הלכות אבל - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אבל - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א אֵלוּ שֶׁאָדָם חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן דִּין תּוֹרָה. אִמּוֹ וְאָבִיו בְּנוֹ וּבִתּוֹ וְאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. וּמִדִּבְרֵיהֶם שֶׁיִּתְאַבֵּל הָאִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה. וְכֵן הָאִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ. וּמִתְאַבֵּל עַל אָחִיו וְעַל אֲחוֹתוֹ [א] שֶׁהֵן מֵאִמּוֹ:

כסף משנה אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה. בפרק ואלו מגלחין (דף כ' ע"ב) ת''ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהם אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו. וא''ת מאחר שרבינו סובר דמדין קרובים שהכהן מיטמא להם למדנו שמתאבלים עליהם כמ''ש בתחלת הלכות אלו ואשתו כתובה באורייתא לענין טומאת כהן דכתיב כ''א לשארו הקרוב אליו ואמרינן בפ' האשה רבה (דף צ') ובפרק כיצד (דף כ"ב) שארו זו אשתו ובר''פ טבול יום אמרו שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו על כרחו וכ''כ רבינו לקמן בפרק זה אשתו של כהן מתטמא לה והיינו ודאי מדאורייתא וכן משמע עוד מדבריו רפ''ג וא''כ למה כתב שאינו מתאבל עליה מן התורה ואפשר לומר דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע''פ שדינו דין תורה מיקרי מד''ס ואשתו אינה מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקריביה דקריב ליה: ומ''ש וכן האשה על בעלה. כך כתבו הרמב''ן והרא''ש וטעמא דכיון דאבלות כטומאה כשם שהאשה מטמאה לבעלה כך היא מתאבלת עליו:

ב אֲפִלּוּ הַכֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא לְאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ וְלַאֲחוֹתוֹ הַנְּשׂוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵאָבִיו. מִתְאַבֵּל הוּא עֲלֵיהֶן. וְאִם הָיְתָה אֲחוֹתוֹ זוֹ הַנְּשׂוּאָה מֵאָבִיו הֲרֵי הוּא מִתְאַבֵּל עָלֶיהָ דִּין תּוֹרָה:

כסף משנה ומ''ש ואם היתה אחותו וכו'. כתב הרמב''ן על זה בתורת הבית זה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה:

ג בְּנוֹ אוֹ אָחִיו הַבָּא מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן כְּלָל. וְכֵן מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וּבָנָיו אוֹ נִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְאִמּוֹ אֵין מִתְאַבְּלִין זֶה עַל זֶה. וְכֵן אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עָלֶיהָ וְלֹא אוֹנֵן וְכֵן הִיא לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו:

כסף משנה בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית. כ''כ הרמב''ן והרא''ש וטעמא מפני שכך הדין לענין טומאה כתב אינו מתאבל עליהם כלל כלומר אפילו מדבריהם: ומ''ש וכן מי שנתגייר וכו'. הוא נלמד מדין בנו מן השפחה ומן העכו''ם ועוד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: וכן אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכו'. בפ' ד' אחין (דף כ"ט:) אשתו ארוסה אינו אונן עליה ואינה אוננת עליו ומשמע לרבינו דה''ה לאבילות:

ד * כָּל קְרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה מִתְאַבֵּל עִמָּהֶם [ב] בִּפְנֵיהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁמֵּת בֶּן בְּנוֹ [ג] אוֹ אֲחִי בְּנוֹ אוֹ אֵם בְּנוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ בִּפְנֵי בְּנוֹ וְלִנְהֹג אֲבֵלוּת בְּפָנָיו אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵינוֹ חַיָּב. וְכֵן בִּשְׁאָר הַקְּרוֹבִים:

ההראב"ד כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו'. א''א לא מחוור דבנו עצמו מדרבנן הוא:

ה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עָלֶיהָ אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עִמָּהּ עַל שְׁאָר קְרוֹבִים אֶלָּא עַל אָבִיהָ וְעַל [ד] אִמָּהּ מִשּׁוּם כְּבוֹד אִשְׁתּוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּת עֲלֵיהֶן בְּפָנֶיהָ. כֵּיצַד. מִי שֶׁמֵּת חָמִיו אוֹ חֲמוֹתוֹ כּוֹפֶה מִטָּתוֹ וְנוֹהֵג אֲבֵלוּת עִם אִשְׁתּוֹ בְּפָנֶיהָ אֲבָל לֹא שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת חָמִיהָ אוֹ חֲמוֹתָהּ נוֹהֶגֶת אֲבֵלוּת בְּפָנָיו. אֲבָל שְׁאָר קְרוֹבִים כְּגוֹן שֶׁמֵּת אֲחִי אִשְׁתּוֹ אוֹ בְּנָהּ וְהָאִשָּׁה שֶׁמֵּת אֲחִי בַּעְלָהּ אוֹ בְּנוֹ אֵין מִתְאַבְּלִין זֶה עַל זֶה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם מֵתָה אֵשֶׁת קְרוֹבוֹ אוֹ בַּעַל קְרוֹבָתוֹ כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה אֵשֶׁת בְּנוֹ [ה] אוֹ בַּעַל בִּתּוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה (ד-ה) כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו' עד אין מתאבלין זה על זה. בפ' אלו מגלחין (דף כ':) ובפ''ק דכתובות (דף ד':). ומ''ש וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו וכו'. כך כתבו הגהות בשם רש''י ז''ל: כתב הרמב''ן והרא''ש והגהות דהאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עליהם וסומכים על זה שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו אינו צריך להתאבל עמו והאידנא כל האבלים נוהגין למחול על כבודם:

ו כַּמָּה חֲמוּרָה מִצְוַת אֲבֵלוּת. שֶׁהֲרֵי נִדְחֵית לוֹ הַטֻּמְאָה מִפְּנֵי קְרוֹבָיו כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסֵּק עִמָּהֶן וְיִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ב) 'כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ' וְגוֹ' (ויקרא כא-ג) 'לָהּ יִטַּמָּא' מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאִם לֹא רָצָה לְהִטָּמֵא מְטַמְּאִין אוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְכָרִים שֶׁהֻזְהֲרוּ עַל הַטֻּמְאָה אֲבָל הַכֹּהֲנוֹת הוֹאִיל וְאֵינָן מֻזְהָרוֹת עַל הַטֻּמְאָה כֵּן אֵינָן מְצֻוּוֹת לְהִתְטַמֵּא לַקְּרוֹבִים. אֶלָּא אִם רָצוּ מִתְטַמְּאוֹת וְאִם לָאו לֹא מִטַּמְּאוֹת:

ההראב"ד בד''א בזכרים שהוזהרו על הטומאה וכו'. א''א קשיא לי הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו:

כסף משנה כמה חמורה מצות אבילות וכו'. לטעמיה שכתב בספר המצות שלו שכתבתי בתחלת הלכות אלו אזיל: לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להיטמא וכו'. בריש פרק טבול יום (דף ק'): ומה שכתב במה דברים אמורים בזכרים וכו': כתב הראב''ד קשיא הא דתניא וכו'. והרמב''ן כתב על דברי רבינו ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסה אלא שיטפיה נקט אבל לא נתברר לי מהיכן יצאה לרב זאת הסברא ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא א''נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכוליה עניינא כתיב ובסוף דבריו כתב והדברים צריכין לימוד והרא''ש כתב שלא נתיישבו לו דברי הרמב''ם כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים מהמצוה זאת:

ז אִשְׁתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן מִתְטַמֵּא לָהּ עַל כָּרְחוֹ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. עֲשָׂאוּהָ כְּמֵת מִצְוָה. כֵּיוָן שֶׁאֵין לָהּ יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא לֹא תִּמְצָא מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהּ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא אֶלָּא לִנְשׂוּאָהּ בִּלְבַד אֲבָל הָאֲרוּסָה אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ:

כסף משנה אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו'. בר''פ טבול יום: ומ''ש ואינו מטמא לה אלא מד''ס. אזדא לטעמיה שכתבתי בתחלת פרק זה אצל מ''ש ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה: ומ''ש עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא הוא וכו'. בר''פ האשה רבה (דף פ"ט:) מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמאה לה וכו'. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל משום דה''ל מת מצוה ומי הויא מת מצוה והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ה''נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה ומשמע שלא הוצרכו לכן אלא באשתו קטנה אבל בגדולה מדינא מטמא לה דכתיב כ''א לשארו וי''ל דכיון דקריא ולא ענו לה שייך נמי בגדולה נקט טעמא דשויא בכולהו: ומ''ש ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד וכו'. בפרק ארבעה אחין (דף כ"ט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה:

ח וְכֵן כָּל אוֹתָן שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן כְּגוֹן הֲרוּגֵי בֵּית דִּין וְשֶׁפָּרְשׁוּ מִדַּרְכֵי צִבּוּר וְהַנְּפָלִים וְהַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת אֵין הַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לָהֶן. וְעַד מָתַי מְצֻוֶּה לְהִתְטַמֵּא לִקְרוֹבָיו עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. אֲבָל מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּם הַגּוֹלֵל הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל הַמֵּתִים שֶׁאִם נִטְמָא בָּהֶן לוֹקֶה:

כסף משנה וכן כל אותן שאמרו וכו'. ברייתא בת''כ כתבוה הרי''ף והרא''ש בעמיו בזמן שהם עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי צבור: ומ''ש והנפלים. בתורת כהנים ולבנו ולבתו יכול אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא יצאו נפלים: ומ''ש והמאבד עצמו לדעת. נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל כיון שסובר רבינו שאין מתאבלים עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב''ד: ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו וכו'. באבל רבתי פרק עד אימתי מטמא להם ר''מ אומר כל אותו היום ר''ש אומר עד שלשה ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר''ש בן יהוצדק בלוד ובא רבי יוחנן אחיו מהגליל וכו' ובאו ושאלו את ר' טרפון וחכמים אמרו להם יטמא ומשמע דהלכה כרבי יהודה משום רבי טרפון דהלכה כרבי יהודה לגבי ר''מ ולגבי ר''ש וכל שכן הכא דמשום ר' טרפון קאמר לה ועוד דחכמים סברי כר' טרפון וכן פסקו הרמב''ן והרא''ש:

ט אִשְׁתּוֹ הַפְּסוּלָה אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ. לְפִיכָךְ מִי שֶׁשָּׁמְעָה שְׁמוּעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וּבָא בַּעְלָהּ. שְׁנֵיהֶן אֵין מִטַּמְּאִין לָהּ שֶׁהֲרֵי הִיא פְּסוּלָה לִשְׁנֵיהֶן. אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְאִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲלָלָה. וְכֵן מִטַּמֵּא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פְּסוּלִין. אֲפִלּוּ הָיוּ מַמְזֵרִים מִטַּמֵּא לָהֶן:

כסף משנה אשתו הפסולה אינו מטמא לה. בפרק האשה רבה (דף צ':) ובפ''ב דיבמות (דף כ"ב:) יליף לה מקרא: ומ''ש לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה וכו'. משנה בפרק האשה רבה (דף פ"ז:): ומ''ש אבל מטמא לאמו אע''פ שהיא חללה. בת''כ דריש לה מקרא: ומ''ש וכן מטמא לבנו ולבתו וכו' אע''פ שהם פסולים אפילו היו ממזרים וכו'. בפ''ב דיבמות (דף כ"ב:):

י אֲחוֹתוֹ הַנְּשׂוּאָה אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְכֹהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ג) 'הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ'. הַבְּתוּלָה פְּרָט לַאֲנוּסָה וּמְפֻתָּה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הַבּוֹגֶרֶת וּמֻכַּת עֵץ תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ מִי שֶׁהֲוָיָתָהּ בִּידֵי אִישׁ. אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ פְּרָט לַאֲרוּסָה שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲרוּסָה לְכֹהֵן:

כסף משנה אחותו הנשואה אינו מטמא לה וכו'. איכא למידק מאחר דאפילו לארוסה אינו מטמא כמ''ש רבינו לקמן בסמוך אמאי איצטריך למיכתב דאינו מטמא לנשואה. וי''ל דמשום דארוסה אם נתגרשה מטמא לה קאמר דבנשואה לעולם אינו מטמא לה אפילו נתגרשה: ומ''ש הבתולה פרט לאנוסה ומפותה וכו'. בפ' הבא על יבמתו (דף ס') תנו רבנן אחותו ארוסה ר''מ ורבי יהודה אומרים מטמא לה ר' יוסי ור''ש אומרים אינו מטמא לה אנוסה ומפותה ד''ה אינו מטמא לה ומוכת עץ אינו מטמא לה דברי ר''ש וכו' מ''ט דר''מ ור' יהודה דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת''ל אשר לא היתה לאיש מי שהוויתה על ידי איש יצתה זו שאין הוויתה ע''י איש הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור''ש ורבי יוסי וכו' דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת ופסקו הפוסקים כרבי יוסי ור''ש לגבי ר''מ ור' יהודה ובמוכת עץ פסקו דלית הלכתא כר''ש לגבי ר' יוסי ור' יהודה ור''מ. ומ''ש אע''פ שהיא ארוסה לכהן:

יא נִתְגָּרְשָׁה אֲחוֹתוֹ מִן הָאֵרוּסִין מִטַּמֵּא לָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ג) 'הַקְּרוֹבָה אֵלָיו' לְהָבִיא אֶת הַמְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין:

יב אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ב) 'וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו' (ויקרא כא-ג) 'וְלַאֲחֹתוֹ'. מַה בְּנוֹ הָרָאוּי לִירֻשָּׁתוֹ אַף אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ הָרְאוּיִים לִירֻשָּׁתוֹ:

כסף משנה אחיו ואחותו מאמו וכו'. בתורת כהנים:

יג הַסְּפֵקוֹת אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ג) 'לָהּ יִטַּמָּא' מִטַּמֵּא הוּא עַל הַוַּדַּאי וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא עַל הַסָּפֵק. לְפִיכָךְ הַוְּלָדוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ וְהַבֵּן שֶׁהוּא סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן מִסָּפֵק. וְכֵן כָּל הַמִּתְגָּרֶשֶׁת סְפֵק גֵּרוּשִׁין אוֹ בְּגֵט פָּסוּל אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ:

כסף משנה הספיקות אינו מטמא להם שנאמר לה יטמא וכו'. ברייתא בת''כ וכתבוה הרי''ף והרמב''ן והרא''ש:

יד * אֵין הַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לְאֵבֶר מִן הַחַי מֵאָבִיו וְלֹא לְעֶצֶם מֵעַצְמוֹת אָבִיו. וְכֵן הַמְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׁדְרָה קַיֶּמֶת:

ההראב"ד אין הכהן מטמא לאבר מן החי מן אביו וכו' עד וכן שאר קרובים. א''א הרב אינו פוסק כן:

כסף משנה אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו וכו': כתב הראב''ד א''א הרב אינו פוסק כן עכ''ל. ועתה אבאר הנה כתב הרי''ף בהלכות טומאה לה יטמא ואינו מטמא על איבריה שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו וכתב עליו הרמב''ן ולא מחוורא שמעתתיה דגרסינן בפ' ג' מינין (דף מ"ג:) א''ר חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו מ''ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר פירוש ואע''פ שמצא ראשו כיון שאינו כברייתו אינו מטמא [לו ואקשינן עלה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה] שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב ומסקנא דרב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וקי''ל מעשה רב [ועוד דרבים נינהו] ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא אמר רב קי''ל הלכה כבתראי עכ''ל. והרא''ש כתב שמ''ש הרי''ף אבל מטמא הוא על עצם כשעורה של אביו ע''כ לומר דהיינו דוקא ע''י חזרה שאם כבר נטמא לקבור את אביו ונחסר עצם כשעורה חוזר עליו ומטמא לו לקברו ואתי כר''י דפליג התם אר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים דאל''כ אתי דלא כמאן והקשה עליו למה פסק כיחידאה נגד ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ועוד כי עשו מעשה ומעשה רב ועוד כי שיטת הגמרא בכל מקום דהלכה כאמוראי גם כי יפסוק דלא כסתם מתניתין כ''ש הכא דרב חסדא ס''ל כרבים ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו עכ''ל. ודעת רבינו כהרמב''ן והרא''ש והלכה כרב חסדא אמר רב: ודע דסוגיא דפ' ג' מינים הכי איתא אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ''ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וכו' מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסר פורתא לא ההיא ר''י היא דתניא ר' יהודה אומר לה הוא מטמא ואינו מיטמא לאיבריה שאינו מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא לאבר מן המת של אביו והתניא וכו' כראב''י לה מטמא ואינו מטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב בנינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת וכו' ההיא נמי ר''י היא ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק וכו' ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ופירש''י נקטע ראשו של אביו אע''פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מטמא וכו' בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו איבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו. מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא [כשעורה] ואפילו הכי היה מותר ליטמא בה וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא. לא ההיא רבי יהודה היא דתניא הכי גרסינן רבי יהודה אומר לה יטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו וכו' כלומר לאיברים הוא דאינו מטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מטמא תחלה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וכו' וספרים שכתוב בהם לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא וכו' והתני רב כהנא כראב''י כלומר בברייתא דראב''י וכו' הוסיף לך טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקים וירך אחת וברוב מנינה כגון קכ''ה איברים הימנה שיכול ליטמא וכו'. ובא ושאל את ר' יהושע וכו' מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו וכו' ולא בזמן שהוא חסר ולאחר שלש שנים א''א לו שאינו חסר עכ''ל. כתבתי כל זה לשתי תועליות. האחת כדי שיתבארו דברי רבינו ויובנו יפה. השנית להתבונן מתוך סוגיא זו שיש מקום להשיב בעד הרי''ף ממה שהשיגו עליו לומר דפסק כיחידאה דהיינו רבי יהודה דאיכא למימר דלאו יחידאה הוא דהא ראב''י סבר כוותיה ואע''ג דהכא הוו תרי ורבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים הוה ליה חמשה הני תרי עדיפי משום דהוו מרי גמרא טפי מאינך ועוד דמשנת ראב''י קב ונקי ומה שכתבנו דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא איכא למימר דרב כהנא פליג עליה דמאחר דהוה תני כדראב''י משמע דהכי ס''ל ואע''ג דרב חסדא משמיה דרב קאמר לה אפשר שהרי''ף לא היה גורס אמר רב ואפילו אי גריס ליה אפשר דאליבא דההוא תנא דגינזק קאמר וליה לא סבירא ליה ואשכחן דכוותה בריש שבועות גבי פלוגתא דר''י ור''ל ומ''מ לענין מעשה מאחר שרבינו והרמב''ן והרא''ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ''ש שהם מחמירין בשל תורה. ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר קרובים דהא כ''ש הוא ואיך כתבו בלשון וכן ודוחק לומר דסד''א שהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב הוא קמ''ל:

טו נִקְטַע רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיו אֵינוֹ מִטַּמֵּא לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ב) 'לְאָבִיו' בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא חָסֵר. וְכֵן שְׁאָר הַקְּרוֹבִים. הַטֻּמְאָה לַקְּרוֹבִים דְּחוּיָה הִיא וְלֹא הֻתְּרָה לַכּל. לְפִיכָךְ אָסוּר לְכֹהֵן לְהִתְטַמֵּא לְמֵת אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁמִּתְטַמֵּא לִקְרוֹבָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ג) 'לָהּ יִטַּמָּא' אֵינוֹ מִטַּמֵּא לַאֲחֵרִים עִמָּהּ. שֶׁלֹּא יֹאמַר הוֹאִיל וְנִטְמֵאתִי עַל אָבִי אֲלַקֵּט עַצְמוֹת פְּלוֹנִי אוֹ אֶגַּע בְּקֶבֶר פְּלוֹנִי. לְפִיכָךְ כֹּהֵן [ו] שֶׁמֵּת לוֹ מֵת צָרִיךְ לְהִזָּהֵר וּלְקָבְרוֹ בְּסוֹף בֵּית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא יִתְטַמֵּא בְּקִבְרוֹת אֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקְבֹּר מֵתוֹ:

כסף משנה הטומאה לקרובים דחויה היא וכו' לפיכך אסור לכהן זה להתטמא למת ואפילו בעת שמתטמא לקרוביו וכו'. בפ' ג' מינים (דף מ"ב:) כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת''ל להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד והוינן בה מדתנן היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי ואמר ר''ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי ומפרקינן לה דכי אמרי' הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור בחיבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב וטעמא משום דמוסיף טומאה על עצמו שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה וכתבו הרמב''ן והרא''ש ולא תימא הא דקתני יכול יהא חייב ת''ל להחלו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא דתניא באבל רבתי היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד והלכה כרבי טרפון דקי''ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ותנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת אע''ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותיה ואף ר' עקיבא מודה דאסור דקתני רישא פירש הרי זה לא יטמא ולא פליג אלא בחיובא דפטר בו ביום ועוד דבמסכת נזיר שנו מחלוקתם להפך יצא ונכנס ר' טרפון פוטר ור' עקיבא מחייב א''ל ר' טרפון וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו אמר ר' עקיבא בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת שבעה פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת שבעה פירוש הנוגע בו א''ל ר' טרפון כל הפורש ממך כפורש מחייו והרי לפי זה הלשון כ''ש שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב הילכך אין הכהנים נכנסים לבית הקברות לקבור מתי מצוה שלהם שאפילו היה תפוס בהן בכניסה ובחיבורין מותר בהן להטמא לאחרים כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור לפיכך משפחות כהונה עושים שכונת קבורה שלהם בסוף בית הקברות וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואע''פ שר''ת כתב דהלכה כר' עקיבא בההיא דאבל רבתי דנטמא בו ביום פטור ומותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו ואפילו ר''ע אוסר טומאה בו ביום מדבריהם גדול כבוד מתו שדוחה ל''ת דדבריהם והביא ראיה מפרק דם הנדה, הרמב''ן והרא''ש דחו ראייתו והעלו כדברי רבינו וכך נראה שהוא דעת התוספות בפרק דם הנדה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן