הלכות אבל - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות אבל - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א הַשַּׁבָּת עוֹלָה לְמִנְיַן אֲבֵלוּת. וְאֵין אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת אֶלָּא [א] בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה. כְּגוֹן עֲטִיפַת הָרֹאשׁ וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּרְחִיצָה בְּחַמִּין. אֲבָל [ב] דְּבָרִים שֶׁבְּגָלוּי אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶן אֲבֵלוּת. אֶלָּא לוֹבֵשׁ מִנְעָלָיו וְזוֹקֵף אֶת הַמִּטָּה. וְנוֹתֵן שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. וְאִם יֵשׁ לוֹ בֶּגֶד מַחְלִיף. וְלֹא יִלְבַּשׁ בֶּגֶד קָרוּעַ בְּשַׁבָּת. אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחְלִיף מַחְזִיר [ג] אֶת הַקֶּרַע לְאַחֲרָיו:

כסף משנה השבת עולה למנין אבילות וכו'. משנה בפ' אלו מגלחין (דף י"ט) שבת עולה ואינה מפסקת וכתב הטור הטעם שאינו מפסיק מפני שא''א לז' ימים בלא שבת ואם היה מפסיק א''כ לא יהיו לעולם שבעה ימים והוא מדברי הרמב''ן בת''ה והכי איתא בירושלמי: ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש וכו'. שם (דף כ"ד) אמר שמואל פח''ז חובה נת''ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות רב אמר אף פריעת הראש רשות ושמואל מ''ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כ''ע עבידי דסיימו מסנייהו פריעת הראש נמי לאו כ''ע עבידי דמגלו רישייהו שמואל לטעמיה דאמר שמואל וכו' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה כלומר וכ''ע לא נהגו בעטיפה זו אלא אבלים. וכתב הטור נת''ר רשות וחייב לנהוג בהם אבילות הילכך חייב לנהוג בהם כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות וכ''כ הרי''ף והרמב''ן והרא''ש וטעמא מדאמרינן התם אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה א''ל לא סבר ליה מר אין אבילות בשבת א''ל הכי א''ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג: ומ''ש רבינו שעטיפת הראש הוי מדברים שבצנעה. נראה דהיינו לומר דבצנעה דוקא נוהג וכעובדא דרב יוסף דמשמע דלא הוה פריס סודרא ארישיה אלא בגו ביתיה דוקא ולא בפני רבים אלא דא''כ קשה דהל''ל גם בנעילת הסנדל שינהוג בצינעה מ''ש מעטיפת הראש ושמא יש לומר דכיון דלא אשכחן בגמרא מאן דחלץ מנעליו בצינעא לית לן למימר שיחלוץ מנעליו אפילו בצינעא ויותר נראה לומר דאף בפני רבים קאמר שיעטוף ראשו וקרי ליה דברים שבצינעה משום דיש לו מנעלים ברגליו וכמו שאמרו לובש מנעליו מנעליו מוכיחין עליו וכדרבי יוחנן ועי''ל שטעמו משום דפסק כרב דאמר אף פריעת הראש רשות וא''כ חייב לנהוג בה כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות ואע''ג דמשמע בגמרא דטעמא דרב משום דלית ליה דשמואל דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ורבינו פסק בפ''ה כשמואל דמצריך עטיפת ישמעאלים וטעמא דאמר פריעת הראש רשות משום דקא סבר דאיכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבילות אבל קשה דמאי כתב דלובש מנעליו הא אמרינן דנעילת הסנדל רשות וא''כ חייב הוא לחלוץ ואפשר דמשום דבהאי זמנא אין רגילות לילך יחף פסק כן וגם הרא''ש כתב כן דהאידנא שאין רגילות לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה: ומ''ש דנותן שלום לכל אדם. טעמו משום דהוי מדברים שבפרהסיא ולא הוזכר בגמרא משום דמילתא דפשיטא הוא: ומ''ש ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ועל אמו ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחוריו. ברייתא שם:

ב מֵאֵימָתַי זוֹקְפִים אֶת הַמִּטּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יֵשֵׁב עָלֶיהָ עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר לוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד חוֹזֵר וְכוֹפֶה אוֹתָן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת:

כסף משנה מאימתי זוקפין את המטות בע''ש וכו' עד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת. בסוף פרק אלו מגלחין (דף כ"ו):

ג הָרְגָלִים וְכֵן רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין דָּבָר מִדִּבְרֵי אֲבֵלוּת נוֹהֵג בָּהֶן. וְכָל הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ אֲפִלּוּ [ד] שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הָרֶגֶל אוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה. * נִמְצָא מוֹנֶה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם וּלְאַחַר הַפֶּסַח שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם. שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר. וְכֵן אִם קָבַר קֹדֶם עֲצֶרֶת מוֹנֶה אַחֲרֶיהָ שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד הֲרֵי הִיא רֶגֶל וְעוֹלָה לְשִׁבְעָה יָמִים:

ההראב"ד נמצא מונה לאחר ראש השנה ויום הכפורים שלשה ועשרים. א''א יש כאן שבוש שהרי יום אחד לפני ראש השנה הרי הוא שבעה וראש השנה שבעה:

כסף משנה הרגלים וכן ר''ה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבילות נוהג בהם. . כתב הרמב''ן שיש כת מן החכמים כדברי רבינו וטעמם משום דהא דקאמר בריש כתובות (דף ד') מסייע לרבי יוחנן דאמר אע''פ שאין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג היא השמועה האמורה בפרק אלו מגלחין (דף כ"ד) אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה בשבת אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג והם מפרשים דדוקא בשבת לפי שהיא עולה הנהיגו בה בצנעא אבל ברגלים שמפסיקין ואינם עולים לדברי הכל אינו נוהג לא בצנעא ולא בפרהסיא עכ''ל. ונראה מדבריו שהיו גורסים בההיא דרבי יוחנן דריש כתובות דשבת במקום דמועד והרמב''ן חולק על סברא זו והאריך לטעון עליה והעלה דדברים שבצינעא נוהגים במועד וכן פסקו התוס' והרא''ש בריש כתובות וכתבו שכן פסק בה''ג והיה נראה לומר דלאו בהכי מיירי רבינו אלא היינו לומר שאם קברו קודם הרגל אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה כדמפרש ואזיל והוא משנה שם הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה ובגמרא (דף כ') ת''ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת ואסיקנא בגמרא דהלכה כחכמים אלא שמתוך שלא הזכיר רבינו דברגל נוהגים דברים שבצנעא אדרבא כתב לקמן דקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות כלל י''ל שמ''ש אין דבר מדברי אבילות נוהגים בהם מילתא באפי נפשה היא לומר דאפילו דברים שבצנעא אין נוהגים בהם וכמו שפירשם הרמב''ן. והא דאסיקנא דאפילו שעה קודם לרגל מבטל גזירת שבעה. ומ''ש שר''ה ויוה''כ דינם כרגל. שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר''ג דאמר ראש השנה ויוה''כ כרגלים וכחכמים דאמרי עצרת כרגלים: ומ''ש נמצא מונה לאחר ר''ה ויוה''כ כ''ג יום ולאחר הפסח ט''ז יום וכו'. שם (דף כ"ד) דרש רב ענני בר ששון וכו' יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י''ד וכו' דאמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד ור''ה הרי כאן י''ד אמר רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ''א יום. וא''ת למה ר''ה עצמו חשוב שבעה שהרי אין לו תשלומין כמו העצרת תירץ הרמב''ן כיון דהוי כרגל לגזירת שבעה חשוב כרגל שלם לגזירת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה שנאמר אלה מועדי ה'. וכתב הרא''ש וז''ל הקשה הראב''ד רב פפא כר''ג ס''ל דאמר ר''ה ויוה''כ כרגלים וכיון דיוה''כ רגל הוא ומפסיק למה לי חושבנא דיליה בין דלחשביה לר''ה שבעה בין דלא לחשביה אלא חד יומא כי מטי ר''ה בטלי גזירות שבעה וכי מטי יוה''כ בטלי גזירות שלשים ותירץ דבכה''ג לא בטלי גזירות שלשים כיון דלא הוי אבילות שבעה כאורחייהו דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן אלא שבעה כי אורחייהו או שלשים כי אורחייהו וכיון דר''ה חשבינן במקום שבעה ויוה''כ אפילו במקום שבעה לא חשבינן ליה וכי מטי סוכות הוא דבטלה ממנו אבילות ומעיקרא לא דתרי עילויי בחדא אבילות לא עבדינן ולהכי קאמר הרי כאן י''ד ולא קאמר בטלה ממנו גזירת שבעה במתניתין לאשמועינן דבעי אשלומי ומיזל עד הרגל וליכא הפסקה כלל מהנך עד דמטי לעיקר הרגל משום דחשיבי כרגלים גמורים ומיהו אם קובר מתו שבעה ימים קודם ר''ה בטלי ממנו גזירת שלשים כרגל גמור וכ''כ בה''ג היכא דמית ליה מת קודם ר''ה יום אחד עולה למנין שבעה ור''ה שבעה הרי י''ד ושבעה ימים שבין ר''ה ליוה''כ הרי כ''א יום ויוה''כ שהוא כרגל שבעה ונקיט ליה תרי יומי בתר יוה''כ למשלם תלתין יומין עכ''ל. ונתבארו דברי רבינו זולת מ''ש נמצא מונה לאחר ר''ה ויוה''כ כ''ג יום שיש לתמוה עליו שהרי אמרו בגמ' בפירוש יום אחד לפני ר''ה ור''ה הרי כאן י''ד ונמצא שאינו צריך למנות אחר ר''ה אלא י''ו יום והיאך כתב שהוא צריך למנות כ''ג וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א יש כאן שבוש וכו' נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא רבינא איקלע לסורא דפרת א''ל רב חביבא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה ור''ה הרי כאן י''ד א''ל אנא מסתברא כר''ג הוא דאמינא ומפרש רבינו דרבינא לא אודי במנין ר''ה שיהא עולה שבעה מפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כר''ג אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מהקובר את מתו קודם ר''ה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון שפגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה כ''כ הרמב''ן ליישב דברי רבינו מ''מ כתב שאין דבריו נראין שאין הפרש בין ר''ה לשמיני של חג שנמנה שבעה ואע''פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין שבעה או שנאמר שכל המפסיקין עולין כמימריה דרב פפא דאמר אפילו ר''ה וכיון דאוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמע מינה דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומי עכ''ל:

ד קָבַר אֶת מֵתוֹ קֹדֶם חַג הַסֻּכּוֹת מוֹנֶה אַחַר הֶחָג תִּשְׁעָה יָמִים בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי שְׁמִינִי עֲצֶרֶת רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִמְצָא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מַפְסִיק שִׁבְעָה. וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג. וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג רֶגֶל אֶחָד הֲרֵי אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם:

ה הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם רֶגֶל מִן הָרְגָלִים אוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים בָּטְלָה גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. וּמֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמִּקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ. וְאֵינוֹ מוֹנֶה לְאַחֲרֵיהֶם כְּלוּם. וְאִם עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ הוּא מִתְאַבֵּל אֲפִלּוּ מֵתוּ קֹדֶם הָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ עַד שֶׁיִּשְׁלַח פֶּרַע. אוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו. וְאֵין הָרְגָלִים מַפְסִיקִין דָּבָר זֶה:

כסף משנה הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל וכו'. שם איפליגו תנאי בחל יום שביעי בערב הרגל ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאבא שאול דאמר מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים כלומר שאם חל יום שביעי שלו בערב הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דמקצת היום ככולו וים שבעה עולה לכאן ולכאן: ומה שכתב ואם על אביו ואמו הוא מתאבל וכו' עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו. כן כתב הרא''ש וכן דעת סמ''ג שכתב אהא דתניא דעל אביו ואמו אינו נכנס לבית המשתה עד שנים עשר חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי עכ''ל:

ו חָל שִׁשִּׁי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲמִישִׁי אוֹ שְׁלִישִׁי. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ וְלֹא בָּטְלָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא גְּזֵרַת שִׁבְעָה בִּלְבַד. וְאֵינוֹ [ה] מֻתָּר לִרְחֹץ וְלָסוּךְ וְלַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁיִּכָּנֵס יוֹם טוֹב. וְיוֹם טוֹב מַפְסִיק שְׁאָר הַשִּׁבְעָה. וּלְאַחַר יוֹם טוֹב מַשְׁלִים כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַמִּיתָה וְאָסוּר בָּהֶן בְּכָל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים:

כסף משנה חל ששי שלו בערב הרגל וכו'. שם (דף י"ט:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הרי''ף והרא''ש וה''ה אפילו יום ששי מ''ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא לרגל הוא מפסיק ליה אבילות הילכך אין מותר לרחוץ עד ערב הרגל וקי''ל כוותיה עכ''ל: ומ''ש רבינו ולאחר יו''ט משלים מיום המיתה ואסור בהם בכל חמשה דברים. הם גזירות הנוהגים בשלשים:

ז חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וַהֲרֵי הוּא שַׁבָּת בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת [ו] שְׁלֹשִׁים וּמֻתָּר [ז] לְגַלֵּחַ בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד שֶׁהֲרֵי אָנוּס הָיָה וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ בְּשַׁבָּת. וְכֵן מְגַלֵּחַ אַחַר עֲצֶרֶת אוֹ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים וְיֵשׁ לוֹ לְגַלֵּחַ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

כסף משנה חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת וכו'. שם (דף י"ז:) אמתני' דאלו מגלחין במועד תנא האבל וכו' מותר בגילוח האי אבל ה''ד אילימא שחל שמיני שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בע''ש וכו' לא צריכא שחל שביעי שלו להיות שבת ערב הרגל ותנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שבעה עולה לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא: ומ''ש וכן מגלח אחר עצרת וכו'. אחל שביעי שלו בערב הרגל והרי הוא שבת קאי ופשוט הוא:

ח הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל לֹא חָלָה עָלָיו אֲבֵלוּת כְּלָל. וְאֵינוֹ [ח] נוֹהֵג אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל אֶלָּא לְאַחַר הָרֶגֶל מַתְחִיל לִמְנוֹת שִׁבְעָה וְנוֹהֵג בָּהֶן כָּל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת. וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה וְנוֹהֵג בִּשְׁאָר הַשְּׁלֹשִׁים בְּכָל גְּזֵרוֹת שְׁלֹשִׁים:

כסף משנה הקובר את מתו בתוך הרגל וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: ומ''ש ומונה שלשים מיום הקבורה וכו'. מבואר בברייתא פ' אלו מגלחין (דף י"ט:):

ט הַמְּקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מוֹנֶה [ט] הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי הָאַחֲרוֹן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּת. הוֹאִיל וּמִדִּבְרֵיהֶם הוּא עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. וּמוֹנֶה אַחֲרָיו שִׁשָּׁה יָמִים בִּלְבַד וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַקְּבוּרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

כסף משנה המקומות שעושין שני ימים טובים וכו'. כן פסק הרי''ף שם וכן פסקו הרמב''ן והרא''ש בשם בה''ג:

י הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת. נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת. הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶם וַאֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל תּוֹרָה יִדָּחֶה [י] עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל אִם קָבַר בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת. שֶׁשְּׁנֵיהֶן כְּיוֹם אָרֹךְ הֵן מִטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ:

כסף משנה הקובר את מתו ביו''ט שני וכו'. כ''כ הרא''ש בפרק אלו מגלחין בשם בה''ג וכ''כ הרי''ף שם והוא ע''פ מה שנתבאר ברפ''א שדעת הגאונים והרי''ף והרמב''ן דאבילות יום ראשון דאורייתא וכתב הרמב''ן שאין דבריהם אלא בשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה אבל באותם שהוסיפו עליהם מד''ס אין מתאבלים עליהם ביו''ט ופשוט הוא: ומ''ש אבל אם קבר ביו''ט השני של ר''ה וכו'. הרמב''ן כתב שהוא חלוק בזה דסוף סוף מדרבנן הוא וכיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה ורבינו סובר דכיון דכיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשיב דאורייתא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן