הלכות איסורי ביאה - פרק שבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות איסורי ביאה - פרק שבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א שָׁלֹשׁ נָשִׁים נֶאֶסְרוּ עַל כָּל הַכֹּהֲנִים. גְּרוּשָׁה זוֹנָה וַחְללָה. וִעַל כֹּהֵן גָּדוֹל אַרְבַּע. אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ וְהָאַלְמָנָה. אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אוֹ הַמְרֻבֶּה בְּגָדִים. וְאֶחָד כֹּהֵן הָעוֹבֵד וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמִּנּוּהוּ וְעָבַר. וְכֵן כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. כֻּלָּן מְצֻוִּין עַל הַבְּתוּלָה וַאֲסוּרִין בְּאַלְמָנָה:

מגיד משנה שלש נשים נאסרו על הכהנים וכו'. זה מפורש בפסוק ובהרבה מקומות: אחד כהן גדול וכו'. בת''כ והכהן הגדול וכו' ואין לי אלא משוח בשמן המשחה מרובה בבגדים מנין ת''ל [ומלא את ידו] וכו' והוא אשה בבתוליה הוא ולא המלך הוא ולא הנזיר ולרבות משוח מלחמה ומבואר עוד במשנה ובגמרא פ''ק דמגילה (דף ט':) ופי' מרובה בבגדים פירש''י ז''ל שם כהנים ששמשו בבית שני ואף בבית ראשון מימות יאשיהו ואילך שנגנז צלוחית של שמן המשחה. כהן המשמש כהן גדול שאירע בו פיסול ומינה אחר תחתיו ועבר פסולו וחזר לעבודתו והעבירו הבא תחתיו הראשון קרוי משמש והשני שעבר עכ''ל:

ב כָּל כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אַחַת מֵהַשָּׁלֹשׁ נָשִׁים אֵלּוּ בֵּין גָּדוֹל בֵּין הֶדְיוֹט * וּבָעַל לוֹקֶה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ זְנוּת אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם זוֹנָה אוֹ גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלָלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ז) 'לֹא יִקָּחוּ' עַד שֶׁיִּקַּח וְיִבְעל:

ההראב"ד ובעל לוקה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין השכל מודה בזה שהרי למדו כהן הדיוט מכהן גדול לחלול הזרע בג''ש זונה זונה הלכך כי הדדי נינהו באסורייהו וטעות הוא בידו והטעהו מה שראה בגמרא כהן גדול באלמנה לוקה שתים אחד משום לא יקח ואחד משום לא יחלל והוא סבר דוקא כהן גדול ולא היא אלא משום דלא מיתני ליה בכהן הדיוט חלול דאשה בשלא גמר ביאתו קמיירי דליכא חילול זרע עכ''ל:

מגיד משנה כל כהן שנשא אשה וכו'. שם קידושין (דף ע"ח) אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל והקשו וללקי נמי משום לא יחלל זרעו [בעמיו] ותירצו בשלא גמר ביאתו מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה [עליה] משום שני שמות מאי לאו שני שמות ותו לא לא שני שמות על זו ושני שמות על זו א''ה אימא סיפא גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת ה''ק אינו חייב אלא אחת ולעולם שני שמות וחלוצה דרבנן וכו' אמר אביי [כ''ג באלמנה] קידש לוקה בעל לוקה קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מ''ט לא יקח משום לא יחלל. ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא. ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל. ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה ע''כ בגמרא. ועתה אבאר דעת רבינו הוא ז''ל סובר דסוגיין דאיתמרא על ההיא דרב יהודה דמשמע דאיכא נמי בשארה שתי מלקיות מדאמרינן שני שמות על זו ושני שמות על זו א''ה אימא סיפא גרושה וחלוצה כו' דלא כהלכתא הוא זה ולא מיבעיא בהדיוט דהא לא כתיב בדידיה לא יחלל כלל ואע''ג דילפינן שהבנים חללים כמ''ש שם נאמר בהדיוט זונה כו' מה להלן זרעו חולין אף כאן זרעו חולין מ''מ לא לקי עלה משום לא יחלל דלא אתיא ג''ש אלא להיות זרעו חולין אבל למלקי על לאו דלא כתיב בדידיה לא אשכחן אלא אפי' בכ''ג דכתיב ביה לא יחלל לא לקי תרי אלא על אלמנה מפני שהוא מחללה עכשיו ואמרינן לא יחלל שני חילולין אחד לו ואחד לה אבל אינך שכבר היו מחוללות אינו לוקה משום לא יחלל. והביאו לזה מה שאמר אביי x כהן גדול באלמנה בדוקא וכן אמרו ומודה רבא בכ''ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה משום לא יחלל. ואם איתא דאף באינך איכא משום לא יחלל למה אמרו כ''ג באלמנה לימרו אינך דאע''ג דהיו מחוללות כבר לוקה משום לא יחלל וכ''ש אלמנה שהוא מחללה עכשיו וכן הא דאמרי' וללקי נמי משום לא יחלל זרעו בעמיו ואמרו בשלא גמר ביאתו ומשמע שאם גמר ביאתו שיש כאן ג' מלקיות לאו הלכתא היא חדא דהוה להו שתי מלקיות מלאו דלא יחלל ותו דאביי ורבא לא מפלגי בין גמר ביאתו ללא גמר וקאמרי לוקה משום לא יחלל ומשמע לוקה אחת ותו לא וטעמא משום דחילול זרעו אינו אלא לכשיולד הזרע אבל חלול דידיה הוא לאלתר ולא הוי אלא באלמנה שלא היתה מחוללת עדיין וכיון דליכא משום לא יחלל אלא באלמנה אשתכח דאינך אם בעל בלא קידושין אינו לוקה משום דלא יקח ליכא דהא לא לקח ומשום לא יחלל נמי ליכא אלא באלמנה וכמו שנזכר ובקידושין בלא בעילה נמי אינו לוקה בכולהו שאין קיחה אלא משום חילול וכרבא דהלכתא כוותיה כנ''ל לפי שיטת רבינו וכל מ''ש כאן נתבאר במה שהזכרתי. ובהשגות א''א אין השכל מודה בזה וכו' דליכא חילול זרע ע''כ. וכדעתו פירש''י ז''ל דהא דרב יהודה הוא הדין להדיוט בגרושה וחללה זונה דהא מגמר גמרי אהדדי מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין הילכך בכהן הדיוט נמי איכא לא יחלל ועוד דבהדיוט נמי כתיב ולא יחללו את שם אלהיהם וכ''כ הרמב''ן ז''ל דבכולהו איכא לא יחלל וכל מה שכתוב בכ''ג באלמנה ה''ה אף בהדיוט באינך ואצ''ל כ''ג באינך ובכולן בעל ולא קידש לוקה קידש ובעל לוקה שתים קידש ולא בעל אינו לוקה כלל אלו דבריהם ז''ל והנראה אלי בזה הוא שאין בהדיוט כלל משום לא יחלל דכי ילפינן גז''ש ה''מ למיהוי זרעו חולין אבל למלקי משום לאו דלא יחלל לא אשכחן לה בגמ' להך גז''ש ואנן לא עבדינן לה אבל בכ''ג איכא משום לא יחלל בכולהו דקרא אכולהו קאי וכפשטא דסוגיא דרב יהודה לאו דוקא אלמנה קאמר ולית לן לאפוקי סוגיא מהלכתא. וכי נקט רב יהודה אלמנה לרבותא קאמר דאע''ג דקילא דכהן הדיוט מותר בה כ''ג לוקה שתים עליה וכ''ש באינך שאסורות לכהן הדיוט ואביי ורבא נמי לרבותא אדכרו יתה הילכך כ''ג קידש ובעל לוקה שתים בכולהו כדעת המפרשים ז''ל ושלא כדעת רבינו בעל ולא קידש לוקה אחת בכולהו כדעתם ושלא כדעתו כהן הדיוט קידש ובעל לוקה אחת ותו לא כדעת רבינו ובעל ולא קידש אינו לוקה כלל דקיחה כתיבא בהו ולא חלול וכדעת רבינו כנ''ל וכולן שקידשו ולא בעלו אין לוקין דאע''ג דלא כתיב בהדיוט חילול הא ילפי מהדדי וק''ו הוא שלא יהו חמורין הדיוטות מכ''ג וכיון דבכ''ג קידש גרושה ולא בעל אינו לוקה דלא יקח משום לא יחלל וכרבא דאמר הכין הדיוטות לא כ''ש ובשאר חייבי לאוין דלא כתיבא בהו קיחה נראין דברי המפרשים ז''ל שהכל תלוי בבעילה ואין צורך לקידושין כלל ואין מעלין ומורידין בהן לענין חיוב מלקותן:

ג אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל אַלְמָנָה לוֹקֶה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-טו) 'לֹא יְחַלֵּל' כֵּיוָן שֶׁבְּעָלָהּ חִלְּלָהּ וּפְסָלָהּ לִכְהֻנָּה. אֲבָל זוֹנָה וַחֲלָלָה וּגְרוּשָׁה הֲרֵי הֵן מְחֻלָּלוֹת וְעוֹמְדוֹת קֹדֶם בְּעִילָתוֹ. וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה כֹּהֵן גָּדוֹל לְבַדּוֹ עַל בְּעִילַת אַלְמָנָה לְבַדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם קִדּוּשִׁין שֶׁהֲרֵי חִלְּלָהּ וְהוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְחַלֵּל כְּשֵׁרִים לֹא אִשָּׁה וְלֹא זַרְעוֹ:

ד קִדֵּשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל אַלְמָנָה וּבְעָלָהּ לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם (ויקרא כא-יד) 'אַלְמָנָה לֹא יִקָּח'. וְאַחַת מִשּׁוּם (ויקרא כא-טו) 'לֹא יְחַלֵּל'. וּבֵין כֹּהֵן גָּדוֹל וּבֵין כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִן הָאַרְבַּע וְלֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה:

ה וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא לוֹקֶה הִיא לוֹקָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא אֵינוֹ לוֹקֶה הִיא אֵינָהּ לוֹקָה. שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה לָעֳנָשִׁין זוּלָתִי בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה וכל מקום שהוא לוקה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה (דף י':) כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות ולא את האשה לאיש בקרבן ע''כ במשנה ודין השפחה נתבאר פרק שלישי:

ו כָּל כֹּהֵן הַבָּא עַל הַכּוּתִית בֵּין גָּדוֹל בֵּין הֶדְיוֹט לוֹקֶה מִשּׁוּם זוֹנָה. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין וְהוּא אָסוּר בִּבְעִילַת זוֹנָה בֵּין יִשְׂרְאֵלִית בֵּין כּוּתִית:

מגיד משנה כל כהן שבא על הכותית וכו'. בתמורה וכבר נזכר זה פרק י''ב:

ז הַחֲלוּצָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּגְרוּשָׁה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא סְפֵק חֲלוּצָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִתַּחְתָּיו וְהִיא כְּשֵׁרָה וּוְלָדָהּ כָּשֵׁר. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל סְפֵק חֲלוּצָה אֶלָּא עַל חֲלוּצָה וַדָּאִית. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה סְפֵק גְּרוּשָׁה אוֹ סְפֵק אַלְמָנָה אוֹ סְפֵק זוֹנָה וּסְפֵק חֲלָלָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וּמוֹצִיא בְּגֵט:

מגיד משנה החלוצה אסורה לכהן וכו'. כבר נתבאר זה בסוגיא שהזכרתי למעלה דחלוצה דרבנן ועוד נזכר זה בפרק כיצד (דף כ"ד) ביבמות חלוצה דרבנן וספק חלוצה לא גזרו בה רבנן ומפורש שם שאם נשא ספק חלוצה אין מוציאין מידו. ומתבאר בדברי רבינו שודאי חלוצה ולדה פסול ומפורש בפרק יש מותרות (דף פ"ד) אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' היא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא ומבואר בסוגיא דאע''ג דחלוצה דרבנן זרעה פסול מדרבנן: מי שהיתה ספק גרושה וכו'. זה פשוט דספיקא דאורייתא הוא ומתבאר בהרבה מקומות וכבר כתבתי בפרק ראשון שיש מכת מרדות באיסורין של דבריהם וכל שכן בספיקות אלו:

ח כְּלָל גָּדוֹל הוּא בְּכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ שְׁנֵי אִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת. אוֹ שֶׁהָיָה הָאִסּוּר הָאֶחָד מוֹסִיף דְּבָרִים אֲחֵרִים עַל אוֹתוֹ הָאִסּוּר. אוֹ אִם הָיָה כּוֹלֵל דְּבָרִים אֲחֵרִים עִם אִסּוּר זֶה:

ט לְפִיכָךְ אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אַלְמָנָה וְנַעֲשֵׂית גְּרוּשָׁה וְנַעֲשֵׂית חֲלָלָה וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה וּבָא עָלֶיהָ כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַר כָּךְ לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקִיּוֹת עַל בִּיאָה אַחַת. לְפִי שֶׁהָאַלְמָנָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וּמֻתֶּרֶת לְהֶדְיוֹט.

י חָזְרָה לִהְיוֹת גְּרוּשָׁה נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר וְנֶאֱסֶרֶת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. לְפִיכָךְ נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר אַחֵר עַל אִסּוּר הָאַלְמָנָה וַעֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לֶאֱכל בִּתְרוּמָה. נַעֲשֵׂית חֲלָלָה נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר שֶׁהֲרֵי נֶאֱסֶרֶת בִּתְרוּמָה וַעֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְיִשְׂרָאֵל. נַעֲשֵׂית זוֹנָה הוֹאִיל וְיֵשׁ שֵׁם זְנוּת שֶׁאוֹסְרָהּ עַל יִשְׂרָאֵל אִם זִנְּתָה אִשְׁתּוֹ בְּרָצוֹן נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר אַחֵר. וְהוּא הַדִּין לְכֹהֵן הֶדְיוֹט שֶׁבָּא עַל הַגְּרוּשָׁה שֶׁנַּעֲשֵׂית חֲלָלָה וְאַחַר כָּךְ זוֹנָה שֶׁהוּא לוֹקֶה שָׁלֹשׁ עַל בִּיאָה אַחַת. אֲבָל אִם נִשְׁתַּנָּה סֵדֶר זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת:

מגיד משנה (ח-י) כלל גדול הוא לכל איסורין שבתורה וכו'. דין זה דאיסור אם חל על איסור אם לאו הוא מחלוקת בגמרא בהרבה מקומות ופסק רבינו שאין איסור חל על איסור אלא באחד משלשה דרכים אלו וכן משמע במתני' ובגמרא בכריתות (דף י"ג י"ד) ודינין אלו של לאוי כהונה הם בגמרא בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) ברייתא אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדר הזה חייב על כל אחת ואחת זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתארמלה אינו חייב אלא אחת ושאלו האי תנא מאי קסבר אי קסבר איסור חל על איסור אפילו איפכא נמי ואי קסבר אין איסור חל על איסור אפילו כסדר הזה נמי לא ותירץ רבא האי תנא אחע''א לית ליה איסור מוסיף אית ליה אלמנה אסורה לכ''ג ושריא לכהן הדיוט הויא לה גרושה מגו דאיתוסף לה איסורא לגבי כהן הדיוט איתוסף לה איסורא לגבי כ''ג ועדיין שריא למיכל בתרומה הויא לה חללה מגו דאיתוסף [בה] איסורא למיכל בתרומה איתוסף איסורא לגבי כהן גדול ושאלו זונה מאי איסור מוסיף אית בה א''ר חנא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל וכתב רבינו וה''ה לכהן הדיוט ופשוט הוא. ומ''ש אבל אם נשתנה הסדר אינו לוקה אלא אחת. כבר נתבאר במה שהזכרתי והוא דוקא כשזינתה תחילה אבל אם היה זנות באמצע לוקה שתים בכהן הדיוט ובכ''ג פעמים ב' ופעמים ג' שאם הזנות שני שתים ואם שלישי שלש והוא שיהיה אלמנות תחילה וזה ברור:

יא מִי שֶׁנִּתְאַלְמְנָה מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אַחַת עַל כָּל בִּיאָה. אַלְמָנָה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין אֲסוּרָה:

מגיד משנה מי שנתאלמנה מאנשים וכו'. שם ברייתא מפורשת: אלמנה בין מן האירוסין וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף נ"ט) משנה:

יב כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִן הָאֵרוּסִין הֲרֵי זֶה לֹא יְיַבֵּם אֶלָּא חוֹלֵץ. נָפְלָה לוֹ יְבָמָה וְהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר כְּשֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט הֲרֵי זֶה לֹא יְיַבֵּם אַחַר שֶׁנִּתְמַנָּה. אֲבָל אִם אֵרֵס אֶת הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל הֲרֵי זֶה יִכְנֹס אַחַר שֶׁנִּתְמַנָּה. הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת סְפֵק קִדּוּשִׁין וּמֵת אֲרוּסָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק אַלְמָנָה:

מגיד משנה כהן גדול שמת אחיו וכו'. בפרק כיצד (דף כ') משנה וגמרא וכבר ביארתי דין זה בארוכה פרק ששי מהלכות יבום וחליצה: נפלה לו יבמה וכו'. פרק הבע''י שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כ''ג אע''פ שעשה בה מאמר הרי זה לא יכנוס: אבל אם אירס את האלמנה וכו'. משנה שם: היתה מקודשת ספק קידושין וכו'. זה פשוט ודינו להחמיר כמו שכתבנו למעלה:

יג מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיִּשָּׂא נַעֲרָה בְּתוּלָה. וּמִשֶּׁתִּבְגֹּר תֵּאָסֵר עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יג) 'וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח'. אִשָּׁה לֹא קְטַנָּה. בִּבְתוּלֶיהָ וְלֹא בּוֹגֶרֶת. הָא כֵּיצַד. יָצָאת מִכְּלַל קַטְנוּת וְלִכְלַל בַּגְרוּת לֹא בָּאָה זוֹ נַעֲרָה. * וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי נָשִׁים לְעוֹלָם כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר אִשָּׁה אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם:

ההראב"ד ואינו נושא ב' נשים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא מתחורא זאת הסברא שלא אמרו במס' יומא אלא ביתו אמר רחמנא ולא ב' בתים ואפשר שלא נאסר בב' נשים אלא ביו''כ שמא ימשוך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה. אבל הדעת נותנת כן כדי שלא יצטרך לגרש ערב י''כ אלא שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות עכ''ל:כבר תמהו גדולים שכוונת הכ' הוא שיהוידע השיא ליואש ב' נשים.

מגיד משנה מצות עשה על כהן גדול וכו'. במשנה (דף נ"ט) ולא ישא את הבוגרת ר''א ור''ש מכשירין בבוגרת x [ולא ישא את מוכת עץ] ובגמרא רב ורבי יוחנן דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי וקי''ל כוותייהו כמו שיתבאר. עוד שם (דף ס"ח) תניא בתולה [מעמיו יקח אשה] יכול קטנה ת''ל אשה אי אשה יכול בוגרת ת''ל בתולה הא כיצד יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באת ופסק רבינו כן: ואינו נושא שתי נשים וכו'. מ''ש רבינו בכאן נראה שלמדו מן הסוגיא הנזכרת בפרק הבע''י (נ"ט) דאמרי' התם אשה אחת ולא שתים לפי שענין הסוגיא הוא כך בעא מיניה רבי חייא בר יוסף משמואל כ''ג שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נישואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן וכו' כי קמיבעיא לי והוא אשה בבתוליה יקח מאי [יקח] קיחה דקידושין בעינן או קיחה דנישואין בעינן ואמר תניתוה אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ''ג יכנוס ודחו שאני התם דכתיב אשה ואמרו אי הכי ה''נ נימא וכו' ודחו אשה אחת ולא שתים ואמרו ומה ראית ודחו הא אישתני גופה והא לא אשתני גופה. לפי שענין זאת הסוגיא כך הוא דאיהו פשיט ליה מאלמנה דקיחה דאירוסין היא ודחה שאני התם דכתיב אשה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה והאי אשה קרא יתירא הוא ומינה מרבינן לקמן בפירקין דאם אירס אלמנה ונתמנה להיות כ''ג יכנוס ואמרו ה''נ נימא נדרוש כן שאם אירס את הקטנה ובגרה שיוכל לנשאה ודחו אשה אחת ולא ב' דבר אחד יש לרבות מן הכתוב ולא ב' דברים הילכך אשה אחת דהיינו אירס את האלמנה בעודו הדיוט יש לרבות ולא אירס הקטנה ובגרה ואמרו ומה ראית לרבות אירס את האלמנה בעודו הדיוט ולא אירס הקטנה בעודו כ''ג ובגרה תחתיו ודחו הא אשתני גופה והא לא אישתני גופה בוגרת אישתני בין אירוסין לנישואין אלמנה לא אשתנית. זהו פי' סוגיא זו וכיוצא בזה אמרו שם גבי קרובה אחת ולא שתים לומר שדבר אחד ילפינן מיניה ולא שתים. ואולי שרבינו מפרש כן ה''נ נימא נדרוש מדכתיב והוא אשה לרבות דהוה מצי למימר בתולה לרבות דהא השתא לא הוה סבר למידק אשה ולא קטנה דהא כ''ג שקידש את הקטנה קאמר ודחו אשה אחת ולא שתים האי והוא אשה לאו לרבויי אתא אלא למעוטי ולומר אשה אחת הוא נושא ולא שתים ואמרו ומה ראית לאוקמי ההיא דאם בתולה מעמיו יקח אשה דהוא לרבות אירס את האלמנה ובעודו הדיוט והוא אשה למעט ודחו הא אישתני גופה בוגרת אישתני כמו שנזכר למעלה. ויהיה דעת רבינו דאע''ג דקי''ל כת''ק דברייתא דאמר בתולה מעמיו יקח אשה יכול בקטנה ת''ל אשה וכמש''ל כיון דחזינן דבגמרא דרשי' מיניה אינו נושא שתי נשים קי''ל נמי הכי. והוצרכתי לזה מפני שלא מצאתי מקום אחר שיצא לו זה לרבינו. ובהשגות כתוב כאן א''א לא מתחוורא זאת הסברא וכו' וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות ע''כ. ואפשר שיהוידע נשא זו אחר מיתת זו או גרושיה או שהיו לו קודם שנתמנה להיות כ''ג ולדעת הר''א ז''ל בכל ערב יו''כ היה מגרש אחת מהן:

יד כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא יִשָּׂא מֻכַּת עֵץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה. [נִבְעֲלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ כְּנִבְעֲלָה כְּדַרְכָּהּ. נִבְעֲלָה לִבְהֵמָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת]:

מגיד משנה לא ישא וכו'. משנה הזכרתיה למעלה: נבעלה שלא כדרכה וכו'. מימרא שם דרב אמר הכין ופלוגתא דתנאי היא בסוגיא: נבעלה לבהמה וכו'. שם מבואר:

טו כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּשָׂא בְּעוּלָה אֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מוֹצִיא בְּגֵט. נָשָׂא בּוֹגֶרֶת אוֹ מֻכַּת עֵץ הֲרֵי זֶה יְקַיֵּם. אֵרֵס בְּעוּלָה וְנִתְמַנָּה כֹּהֵן גָּדוֹל הֲרֵי זֶה יִכְנֹס אַחַר שֶׁנִּתְמַנָּה:

מגיד משנה כהן גדול וכו'. שם (ל"ט:) אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי וכו' א''ר הונא אמר רב ומוציא בגט ואלא הא דקתני אם נשא נשוי וכו' לומר שאין משלמין קנס במפותה ופסקו כן בהלכות ואע''ג דסלקא בקשיא וכ''ש בעולת אדם אחר וכן דעת רבינו כמו שיתב': נשא בוגרת וכו'. זו היא מימרא דרב ורבי יוחנן שהזכרתי למעלה: אירס בעולה וכו'. זו היא אירס את האלמנה שהזכרתי למעלה:

טז אָנַס נַעֲרָה בְּתוּלָה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ אֲפִלּוּ אֲנָסָהּ אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ כְּשֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט וְנִתְמַנָּה כֹּהֵן גָּדוֹל קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס. וְאִם כָּנַס מוֹצִיא:

מגיד משנה אנס נערה בתולה וכו'. זו היא אנוסת עצמו וכו' שכתבתי למעלה. וכתב רבינו אפילו אנסה או פיתה כשהוא הדיוט ופשוט הוא שלא אמרו אלא אירס את האלמנה דאיכא קיחה דאירוסין בעודו הדיוט אבל אם אנס או פיתה בעודו כהן גדול דליכא קיחה אפילו דאירוסין אלא לאחר שנתמנה לא וזה פשוט:

יז אֵרֵס אֶת הַקְּטַנָּה וּבָגְרָה תַּחְתָּיו קֹדֶם נִשּׂוּאִין הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה גּוּפָהּ. וְאִם כָּנַס לֹא יוֹצִיא:

מגיד משנה אירס את הקטנה וכו'. זו היא הבעיא שכתבתי למעלה וכתב רבינו כמסקנא דגמרא דאמרו האי אישתני גופה. וכתב רבינו ואם כנס לא יוציא ופשוט הוא ממה שנתבאר שאפילו הנושא לכתחילה בוגרת אם נשא אינו מוציא:

יח אַחַת גְּרוּשָׁה מִן הָאֵרוּסִין אוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין. אֲבָל הַמְמָאֶנֶת אֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ בְּגֵט וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵאֲנָה בּוֹ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וְכָל מִי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַחֲלִיצָה אִם נֶחְלְצָה לֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה:

מגיד משנה אחת גרושה וכו'. מפורש שם ת''ר אלמנה לא יקח בין אלמנה [מן האירוסין בין אלמנה] מן הנישואין והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לילף אלמנה אלמנה מתמר מה להלן מן הנישואין אף כאן מן הנישואין קמ''ל והקשו ואימא ה''נ ותירצו דומיא דגרושה ע''כ: אבל הממאנת וכו'. כבר נתבאר זה פרק י''א מהלכות גירושין שלא פסלה מן הכהונה ומשנה היא פרק בית שמאי ביבמות (דף ק"ח) ובפרק הבא על יבמתו (דף נ"ט:) מבואר בסוגיא דאפילו לכ''ג מותרת ובשלא נבעלה כלל כדאיתא התם ופשוט הוא דכל שנבעלה הרי היא אסורה לכ''ג לפי שאינה בתולה: וכל מי שאינה וכו'. כבר נתבאר זה פ''ד מהלכות יבום וחליצה ובמשנה (דף ל"ה:) ראש פרק החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ועוד מתבאר בסוגיא:

יט יָצָא עָלֶיהָ קוֹל אִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן כָּתַב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ אוֹ נָתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ. אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִתַּחַת בַּעְלָהּ. וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר תֵּצֵא מִן הַשֵּׁנִי:

מגיד משנה יצא עליה קול איש וכו'. בגיטין בהזורק (דף פ"א) מפורש בגמרא והטעם דמבעלה הראשון אין מוציאין אותה משום דהו''ל קלא דלבתר נישואין לגבי דידיה אבל לגבי דשני הוי ליה קלא דמקמי נישואין כדאיתא התם וכבר כתבתי זה פ''י מהל' גירושין: ל ל ל

כ * יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה וְנִתְגָּרְשָׁה מִן הַקִּדּוּשִׁין חוֹשְׁשִׁין לָהּ * כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. אֲבָל אִם יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא חֲלוּצָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

ההראב"ד יצא שמה בעיר שנתקדשה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל איני יודע מהו אבל אין הפרש בקולות בין גרושה לחלוצה ולא בין שאר הקולות חוץ משם מזנה דתלינן בפריצותא ואינשי קרו לה מזנה משום פריצותא ושאר הקולות אם הוחזקו בבית דין שאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני עד שהגיעו קרוב לדברים ברורים חוששין להם עכ''ל: כמו שביארנו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא בהלכות גירושין לא כתב אלא כמו שהוא בגמרא שאם יצא קול שנתקדשה ונתגרשה מותרת לכל אדם קול ושוברו עמו ולא דברו שם על כהונה. מ''מ אמת הוא שאם הוחזק קול בבית דין אסורה לכהן וכן כל קול שהוחזק בבית דין שלא יהא קול הברה חוששין לה ובלבד שלא תהא בתר אירוסין עכ''ל:

מגיד משנה יצא שמה בעיר שנתקדשה. פרק עשירי מהלכות גירושין כתב רבינו מי שהוחזקה אשת איש וכו' אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת והוחזק הקול בבית דין שהרי היא מקודשת בספק כמו שביארנו ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה מאותן הקידושין הקול אסרה והקול התירה והרי זו מגורשת עכ''ל. וביאר רבינו בכאן שחוששין לה לכהן ודבר ברור הוא דכל קלא דגירושין קמי נישואין חיישינן ליה לכהן כנזכר בסמוך וכל שכן כאן שעל פי קול גט זה התרנוה לינשא אף על פי שהיתה אסורה קודם לכן ושני קולות אלו הוחזקו בבית דין הם וכבר התבאר בפרק תשיעי מהלכות אישות שקול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו ובודאי שקול הקידושין הוא כשהוחזק בבית דין שאם לא כן לא היינו חוששין לו ואם כן קול הגירושין שמבטלו ודאי צריך גם כן שיהא מוחזק ועל זה כתב רבינו שחוששין לה לכהונה ודבר פשוט הוא ודעת רבינו שבחלוצה אפילו בקול שהוחזק בבית דין אין חוששין והטעם מפני שחלוצה אינה אסורה לכהן אלא מדבריהם וכבר נתבאר דבספק חלוצה לא גזרו וכמו שכתבנו והוא הדין ודאי לקול ובברייתא דקתני בפרק המגרש (דף פ"ט) בעולה אין חוששין לה x חלוצה אין חוששין לה אפילו לקול שהוחזק בבית דין לא חיישינן להני וכן הוא מוכרח לדעת רש''י ז''ל לפי מה שפירש שם. והר''א ז''ל כתב בהשגות שאין הפרש בקולות כו' ולדבריו כל הברייתא בלא הוחזק הקול היא וקשיא לי שאם כן למה אמרו בברייתא חלוצה ולא אמרו גרושה דאורייתא וכל שכן חלוצה דרבנן אלא משמע דבאיתחזק היא ואף על פי כן בחלוצה אין חוששין מפני שהיא מדבריהם אבל בגרושה חוששין ומשום הכי קתני חלוצה בדוקא ועוד דומיא דבעולה קתני לה ובבעולה ודאי אפילו איתחזק לא חיישינן כמו שכתב הראב''ד ז''ל עצמו ודברי רבינו עיקר:

כא יָצָא קוֹל עַל הַבְּתוּלָה שֶׁהִיא בְּעוּלָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן גָּדוֹל. יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא שִׁפְחָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וְתִנָּשֵׂא אֲפִלּוּ לְכֹהֵן. יָצָא לָהּ שֵׁם מְזַנָּה בָּעִיר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וַאֲפִלּוּ הוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ מִשּׁוּם שֶׁעָבְרָה עַל דַּת יְהוּדִית אוֹ בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לָהּ גֵּט הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן. שֶׁאֵין אוֹסְרִין אִשָּׁה מֵאֵלּוּ אֶלָּא בְּעֵדוּת בְּרוּרָה אוֹ בִּהוֹדָאַת פִּיהָ:

מגיד משנה יצא קול על הבתולה וכו'. זהו מה שהזכיר בעולה אין חוששין לה עוד שם שפחה אין חוששין לה והא אפילו בקול שהוחזק לפי שאין פוסלין אותה אלא בראיה ברורה ואינו דומה לגירושין שהוא מחמת מעשה ואינו פסול משפחה זהו דעת רבינו שלא חילק כלל: יצא לה וכו'. שם אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מאי טעמא פריצותא בעלמא הוא דחזו לה ואוקמה כתנאי ורבא דאמר כרבי יוחנן בן נורי דבעי דבר ברור ופירש רש''י ז''ל אין חוששין לה לאוסרה לכהונה וכגון שיצא לה שם מזנה עם עכו''ם או עבד או אחד מחייבי כריתות שפוסלין אותה מן הכהונה אבל רבינו יצחק פירש דאפילו ביצא לה שם מזנה סתם איצטריך למימר דאין חוששין לה בקול דכל מזנה אסורה לכהונה עד שיודע דכשר לה הואי דאשה מזנה אינה בודקת ומזנה ומכל מקום אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ועל הדרך שיתבאר פרק י''ח. ומה שכתב רבינו ואפילו הוציאה בעלה וכו'. הוא משום דאמרינן בגמרא דבר ברור וכבר נתבאר פרק כ''ד מהלכות אישות שאין כופין הבעל לגרש אשתו עד שיבאו שני עדים ויעידו שזינתה ברצונה. ומה שכתב רבינו כאן או בהודאת פיה. לומר דבהודאת פיה אסרינן לה לכהונה יתבאר פי''ח:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן