הלכות אבל - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אבל - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א * מִדִבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּהְיֶה הָאָבֵל נוֹהֵג בְּמִקְצָת דִּבְרֵי אֲבֵלוּת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמִנַּיִן סָמְכוּ חֲכָמִים לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יג) 'וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים'. מִכְלַל שֶׁהָאָבֵל מִצְטַעֵר כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם:

ההראב"ד מדברי סופרים וכו' עד מצטער שלשים יום. א''א בגמרא למצוה ראשיכם אל תפרעו ואתיא פרע פרע מנזיר עכ''ל:

ב וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. אָסוּר בְּתִסְפֹּרֶת. וּבְגִהוּץ. וּבְנִשּׂוּאִין. וּבְשִׂמְחַת מֵרֵעוּת. וְלֵילֵךְ בִּסְחוֹרָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה. הַכּל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים:

כסף משנה ואלו דברים וכו' אסור בתספורת וכו'. דברים אלו מתבארים והולכין לקמן:

ג בְּתִסְפֹּרֶת כֵּיצַד. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר כָּל שְׂעַר גּוּפוֹ. אוֹ לְגַלֵּחַ שְׂפָמוֹ. אוֹ לָקֹץ צִפָּרְנָיו בִּכְלִי כָּל שִׁבְעָה. כָּךְ אָסוּר כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ. אֲבָל בְּאִשָּׁה מֻתֶּרֶת [א] בִּנְטִילַת שֵׂעָר לְאַחַר שִׁבְעָה וְהָאִישׁ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ חַיָּב לְגַדֵּל שְׂעָרוֹ עַד שֶׁיִּשְׁלַח פֶּרַע אוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו:

כסף משנה בתספורת כיצד וכו' כך אסור כל שלשים יום. כן דעת הרי''ף והרמב''ן: ומ''ש בד''א באיש וכו'. באבל רבתי תניא וכתב הרי''ף בפ' אלו מגלחין גרסי' בפרק החולץ בענין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום א''ר חסדא ק''ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר לארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארס וש''מ שהאשה מותרת בנטילת שער כדקתני באבל רבתי עכ''ל. ואע''פ שרש''י אינו גורס לספר וכן התוספות והרא''ש וכתבו דההיא דאבל רבתי אינה אלא בהעברת שער פניה של מטה דוקא היא נקטינן כרבינו שהרי''ף מסכים עמו: ומ''ש ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב:) תניא על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וגרסינן בירושלמי עד שיגדל פרע ויגערו בו חביריו וי''ס דגרסי או יגערו בו חביריו והיא גירסת רבינו ונראה שמפרש רבינו דשילוח פרע היינו גדול שער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו לא יגערו בו חביריו ואם גערו בו חביריו קודם שגידל שער כ''כ שרי והוא שגערו בו לאחר שלשים יום אבל אם גערו בו תוך שלשים יום לאו כלום הוא:

ד וְכֵן אָסוּר לִלְבּשׁ כֵּלִים לְבָנִים חֲדָשִׁים וּמְגֹהָצִין כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. הָיוּ צְבוּעִין וּמְגֹהָצִין מֻתָּרִין. וְכֵן אִם לֹא הָיוּ חֲדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן לְבָנִים וּמְגֹהָצִין מֻתָּרִין. וּכְלֵי פִּשְׁתָּן אֵין [ב] בָּהֶן מִשּׁוּם גִּהוּץ. וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתָּר בְּגִהוּץ אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ:

כסף משנה וכן אסור ללבוש כלים לבנים וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ג) תניא כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד ישנים שיוצאים מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים וכתבו הרי''ף והרמב''ן והרא''ש והלכתא כרבי אלעזר ברבי שמעון דהא רבא נפק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתא כרבי אלעזר ברבי שמעון וכתב הרמב''ן בת''ה בשם רבינו האיי גיהוץ היינו עבורי חומרתא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלה: ומ''ש אחד האיש ואחד האשה. נראה שכתב כן לאפוקי מבעל הלכות שכתב שהאשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ והרמב''ן בת''ה הקשה עליו שהרי כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ אלא מן האשה התקועית ואולי נאמר דה''ק התם באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש אלא שאין הטעם נכון להתיר לה וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת ולא הזכיר גיהוץ כלל. ומש''כ היו צבועים ומגוהצים מותרים וכן אם לא היו חדשים וכו'. ומ''ש וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ. אמרינן גבי ט''ב כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואע''פ שהרמב''ן והרא''ש כתבו דההוא דט''ב דוקא לגהצן ולהניח אבל אסור ללבוש המגוהצין סמ''ג כתב על דברי רבינו הכי אמרינן בפרק אלו מגלחין (דף י"ח) כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד והוא הדין באבל עכ''ל ומכל מקום אין זו ראיה גמורה דכיבוס לחוד וגיהוץ לחוד: ומ''ש ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפי' על אביו ועל אמו. אע''ג דבירושלמי קאמר דבאביו ואמו אסור בגיהוץ עד י''ב חדש ובאבל רבתי תניא עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו סובר רבינו דגמרא דידן פליגא דלא שויא חילוק בין גיהוץ דאביו ואמו לשאר קרובים: כתב הטור אנו דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם הכל מותר לאחר שבעה:

ה בְּנִשּׂוּאִין כֵּיצַד. אָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמֻתָּר לְאָרְשָׂהּ אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַמִּיתָה. וּמִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ אִם כְּבָר קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְיֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ וְאֵין לוֹ בָּנִים קְטַנִּים הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה [ג] אַחֶרֶת עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אוֹ [ד] שֶׁקִּיֵּם וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים קְטַנִּים אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָרְשָׂהּ וְלִכְנֹס מִיָּד. וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן [ה] הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֲבֵלָה לֹא תִּבָּעֵל עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם:

כסף משנה בנשואין כיצד וכו'. בפרק ואלו מגלחין (דף כ"ג) ת''ר כל שלשים יום לנשואין. וכתב הרא''ש הא דקתני נשואין לאו משום דליארס שרי דהא תנן בפרק החולץ (דף מ"א) רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול שלשים יום אלא משום רבותא דנשואין נקטיה לאשמועינן דנשואין שרי לאחר שלשים יום וכ''כ הרמב''ן בת''ה דאפילו אירוסין בלא סעודה אסור כל שלשים יום כדתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה וכו' עכ''ל. וטעמו של רבינו משום דאיכא למימר דהא דקתני חוץ מן האלמנה מפני האיבול ר' יוסי אמרה ולא קי''ל כוותיה אי נמי דאף ר' יוסי לא אסר ליארס אלא בסעודה אבל בלא סעודה מישרא שרי וה''ק כל הנשים יתארסו בכל גוונא אפילו בסעודה חוץ מן האלמנה דאיכא בה צד דאיסורא ליארס מפני האיבול כגון בסעודה טעמא דמפרש הכי מדשרי בירושלמי ליארס אפילו בט''ב שמא יקדמנו אחר אית לן למימר דכי תניא כל שלשים יום לנישואין דוקא לנישואין אמרו ולא לאירוסין והרמב''ן והרא''ש לא ילפי מהתם משום דאבילות ישנה שאני ורבינו סובר דבחששא דשמא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לפלוגי בין ישנה לחדשה: ומי שמתה אשתו וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ו) מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים רבי יהודה אומר ראשון ושני אסור שלישי מותר ופסקו הרי''ץ גיאת והרמב''ן והרא''ש כר''י דהלכה כדברי המיקל באבל ורבינו פסק כת''ק: ומ''ש אבל מי שלא קיים מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים. שם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ואעפ''כ לא בא עליה וכו' עד לאחר שלשים יום ומפרש רבינו כפשטה דלישנא דמותר x לכנוס מיד אפילו תוך שבעה ודלא כהרמב''ן שכתב דלעולם אסור ל' יום וקורא אותו לאלתר משום דזמן נישואין שלשה רגלים וגם דלא כר''ת שכתב בתוך שבעה אסור: ומ''ש או שאין לו מי שישמשנו. ירושלמי בפרק החולץ: כתב הטור בשם רבינו תם דמי שאין לו בנים מותר לכנוס ולבעול אחר שבעה וכ''כ הרא''ש גם בשם הראב''ד וכתב שכן נראה מדברי הרי''ף: וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד שלשים יום. כתב הרמב''ן על זה משמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום עכ''ל. ואני אומר דהא ל''ק דאיכא למימר דכיון דסבר רבינו דמותר ליארס אפי' ביום המיתה כמו שנתבאר ממילא לא קי''ל כרבי יוסי דחייש לאיבול. וא''נ קי''ל כר' יוסי למי שיש לו בנים קטנים מותרת לינשא כההיא דיוסף הכהן אבל אי קשיא הא קשיא דמשמע ודאי דלא מיירי כשהיא אבלה משאר קרובים דכיון דהאיש אינו אסור בתשמיש המטה אלא תוך שבעה למה תיאסר האשה אחר שבעה אלא באשה שהיתה אבילה על בעלה מיירי וקאמר דכשם שהאיש שמתה אשתו ולא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או אין לו מי שישמשנו אע''פ שמותר לכנוס מיד אסור לו לבא עליה עד שלשים יום כן האשה שמת בעלה ונשאת מיד לא תבעל עד שלשים יום וכיון דקי''ל דכל הנשים אסורות אפילו ליארס עד צ' יום משום הבחנה אפילו אם אינן ראויות לילד או שהיה בעלה במדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורים וכמבואר בפרק י''א מהלכות גירושין היכי משכחת אלמנה נשאת תוך שלשים יום ואפילו אם עברה ונשאת אסורה היא לבעל עד שיעברו צ' יום והיאך התיר להבעל אחר שלשים ואפשר לומר דה''ק מתורת איבול על בעלה אסורה להבעל כל שלשים יום ואילו לא היה אלא משום איבול בלבד היתה מותרת להבעל אחר ל' יום אבל משום הבחנה אסורה להבעל עד שיעברו תשעים יום וסמך על מה שכתב בהל' גירושין:

ו שִׂמְחַת מֵרֵעוּת שֶׁהָיָה חַיָּב לִפְרֹעַ אוֹתָהּ מִיָּד. מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ מִיָּד לְאַחַר שִׁבְעָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ חַיָּב לְפָרְעָהּ אָסוּר לְהִכָּנֵס לָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם:

כסף משנה שמחת מרעות שהיה חייב וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ואמו לאחר י''ב חדש אמר ר''ה ולשמחת מרעות מותר מיד ואסיקנא ה''מ בפורענותא אבל בארישייתא אסור עד לאחר שלשים יום:

ז * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כָּל מֵתִים. אֲבָל עַל אָבִיו [ו] וְעַל אִמּוֹ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִכָּנֵס לְשִׂמְחַת מֵרֵעוּת עַד י''ב חֹדֶשׁ:

ההראב"ד בד''א בשאר מתים וכו' עד י''ב חדש. א''א ולשמחת מצוה עד שלשים יום כשאר מתים:

ח עַל כָּל הַמֵּתִים כֻּלָּן מֻתָּר לֵילֵךְ בִּסְחוֹרָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו וְיֹאמְרוּ [ז] לוֹ לֵךְ עִמָּנוּ:

כסף משנה על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה וכו'. ירושלמי בסוף מועד קטן. וכתב הטור פירוש בהולכים לסחורה למרחוק איירי ואיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעה ימים:

ט עַל כָּל הַמֵּתִים כֻּלָּן רָצָה מְמַעֵט בְּעִסְקוֹ רָצָה אֵינוֹ מְמַעֵט. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מְמַעֵט בְּעִסְקוֹ:

כסף משנה על כל המתים רצה ממעט בעסקו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (דף כ"ב) ופירש''י ממעט בעסקו כגון סחורה וכתבו התוספות דבדבר האבד קאמר ולפי זה תוך שבעה מיירי דאז אסור במלאכה אם אינה דבר האבד ואף היא אינה נעשית אלא ע''י אחרים ותמיהא לי מילתא היאך אפשר דעל אביו ואמו חייבוהו חכמים לאבד נכסיו שלא תיעשה מלאכת דבר האבד אפילו על ידי אחרים ותו דלישנא דימעט משמע שיעשה העסק אלא שימעט בו. לכך נ''ל דהיינו דומיא דמאי דתנן בפ''ק דתעניות (דף י"ב:) גבי תעניות שגוזרים על הגשמים עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן והשתא אתי שפיר דאחר שבעה מיירי שהוא מותר בעשיית מלאכה וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במשא ומתן כל שלשים יום וכן נראה שהוא דעת רבינו שלא כתב זה אצל דברים הנוהגים תוך שבעה שנתבארו בפ''ה וכתבו בפרק זה שנתבארו בו דברים הנוהגים תוך שלשים:

י הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אִם יָכוֹל לְמַעֵט בְּעִסְקוֹ יְמַעֵט וְאִם לָאו יִקְנֶה צָרְכֵי הַדֶּרֶךְ וּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ:

כסף משנה ההולך ממקום למקום וכו'. שם (דף כ"ו כ"ז) ת''ר ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לא יגלגל עמהם ופירש''י יגלגל עמהם ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה והרמב''ן כ' בשם ר''ח גבי יגלגל עמהם יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי''נ וכ''כ הרי''ף והרא''ש ומשמע לי דקאי אמאי דתניא בסמוך על אביו ואמו ממעט בעסקו וקאמר שאם היה הולך ממקום למקום ואינו יכול למעט בעסקו שאין לו מי שיקנה לו וצריך הוא בעצמו לקנות ואם לא יקנה באותה העיר לא ימצא לקנות יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי''נ אע''פ שקונה הרבה וקונה ע''י עצמו:

יא מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ צָלוּב בָּעִיר אוֹ אִשְׁתּוֹ צְלוּבָה אוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ. אָסוּר לוֹ לִשְׁכֹּן בְּאוֹתָהּ הָעִיר עַד שֶׁיִּכְלֶה הַבָּשָׂר. וְאִם הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה כְּאַנְטוֹכְיָא יֵשׁ לוֹ לִשְׁכֹּן בַּצַּד הָאַחֵר שֶׁאֵינָן צְלוּבִין בּוֹ:

כסף משנה מי שהיה בעלה צלוב בעיר וכו' עד שאינם צלובים בו. באבל רבתי פרק ב' ופירש נמוקי יוסף בסוף מ''ק שהטעם לפי שהוא גורם לבזות המת שאומרים אותו האיש הצלוב הוא אביו של פלוני וכו'. גדולה כאנטוכיא שאין אלו מכירים את אלו. עד שיכלה הבשר דכיון שאין הצורה קיימת לא יזכרוהו לרעה עוד:

יב יוֹם שְׁבִיעִי מִקְצָתוֹ כְּכֻלּוֹ וְהוּא עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְכַבֵּס [ח] וְלִרְחֹץ וְלַעֲשׂוֹת שְׁאָר הַדְּבָרִים בְּיוֹם שְׁבִיעִי. וְכֵן יוֹם שְׁלֹשִׁים מִקְצָתוֹ כְּכֻלּוֹ וּמֻתָּר לְסַפֵּר וּלְגַהֵץ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים:

כסף משנה יום שביעי מקצתו ככולו. בפרק אלו מגלחין (דף י"ט:) איפסיקא הלכתא כאבא שאול דאמר הכי:

יג מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו וְהִכְבִּיד שְׂעָרוֹ מֵקֵל בְּתַעַר לֹא בְּמִסְפָּרַיִם. וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם אֲבָל לֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּחוֹל. וְרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן אֲבָל לֹא בְּחַמִּין. וְכֵן מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו וּבָא מִמְּדִינַת הַיָּם וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה. אוֹ שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים. אוֹ שֶׁהָיָה מְנֻדֶּה וְהֻתַּר. אוֹ שֶׁהָיָה מֻדָּר וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ וְהֻתַּר. וְכָל הַיּוֹצֵא מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה. הֲרֵי אֵלּוּ מְגַלְּחִין בִּימֵי אֶבְלָם הוֹאִיל וּתְכָפָם אֵבֶל אַחַר אֵבֶל וְלֹא מָצְאוּ פְּנַאי:

כסף משנה מי שתכפוהו אבליו וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף י"ז:) ת''ר כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלם והתניא אסורים אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשתכפוהו אבליו אי בשתכפוהו אבליו מאי איריא כל אלו שאמרו אפילו כ''ע נמי דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים הא אתמר עלה אמר רב חסדא בתער ולא במספרים במים ולא בנתר ולא באהל ורבינו גריס ולא בחול כלומר מי שתכפוהו אבליו דעלמא מיקל בתער ומי שבא ממדינת הים וחבריו שלא הספיקו לגלח במועד עד שתכפוהו מגלחין כדרכן ואע''פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב וכו' שהם שוים שהקילו בהם משאר אבלים אע''פ שבזה הקילו יותר מבזה: ומה שכתב רבינו וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים היינו לומר שתכפוהו אבליו אחר שבא ממדינת הים וכו' וכן מוכיח סוף לשונו. וכתב הרמב''ן דילפינן דין כיבוס מדין גילוח וכ''כ הטור וכן בדין דמאי שנא ופירש הרמב''ן מיקל בתער היינו שמיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת והדבר ידוע שהחותך מן השיער קצתו אין דרכו בתער וא''א לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים. וכתבו הרמב''ן והמרדכי בשם התוספתא ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו וכ''כ הטור: ומ''ש ורוחץ כל גופו בצונן וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"ג):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן