הלכות איסורי ביאה - פרק חמשה עשר יח-לג - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות איסורי ביאה - פרק חמשה עשר יח-לג - היד החזקה לרמב"ם

יח הָיוּ הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ וְהִיא אֲרוּסָה עִם אֲרוּסָהּ וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עָלֶיהָ אֲרוּסָהּ בְּבֵית חָמִיו הֲרֵי זֶה סְפֵק מַמְזֵר. כְּשֵׁם שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לַאֲרוּסָהּ הִפְקִירָה לַאֲחֵרִים. וְאִם נִבְדְּקָה וְאָמְרָה עֻבָּר זֶה מֵאֲרוּסִי הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה היו העם וכו'. דעת רבינו היא שכל זמן שלא נבדקה שהולד ספק ממזר לכ''ע ה''מ בשלא ראינו שבא עליה ארוס אבל היכא שבא עליה ארוס ולא דיימא מעלמא דאיכא תרתי לטיבותא אינה צריכה בדיקה אבל כל היכא דליכא אלא בחדא מינייהו כגון שלא ראינו שבא עליה ארוס אע''ג דלא דיימא מעלמא או שראינו שבא עליה ודיימא מעלמא צריכה בדיקה ואם לא נבעלה הרי הוא ספק ממזר ונראה שהוציא זה מלישנא קמא דאיתמר ביבמות (דף ס"ט:) הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בדדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה ואע''ג דקי''ל כשמואל ה''מ בנבדקה אמו אבל בלא נבדקה אפילו שמואל מודה ופסק רבינו כלישנא קמא לחומרא דאע''ג דלישנא בתרא משמע דכל היכא דארוס בא עליה בודאי אע''ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה מחמרינן כלישנא קמא:

יט אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמְרָה עֻבָּר זֶה אֵינוֹ מִבַּעֲלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְפָסְלוֹ. וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה תּוֹרָה אֶלָּא הָאָב. אָמַר הָאָב אֵינוֹ בְּנִי אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מַמְזֵר. וְאִם אָמְרָה מֵעַכּוּ''ם וְעֶבֶד נִתְעַבַּרְתִּי הֲרֵי הַוָּלָד כָּשֵׁר. שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ בִּדְבָרֶיהָ. וְאֵין הָעֻבָּר מִשְׁתַּהֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ:

מגיד משנה אשת איש שהיתה מעוברת וכו'. כבר נתבאר זה למעלה דלכ''ע האם אינה נאמנת וע''כ לא פליג ר' יהודה אלא באב: אמר האב וכו'. דין האב כבר נתבאר: או שהיה בעלה במדינת הים. פשוט הוא. ומ''ש ואם אמרה מעכו''ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר. לא מצאתיו מבואר אבל הטעם הוא ממה שכבר נזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר אפילו ברוב פסולין להכשיר והוא הדין שיכולה ודאי לתלות בעכו''ם דהא ולד זה ספק מעכו''ם וכשר ספק מישראל ממזר ובכל ספק היא נאמנת להכשיר: ואין העובר וכו'. בפרק הערל (דף פ':) עבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה ע''כ ואין להכשיר יותר ממה שאמרו חכמים:

כ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהָיְתָה זוֹנָה תַּחַת בַּעְלָהּ וְהַכּל מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבָנֶיהָ שֶׁמָּא מַמְזֵרִים הֵם שֶׁרֹב בְּעִילוֹת אֵצֶל הַבַּעַל. וּמֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל הִיא עַצְמָהּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם זוֹנָה. וְאִם הָיְתָה פְּרוּצָה יוֹתֵר מִדַּאי אַף לְבָנֶיהָ חוֹשְׁשִׁין:

מגיד משנה אשת איש שיצא עליה קול וכו'. בסוטה פרק ארוסה ושומרת יבם (דף כ"ז) והלכתא ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וכו' מאי טעמא רוב בעילות אחר הבעל ופירוש דומה חשודה וכתב רבינו חוששין לה משום זונה פירוש וכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור עוד שם בגמרא בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו לחומרא וכן עיקר דאמרינן התם דאיכא למ''ד דודאי חוששין:

כא דִּין תּוֹרָה שֶׁסְּפֵק מַמְזֵר מֻתָּר לָבוֹא בַּקָּהָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-ג) 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'' מַמְזֵר וַדַּאי אָסוּר לָבוֹא בַּקָּהָל וְלֹא סָפֵק. אֲבָל חֲכָמִים עָשׂוּ מַעֲלָה בְּיוּחֲסִין וְאָסְרוּ גַּם הַסְּפֵקוֹת לָבוֹא בַּקָּהָל. לְפִיכָךְ מַמְזֵר וַדַּאי מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וַדָּאִית אֲבָל מַמְזֵר סָפֵק אוֹ שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי אָסוּר לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל:

מגיד משנה דין תורה וכו'. מפורש בגמרא בקידושין פרק י' יוחסין (דף ע"ד): אבל חכמים עשו וכו'. שם כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה רבי יהודה אוסר רבי אליעזר אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי ובגמרא אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר''א. ומ''ש וממזר של דבריהם וכו'. הוא מפני שלא אסרוהו מספק כנזכר למעלה ומן הדין ודאי כשר. ומ''ש שיש להם תקנה שישאו מן הגרים והולד הולך אחר הפגום נכלל הוא במה שנזכר למעלה בפרק זה שגר מותר בממזרת והולד הולך אחר הפגום:

כב וְאָסוּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וַאֲפִלּוּ מַמְזֶרֶת מִסָּפֵק אֲסוּרָה לוֹ שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ מַמְזֵר וְהַשֵּׁנִי מַמְזֵר וַדַּאי. וּמַמְזֵר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְכֵן שְׁאָר הַסְּפֵקוֹת [י] אֲסוּרִין לִשָּׂא זֶה מִזֶּה:

כג כֵּיצַד. שְׁתוּקִים וַאֲסוּפִים וּסְפֵק מַמְזֵרִים אֲסוּרִים לָבוֹא זֶה עִם זֶה וְאִם נָשְׂאוּ לֹא יְקַיְּמוּ אֶלָּא יוֹצִיאוּ בְּגֵט וְהַוָּלָד סָפֵק כַּאֲבוֹתָיו. וְאֵין לִסְפֵקוֹת אֵלּוּ תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיִּשְּׂאוּ מִן הַגֵּרִים וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם:

כד כֵּיצַד. שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת אוֹ גֵּר וּמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא שְׁתוּקִית אוֹ אֲסוּפִית. הַוָּלָד שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי:

כה הָאֲסוּפִי שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עַכּוּ''ם בֵּין שֶׁהָיָה רֹב עַכּוּ''ם אוֹ רֹב יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה סְפֵק עַכּוּ''ם לְעִנְיַן יוּחֲסִין. * קִדֵּשׁ אִשָּׁה צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. מִי שֶׁהֲרָגוֹ לֹא הָיָה נֶהֱרַג עָלָיו:

ההראב"ד קידש אשה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אם רוב עכו''ם ונתגייר קרוב אני להכשיר עכו''ם הוא ונתגייר עכ''ל:

מגיד משנה האסופי שנמצא בעיר וכו'. בפרק קמא דכתובות מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו''ם עכו''ם אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל אמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ומפורש שם דאפילו ברוב ישראל אינו ישראל לענין יוחסין ופירש רש''י ז''ל דאם בת היא אסורה לכהונה ובודאי שאם קידש אשה שהיא ספק מקודשת ומי שהרגו לא היה נהרג עליו והטעם משום דאיכא מקצת עכו''ם או מקצת ישראל קבועים בעיר וכל קבוע בין מועט בין מרובה כמחצה על מחצה דמי כדאיתא התם בכיוצא בזה:

כו הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין לְשֵׁם גֵּרוּת אוֹ שֶׁטָּבַל מִשֶּׁהִגְדִּיל הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר אֲסוּפִים הַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל. הָיָה רֹב הָעִיר עַכּוּ''ם מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת. הָיָה רֻבָּן יִשְׂרָאֵל מַחְזִירִין לוֹ אֲבֵדָתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִצְוָה לְהַחֲיוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. וּמְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל בְּשַׁבָּת וַהֲרֵי הוּא לְעִנְיַן נְזָקִין כְּכָל סְפֵק מָמוֹן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

מגיד משנה הטבילוהו ב''ד וכו'. כ''כ מן המפרשים ז''ל דכל שהטבילוהו ב''ד ישראל גמור הוא בכל גוונא ודברים פשוטים הם שכבר נתבאר פי''ג שגר קטן מטבילין אותו על דעת ב''ד ומתניתין דמצא בה תינוק דינא קתני כל זמן שלא הטבילוהו ב''ד מהו דינו אבל הטבילוהו גר גמור הוא ואין צ''ל טבל הוא משהגדיל ולענין יוחסין הרי הוא כשאר אסופי הנמצא בעיר ישראל שהרי אין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי עכו''ם. והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א אם רוב עכו''ם ונתגייר קרוב אני להכשיר עכו''ם הוא ונתגייר ע''כ. ואין כן דעת רבינו והטעם משום דכל קבוע כמע''מ דמי וכיון שכן מיעוט ישראל שהיו שם הרי הם כמחצה וכיון דשאר אסופי ספק האי נמי ספק ולדברי הר''א ז''ל היאך מחזיקים אותו בגר ומתירין אותו בממזרת והא שמא מישראל הוא דכל קבוע כמע''מ הוא. ומ''מ היה נראה שהוא מותר בבת ישראל ואסור בממזרת והטעם בזה משום דבבת ישראל איכא תרתי חדא דילמא מרוב עכו''ם הוא ונתגייר מאי אמרת דילמא ממיעוט ישראל הוא אפ''ה דבר תורה מותר גמור הוא בבת ישראל ואפילו בעיר שכולה ישראל דספק ממזר מותר כמו שנתבאר וכי גזרו רבנן באסופי בחדא ספיקא בתרי ספיקי לא גזרו אבל ודאי אסור בממזרת דהא איכא למיחש דילמא מישראל דהא קבועין נינהו ואסופי אסור הוא בממזרת ד''ת ומותר לבא בקהל ואפשר שאף לזה נתכוון הר''א ז''ל ונכון הוא כנ''ל: היה רוב העיר וכו'. פירוש זה שלא טבל ולא הטבילוהו ב''ד והדין מבואר שם אם רוב עכו''ם עכו''ם למאי הלכתא אמר רב פפא להאכילו נבלות אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אמר רב פפא להחזיר לו אבידתו: מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל וכו'. בזה חלוקים עליו הרבה מן המפרשים ז''ל שסוברים דבמע''מ אין מצווין להחיותו אלא דוקא ברוב ישראל ולפקח עליו את הגל אפילו ברוב עכו''ם מפקחין וקי''ל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב וכבר נשאל רבינו על דין זה דפקוח נפש שנראה מדברי רבינו שאין מפקחין ברוב עכו''ם והשיב דאדברי רבי יוחנן סמכינן דאמר רבי אסי א''ר יוחנן (כתובות דף ט"ו: ויומא דף פ"ד:) ט' עובדי כוכבים וישראל אחד [ביניהם] באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפרשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש והוא הדין לזה שפירש מעיר שרובה עכו''ם שאין מפקחין עליו עכ''ד. וכבר כתבתי שיש חולקין ודעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל הוא דלהחיותו עד שיהא רוב העיר ישראל ולפקח עליו את הגל אפילו ברוב עכו''ם מפקחין ויש מן המפרשים שסוברין כדעת רבינו. ומ''ש והרי הוא לענין נזקין וכו'. מפורש שם מע''מ ישראל למאי הלכתא אמר ר''ל לנזקין היכי דמי אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה לימא ליה אייתי ראיה דישראל את ושקול ותירצו לא צריכא דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא א''ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לך פירוש אבל ברוב עובדי כו''ם חשבינן ליה כעכו''ם ומשלם נזק שלם כדין שור של עכו''ם שנגח שור של ישראל כמבואר בהלכות נזקי ממון פ''ח לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא בעצמו מסופק אם הוא עכו''ם או ישראל. ויש לדקדק ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל את שורו אם חייב הישראל לשלם נזק כלל ומסתברא דלא דהא קי''ל דלא אזלינן בממונא בתר רובא והיינו דקאמרינן x דוקא להחזיר לו אבידה לפי שאין למוצא אותה חזקת ממון בה אבל לשלומי נזקא אפילו ברוב ישראל לא מפקינן ממונא מישראל למיתן לזה דאי לא לישמעינן לנזקין ברובן ישראל וכ''ש בחזרת אבידה. כך נ''ל:

כסף משנה (כה-כו) האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו''ם וכו' מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל. בספ''ק דכתובות (דף ט"ז:) מייתי מתניתין דפ''ב דמכשירין עיר שישראל ועכו''ם דרים בה מצא בה תינוק מושלך וכו' [עיין במ''מ] וקאמר עלה [אם רוב ישראל ישראל] אמר רב לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופרש''י ל''ש דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ב''ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך ע''כ. מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ר''ל לנזקין וכו' דנגח תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם כבן ישראל בתם דמשלם ח''נ אידך פלגא א''ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואשלם. והשתא יש לתמוה על רבינו היאך כתב דמע''מ מצוה להחיותו דהא לא אמרו כן בגמ' אלא ברוב ישראל. ונ''ל שטעמו של רבינו משום דקשיא ליה כי בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא נימא להחיותו א''ו משום דמשמע ליה דאפילו במע''מ מצווים להחיותו ומש''ה בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו מאי איריא רוב ישראל אפילו מחצה על מחצה נמי וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וישבוה לפי דרכם וגם בדברי רש''י נרמזה ורבינו לא נראו לו דבריהם ולפי זה כי אמר רב ל''ש אלא להחיותו בין לרוב ישראל בין למע''מ קאי וברוב ישראל אשמעינן דליוחסין לא ובמע''מ אשמעינן דמצווין להחיותו ואין להקשות על פי' זה כי בעי אם רוב עכו''ם עכו''ם למאי הלכתא לימא שלא להחיותו דא''כ לישתוק מתניתין מרוב עכו''ם וממילא ידענא דאין מצווין להחיותו כיון דרוב עכו''ם דמהיכא תיסק אדעתין לומר דמצווין להחיותו ומיהו קשה כי בעי מע''מ ישראל למאי הלכתא לימא להחיותו וצ''ע:

כז * יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ''ם הָרְאוּיָה לֵילֵד הוֹאִיל וְהָאֲסוּפִי הַנִּמְצָא שָׁם סְפֵק עַכּוּ''ם אוֹ סְפֵק עֶבֶד כְּשֶׁיִּשָּׂא הַגִּיֹּרֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ וְהַבָּא עָלֶיהָ פָּטוּר שֶׁאֵין הוֹרְגִין עַל סָפֵק. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַשְּׁתוּקִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו וַהֲרֵי הִיא סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת:

ההראב"ד יראה לי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב ובמס' מכשירין ר' יהודה היא שאמר כן שאם היתה שם שפחה או עכו''ם היא חשודה להשליך עכ''ל:

מגיד משנה יראה לי שכל מדינה וכו'. בהשגות א''א מצינו במסכת סנהדרין כו'. ולי נראה שרבינו לא נתכוין לפסוק כר' יהודה דר' יהודה אכולהו דיני פליג במסכת מכשירין ואמר הלך אחר רוב המשליכין ובתוספתא ביאר דאפי' עכו''ם או שפחה בלבד תולין בה ובודאי שדעת רבינו לפסוק כת''ק וכסתם מתני' וכן מתבאר בכל מה שכתב למעלה ומ''ש כאן לכ''ע הוא דלא אמרינן אם רוב ישראל ישראל להרוג על קידושיו אלא ודאי בספיקא דיינינן להו דהשתא לגבי יוחסין אמרינן דלא אזלינן בתר רובא דישראל משום מעלה דיוחסין להרוג את הנפש על קידושיו לא כ''ש וכבר ביאר רבינו למעלה שאין קידושיו ודאין אלא ספק ואין הורגין על הספק דאלת''ה כי אמרי' בגמרא אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אמאי לא אמרינן ליהרג עליו ולהיות קידושיו קידושין ודאין והא ודאי הויא רבותא טפי מחזרת אבידה וכבר כתבתי למעלה שאפילו לענין נזקין לא חשבינן ליה כודאי ישראל לשלם לו נזק כ''ש ליהרג עליו או על קידושיו כל זמן שלא הטבילוהו ב''ד ולא טבל ולא מצינו רוב כי האי גוונא בדיני נפשות כנ''ל. ומ''ש רבינו בשתוקי דרך אחד הוא עם מה שנזכר בדין זה:

כח וְאֵי זוֹ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. כָּל אִשָּׁה שֶׁהָיָה אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ קַיָּם כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה בּוֹ אִמּוֹ. וְכָל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה שֶׁמָּא אֵשֶׁת אָבִיו הִיא אוֹ אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו:

כט וּמִנַּיִן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין הַשְּׁתוּקִי וְהָאֲסוּפִי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הַכָּשֵׁר שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ אֵינוֹ אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יט-כט) 'אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ'. וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאִם יַעֲשֶׂה זֶה נִמְצָא אָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ. וְאִלּוּ הָיָה הַדִּין שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו בְּוַדַּאי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. לֹא הָיִינוּ בָּאִים לַמִּדָּה הַזֹּאת לְעוֹלָם וְלֹא תִּהְיֶה הָאָרֶץ מְלֵאָה זִמָּה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין אוֹסְרִין עֲרָיוֹת וּמַחֲזִיקִין אוֹתָן בִּשְׁאֵר בָּשָׂר בְּסָפֵק עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ עֶרְוָה עָלָיו. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן כָּל הַיְתוֹמִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אֲבוֹתֵיהֶם הָיוּ אֲסוּרִין לְהִנָּשֵׂא בְּכָל מָקוֹם שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בְּעֶרְוָה:

מגיד משנה ומנין אני אומר וכו'. ודאי סברא אמיתית ומוכרחת מן הראיה שהזכיר רבינו ועוד יש ראיה לזה בסוגיא בפרק עשרה יוחסין. ומ''ש רבינו הוא דין תורה אבל מדבריהם כבר נתבאר למעלה שהשתוקי אסור בכל בת ישראל ואפילו נשא יוציא ואסור בממזרת ואין לו תקנה אלא בגיורת ונפקא מינה אפילו לדבריהם בכל אותן שאין בהן משום שתוקי או אסופי שהן מותרין בכל נשים שבעולם אע''פ שאינן מכירין אביהם וכמ''ש רבינו. ומ''ש ואמרו חכמים וכו'. הוא ביבמות פרק החולץ (דף ל"ז:) ברייתא מפורשת שם:

ל הַוָּלָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וּבָא אֶחָד וְאָמַר בְּנִי הוּא וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּיו נֶאֱמָן. וְכֵן אִמּוֹ נֶאֱמֶנֶת. נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אַחַר כֵּן וְאָמְרוּ בְּנֵנוּ הוּא אֵין נֶאֱמָנִין הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן נֶאֱמָנִין שֶׁמִּפְּנֵי רָעָב הִשְׁלִיכוּהוּ וְהֵן רוֹצִין שֶׁיָּזוּנוּ אוֹתוֹ אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ שָׁתְקוּ עַד שֶׁנֶּאֱסַף:

מגיד משנה הולד שהיה מושלך וכו'. בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ג:) אמר רב יהודה אמר רבי אבא וכו' אמר רב אסופי כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנין עליו נאסף מן השוק אין נאמנין עליו מ''ט אמר רבא הואיל ויצא עליו שם אסופי ואמר רבא ובשני רעבון אע''פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו ופירש רבינו אביו או אמו וכן הוא בירושלמי:

לא נִמְצָא הַוָּלָד מָהוּל אוֹ שֶׁהֻחְתַּל אוֹ שֶׁהֻמְלַח אוֹ שֶׁהָיָה הַכֹּחַל בְּעֵינָיו אוֹ הַקְּמֵעִין בְּצַוָּארוֹ אוֹ שֶׁנִּמְצָא תַּחַת אִילָן מְסֻבָּךְ שֶׁאֵין חַיָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְהָיָה סָמוּךְ לָעִיר אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אֵין כָּאן מִשּׁוּם אֲסוּפִי. מֵאַחֵר שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר הוּא. אֲבָל אִם נִמְצָא מֻשְׁלָךְ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אוֹ רָחוֹק מִן הָעִיר אֲפִלּוּ תַּחַת אִילָן אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁנִּמְצָא תָּלוּי בָּאִילָן מָקוֹם שֶׁחַיָּה מַגַּעַת לוֹ הֲרֵי זֶה אֲסוּפִי:

מגיד משנה נמצא הולד מהול וכו'. כל זאת הבבא מפורשת שם. ומ''ש או שהוחתל או הומלח. הוא פי' משלטי הדמיה הנזכר שם כלומר שתקנו איבריו ואינו מפרש x כפרש''י ז''ל שפי' משלטי הדמיה איבריו גדולים מלובן ומזורז אין זה מזנות אלא מבעלה שמתוך תשמיש תדיר הולד מלובן ומזורז עכ''ל. ופירוש רבינו נראה עיקר ובפירוש מצאתי בערוך בשם ר''ח משלטי הדמיה פירוש איבריו משולבות וזה כפירוש רבינו:

לב נֶאֱמֶנֶת חַיָּה לוֹמַר זֶה הַבֵּן כֹּהֵן הוּא אוֹ לֵוִי אוֹ נָתִין אוֹ מַמְזֵר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻחְזַק וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין יִחוּסָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֻחְזְקָה בְּנֶאֱמָנוּת וְלֹא עִרְעֵר עָלֶיהָ אָדָם. אֲבָל אִם עִרְעֵר עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֶחָד וְאָמַר בְּשֶׁקֶר מְעִידָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר וְאֵין לוֹ יִחוּס:

מגיד משנה נאמנת חיה לומר וכו'. ברייתא שם ת''ר נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד''א שלא קרא עליו שם ערער אבל קרא עליו ערער אינה נאמנת וכו' ופסקו בהלכות כלישנא בתרא דאפילו ערער דחד אינה נאמנת וכי אמר רבי יוחנן אין ערער פחות משנים ה''מ היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות חד נמי מהימן ע''כ. ורבינו כתב קרא עליה ערער והכל עולה לטעם אחד שזה המערער מכחישה מדיבורה ומערער על הולד שאינו כדבריה ואז אינה נאמנת לא להכשיר ולא לפסול ולפי שהדין הוא אפילו באומרת זה ממזר והלה מכחישה כתב רבינו קרא עליה ערער ולא כתב קרא עליו ערער על הולד:

לג דָּבָר בָּרוּר שֶׁהַשְּׁתוּקִי אָסוּר לִשָּׂא שְׁתוּקִית. וַאֲסוּפִי אָסוּר בַּאֲסוּפִית מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵקוֹת. אֲבָל מַמְזֵרִים וַדָּאִים וּנְתִינִים מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וּשְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי מֻתָּרִין בִּנְתִינִים וּבִשְׁאָר הַגֵּרִים וְהַוָּלָד סָפֵק:

מגיד משנה דבר ברור הוא שהשתוקי וכו'. כבר נתבאר זה למעלה שהלכה כרבי אלעזר דאמר ספיקן בספיקן אסור. ומ''ש שממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה. מפורש שם במשנה וכבר נתבאר למעלה שהגר מותר בממזרת והולד ממזר. ומ''ש ושתוקי ואסופי מותרין בנתינים. אין נראה כן מדברי רש''י ז''ל שפירש הא דרבי אלעזר דאמר ודאן בספיקן אסור ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי ספיקן בודאן שתוקי ואסופי בממזרי ונתיני ע''כ. ודעת רבינו שכיון שהנתינים הם גרים גמורים מן התורה וכפי שיטתו שכתב פי''ב אלא שדוד גזר עליהם לא גזר אלא לבא בקהל ודאי אבל בשתוקי ואסופי לא גזרו זהו דעתו ז''ל:

כסף משנה דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית וכו'. כתב ה''ה ומ''ש ושתוקי ואסופי מותרים בנתינים אין נראה כן מדברי רש''י וכו' גם הר''ן תמה על רבינו שהתיר וכתב ואיפשר דלטעמיה אזיל דכתב בפי''ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל באסופי ושתוקי שתולין אותם לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן