הלכות אבל - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אבל - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה שֶׁמֵּת לוֹ קָרוֹב. אִם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה אֲפִלּוּ יוֹם שְׁלֹשִׁים [א] עַצְמוֹ הֲרֵי זוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה. וְחַיָּב לִנְהֹג שִׁבְעָה יְמֵי אֲבֵלוּת מִיּוֹם שֶׁהִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה. וְקוֹרֵעַ וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים לְאִסּוּר הַתִּסְפֹּרֶת עִם שְׁאָר הַדְּבָרִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יוֹם שְׁמוּעָתוֹ הַקְּרוֹבָה כְּיוֹם הַקְּבוּרָה. אֲבָל אִם הִגִּיעָה לוֹ הַשְּׁמוּעָה אַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ שְׁמוּעָה רְחוֹקָה וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ. וּכְאִלּוּ יוֹם הַשְּׁמוּעָה הוּא יוֹם שְׁבִיעִי וְיוֹם שְׁלֹשִׁים וּמִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ:

כסף משנה מי שבאה לו שמועה וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ') תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים וכתב הרא''ש ונוהג בה הבראה וכל דיני אבילות כיום קבורה: ומה שכתב רבינו ואפילו יום שלשים. כך העלה הרי''ף וכן הכריע הרמב''ן בת''ה: ומה שכתב אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלשים יום וכו'. שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר''ע דאמר שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואמרינן בגמרא דרבי חייא אתא ליה שמועה רחוקה אמר ליה לשמעיה חלוץ מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ ש''מ תלת ש''מ אסור בנעילת הסנדל וש''מ אינה נוהגת אלא יום אחד וש''מ מקצת היום ככולו וכתב הרמב''ן שדיו מכל גזירות אבילות בחליצת הסנדל בלבד ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר שעשה משום אבילות ומיהו בחדא סגי ואמרינן בגמרא דשמועה רחוקה אפילו על אביו ואמו אינו נוהג אלא יום אחד וכתב הרמב''ן ה''מ לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו ולשאילת שלום וליכנס לבית המשתה עד י''ב חדש ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה: ומ''ש רבינו דבשמועה רחוקה אינו קורע משמע דאפילו על אביו ואמו קאמר דסתם ולא חילק וגם מדכתב בפ''ח שמי שלא היה לו חלוק בשעה שמתו אביו ואמו ואח''כ נזדמן לו אינו קורע אלא עד שלשים יום והרמב''ן והרא''ש חולקים ואומרים דבשמועה רחוקה על אביו ואמו קורע לעולם וכן נראה מדברי הרי''ף:

ב כֵּיצַד מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ. כֵּיוָן שֶׁנָּהַג אֲבֵלוּת שָׁעָה אַחַת כְּאִלּוּ נָהַג כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וּמֻתָּר לִנְעל וְלִרְחֹץ וְלָסוּךְ וּלְגַלֵּחַ בִּשְׁאָר הַיּוֹם. וְכֵן הוּא מֻתָּר בְּכָל הַדְּבָרִים:

ג מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּתוֹךְ הָרֶגֶל אוֹ בְּיוֹם [ב] שַׁבָּת וּלְאַחַר שַׁבָּת אוֹ אַחַר הָרֶגֶל נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה. עוֹלֶה לוֹ וְאֵינוֹ נוֹהֵג לְאַחַר הָרֶגֶל אוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת אֶלָּא יוֹם אֶחָד [ג] בִּלְבַד. וּמִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום שבת וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין שם. וכתב הרמב''ן דבשבת ורגל אסור בדברים שבצנעה והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצנעה ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו והביאו דבריו הרא''ש והטור: השומע שמועה קרובה בשבת. כתב הטור בשם ספר מצות שבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע וה''ל יום ששי שביעי לאבילות וכ''כ בה''ג וה''ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות מיום ראשון:

ד מִי שֶׁמֵּת לוֹ קָרוֹב וְלֹא יָדַע עַד שֶׁבָּא. אִם הָיָה בְּמָקוֹם קָרוֹב שֶׁהוּא מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּיוֹם אֶחָד. אֲפִלּוּ בָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אִם מָצָא מְנַחֲמִים אֵצֶל גְּדוֹל הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁנִּנְעֲרוּ לַעֲמֹד הוֹאִיל וּמָצָא מְנַחֲמִים עוֹלֶה לוֹ וּמוֹנֶה עִמָּהֶן תַּשְׁלוּם שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם לֹא מָצָא מְנַחֲמִים מוֹנֶה לְעַצְמוֹ. וְכֵן אִם הָיָה בְּמָקוֹם רָחוֹק אֲפִלּוּ בָּא בְּיוֹם שֵׁנִי מוֹנֶה לְעַצְמוֹ שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים מִיּוֹם שֶׁבָּא:

כסף משנה מי שמת לו קרוב וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"א:) ת''ר אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם בא ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו ר''ש אומר אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם וכו' א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן והוא שיש גדול הבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר''ש ואתמר בגמרא (דף כ"ב) אהא דר''ש והוא שבא ומצא מנחמים אצלו בעי רב ענן ננערו לעמוד ולא עמדו מהו ותיקו וכיון דתיקו במידי דרבנן הוא נקטינן לקולא: וכתב הרא''ש ומקום קרוב דאמרן פירשו הגאונים דהיינו עשרה פרסי סוגיא דחד יומי כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי: ואיתא תו בגמרא איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו וכו' [וא''ר יוחנן וכו'] מונה עמהם והתניא מונה לעצמו ל''ק הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא והרי''ף השמיט זאת הבעיא ופשיטותה לפי שהסוגיא נפשטה הא דאתא בגו תלתא וכו' כת''ק אתיא (וכתב הרמב"ן) והשיבו עליו שזו סוגיתו של ר' יוחנן ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר''ש ואנו כך דעתנו כדברי רבינו דר''ש לא קפיד ביומי ושלישי כשביעי דמי ליה [ל''ש גדול ול''ש קטן] אלא רבי יוחנן תרוצי הוא דמתרץ ליה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן אלא איהו כר''ש ס''ל [ביומי] דלית ליה שלשה כלל אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום השלישי בלא ספק יתד היא שלא תמוט עכ''ל. וזה הוא דעת רבינו ולפי דבריהם נראה דגדול הבית שהלך לבית הקברות אינו מונה אלא משיסתם הגולל ואפילו חזר אצל בני הבית ביום השלישי והם מונין משיחזירו פניהם והבא ממקום קרוב מונה עם גדול הבית דאחריו הוא נגרר לא אחר שאר בני הבית:

ה אָבֵל בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לְבֵית אָבֵל אַחֵר. מִכָּאן וְאֵילָךְ הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹם [ד] הַמְנַחֲמִין אֶלָּא בִּמְקוֹם הַמִּתְנַחֲמִין. וְלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם אַחֵר מִפֶּתַח בֵּיתוֹ כָּל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה. [ה] שְׁנִיָּה יוֹצֵא וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. שְׁלִישִׁית יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר [ו] כְּדַרְכּוֹ. רְבִיעִית הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם:

כסף משנה אבל בשלשה ימים הראשונים וכו' עד הרי הוא ככל אדם. בפ' אלו מגלחין (דף כ"א):

ו כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב בְּכָל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת. אֶלָּא שֶׁאָסוּר לוֹ לִקְרֹעַ בְּגָדָיו לְמַעְלָה וּלְגַדֵּל פֶּרַע וְלָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה. וְכָל הָעָם בָּאִין לְנַחֲמוֹ לְבֵיתוֹ. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל [ז] הַסַּפְסָל. וְאוֹמְרִין לוֹ כְּשֶׁמְּנַחֲמִין אוֹתוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וְאִם רָצָה לְנַחֵם אֲחֵרִים הַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בְּתוֹךְ הָעָם וְאוֹמֵר לָהֶם תְּנֻחֲמוּ:

כסף משנה כהן גדול חייב בכל דברי אבילות וכו'. דכתיב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ותנן בפרקא בתרא דהוריות (דף י"ב:) כה''ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ומפרש טעמא ר' ישמעאל בברייתא דלא יפרום היינו לומר לא יפרום כדרך שבני אדם פורמין ואמרינן בגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה למעלה למעלה מקמי שפה וזה וזה בצואר ופירש''י למטה ממש דהיינו בשפת חלוקו ורבינו כתב סתם אסור לו לקרוע בגדיו למעלה דמשמע דכל למעלה אסור וכרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמר בגמרא דשמואל סבר כר' יהודה דאמר כל קרע שאינו מבדיל קומי שפה אינו קרע ואנן קי''ל דלית הלכתא כר' יהודה בהא: ומה שכתב רבינו ולצאת אחר המטה. בפרק ב' דסנהדרין (דף י"ח) תנן גבי כהן גדול מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הם נגלין והוא נכסה הן נכסין והוא נגלה ויוצא עמהם עד פתח שער העיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא ומשמע לי שרבינו מפרש דשלש מחלוקות הן ופסק כתנא קמא אלא דהוה ליה לרבינו לסיומי ביה הן נגלין והוא נכסה וכו' כדסיים ת''ק. ונ''ל דרבינו מפרש דהן נגלין והוא נכסה וכו' אינם דברי ת''ק אלא מדברי ר' מאיר הם. ומ''ש וכל העם באים לנחמו לביתו. ומ''ש וכשמברין אותו וכו' עד ואומר להם תנוחמו. משנה בפרק ב' דסנהדרין:

ז וְכֵן הַמֶּלֶךְ חַיָּב בְּכָל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ אַחַר מֵתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר מֵתִים אֲחֵרִים. וְאֵינוֹ מְנַחֵם אֲבֵלִים. וְלֹא יָצָא דָּוִד אַחַר אַבְנֵר אֶלָּא לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁלֹּא נֶהֱרַג בִּרְצוֹנוֹ:

כסף משנה וכן המלך חייב בכל דברי אבילות וכו' ולא יצא דוד וכו'. משנה שם (דף כ'): ומה שכתב ואינו מנחם אבלים:

ח אֵין אָדָם נִכְנָס לַמֶּלֶךְ לְנַחֲמוֹ אֶלָּא עֲבָדָיו וּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס. וְאֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁיַּרְשֶׁה אוֹתָם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגָּשׁ:

כסף משנה ואין אדם נכנס למלך לנחמו וכו': וכשמברין אותו וכו'. שם במשנה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן