הלכות אבל – פרק רביעי – היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אבל – פרק רביעי – היד החזקה לרמב"ם
תוכן עניינים הצג

א מִנְּהַג יִשְׂרָאֵל בְּמֵתִים וּבִקְבוּרָה כָּךְ הוּא. מְאַמְּצִין עֵינָיו שֶׁל מֵת. וְאִם נִפְתַּח פִּיו קוֹשְׁרִין אֶת לְחָיָיו. וּפוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו אַחַר שֶׁמְּדִיחִין אוֹתוֹ. וְסָכִין אוֹתוֹ בְּמִינֵי בְּשָׂמִים. וְגוֹזְזִין שְׂעָרוֹ. וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין תְּפוּרִין בְּחוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן לְבָנִים. וְלֹא יִהְיוּ דְּמֵיהֶן יְקָרִים. וְנָהֲגוּ חֲכָמִים בְּסוּדָר שְׁוֵה זוּז שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. וּמְכַסִּין פְּנֵי הַמֵּת שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁפְּנֵיהֶם מֻשְׁחָרִין בָּרָעָב:

כסף משנה מנהג כל ישראל במתים ובקבורה כך הוא וכו': ומ"ש ולא יהיו דמיהם וכו' ומכסין פני המת וכו'. בסוף מ"ק:

ב וְאָסוּר לִקְבֹּר בְּתַכְרִיכִין שֶׁל מֶשִׁי וּבְגָדִים הַמֻּזְהָבִין הָרְקוּמִין אֲפִלּוּ לְנָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁזֶּהוּ גַּסּוּת הָרוּחַ וְהַשְׁחָתָה וּמַעֲשֵׂה עַכּוּ"ם. וְסוֹבְלִין אֶת הַמֵּת עַל הַכָּתֵף עַד בֵּית הַקְּבָרוֹת:

כסף משנה ומ"ש ואסור לקבור בתכריכין של משי וכו'. כן משמע באבל רבתי ובמ"ק: ומ"ש אפילו לנשיא שבישראל. הכי משמע בסוף מ"ק (דף כ"ז): ומ"ש וסובלין את המת על הכתף. אורחא דעלמא נקט אבל אם ירצו לנשאו בידיהם נושאין:

ג וְנוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה אֲסוּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל שֶׁמָּא תִּפָּסֵק רְצוּעָה מִסַּנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנִמְצָא מִתְעַכֵּב מִן הַמִּצְוָה:

כסף משנה ומ"ש ונושאי המטה וכו'. ירושלמי. ונ"ל דהיינו דוקא בזמנם שהיו להם אנשים מיוחדים לשאת את המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא לית לן בה ומיהו מדיהיב טעמא משום דנמצא מתעכב מן המצוה משמע דאף לדידן נמי אבל מתוך שלא נהגו להקפיד בכך נראה כלשון ראשון:

ד וְחוֹפְרִין בַּעֲפַר מְעָרוֹת וְעוֹשִׂין כּוּךְ בְּצַד הַמְּעָרָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ בּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה. וּמַחְזִירִין הֶעָפָר וְהָאֲבָנִים עָלָיו. וְיֵשׁ לָהֶן לִקְבֹּר בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ. וְהַמְלַוִּין אוֹתוֹ אוֹמְרִין לוֹ לֵךְ בְּשָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו-טו) 'וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם'. וּמְצַיְּנִין אֶת כָּל בֵּית הַקְּבָרוֹת וּבוֹנִין נֶפֶשׁ עַל הַקֶּבֶר. וְהַצַּדִּיקִים אֵין בּוֹנִים לָהֶם נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹתֵיהֶם שֶׁדִּבְרֵיהֶם הֵם זִכְרוֹנָם. וְלֹא יִפְנֶה אָדָם לְבַקֵּר הַקְּבָרוֹת:

כסף משנה ומ"ש וחופרין בעפר מערות. בירושלמי פ"ק דמ"ק בראשונה היו קוברין אותם במהמורות: ומ"ש ועושין כוך בצד המערה. בפרק המוכר פירות (דף ק':). ומ"ש ופניו למעלה. בפ' הספינה (דף ע"ג ע"ד) אמרינן דמתי מדבר הוו גנו אפרקיד ובירושלמי סוף נזיר (פ"ט הלכה ג') איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו: ומ"ש ויש להם לקבור בארון של עץ. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ה) משמע שהיו קוברין בארונות ובירושלמי פירקא בתרא דכלאים (פ"ט ה"א) שצוה רבי תהא ארוני נקובה לארץ: והמלוים אותו אומרים לו לך בשלום וכו'. בסוף מ"ק (דף כ"ט) וברכות ס"ד. ומ"ש ומציינין את בית הקברות. בריש שקלים ובפרק קמא דמועד קטן (דף ה'). ומ"ש ובונין נפש על הקבר. בסוף פ' שני דשקלים. ומ"ש והצדיקים אין בונין להם נפש וכו'. [שם]. ומ"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות. זה סיום מ"ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע"ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב"ש לשון זה:

ה הַגּוֹסֵס הֲרֵי [א] הוּא כְּחַי לְכָל דָּבָר. אֵין קוֹשְׁרִין לְחָיָיו וְאֵין פּוֹקְקִין נְקָבָיו וְאֵין מַנִּיחִין כְּלִי מַתָּכוֹת וּכְלִי מֵיקֵר עַל טַבּוּרוֹ שֶׁלֹּא יִתְפַּח. וְלֹא סָכִין אוֹתוֹ. וְלֹא מְדִיחִין אוֹתוֹ. וְלֹא מְטִילִין אוֹתוֹ עַל הַחוֹל וְלֹא עַל הַמֶּלַח עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת. וְהַנּוֹגֵעַ בּוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְנֵר שֶׁמְּטַפְטֵף כֵּיוָן שֶׁיִּגַּע בּוֹ אָדָם יִכְבֶּה. וְכָל הַמְאַמֵּץ עֵינָיו עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים אֶלָּא יִשְׁהֶא מְעַט שֶׁמָּא נִתְעַלֵּף. וְכֵן אֵין קוֹרְעִין עָלָיו. וְלֹא חוֹלְצִין כָּתֵף. וְלֹא מַסְפִּידִין. וְלֹא מַכְנִיסִין עִמּוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין בַּבַּיִת עַד שֶׁיָּמוּת:

כסף משנה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכו' עד שימות. באבל רבתי פרק קמא: ומה שכתב וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש וכו'. בסוף פרק שואל (דף קנ"א:):

ו מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל [ב] לְפָנָיו אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר. אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר עוֹשֶׂה מְחִצָּה וְאוֹכֵל. אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה מַחְזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מֵסֵב [ג] וְאוֹכֵל. וְלֹא אוֹכֵל בָּשָׂר. וְלֹא שׁוֹתֶה יַיִן. וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵינוֹ מְזַמֵּן. וְאֵין [ד] מְבָרְכִין עָלָיו וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִתְּפִלִּין וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. בְּשַׁבָּת [ה] מֵסֵב וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן. וּמְבָרֵךְ. וּמְזַמֵּן. וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו. וְחַיָּב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. [ו] נִקְבַּר הַמֵּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל [ז] בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן מְעַט כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו אֲבָל לֹא לִרְווֹת:

כסף משנה מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חבירו וכו' עד וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פרק אלו מגלחין (דף כ"ג:) ור"פ מי שמתו. ומה שכתב חוץ מתשמיש המטה. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש: נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט. בפירקא קמא דכתובות (דף ח':):

ז אֵין מַשְׁהִין אֶת הַמֵּת אֶלָּא מַדְחִין מִטָּתוֹ מִיָּד. וְכָל הַמַּדְחֶה מִטָּתוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה:

כסף משנה אין משהין את המת וכו' עד אלא לכבוד אביו. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב.). ומ"ש וכל המלין את מתו וכו'. משנה בפרק נגמר הדין (דף מ"ו): דיני אנינות כתב רבינו בהלכות מעשר שני פרק שלישי:

ח הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ עֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִין עַל הַמִּטָּה מֻתָּר. שֶׁלֹּא מִהֵר אֶלָּא לִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. וְכָל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ וּלְהַשְׁלִים צְרָכָיו:

ט [ח] הָאָבֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין [ט] וּלֶאֱכל מִשֶּׁלּוֹ. * וְחַיָּב לֵישֵׁב עַל מִטָּה כְּפוּיָה. וּבִשְׁאָר יְמֵי הָאֵבֶל מֻתָּר לוֹ לֶאֱכל מִשֶּׁלּוֹ וְלֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מַפַּץ אוֹ קַרְקַע. וּמֵנִיחַ תְּפִלִּין. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא אָסוּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל כד-יז) 'פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ' מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אֲסוּרִין. וְנֶאֱמַר לוֹ (יחזקאל כד-יז) 'וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל' מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אוֹכְלִין מִשֶּׁל אֲחֵרִים בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַאֲסוּרִין לֶאֱכל מִשֶּׁל עַצְמָן:

ההראב"ד וחייב לישב על מטה כפויה. א"א לא ראיתי שורש לזה:

כסף משנה האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין. בפ' אלו מגלחין (דף כ"א) פלוגתא דר"א ור' יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע. ומ"ש ולאכול משלו. בסוף מ"ק (דף כ"ו:) וכתב הרא"ש פירוש יום ראשון סעודה ראשונה וכ"כ הגהות בשם סמ"ג והתוס' כתבו דכל יום ראשון אסור לאכול משלו אפילו אוכל ב' פעמים ביום אחד: ומ"ש וחייב לישב על מטה כפויה. בפ' אלו מגלחין (דף כ"א) אמרינן דאבל חייב בכפיית המטה ותניא היה ישן ע"ג כסא ע"ג קרקע לא יצא י"ח א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן ע"ג קרקע היא וא"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ"מ איני יודע מנין לו לחלק בין יום ראשון לשאר ימים. והראב"ד כתב על מ"ש רבינו וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה. וכבר כתבתי טעם רבינו: ומנין שהוא אסור וכו' עד סוף הפרק. בפרק אלו מגלחין (דף ט"ו):

מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א

 

 

דילוג לתוכן