החיאת האמונה

תוכן עניינים

--------

לכל חג וחג סגלה משלו להשפיע על המכין עצמו כפי שמכין את עצמו לקבל את השפע הנשפע באותו חג, ומה שיצטרך האדם לעמל במשך השנה על אותו שפע והארה יכול בנקל לקבלה בכל מועד ומועד, היות השפע המיחד לאותו מועד חוזר ונשנה בכל מועד כבימים ההם בזמן הזה.

בימי אלול מכינים אנו עצמנו לקראת ראש השנה, ראש השנה יום הדין והיראה, ואכן כפי ההכנה בימי האלול משפיע מועד ראש השנה יראת שמים שזהו מהותו של יום לכל ימי השנה, ובנקל יותר לזכות לזה ביום הזה מהרבה יותר לו יטרח ויעמל על כך ביתר ימות השנה.

וכמו כן לקנות השמחה בעבודת ה' כסגלה, נקל הוא לקנותו בחג הסכות זמן שמחתנו.

קנין התורה בחג השבועות.

חג הפסח מסגל להשפיע בעצמה רבתי שפע של ''אמונה''.

הגאון הגר''י לוינשטיין זצ''ל היה אומר: ''בפסח יש ללעס אמונה'', כלומר לשנן ולטחן את נסי מצרים המפרסמים עד כדי לחוש אותם על עצמו כאלו והוא יצא ממצרים.

כתב הרמב''ן סוף פרשת ''בא'':

כל מטרת הנסים המפרסמים כדי שמהם נלמד לנסים הנסתרים, אין רצון ה' בהתמדת הנסים המפרסמים אלא שכשרואה הבורא שעם ישראל במצב ירוד שנצרך לעתים נסים מפרסמים מתחסד הוא עם ברואיו ומקל מעליהם את תקף נסיון האמונה בנסים הנסתרים, כדי לאזן להם את בחירתם בין הטוב והרע שיהיו הכחות שקולים. ולכן חזינן בגמרא ענש חמור על בנו של רבי יוסי דמן יקרת שהטריח לבורא להוציא פרות מהתאנה קדם זמנה, וכי מה שיך טרח לבורא שתוציא התאנה פרות קדם זמנה, אלא, שבזה שחולל נס שלא לצרך נהרס אזון כחות הבחירה, רק הקדוש ברוך הוא יודע מתי יש צרך בנס למטרת אזון הבחירה, כי הוא יתברך יודע תעלומות ויודע מתי לצרך האזון יש צרך בנס מפרסם כי אחרת בני אדם ימעדו בעל כרחם להיות מצבם קשה מנשא את הנסיונות כי המה מעל כח בחירתם, ומאידך כשהנס מיתר ואין צרך בו הרי שאז כשנעשה נס שלא לצרך, שוב נהרס אזון הבחירה, שהרי אז אנשים מאמינים מצד ההכרח ללא בחירה וגם זה אין רצון ה'.

ובטוב טעם אפשר להסביר את טענת ר' יוסי דמן יקרת לבנו: ''הטרחת את בוראך שלא לצרך'', דמה טרחה שיך כלפי הבורא? אלא כונתו, בזה שעשית נס שלא לצרך אם כן קלקלת את אזון הבחירה ויש אם כן צרך לשם אזון הבחירה להגדיל את הנסיונות כדי שיהיה אזון ביחס לנס האמונה גדול כזה שעשה בנו, וזה הטרחת את בוראך להגדיל את נסיונות בני אותו דור שראו בעיניהם נס גדול כזה.

בצאת ישראל ממצרים לאחר גלות קשה בגוף ובנפש הרי שלא היו כלל בעלי בחירה, וכנאמר ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה, לכך, לשם אזון בחירתם היה נצרך נסים מפרסמים שכל רואיהם יכירו וידעו כי אין עוד מלבדו ואפס זולתו.

והכל בדקדוק גדול לא פחות ולא יותר כפי הנצרך בלבד עושה השם יתברך, ומי כמוהו היודע עד כמה נצרך הנס ועד כמה הנו מיתר, ומחשב הוא לכל הדורות, דהינו ידע הקדוש ברוך הוא שנסי מצרים לא פחות ולא יותר יספיקו לא רק לאותו דור אלא גם למשך כל הדורות, ומהם ישאבו כל הדורות כח לאמונה. והכל בדקדוק, כי פחות מאותם נסים או יותר מאותם נסים יהרסו את אזון הבחירה שאף הוא בדקדוק גדול על כל אחד ואחד עד כמה יתנסה ומה תהא עצמת נסיונו, ובכמות ואיכות נסי מצרים ראתה חכמתו יתברך די כדי להשריש אמונה בלבות ישראל למשך הדורות כלם וכאמרנו עד עצם היום הזה בתפלה ובמעשה המצוות ''זכר ליציאת מצרים''.

וכאמור, נסי מצרים המפרסמים מטרתם להורות על כל ארועי החיים וטבעי ומקרי העולם כי בעצם נסים נסתרים המה ואין עוד מלבדו.

וכדי להמחיש את הדברים נביא מה שהטיבו הפלא ופלא לבאר זאת בעלי האמונה על הפסוק ''כי מי אלוה מבלעדי ה' ומי צור זולתי אלקינו'', ודרשו חז''ל ''אין ציר כאלקינו'', ויש להבין וכי מציגים כאן תחרות צירים ושמים את הקדוש ברוך הוא במקום הראשון לומר שאין ציר כמותו. (מספר ''לקח טוב'')

הדבר מתבאר על פי ספור על שני צירים שערכו ביניהם תחרות מי ייטיב לציר. למנצח מבין השנים הבטח פרס גדול, שנתן על פי החלטת חבר שופטים ממחים שיבדקו את הציורים.

ביום המיעד הציגו שני הצירים את ציוריהם באולם, והשופטים באו להתבונן בהם מי הוא הראוי לפרס. התיצבו השופטים לפני התמונה האחת, והתפעלו מאד ממנה. היה מציר בה אדם אוחז בידו אשכול ענבים, והציור היה כה חי עד שצפורים שחגו באולם נסו מדי פעם לנקר בענבים, בחשבם שהם פרות אמתיים. משם פנו השופטים לעבר הציור השני, ומרחוק ראו שהוא מכסה בוילון. אמרו השופטים לציר שיסיט את הוילון כדי שיוכלו להתבונן בתמונה, אך הציר סרב באמרו שאין מה לראות שם, אחרי הציור המצלח של הציר הראשון. אחרי שעמדו על רצונם לראות את תמונתו בכל זאת, אמר הציר לשופטים שאם הם רוצים בדוקא יסיטו הם את הוילון.

כאשר נגשו אל התמונה על מנת להסיר את הוילון, נוכחו לדעת שאיז זה וילון אלא ציור של וילון. מיד החליטו פה אחד שהציור השני הוא הזוכה בפרס. זאת משום שהראשון הצליח להטעות צפורים, והשני הצליח להטעות בני אדם. מכאן למדנו מהו ציור מצלח ככל שהוא מצליח יותר להטעות את עין הרואה וליצר אשליה שאין זה ציור אלא מציאות אמתית, כן נחשב הציור למצלח יותר.

לאור מסקנה זו, נמשיך ונראה מהי גדלות ציורי הקב''ה. צירים מצליחים להטעות רק את חוש הראיה, אבל לא את חוש המשוש. למראית עין הציור יכול להראות מציאותי, אך כאשר ממששים אותו בידים רואים מיד שזהו ציור בלבד. אבל ציוריו של הקב''ה מצלחים הרבה יותר מציורו של הציר הגדול ביותר, מקרב צירי בני אדם. כי הקב''ה מצליח להטעות בציוריו אפלו את חוש המשוש ואף את שאר החושים !

הכיצד? נתאר לעצמנו חילים החוזרים מן המערכה עטורי נצחון, אחרי קרבות עקבים מדם נגד האויב. עמם שבים גם כלי המלחמה, טנקים מאבקים תותחים שקניהם מפיחים מאש הפגזים. ממעל חגים גם מטוסים משכללים, המוטסים על ידי טיסים מלמדי מלחמה. גם הם וכן כל שאר המשתתפים במלחמה, חשים שתפות בנצחון הגדול. והעם רואים את הקולות, את ההמון המריע ואת הפרשנים הצבאיים מכל קצוי תבל משבחים ומפארים את הצבא המהלל אשר העניק לעם את הנצחון.

בה בשעה שההמון חוגג וצוהל, היושב בשמים שוחק ואומר: ''הנה הוצאתי לאויר העולם ציור מצלח נוסף''. הציור הוא כל מכונת המלחמה על כל מרכיביה, המטוסים, הטנקים התותחים, החילים וכל השאר. העם מתמוגג מהתמונה ובטוח שאין זו תמונה אלא מציאות, כי כל מי שאינו מתבונן מאמין שבאמת הכלים האלה הנחילו את הנצחון. לעמת זאת המאמין באמונה שלמה יודע ''שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, ושהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים''. ה' איש מלחמה, וכל הנצחון הוא מכחו בלבד. בודאי שיש להעריך את מסירות נפשם של הלוחמים בתפקידיהם השונים, אך יש לדעת שהם עשו רק את ההשתדלות. את ההצלחה לפעל ידיהם, הביא בורא העולם.

יבואו הכופרים ויאמרו: ''הרי בעינינו ראינו כיצד כלי המלחמה מכניעים את האויב ומביסים אותו, בידינו מששנו את הטנקים ואת המטוסים מששבו משדה הקרב?'' ישיבו להם המאמינים: ''על זה נאמר 'אין ציר כאלקינו', הקב''ה מציר ציורים שאין כמותם. ציוריו מטעים לא רק את חוש הראיה אלא גם את חוש המשוש. לכן טועים בני האדם ומיחסים את הנצחון לבני האדם ולכלים שבהם השתמשו, ושוכחים את האמת שהכל מאת ה' יתברך''.

יושב בשמים ישחק, כי בכונה תחלה ציר את הציור המפלא הזה, כדי לעטף את הנס במעטה של טבע. כל זה כדי להסתיר ולהצניע את יד ה', כדי שלא ישלל מהאדם את הבחירה ולהעמידו בנסיון. תפקידנו הוא לקרע את המעטה הזה, ולתקע בלבנו שהתמונה היפה אינה אלא מחזה שוא ותעתועים. המון העם המריע שוגה באחיזת עינים, ורואה רק את המחזה המדמה. המריעים האלה דומים לצופים בתאטרון בבות, אשר לנגד עיניהם נעים וזעים גלמים מעץ ונראה כאלו הם יצורים חיים הנעים מכח עצמם. מי שאינו יודע שהם מונעים על ידי אדם המושך בחוטים דקים הקשורים אליהם, מתפעל מיכלתם לזוז ולנוע. אך מי שיודע את האמת, נהנה מהכשרון של המושך בחוטים לטעת בבני אדם את האשליה כאלו הגלמים זזים מעצמם.

ומהיכן למד אותנו הקדוש ברוך הוא תורה זאת מנס גאלת מצרים, עם שלם יוצא ביד רמה ללא צבא ללא חרב וללא חנית, נס מפרסם זה מטרתו ללמד על הנסים הנסתרים, שכלם אכן מאותו מחולל וכל יכול.

וכמו כן הענין בפרנסת האדם, היש ציור יותר מצלח מכך שהאדם מסתחר מצליח ומתעשר, והתורה מצוה השמר לך... פן תאמר בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, אבל הרי חריצותי עמדה לי אני הוא שעשיתי בכשרון רב את העסקא, אני הוא שהשקעתי שכל, ממון ופועלים עם הרבה עמל וטרח להצלחת העסקא, ובקצור, אני הוא זה שהחליט על כל סעיפיה של עסקא מצלחת זו, כמה קשה הוא הנסיון להאמין שהכל ציור.

ומהיכן למד אותנו הקדוש ברוך הוא תורה זאת מ 40 שנות הורדת ''מן'' במדבר, הנה, פרנסה, אכילה ושתיה מבארה של מרים, וכל זה למיליוני בני אדם, בזה נתחיבנו להאמין שגם היום יורד ''מן'' מן השמים, אלא שפעם ירד ה''מן'' ללא סבות ישירות מן השמים והיום יורד הוא מעטף בסבות, אולם אותה סבה הראשונה שהורידה לנו ''מן'' במדבר היא אותה סבה ומקור לפרנסתנו עתה.

אדם טורח על בנית דירה, עמל קשה לבנות בנין חזק שיהא לו מחסה משרב וגשם, והנה למדנו הקדוש ברוך הוא 40 שנה במדבר שממנו הדירה והמחסה 40 שנות הליכה תחת ענני כבוד ששמשו מחסה בארץ ציה, מדבר גדול ונורא, ארץ נחש שרף ועקרב, וכמו כן למיליוני בני אדם.

וכל זה ללמד לכל הדורות כלם שיבואו אחרי אבותיהם ויפסקו מהם אותם נסים מפרסמים ויצטרכו להלחם על נפשם מאויביהם עם צבא וכח משלהם. ויצטרכו לעמל לפרנסתם בזעת אפיהם, ויצטרכו לעמל לשמר על בריאותם, והכל בדרך סבה ומסובב בדרכים הטבעיים של העולם, אזי, ידע ידעו כי בעצם עקר הסבה של כל הסבות הלא היא האל המסתתר מאחורי הכל ופועל הכל ואין זיז כל שהוא הנעשה מבלי רצונו והשגחתו.

וכידוע נסיון האמונה הנו הנסיון הקשה ביותר ובמיחד בזמנינו. ונבאר זאת בעזרת ה'.

''אור החיים'' הקדוש אומר (שמות ח') שבסוף הימים יצטרכו בני ישראל להתמודד עם שער החמשים של הטמאה במקביל למה שיזכו בסוף הימים לשער החמשים של הקדשה שלא יהא נתן להשיגו אלא אם כן יתמודדו בכח המקביל אליו.

ואומר שם עוד כי בצאת ישראל ממצרים חשש הקדוש ברוך הוא מלהכניסם לשער החמשים של הטמאה פן לא יצאו ממנו, ומה שלא חשש הקדוש ברוך הוא מלהכניס את בני ישראל בסוף הימים לקראת הגאלה לשער החמשים? היות ואז היו ישראל קדם מתן תורה ועתה יהיו לאחר מתן תורה.

ומבאר בקאמרנא ובעוד ספרי קדש כמבאר באריכות בספר שומר אמונים כי מהות שער החמשים של הטמאה הנו שער הכפירה והאפיקורסות.

ונתבונן מה נשתנה דורנו להחשב כמתמודד עם שער החמשים של הטמאה זה עתה יותר מכל הדורות כלם.

ונראה להסביר כך מכמה טעמים.

א. התעלמות ממגבלות כח האדם.

ידוע דברי הרמב''ם המבאר את טעות עובדי עבודה זרה בהחשיבם את העבודה זרה לכח נוסף שיש בידו להועיל ולשנות את המזל ולהיטיב לטובת העובדו.

הרי שגם בתקופות הארכות של עובדי העבודה זרה פעלה המאוסה והמכעיסה ביותר את הבורא, הבינו דבר פשוט האדם הנו נטול כח עצמי, האדם נצרך לכח עליון על טבעי להצלחתו, כחו ועצמתו של האדם אינם מספיקים לספק לו את צרכיו, ולפחות במדה מסימת האמינו ישנה אפסיות בכחות האדם ונצרך הוא לעזר אלקי, אלא שטעו באלקות לשתף לאלקותו יתברך אלהות שוא.

מצבנו, מצב בעור כל סוגי העבודה זרה למיניהם. אין היום אמונה בשום כח של עבודה זרה ולא באלקות. האמונה היום בכח העצמי של האדם כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, מתכחשים ומתנכרים לתודעה שישנה אפסיות בכח האדם, ובאמונה הם עושים שאכן האדם בלבד יכול לעזר לעצמו ואם אין אני לי מי לי, אני המסובב ואני הסבה.

וקשה ומסבך ביותר לצאת ממבוכת כחי ועצם ידי מאשר ממבוכת עבודה זרה. שהרי כאשר סוף סוף יש לאדם אמונה באפסיותו ובצרך החזקתו באלקות, ורק טועה הוא באמתות האלקית בנקל להשיבו לאלקות האמתית בהבהיר לו כי יתר האלקות אין בהם ממש, ובהיותו מודע לצרך כח האלקי בנקל לו לשנות דרכו, אולם למתנכר ומתכחש לאפסיות האדם, ולדעתו האדם עצמו יכול להיות אלקים של עצמו, אם כן מה לו לחפש אלקים כשמאמין הוא באמונה שלמה שהוא האלק של עצמו כאמונת פרעה ''לי יאורי ואני עשיתיני''.

והתנכרות והתכחשות זו חוזים אנו במו עינינו מכל פנה, ראשית נתבונן, הרי אנו כאן במדינת ישראל חמשים ושלש שנים, רסן שלטון המדינה נתון לדאבוננו מתחלתה בידי אפיקורסים, מינים, שונאי הדת, שונאי שומרי הדת ובכללם את חכמי ישראל, חרוט על דגלם כחי ועצם ידי עשה לי את החיל זה. כלי התקשרת בידם, משם משמיעים דברי מינות ואפיקורסות החודרים כארס בלב מאזיניהם ומדיחים מאמונה ומכל דבר שבקדשה, ואם פעם היתה עבודה זרה העשויה מגלמי עץ כסף וזהב, עתה ישנה עבודה זרה המדברת.

ואם יבוא אדם ויאמר, למה תאמר שהמה מדברים כפירה ואפיקורסות והלא אמנם אינם מזכירים שם שמים אולם גם לא מדברים נגד ה'.

ובכן יש לנו להבין, הלואי שפותחי החדשות ומפרשי המארעות בכלי התקשרת היו פותחים את תכניותיהם במלים ''אין אלקים בישראל'' ורק כחותינו המה המובילים, וכדומה דברי נאצה וכפירה, כי אז היה כל יהודי שומר מצוות מאמין בה' מבין, זהו, רדיו זה טרפה, אסור לשמע אותם, הם בשלהם ואני בשלי, לעולם לא אאזין לשום תכנית משלהם כופרים המה אפיקורסים המה.

אולם לדאבוננו, אנו במבוכה גדולה, שהרי אינם משמיעים דברי כפירה במפרש, אלא מדברים בדרך טבעי, ומפרשים את כל המארעות בדרך המקרה והסבות, והכל כדבר טבעי המובן מאליו, ואין אפלו בדעתם שישנו כח אלקי במציאות בכלל ומשום כך אין מזכירים שם שמים אף בלשון שלילה, כי אין ענין להזכירו או שלא להזכירו אחר שהחליטו על התנכרות והתכחשות גמורה לכח העליון ואין ענין להזכירו לא לשבח ולא לגנאי, וכל מערכת הפוליטיקה נערכת רק על פי פרשנים חסרי אמונה ששם שמים אינו תופס אצלם מקום במאומה.

ובכן חושב לו אדם חרדי שומר תורה ומצוות, מה בכך אם אשמע חדשות ופרשנות מארעות העולם, וכי יפגע בי הדבר הלא הם בשלהם, ואני בשלי, אני דתי והם חלוניים וכי אהיה משפע מהם.

ואינו מבין שבשמיעת חדשות מפוצץ הוא אזניו בדברי מינות ואפיקורסות, שהרי כל המשתמע מאותם חדשות הוא, אנו האלקים של עצמנו. ''אנו נמגר את האויב'' ''אנו נגיב בתגובה חריפה'', ''כחותינו השיבו אש וחזרו בשלום לבסיסם'', כחות הבטחון, כחות צה''ל, כחות המשטרה, ועוד בטויים כפרניים המחלחלים ב''התר'' גמור לתוך אזנם של שומרים תורה ומצוות ללא שום הרגשת פגיעה באמונה הדקה והעדינה שיכולה להפגם מכל נדנוד של כפירה. וכלשון החזון איש: ''אמונה הנה נטיה דקה מעדינות הנפש''.

ה''חפץ חיים'' היה אומר, שאת האמונה יש למשמש בכל שעה. את האמונה יש לבדק בכל פעם שמא חס ושלום נתקררה אצלו, ואם לא יבדק וימשמש בה לבסוף ימצא שקפאה אצלו לגמרי, וכמשל הממלא וטורח במלוי מים מהבור, ומניחם בחוץ ביום כפור, ומתעצל למשמש בהם מדי פעם פן קפאו לו, ולאחר שעות כשנצרך מאד לאותם מים שטרח למלאתם בא בריצה אליהם ומצאם קפואים בדלי ואין מה לעשות אתם, כן הוא המתרשל מלמשמש באמונתו לבסוף ימצא עצמו קפוא באמונה.

מספר על הגה''צ ''שומר אמונים'' שפעם בא אליו חסיד אחד ובפיו שאלה בנושא אמונה, והשיב לו הרב תשובה הוגנת ומספקת. לאחר מכן ראו שנעכרה קצת רוח של הרב, וכששאלוהו על כך השיב, פלוני בשאלתו קצת קררני באמונתי, ושוב שאלוהו הלא שמענו את תשובת רבנו שענה לו תשובה יפה ומספקת, ענה, שאלה ואף שיש עליה תשובה זה לא כמו שאין שאלה כלל, עצם המחשבה על השאלה באותו רגע כבר מצטננת האמונה.

מה אם כן נאמר על אדם שיושב ושומע זמן ממשך את פרשנותם של אותם כופרים הרחוקים מאמונה, ומאזין למהלכי התנכרותם לאמונה שכל יסוד דבריהם בנוי על אמונת המקרה והטבע הכח וההשתדלות.

ולא רק התקשרת שהנה עבודה זרה המדברת בעוכרנו, כל מהלך החיים של בני האדם הרחוקים מתורה ומצוות שמסביבנו הנו מהלך חיים כפרני, אם זה אליליות העבודה, מה יותר מפח נפש יש לאדם כשאומרים לו פטרת מעבודתך, הלא באותה שעה מרגיש כמי שמת לו אלוהו. או כמו כן אליליות הרפואה, מאמינים ברופאים כמחיה מתים, וכשהרופא נואש ומיאש הרי שהאדם מאבד בזה את כל יציבותו ומגיע עד שערי מות. וכל מהלך החיים כאן משתת על רדיפה לממון מתוך רבוי השתדלות, שעות נוספות, חנפה, ותור על עקרים מיסודות הדת הכל למען הביא טרף הביתה. אם כן מסובבים אנו בארח חיים של אנשים הרחוקים מאמונה, ואין ספק שמצטננת ומתקררת אצלנו האמונה מיום ליום, ואם לא נמשמש בה ונעוררה נמצאה קפואה אצלנו לגמרי, רחמנא לצלן.

ב. התפתחות המדע - החדרת הטבע והמקרה

והנה לקינו בכפלים בהתפתחות חכמת המדע והמחקר לחתר ולמצא את הסבה הטבעית בפעלתם של פריטים רבים בתחום האסטרונומיה, גוף האדם, הבחנת הרפואה, התזונה, האלקטרוניקה וכיוצא לאין ספור. האלקים חשבה לטובה ללמדנו את עצמת חכמתו יתברך ועד כמה רבו וגבהו מחשבותיו ממחשבותינו מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, והמה נצלוה לרעה לראות את הטבע שבכל פרט, ומתחזקים המה בטעותם בהאמנת טבעיות ומקריות העולם. ומה שהיה נפלא מהם עד עתה שאולי בזה היה סכוי להביאם במעט להתבוננות כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו, הרי שעתה בגלותם קצת מעמק חכמת הבריאה והברואים בארח טבעי, גבהה רוחם וזחה עליהם לדעתם לשים הכתר לראשם ולהתחזק בטבעיות מהלך הבריאה במקום להעמיק יותר על גדל יוצרה.

כך שהתפתחות המדע והמחקר חזק את ידי מתנכרי האמונה לראות את מהלך הבריאה כטבעי, וגם במה שעדין לא גלו ונפלאו מהם סודות הבריאה מאמינים המה שישנו מהלך טבעי לכך אלא שבמשך הזמן עוד יגלוהו ויעמדו על סודו, וכמו שדברים רבים נעלמו מהם בתחלה ולבסוף נתגלו להם בדרך מחקר הטבע כן יהא ביתר הדברים שעדין נעלמים מהם, ובסך הכל כבר למדו את עצמם שלא להתפעל ולהתרגש משום נס ופלא כי כבר מספיק מצאה ידם מנסיונות רבים להחזיק טובה לעצמם ולאמונתם כי לכל ישנו מהלך טבעי והוא ואך הפועל, רחמנא לצלן.

הרי כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם, למאמינים כל גלוי וממצא מחקרי מחזק את אמונתם לראות עמק חכמתו יתברך ומה רבתה בינתו בכוננו עולם מחשב בדקדוק ובתכלית, והמה ילכו ויצעדו בתקף האמונה ביתר שאת, ואלו הפושעים הרחוקים מאמונה יכשלו בם לחזק את דעתם הכוזבת באמונת טבעיות העולם, ושאכן ישנו הסבר הגיוני וטבעי הנסבל על בני אדם במהלך הבריאה, ואין נסתר מחכמת האדם ומשכנעים עצמם שגם בדברים שאין ידם משגת ילמד המפרש על הסתום, והבא לטמא פותחין לו, לטמאת עצמם במינות וממנה פנה ומכשול יהא להם לעבר על כל התורה כלה.

ג. נסיונות היסורים

טעם שלישי לבאור דברי אור החיים מדוע דורנו מתמודד בשער הקשה שלא התמודדו בו מעולם שום דור ודור הוא סבת היסורים הרבים שנועדו לדורו של משיח כמובא במדרש ''שוחר טוב'':

ג' שלישים של יסורים הועיד הקדוש ברוך הוא לעולמו, שליש נטלו אבות העולם כולל גלות מצרים. שליש לכל הדורות כלם, ושליש לדורו של משיח, הרי שדורו של משיח יצטרך להתמודד בנסיון היסורים בכמות ובאיכות עצומה שבעבר התפרשה על פני אלפי שנים, הרי שזה עתה יתרכזו ויצטמצמו בדור אחד, ואין ספק שהיסורים מהוים נסיון קשה לאמונה, הכיצד והיאך יקבל האדם את יסוריו מבלי לפלט מלה שלא כהגן.

ומובא בגמרא סוטה (מ''ז) ''כי מי בז ליום קטנות'', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא קטנות אמונה שהיתה בהם.

והוא פלא מצד אחד קורא אותם צדיקים ומאידך אומר שיש בהם קטנות אמונה. אלא נתבונן בהמובא במדרש רבה בראשית על הפסוק: ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'':

''מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה'', יעקב אבינו שמעיד על עצמו ''ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים''. מאה ושלשים שנה של יסורים וסבל, ובכל זאת מעולם לא אמר יעקב אבינו מלה שלא במקום, כל ימיו דבריו היו שקולים ומדודים מה כן לומר ומה לא לומר, כדי שחס ושלום לא יטיח דברים שלא כהגן כלפי הבורא.

ובאמת מדרגה כזו נאותה רק לבחיר שבאבות יעקב אבינו ע''ה, שדמותו חקוקה בכסא הכבוד. הוא שעבר את מגון הטרגדיות שישנם עלי אדמות:

אם זה התאלמנות מתה עליו רחל ולאה.

אם זה שכול בנים היש יותר קשה מזה בהעלם ממנו יוסף בנו?!

אם זה רדיפה על חייו עשו אחיו מבקש להרגו.

אם זה צער גדול בנים אנס דינה.

אם זה קשי זווג בגיל 77 מחפש זווגו ונאלץ לקבלו רק לאחר 7 שנות עבודה עד היותו בן 84 ואחרי הכל עוד מתרמה בהנתן לו אשה אחרת.

אם זה קשי פרנסה 7 שנים עובד חנם ובהחלפת המשכרת עשרת מונים.

אם זה חלי הראשון שחלה מיום שנברא העולם היה יעקב אבינו וכנאמר: ויאמר ליוסף הנה אביך חלה.

אם זה גלות וירד יעקב מצרימה.

אם כן לא היו סוג יסורים שלא עבר על יעקב אבינו, ועם כל זה מעידה עליו התורה מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה, מעולם לא נפלטה מפיו מלה שלא במקום.

אולם אומר המדרש חוץ מפעם אחת בחייו שאמר דבר לבטלה, והוא:

''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח''.

נורא, הרי היה זה בשיא עצמת צערו ויסוריו של יעקב אבינו ע''ה, יוסף איננו, שמעון איננו, שהרי נאסר בערבון במצרים, ואת בנימין תקחו?! מצב של נסתלקה ממנו רוח הקדש והנו בקטנות המחין ביחס למדרגתו של יעקב אבינו ע''ה מצער בנו יוסף שאינו מתנחם עליו. ועתה באים לקחת ממנו אף את בנימין, הרי זה שיא צערו, שהרי בנימין הנו הנחמה היחידה שיש לו מכל צערו, ואז נפלט מפיו משפט עדין ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'', ועל זה הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא: ''למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ''.

נתבונן, יעקב אבינו הלמוד ביסורים נוראים, פעם אחת בחייו שאל ''למה'', ועל זה הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא, אנו, ולו נחשב כצדיקים אצל הקדוש ברוך הוא, כמה פעמים יוצא מפינו מלת ''למה'', אין בכחנו לספר את פעמים מלות למה שאמרנו בימי חיינו, וגם לא נוכל לספר את מלות ה''למה'' שאמרנו בשנה האחרונה וגם לא בחדש האחרון ואולי גם לא בשבוע האחרון, זהו קטנות אמנה שנמצאת גם אצל הצדיקים.

ועל זה אומרת הגמרא ''מתבזבז שלחנם של צדיקים לעתיד לבוא'', והוא נורא משלחן המעדנים של העולם הבא שקורת רוח שם הנה ככל חיי העולם הזה, מתבזבזים ממעדני אותו שלחן לצדיקים בגלל שאלות ה''למה'' הרבות.

שלמות האמונה הנה להתבטל לרצון ה' בכל מקרה, אנו באים הביתה עם מטר של שאלות ''למה'', למה לא הלכת למקום פלוני, למה שכחת, למה אמרת, וכדומה, קוצפים ורוטנים מעגמת נפש מתקוות שצפינו להם, כל אכזבה ממלאת לבנו צער וקצף, כל טרחה הנה עול עלינו המלוה בעקום פנים ושפתים, אדם שוכח משהו ונצרך בשביל כח לטרח ולחזר כועס על עצמו למה שכחתי, למה אחרתי, אני אשם, או שמאשים אחרים. וכשלא נענה אדם בבקשתו מחברו לעשות רצונו כועס ומקפיד, כל הפעלות האלו מבזבזים לאדם שיהיה הצדיק הגדול ביותר את שלחנו לעולם הבא.

החפץ חיים היה אומר, אם אחרת לאוטובוס אל תאמר אחרתי לאוטובוס אלא אמר הקדמתי לאוטובוס הבא. דהינו אל תתלה את העכוב במחדלך או במחדל זולתך קבל זאת באהבה ובקלות כאדם שמקדים לבוא קדם הזמן שאינו כועס ואינו מקפיד על אף אחד.

אם כן אחר אשר דורנו דור המשפע ביסורים רבים גדולים וקטנים נסיונות האמונה המה אצלו קשים מנשא. וזו סבה נוספת לרבוי קשיי האמונה והתמימות בדורנו יותר מדורות קודמים.

ד. נסיונות העריות

סבה נוספת לקשי האמונה בדורנו היא טמאת העריות בפריצות וחציפות בפרהסיא. אומרת הגמרא בסנהדרין (ס''ג) :

''יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא בקשו לעבד עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא'',

הרי שככל שמתרבה פתוי העריות גורם גדול הוא לאבד את האמונה כדי לאפשר את רגע המצפון בעברת העריות, והרי גדול כח השחד, כי השחד יעור פקחים, ואם כן ככל שגדל פתוי העריות גדל שחד הרצון והתאוה לעות את הדעת מהאמונה הפשוטה בשכר וענש ולהטיל קלות וספקות בעקרי הדת מה שיאפשר למלאת את ספוק התאוה בקר רוח ובשויון נפש.

ובעצם שתי נקדות אלו אמונה וקדשה לעמת המינות וחלול הקדשה המה המיחדים אותנו ביחוד הסגלה מכל העמים.

וסוד זה ידע עמלק בראשית דרכו להלחם בישראל, וביתר שאת מגביר מלחמתו בנו בשתי נקדות אלו בסוף דרכו כהיום, קדם מחיתו מהעולם.

עמלק הוא העם שלא יכל לסבל את יחודיות עם ישראל וסגלתם על כל העמים, עמלק הוא העם שלא יכל לסבל את הנאמר כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגלתו. עמלק בגאותו ובקנאותו שהעבירתו על דעתו לא יכל לסבל שעם זה הביך וגרם ל''אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד''. והחליט להלחם בם, ואף שידע שיכוה, מסר נפשו והעקר לצנן את מוראם ופחדם של ישראל בעיני האמות.

ואיך עושין זאת, הרי להלחם בם אי אפשר ה' נלחם להם במצרים, ידע עמלק שתי נקדות מיחדים אותם לעם, וכנאמר ''אשר קרך בדרך'' ופרש רש''י שני פרושים: קררך וצננך שצננם מאמונתם, ופרוש שני מלשון קרי וטמאה שטמאם בעריות.

ידע עמלק שבאם יכשילם במינות ובחלול הקדשה ימאס בהם הקדוש ברוך הוא וירחקם מעליו.

ובמי התחיל בנחשלים, שהיה הענן פולטם מחמת עוונותיהם, והחל מזנב בהם ומכשילם במטרה לחדר למחנה ישראל, במסתופפים תחת ברכי משה רבנו והזקנים לא יכל עמלק לשלט, וכל שליטתו בנחשלים שמחוץ למחנה התורה.

וכמעשהו אז בראשית דרכו, כן מעשהו ביתר שאת עתה בהיותו קדם חסולו, שהרי תלה הקדוש ברוך הוא את שמו השלם וכסאו השלם במחיתו של עמלק, ויודע הוא שהשרדותו וקיומו תלויה בארך גלותן של ישראל, ומתאמץ הוא לעכב את גאלתן, ובמה נאחז הוא, נביט היום ונראה אם לא בשתי נקדות אלו של טשטוש האמונה וחלול הקדשה.

כך שבעצם כל הרוצה לזכות במצוה הגדולה ביותר של מחית עמלק שבמחיתו תלויה ישועתן של ישראל וכביכול ישועתו של הקדוש ברוך הוא, הלא בכך שיעמל לחזק את אמונתו וקדשתו ולעמד בנסיונות הזמן הקשים שבימינו ובכך יזכה לראות בשוב ה' ציון.

וזהו שנאמר בנבואה לחבקוק לדור האחרון, בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, לא אמר ואיש או ואדם באמונתו יחיה אלא ''צדיק'', וידוע שצדיק נקרא הנוטר יסוד, ואם כן כלל בעצם חבקוק ב' דברים ''צדיק'' הנו נוטר היסוד, ''באמונתו'' הנו המאמין, והוא שיחיה לעתיד, וקרא חבקוק זה בשם אחת, כי בעצם על ידי אמונה אפשר לצאת מכל הנסיונות אלא שחיב שיסלק השחד שהוא התאוה כי השחד יעור עינו לעות ולספק לו את אמונתו, ולכן וצדיק על ידי שיהא מרחק מהתאוה ולא נגוע ומשחד להיות דבק בה אזי יזכה לאמונה שלמה והיא שתביאנו לחיי העולם הבא.

ה. ירידת הדורות

סבה חמישית לקשי הנסיונות בדורנו שנתמעטו אנשי אמונה, ישנם גדולי ישראל אבל המה בבחינת ''ראוי שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכו''. בודאי יש בדורנו גדולים וצדיקים אלא שמפאת שאין הדור ראוי נמנעת מהם גלוי שכינה כבדורות שעברו שהיו ראויים יותר.

ובהצטרף עלינו הכל יחד, רבוי הנסיונות עריות כפירה בצרוף מעוט גדולי הדורות, הרי שאנו כצאן תועה ואובד ללא רועה בצרוף הפרוד והמחלוקות עדרים עדרים, גדול כים שברנו מי ירפא לנו, ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, דוקא בגלל כל הצרופים בישין המסובבים אותנו אם כן דורנו הוא שעושה את עבודת הפרך שלא עשוה מעולם בשום דור, דורנו הוא המפצח את קלפת האגוז הקשה ביותר, ולכן גם אם זעירים אנו בעינינו גדלה וכבוד מחכה לנו, וכל מעשה והתגברות שלנו מרעישה התפעלות ושמחה בעליונים, ובתם עבודתנו עבודת פרך זו אשר עיני כל הדורות הקודמים מיחלים לנו לסימה נזכה להחיש את הגאלה במהרה בימינו אמן.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א
משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל

הרה''ג יעקב ישראל לוגאסי שליט''א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן