראב''ד ז''ל ולומר דס''ל דעכ''פ כאן אין החיוב כמו שלמעלה שהוא חייב שתי חטאות דכאן אין יכול לבא לידי כך והטעם שאם נשא אשה ואח''כ בא על בתה סובר הראב''ד ז''ל דאינו לוקה אלא משום ערות אשה ובתה לא תגלה לבד דמשום ערות בת בתך לא תגלה דאיירי בבתו מאנוסתו כדאמר שם בגמרא אינו חייב ואע''ג דכ''ש הוא דהשתא בבתו מאנוסתו חייב כ''ש בבתו מנשואתו אין מזהירין מן הדין דהא בגמרא אמרו דאע''ג דכתיב בקרא בת אביך או בת אמך מ''מ לא ידעינן כשהיא בת אב ואם יחד דאין מזהירין מן הדין וכ''ש הא וא''כ לא משכחת דחייב שתים אלא כשאנס אשה וילדה בת ונאסרה משום בתו ואחר כך נשא האנוסה ונאסרה בתו משום בת אשתו והשתא ודאי אינו חייב שתי חטאות משום דאין איסור חל על איסור דהשתא אין האיסור בבת אחת דבתחלה בא איסור בתו ואח''כ איסור בת אשתו כשנשאת וא''כ לא הוי אלא לקוברו בין רשעים חמורים דהכי אמרינן בפרק ד' אחין דלרבי ינאי דלית ליה איסור חל על איסור הוי שתים לקוברו בין רשעים חמורים. ולמה שהקשה ה''ה להראב''ד ז''ל דכיון דקבר אחד לנסקלין ולנשרפין מה הוסיף יש לומר דהוא מפרש כפירוש התוספות [דבין] הרשעים גמורים ר''ל אצל רשעים כמותו וא''כ אפשר לומר בדוחק דמי שהיה חייב שתים היה נקבר בקבר אחר לא בקבר הנשרפין והנסקלין מפני שהיה רשע חמור מהם:

ז כֵּיוָן שֶׁקִּדֵּשׁ אָדָם אִשָּׁה נֶאֶסְרוּ עָלָיו מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֵׁשׁ נָשִׁים. וְכָל אַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם בֵּין כָּנַס בֵּין גֵּרֵשׁ בֵּין בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ בֵּין לְאַחַר מוֹתָהּ. וְאֵלּוּ הֵן. אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ וְאֵם אָבִיהָ וּבִתָּהּ וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ שְׁנֵיהֶן נִשְׂרָפִין:

לחם משנה כיון שקידש אדם אשה וכו'. כתב ה''ה שחמותו ואם חמותו ואם חמיו למדוה שם בגמרא בפרק הנשרפין ולא למדוה אלא מחמותו דוקא דאם חמותו ואם חמיו אינהו גופייהו מחמותו ילפינן לה משום דקאמר חמותו קאמר אם חמותו וכו' דכולהו הוו למעלה:

ח בָּא עֲלֵיהֶן לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ בְּכָרֵת וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ-יד) 'בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן'. בִּזְמַן שֶּׁשְּׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת שֶׁהֵן אִשְׁתּוֹ וְזוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי הוּא וְהָעֶרְוָה נִשְׂרָפִין. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת אֵין שָׁם שְׂרֵפָה:

מגיד משנה (ז-ח) כיון שקידש אדם אשה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות. ומ''ש רבינו שאם בא על אחת מהן בחיי אשתו שהן נשרפין ולאחר מיתת אשתו הן בכרת. הוא ממה שאמרו פרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ו:) דרבי ישמעאל סבר חמותו לאחר מיתה בשריפה ור' עקיבא פליג עליה וקי''ל כר''ע מחבירו וסובר רבינו דשריפה הוא דליכא אבל כרת איכא ואע''ג דאמרי' התם ור''ע סבר איסורא בעלמא לגבי שריפה דהיא בידי אדם קרי לכרת איסורא בעלמא כלומר שאין בה מיתת בית דין אבל הרבה מן המפרשים פי' איסורא בעלמא מדכתיב ארור שוכב עם חותנתו אבל כרת ליכא וכן פי' ז''ל ולזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ובה''ג כתב כדברי רבינו. עוד סובר רבינו שכל הקרובות מחמת אישות הן בכלל זה שלאחר מיתת אשתו אין בהן שריפה והביאו לזה מפני שעונש בת אשתו ובת בתה ובת בנה מחמותו ואם חמותו ואם חמיו למדוה שם בגמרא ואחר שחמותו ואינך אינן לאחר מיתת אשתו בשרפה דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואף בזה חלקו עליו ואמרו דקי''ל כמ''ד דון מינה ואוקי באתרה ואין בדבריהם הכרח והרמב''ן ז''ל הניח דין זה בצ''ע פרק נושאין על האנוסה:

ט וְכֵן אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ עֶרְוָה עָלָיו עַד שֶׁתָּמוּת אִשְׁתּוֹ. בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו:

מגיד משנה וכן אחות אשתו וכו'. זה מבואר שם ובהרבה מקומות ומהם פרק האשה רבה (דף צ"ו) מתבאר במשנה דלא שנא אחות אשתו מן האב לא שנא מן האם וכן נזכר בפרק הבא על יבמתו בגמרא (דף נ"ד):

י * עָבַר וְנָאַף עִם אַחַת מִשֶּׁבַע נָשִׁים אֵלּוּ בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא וְהַנּוֹאֶפֶת בְּמִיתַת בֵּית דִּין אוֹ בְּכָרֵת לֹא נֶאֶסְרָה אִשְׁתּוֹ עָלָיו חוּץ מֵאֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ שֶׁהִיא אוֹסֶרֶת אִשְׁתּוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין:

ההראב"ד עבר ונאף וכו'. כתב הראב''ד ז''ל יש בכאן שבוש גדול וטעה בדברי עצמו כי הוא כתב במי שהלכה ארוסתו למ''ה ואמרו לו מתה ונשא אחותה ואח''כ באה ארוסתו אסורה לחזור לו מפני שאחותה צריכה ממנו גט שמא יאמרו תנאי היה בקידושי ארוסה ובהיתר נשא אחותה ועתה הביא אותו הדבר ראיה לכאן שביאת אחות ארוסתו אוסרת ארוסתו ודבר זה שבוש גדול אם אמרו בנישואין שלא נתכוון לעבירה ויאמרו בהיתר נשאה נאמר כן בזנות שיאמרו בהיתר בה עליה. ועוד מה יאמרו שהיה תנאי בקידושיה שלא היה שם איסור ביאת אחותה ולמה תיאסר זו בביאה של זו וכי צריכה [זו] גט לביאתה שתיאסר זו בשבילה. ועל זה היה ראוי לגנוז זה השער עכ''ל:

מגיד משנה עבר ונאף עם אחת משבע נשים וכו'. בפרק האשה רבה (דף צ"ה) מסקנא דגמרא כן וכן מבואר בהלכות וכן מבואר בסוגיא שבסוף פרק כיצד. ומ''ש רבינו חוץ מאחות ארוסתו. כבר ביאר הוא ז''ל שהוא מכוין אל מה שביאר בהלכות גירושין והוא מה שנזכר שם פ''י קידש אשה והלכה למדינה אחרת ושמע שמתה ונשא אחותה ואח''כ נודע שלא מתה צריכות שתיהן ממנו גט [ואסורות עליו] כנזכר שם ושם כתוב בביאור ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט [גזירה] שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו עכ''ל. ומתבאר מזה שכל שאין אחות ארוסתו צריכה גט כגון שלא קידשה אלא שבא עליה דרך זנות שאין ארוסתו אסורה עליו וכאן ודאי לא נתכוון רבינו לחדש דין אחר אלא לפי שהיה כולל שאין ביאת אחת מן הקרובות אוסרת אשתו או ארוסתו עליו בשום צד בין שקידש הקרובות x (בין בא עליהן בזנות) הוציא מן הכלל הדין הנזכר בהלכות גירושין והוא אפי' בלא ביאה על אחות ארוסתו אלא בנישואין כנזכר שם וזהו שכתב רבינו כאן כמו שביארנו בהלכות גירושין ודרכו ברוב המקומות לכתוב סתם כמו שביאר ולפי שלא יטעה אדם בכוונת דבריו כתב התחלת הדין והזכיר המקום שבו נתבאר כולו. זה נראה לי מבואר בדעתו ז''ל והארכתי בזה מפני שראיתי כתוב בהשגות א''א יש כאן שיבוש גדול וכו' ועל זה היה ראוי לגנוז זה השער עכ''ל. וכבר כתבתי דעת רבינו שלא טעה בדברי עצמו ולא כיון להוסיף כאן דבר על מה שנזכר שם אבל הר''א ז''ל לא נתכוון בכוונת רבינו ולעיקר הדין שניהם נתכוונו לדעת אחת:

יא הַבּוֹעֵל אִשָּׁה דֶּרֶךְ זְנוּת לֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהֵן הַשֶּׁבַע נָשִׁים שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ עַל מִי שֶׁנָּאַף עִם אִשָּׁה לִשָּׂא אַחַת מִן הַשֶּׁבַע נָשִׁים קְרוֹבוֹתֶיהָ כָּל זְמַן שֶׁהַזּוֹנָה קַיֶּמֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַזּוֹנָה בָּאָה לִקְרוֹבוֹתֶיהָ לְבַקֵּר אוֹתָן וְהוּא מִתְיַחֵד עִמָּהּ וְלִבּוֹ גַּס בָּהּ וְיָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה שֶׁיִּבְעל הָעֶרְוָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נִטְעַן עַל אִשָּׁה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂא אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ עַד שֶׁתָּמוּת זוֹ שֶׁנִּטְעַן עָלֶיהָ. וְאִם כָּנַס הַקְּרוֹבָה שֶׁזָּנָה עִם קְרוֹבוֹתֶיהָ לֹא יוֹצִיא:

מגיד משנה הבועל אשה דרך זנות וכו'. ביבמות (דף צ"ז) ר''פ נושאין על האנוסה ועל המפותה: אבל חכמים אסרו וכו'. ברייתא שם הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה פירוש והוא הדין לכל שאר הקרובות וכ''כ בעל הלכות גדולות וכמ''ש רבינו ומתבאר שם שאין איסור זה אלא בזמן שהזונה קיימת כמו שהזכיר רבינו: ואם כנס הקרובה כו'. בתוספתא סוף הברייתא אם כנס לא יוציא:

יב * מִי שֶׁנִּטְעַן עַל עֶרְוָה אוֹ שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם רַע עִמָּהּ לֹא יָדוּר עִמָּהּ בְּמָבוֹי אֶחָד וְלֹא יֵרָאֶה בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ מְרַנְּנִין אַחֲרָיו עִם חֲמוֹתוֹ וְהִכּוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ:

ההראב"ד מי שנטען וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה המחבר ממשל משלים הוא והם רחוקים מאד אם אמרו בחמותו דגייסא ביה מחמת בתה יאמרו באשה אחרת לאוסרו לדור ולראות בכל השכונה עכ''ל:

מגיד משנה מי שנטען על ערוה וכו'. זה הדין הוציא רבינו מהמעשה שהזכיר והוא בפרק קמא דקידושין (דף י"ב:) ההוא חתנא דחליף אבבא דבי חמוה ונגדיה רב ששת ואמרו משום דמידם הוה דיימא חמתיה מיניה. ובהשגות כתוב א''א זה המחבר ממשל משלים הוא וכו' ובאמת יש לחלק ביניהם אולי שזהו שרבינו לא הזכיר מכת מרדות לפי שעבר על פתח אחת מן העריות שנטען עליהם אבל הזכיר בו איסור והטעם משום הרחק מן הכיעור ובפירוש אמרו בפ''ק דע''ז (דף י"ז) ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה אמר רב חסדא ד' אמות וא''כ בערוה החמורה מי שנטען עליה דין הוא לאסרו בכל המבוי. ואפשר שדעת רבינו שחמותו וכל שאר העריות שוין:

יג הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ דֶּרֶךְ זְנוּת אוֹ עַל אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁבָּא עַל שְׁתֵּי נָשִׁים נָכְרִיּוֹת שֶׁאֵין נַעֲשׂוֹת עֶרְוָה זוֹ עִם זוֹ אֶלָּא בְּנִשּׂוּאִין לֹא בִּזְנוּת. וְכֵן אִם אָנַס אָבִיו אוֹ בְּנוֹ אוֹ אָחִיו אוֹ אֲחִי אָבִיו אִשָּׁה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ וְיִשָּׂאֶנָּה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא אֵשֶׁת וְאֵין כָּאן אִישׁוּת:

מגיד משנה הבא על אשה וכו'. זה פשוט ומבואר ממה שהזכרתי למעלה נושאין על האנוסה וכו' והוא בין אנס אחת או שתים ופשוט הוא: וכן אם אנס אביו וכו'. שם יבמות (דף נ"ז) סתם משנה נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו:

יד אָבִיו אוֹ בְּנוֹ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ אוֹ אִמָּהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֻתָּר לְאָדָם לִשָּׂא אֵשֶׁת בֶּן אָחִיו. וְנוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה וּבַת אֲחוֹתָהּ אוֹ בַּת אָחִיהָ כְּאַחַת. וּמִצְוַת חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׂא אָדָם בַּת אֲחוֹתוֹ וְהוּא הַדִּין לְבַת [ג] אָחִיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-ז) 'וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם':

מגיד משנה אביו או בנו וכו'. כבר נתבאר זה למעלה בפרק זה: ומותר לאדם לישא וכו'. תוספתא הובאה בהלכות פרק כיצד נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו ובת אחיו: ונושא אדם אשה ובת אחותה כו'. זה פשוט ומתבאר מהמשנה שבפ' שלישי בכריתות (דף י"ד:) שאשה אחת יכולה להיות חמותו ואם חמותו ואם חמיו והוא בהיתר על דרך זה שנשא אשה ובת אחיה ובת אחותו: ומצות חכמים וכו'. ביבמות בפרק הבע''י (דף ס"ב) ובסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ו:) הנושא בת אחותו וכו' עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה ופירש''י ז''ל לעיל מיניה כתיב ומבשרך לא תתעלם וכתב רבינו וה''ה לבת אחיו אבל רש''י ז''ל פירש דגעגועי אדם רבים על אחותו יותר מאחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו עכ''ל. ודעת רבינו כמ''ש במדרש נשא אדם אשה מקרובותיו עליו הכתוב אומר עצם מעצמי ובשר מבשרי והענין שאהבת הקרובים היא טבעית ואהבת האיש לאשתו באה מחמת מעשה שניהם שהוא מקרה להם ובהתחבר שתיהן אז יהיה האוהל נכון ויהיה שלום בבית וידוע שאין לך קרובה שיכול אדם לישא יותר מבת האחות ובת האח ע''כ אמרו חכמים שעליהם אמר המקרא שנאמר ומבשרך לא תתעלם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן