החודשים ושמותיהם

תוכן עניינים

ההלכות לדעת הרב עובדיה זיע"א בלבד.
--------

שמות החודשים

שנים עשר חודשים במעגל השנה היהודי: תשרי, חשוון, כסלו, טבת, שבט, אדר, ניסן, אייר, סיון, תמוז, אב ואלול.

מאין הגיעו שמות אלו, אשר לא נזכרו בתורה כלל, ואף אינם מן השפה העברית?

אכן בתורה אין לכל חודש שם פרטי משלו, אלא שם מספרי בלבד: החודש הראשון, החודש השני, החודש השלישי וכו'. החודש הראשון הוא ניסן. למרות שהשנה היהודית מתחילה מחודש תשרי, מכל מקום ספירת החודשים מתחילה מניסן, ככתוב בתורה (שמות יב ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". וזאת זכר ליציאת מצרים, שהיתה בניסן, בה התחילה גאולתם של ישראל והיותם לעם.

במשך הדורות, התחילו לכנות חודשים מסוימים בשמות פרטיים משלהם, וכך מוצאים אנו בפסוקי הנביא שמות אחדים, כגון: "ירח האיתנים" לחודש תשרי [ככתוב (מלכים א ח ב): "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי"]. "ירח בול" לחודש חשון [ככתוב (מלכים א ו לח): "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו"], "ירח זיו" לחודש אייר [ככתוב (מלכים א ו לז): "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִיו"].
כאשר גלו ישראל מארצם לבבל, התחילו לכנות את החודשים בשמות חדשים בשפה הבבלית המדוברת, וכך נותרו בידינו שמות אלו. [וחלקם אף מוזכרים בתנ"ך, כגון במגילת אסתר נזכר: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר... בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת", וכן: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן... הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר". ובזכריה (ז א): "וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו" ].

מדוע המשיכו לכנות את החודשים בשמות הבבליים, אף לאחר ששבו לארצם? עונה על כך הרמב"ן (פרשת בא): "כי מתחילה היו מונים זכר ליציאת מצרים [החודש הראשון, החודש השני וכו'], אבל כאשר עלו מבבל, נתקיים מה שנאמר (ירמיהו טז יד): "וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן...". וחזרו לקרוא החודשים כשם שנקראו בבבל, להזכיר כי משם העלו אותנו".

מזלות החודשים

כל חודש וחודש מתאפיין ב"מזל" מסוים: תשרי - מאזניים, חשוון - עקרב, כסלו - קשת, טבת - גדי, שבט - דלי, אדר - דגים, ניסן - טלה, אייר - שור, סיון - תאומים, תמוז - סרטן, אב - אריה, אלול - בתולה. מהם מזלות אלו?

היקום גדוש בכוכבים אינספור מכל הצדדים. ובכל יום משתנה מיקומנו מפני תנועת כדור הארץ ואנו מביטים על כוכבים אחרים, עד שכדור הארץ משלים את סיבובו ואנו ממוקמים באותה זוית ראיה בה עמדנו לפני שנה. כך במהלך השנה נראים מכדור הארץ שתים עשרה "תמונות" של קבוצות כוכבים: בחודש תשרי נראית קבוצת כוכבים המסודרת כעין צורת מאזניים, ובחודש חשון נראית קבוצת כוכבים המסודרת כעין צורת עקרב וכו'. את הצורות הללו מכנים בשם: "שנים עשר המזלות".

"מזלות" אלו העסיקו רבות את חכמי הגויים, באשר להשפעתם על העולם. רבות דובר במשך הדורות, החל מדורות קדמונים ביותר, על כוחו והשפעתו של כל מזל ומזל, ויש שנוצר אף פולחן של ממש ועבודות אלילים שונות סביב המזלות.

להבדיל, בתורת ישראל גם כן קיימת התייחסות למזלות אלו, אולם ההתייחסות מתונה ומחושבת יותר, מתוך ידיעה שכל המזלות כולם כפופים לרצון ה' ולהשגחתו התמידית על העולם.

אין מזל לישראל!

הגמרא (במסכת שבת קנו ע"א) דנה אודות השפעתם של המזלות על טבעו ואופיו של האדם, שהמזל שבו האדם נולד משפיע על תכונותיו. אך ממשיכה הגמרא:

רבי יוחנן אמר: "אין מזל לישראל!", דהיינו שעל ידי תפילה וזכות יכול מזלו להשתנות לטובה (רש"י), שנאמר (ירמיהו י ב): "כֹּה אָמַר ה', אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". הגויים יחתו [יפחדו] ולא ישראל.

אף רב סבר "אין מזל לישראל!", שנאמר (בראשית טו ה): "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" - אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה: רבונו של עולם, עבדי אליעזר יירש אותי? אמר לו: לאו, כי אם בנך אשר יצא ממעיך - הוא יירש אותך. אמר לפניו: רבונו של עולם, הסתכלתי באיצטגנינות שלי [חכמת המזלות] וראיתי שאיני ראוי להוליד בן, אמר לו הקב"ה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל! [וזהו "ויוצא אותו החוצה" - חוץ מאיצטגנינותו].
אף שמואל סבר - "אין מזל לישראל!", ומעשה היה, ששמואל ישב עם חכם גוי בשם אבלט. חלף לידם אדם אחד, ואבלט - שהיה חוזה בכוכבים, אמר לשמואל: איש זה הולך ואינו חוזר, יכיש אותו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם בן ישראל הוא - אל תהיה בטוח בדבריך, כי יש סיכוי שהוא יחזור. לאחר כמה שעות ראו אותו חוזר, קם אבלט והוציא את חבילת העצים שהיתה על כתפי האיש, ומצא בה נחש חתוך לשתי חתיכות, שקצצו עם הקנים בלי ידיעה. אמר שמואל לאותו אדם: מה מעשה טוב עשית שניצלת מהנחש? אמר לו: בכל יום אני וחברי לעבודה מביאים לחם, ואחד מהחברים גובה מכולם, ונותן את כל הפת לסל, ואוכלים יחד כל החבורה. היום אחד מן החברים לא היה לו לחם, והיה מתבייש, אמרתי להם היום אני אגבה מכולם את הלחם לסל, כשהגעתי אליו עשיתי עצמי כאילו אני גובה ממנו, ונתתי משלי עבור חלקו. אמר לו שמואל מצוה עשית. יצא שמואל ודרש "וצדקה תציל ממות", ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה מצילה ונותנת חיים.

אף לשיטת רבי עקיבא - "אין מזל לישראל!", ומעשה שבא חוזה בכוכבים לרבי עקיבא ואמר לו, שבתו תמות ביום חתונתה. היה רבי עקיבא דואג הרבה. והנה בליל החתונה, כשהגיעה הכלה לביתה, הסירה את סיכתה ונעצה אותה בחור שבקיר, והסיכה ננעצה בעיניו של נחש ארסי ומסוכן אשר בא להכישה, והיא לא הרגישה דבר. בבוקר שבאה לקחת שוב את סיכתה, היה הנחש נסרך ונאחז בסיכתה, או אז הבינה שהנחש מת וניצלה ממוות. כשבא רבי עקיבא לבית בתו, סיפרה לו את כל המעשה, אמר לה: בתי, איזה מעשה טוב עשית? אמרה לו: אמש בשמחת הנישואין בא עני וקרא בדלת, וכולם היו טרודים בסעודתם ולא שמעוהו, רק אני הבחנתי בו ונתתי לו את מנתי. יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממוות"! ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.

אף מרב נחמן בר יצחק רואים שאין מזל לישראל. שכאשר נולד אמרו החוזים בכוכבים לאמו, שבנה יהיה גנב. לכן הקפידה מאוד שלא להותיר אותו בגילוי ראש, והיתה אומרת לו: "כסה ראשך, כדי שתהיה עליך יראת שמים, ותבקש רחמים מה'". ולא ידע למה אמרה לו כן. יום אחד ישב ולמד תחת עץ דקל, ונפל לו כיסוי ראשו. באותו רגע, כשהרים את עיניו וראה את הדקל, התגבר עליו יצרו, ועלה וחתך מהתמרים.

נמצאנו למדים, שלמרות שישנה התייחסות למזלות, משמעותם והשלכותיהם - מכל מקום עם ישראל "מעל המזל", שעל ידי תפילה ומעשים טובים, יכולים לשנות את מזלם לטובה ולברכה.

מובא במדרש (תנחומא האזינו): אדם נמשל לשנים עשר מזלות. כשנולד נדמה לטלה רך, ומתגבר כשור, כשגדל נעשה תאומים - שכבר יש בתוכו יצר הרע ויצר הטוב, ועדיין הוא חלש כסרטן, ומתגדל ומתגבר כאריה, אך אם חוטא נעשה כבתולה, ושוקלים זכויותיו וחובותיו במאזניים, אם עומד במרדו יורד לגהינם הנמשל לעקרב, ואם ישוב, ממהרים להוציאו כחץ מן הקשת, ונעשה רך ונקי כגדי, ומטהרים אותו במים מדלי, וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים. וטובל בכל שעה בנהרי אפרסמון ובחלב ובשמן ובדבש ואוכל מעץ החיים תמיד, הנטוע במחיצת הצדיקים, וגופו נוטה על כל שולחן של צדיק וצדיק, וחי לעולם.

ועתה נבוא לבאר בקצרה, כל חודש - שמו, מזלו, ועוד. (על פי ספר התודעה, וספר עולת החודש)

תשרי

שלוש שמות לחודש זה: החודש השביעי, ירח האיתנים, תשרי.

בתורה הוא נקרא "החודש השביעי", מפני שהוא השביעי למנין החודשים שמתחיל מניסן. וחכמים דרשו "שביעי" גם לענין שׂובע, ואמרו: שביעי - שהוא משובע במצוות: שופר בתוכו, כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, ערבה בתוכו. דבר אחר שהוא משובע בכל טוב [יש בו שפע כלכלי]: גרנות בתוכו, גיתות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו (ילקו"ש רמז תרמה).

בנביאים הוא מכונה "ירח האיתנים" (מלכים א ח ב), משום שנולדו בו איתני העולם, אלו האבות הקדושים. ועוד: מלשון איתן וחוזק, כי בחודש תשרי הם המועדים היותר חזקים, ומיישרים את האדם אל השלמות (מצודת דוד). וכן בו אוספים אל הבית את הפירות והתבואה שהם חיי האדם (רד"ק). ויש מפרשים: כמו "נחל איתן", שבו יגברו המים בנהרות.

השם הבבלי והמקובל הוא "תשרי". תשרי בארמית הוא לשון התחלה [וכמו שבאר התרגום על הפסוק (דברים ב לא): "ראה החילותי" -"חזי שריתי"]. וכמו כן הוא מלשון מחילה והתרה [כמו שאומרים "שרוי לך", דהיינו מחול לך. וכן "תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך"].

מזל החודש: מאזניים. שבחודש זה "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה'" (משלי טז יא), וששוקלים בו זכויות ועוונות של אדם. אמר דוד המלך לפני הקב"ה (תהלים סב י): "אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם, כָּזָב בְּנֵי אִישׁ - בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת" - אמר רבי חייא בשם רבי לוי: כל הבלים שישראל עושים כל ימות השנה - "במאזניים לעלות", הקב"ה מוחל להם במזל מאזניים בחודש תשרי [כשעושים תשובה] (תנחומא שלח).

בפיוט "אזמר בשבחין" [חיברו רבנו האר"י ז"ל לאומרו בליל שבת], אנו אומרים: "יהא [יהי] רעווא [רצון] קמיה [מלפניו] דתשרי על עמיה [עמו]", ואמרו בדרך רמז: בקשתנו שכל השנה תהיה לנו מבחינת "תשרי" - מוקפת בתשובה, מצוות ושמחה.

חשוון

בנביאים נקרא חודש זה: "יֶרַח בּוּל" (מלכים ו א). לפי שבחודש זה העשב בלה ונובל בשדה, ובוללים לבהמה מרעה מן המספוא אשר בבית (רש"י). וכן מלשון יבול, שבחודש זה מתחילים הגשמים המגדלים יבול השדה. כמו כן הארץ נעשית "בולין בולין", דהיינו שהעלים נובלים ונופלים על הארץ והיא מתנבלת בהם ["שלכת"].

ויש אומרים מלשון "מבול", שבחודש זה יורדים גשמים הרבה. ובמדרש אמרו: מפני שבחודש זה התחיל המבול, לכך נגזר עליו שיהיה בו מטר וגשם למכביר.

עוד אומר המדרש (ילקוט שמעוני מלכים א רמז קפד): אף על פי שתם המבול, המשיכו מי המבול לעשות רושם בעולם במשך ארבעים יום בכל שנה. עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותם ארבעים יום. לכן החודש שבו הסתיימה בניית בית המקדש, מכונה "בול" ["מבול" ללא מ']- שבו פסקו אותם מ' יום של המבול.

הוא שאומר הפסוק: (מלכים א ו לח): "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו, וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים".
והיה ראוי שיהיה בו יום טוב, והיו כל ישראל מצפים לחנוכת הבית, אולם שלמה היה מחכה שה' יצווהו על חנוכתו - וה' לא ציוה. וכך היה בית המקדש נעול במשך שנים עשר חודש! היו כולם ממללים [מלגלגים] על שלמה ואומרים: לא בְּנָהּ של בת שבע הוא?! [שלקחהּ דוד שלא כהוגן לפי דעתם], היאך הקב"ה משרה שכינתו לתוך מעשי ידיו?! אולם הקב"ה חשב לערבב שמחת בית המקדש דווקא בחודש תשרי שנולד בו אברהם. ובאמת כאשר הגיע חודש תשרי חודש המועדות, נצטווה שלמה על חנוכת המקדש, והקריב קרבנות וירדה אש, וכך ראו כולם שה' רוצה במעשיו.

נמצא שהפסיד חשון יום טוב שלו, וזכה בו תשרי. ואולם עתיד הקב"ה לשלם לו על כך לעתיד לבוא. (ילקוט שמעוני מלכים א קפד) [ועיין במסכת מועד קטן (ט ע"א) שגמר בח' בתשרי. וכפי שנראה מהפסוקים במלכים (א ו-ז), שהבנין עצמו נגמר בחשון, ואחר כך עשו את הכלים והכניסו אותם לבית המקדש, וזה היה בתשרי בשנה הבאה.]

אומנם, אף על פי שהפסיד חשוון יום טוב שלו, מכל מקום זכה בדבר אחר בזכות בית המקדש שנשלם בו: שכל אותן השנים מן המבול ועד שנשלם בית המקדש, הותיר המבול רושם על הארץ למשך ארבעים יום בכל שנה - מיום י"ז במרחשון עד כ"ז בכסלו, והיה העולם שרוי בפחד מפני מוראם של ארבעים יום אלה. כיון שנשלם הבית בחודש חשון - פסקו אותם ארבעים יום מלעשות רושם בעולם וניטל מוראם. לפיכך נקרא החודש "בול" כלומר מבול ללא מ', שבו בטלו מ' יום של רושם המבול.

שמו הבבלי של החודש הוא "חשוָן", מלשון "חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" (שמואל ב כב יב) ['חשרת' לשון 'קשר', שמתקשרים השמים בעבים על ידי המים - רש"י].

ומדוע הוסיפו לו את הכינוי "מר" - "מרחשון"? שני טעמים לדבר: טעם ראשון - מפני שבחודש זה אין שום יום טוב ואין בו שמחה, ואף היו בו כמה צרות רעות ומרות לישראל: בט"ו לחודש בדה ירבעם מלך ישראל חג מליבו והגדיל חרון אף ה' על ישראל. ובתקופה מאוחרת יותר, בעת חורבן בית המקדש הראשון, במשך חמישה ימים בחודש זה שחט נבוכדנצר את בניו של צדקיהו מלך יהודה לעיניו, כמו שנאמר (מלכים ב כה ז): "וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו, וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל". וכן בחודש זה נפרע הקב"ה מדור המבול ושטף עולם ומלואו. טעם שני ועיקרי - על שם המים, שהעולם צמא ומצפה לגשם בחודש זה. "מר" פירושו "טיפה", כמו בפסוק (ישעיה מ): "הן גויים כמר מדלי".

המגיד מקמזניץ זצ"ל אמר: "מרחשוָן" מלשון "מְרַחֲשׁוּן שפתיים", כי השפתיים עודן מרחשות את התפילות המרובות של הימים הנוראים והושענא רבה. גם אפשר לומר כי בחודש זה מרחשות השפתיים תפילות על הגשמים, ומתחילים לבקש "ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה".

מזל החודש: עקרב. משום שהעולם צמא אז למים, ועקרב בטבעו צמא למים.

כסלו

שם החודש "כסלו" - יש מפרשים מלשון "כסלה" - תקוה ובטחון [כמו: "וישימו באלוהים כסלם" (תהלים עח ז) - תקוותם ותוחלתם (רש"י). וכן: "אם שמתי זהב כסילי" (איוב לא) ], כי בחודש זה מחכים ומקווים למטר. וכמו שאמרו בתלמוד (תענית ו): "הגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים - בית דין גוזרים תענית על הציבור". ויש מבארים מלשון "כסלא", היינו אדמה רטובה [כמובא במסכת ברכות (ו ע"א) "כי כסלא לאוגיה" - כעין תלמים המקיפים את הערוגה, [ושם מצטברים מי הגשמים] (תוספות)], כי הגשמים מרטיבים את האדמה.

מזל החודש: קשת, כקשת הנראית בענן. כיון שמרובים בו הימים שהגשמים והשמש משמשים בהם בערבוביא, לכן על ידי כן פעמים רבות נוצרות צורות של קשת משבירת קרני השמש על שלוליות המים.

לבד מזאת, אף הקשת הראשונה שנראתה בענן אחר המבול - בכסלו נראתה. שכך כתוב (בראשית ט יב-יג): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדוֹרוֹת עוֹלָם, אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ". "זאת אות הברית" - הראהו הקשת ואמר לו: "הרי האות שאמרתי" (רש"י). ופרשה זו נאמרה בחודש כסלו, שהרי בכ"ח בחשון יצא נח מן התיבה, וכיון שכלה חודש חשון והתחיל כסלו, בירך אלוקים את נח, וכרת עימו ברית החיים, והראהו הקשת.

כמו כן בחודש כסלו, בהיות עם ישראל במדבר, הושלמה מלאכת המשכן אשר ציוה אותם ה' לבנות. ואולם הוא לא נחנך אלא נותר מקופל עד ראש חודש ניסן. והיו ישראל ממלמלים [מדברים] על משה ואומרים: למה לא הוקם מיד? שמא דופי אירע בו? אלא שהקב"ה חשב לערבב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק. נמצא שהפסיד חודש כסלו שבו נגמרה המלאכה. אמר הקב"ה: עלי לשלם לו! ומה שילם לו הקב"ה? חנוכת בית חשמונאי, שנקבע לדורות לימי החנוכה. (ילקו"ש מלכים א רמז קפד)

טבת

שם החודש "טבת", מלשון "הטבה", שאנו מתפללים על הטבת החודש, שייהפך לששון ולשמחה (דברי יששכר). שכן חודש זה אירעו בו הרבה פורענויות קשות לישראל. בעשירי בו התחילה פורענות החורבן, על ידי המצור שצר נבוכדנצר על ירושלים. בשמיני בו - תורגמה התורה ליוונית על פי גזירת תלמי מלך יוון, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. בתשעה בו - נפטרו עזרא ונחמיה אשר העלו את ישראל מבבל שוב לבניית בית המקדש השני, ופרנסו אותם בכל צורכיהם. במותם - חשכו עיניהם של ישראל ואבדו מהם הרבה דברים שהיו ראויים לקבל משני פרנסים טובים אלו, ולא היתה תמורה לאבידה זו. כמו כן בחודש זה היתה גלות "החרש והמסגר", שבו נלקחו בשבי לבבל - יכניה מלך יהודה עם 1,000 טובי וגדולי וחכמי ירושלים [ובתוכם מרדכי היהודי המוכר לנו ממגילת אסתר, כמו שנאמר (אסתר ב ה): "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר... אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל"].

וכה דברי הפייט בסליחות לעשרה בטבת: ירח טבת - מאוד לקיתי בו ונשתנו עלי סדרי נתיבו סררתי פשעתי - יגלה לי טובו האומר לים: עד פה תבוא!

מזל החודש: גדי. שבו יוצאים הגדיים למרעה בשדות. שכן, אם ירדו גשמים בעונתם- בחשון ובכסלו, ולא ירדו בטבת - סימן ברכה הוא זה לכל השנה. וכשאין גשמים בטבת - שדות המרעה מתחילים להוריק, והמרעה כבר מספיק לגדיים. וכן אמרו בתלמוד (תענית ו) אמר רבי יהודה: "טבא לשתא דטבת ארמלתא", פירוש: טוב לשנה אם בחודש טבת לא יורדים גשמים [לאחר שכבר ירדו בזמנם בחשון ובכסלו].

שבט

מזל החודש: דלי. על שם הכתוב (במדבר כד ז): "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים", כיון שבשבט כבר יצאו רוב גשמי השנה, והבורות מלאים, והמים שבבארות עולים, והדליים שואבים ממרומי הבור ולא מעמקו, וכשהם יוצאים מן הבור מימיהם נוטפים מדופנותיהם.

באחד לחודש שבט התחיל משה רבנו לדבר עם ישראל את דבריו האחרונים לפני פטירתו, במשך 37 יום עד פטירתו בז' באדר. כל ספר "משנה תורה" [חומש דברים] אמר להם בימים אלו, ובו חזר ושנה הרבה מצוות שכבר נאמרו להם, וגם ביאר להם מצוות חדשות שעדיין לא נאמרו להם, והכינם לבוא לרשת את ארץ כנען, ובירכם לפני מותו.

לכן אמרו חכמים האחרונים: "משול א' לחודש שבט כיום מתן תורה". שבו נפתחים בליבות ישראל מעיינות חדשים של תורה, וכל 37 ימים אלו מסוגלים לזכות בהם לכח התחדשות בעסק התורה והמצוה.

אדר

"משנכנס אדר מרבים בשמחה"! שם החודש "אדר" מרמז על הפסוק: "אדיר במרום ה'", שבחודש זה ראו ישראל ניסים ונפלאות רבים.

מזל החודש: דגים. לפי שבחודש זה הדגים שבנהרות ושבאגמים פרים ורבים. ומזל דגים הוא מזל של ברכה, מפני שהדגים מכוסים מן העין, ואין עין הרע שולטת בהם. ואין הקללה שורה בדגים לעולם, ואפילו במי המבול לא מתו כיון שלא השחיתו דרכם.

אף מזלם של ישראל עלה בחודש זה, לפי שנמשלו לדגים: מה הדגים חיים במים, אף ישראל - כל חייהם בתורה שנמשלה למים.

מזלות כל החודשים נקראו בלשון יחיד: עקרב, קשת, גדי, דלי, טלה, שור, סרטן, אריה, בתולה. רק מזל חודש אדר נקרא בלשון רבים: דגים. וזה רומז לשני אדרים, שכאשר יש אדר שני, אין לו מזל מעצמו, אלא הוא מקבל את מזלו של אדר הראשון. [ומזלות תאומים ומאזנים, אינם נחשבים ללשון רבים, שהרי אין תאומים ואין מאזנים אלא בשניים].

אמרו חז"ל (מסכת תענית כט ע"א): איש ישראל שיש לו דין עם הנוכרי, ישתמט מלדון עימו בחודש אב שמזלו רעוע, וימציא עצמו בחודש אדר שמזלו בריא. לפי שמן השמים מגלגלים זכות ליום זכאי ושופעים שמחה לחודש שמח.

ולא רק ימי הפורים הם ימי שמחה, אלא החודש כולו, כמו שאומרת המגילה: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", כלומר כל טבעו של חודש זה אוצר גנוז של שמחה ויום טוב בשביל ישראל. ואין עיניהם הרעות של שונאי ישראל יכולות לשלוט בברכה זו.

מובא במדרש: כאשר הפיל המן גורלות בין החודשים, כדי לקבוע לאיזה חודש יגזור על היהודים לאבדם, נפל בגורל חודש אדר. שמח ואמר: תפוסים הם בידי כדגים אלו. אמר הקב"ה: רשע, הם אינם בידך, אלא אתה בידיהם! מה הדג הזה - פעם הוא נבלע ופעם הוא בולע, כך - ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.
עיקר תוקפם של ישראל וכל מקור שמחתם והצלחתם - ממים של תורה הם. וחודש אדר שמסוגל לשמחה, רק בכח התורה הוא זה; כמו שהדגים כל חיותם דווקא במים. ימי אדר מסוגלים יותר משאר הימים לקבלת עול תורה באהבה וברצון ובשמחת לבב.

ניסן

שלושה שמות לחודש זה: * החודש הראשון - ראש חודשים. * חודש האביב. * ניסן.

החודש הראשון - כפי שאומרת התורה (שמות יב ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". אמרו חז"ל: משל למלך שנולד לו בן, ועשה בכל שנה משתה ושמחה ביום הולדתו. לימים נשבה הבן בידי אויב, והיה המלך בצער. כעבור תקופה ממושכת נפדה הבן, שמח המלך שמחה גדולה, והחל משנה זו - היה עורך משתה ושמחה ביום שנפדה בו הבן מן השבי. כך משנגאלו ישראל ממצרים - התחילו למנות את החודשים - החל מיציאתם בחודש ניסן. ובו רמז הקב"ה לישראל שהוא ראש להם לתשועה - "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל". (שמות רבה טו ט, יא)

אביב - אף זה שם המוזכר בתורה לחודש זה [כמו שנאמר (דברים טז א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח"], על שם שבו מתבשלת השעורה [כי השעורה כשהיא בשיבולים נקראת אביב, כמו שנאמר במכת ברד (שמות ט לא): "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל"]. וחכמים מצאו רמז במילה "אביב" על ידי חלוקתה לשניים: אב י"ב, שהוא אב וראש לכל י"ב החודשים.

ניסן - זהו השם הבבלי. ניסן מלשון ניצן, שהניצנים עולים ופורחים בו, כמאמר הפסוק (שיר השירים ב יב): "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" [וזו הסיבה שמברכים "ברכת האילנות" בחודש זה, להודות לה' על הפריחה והלבלוב המתחדשים כעת]. וכן "ניסן" מלשון שהוא מסובב בניסים - החל מהניסים הרבים שהיו ביציאת מצרים, ובמשך הדורות השונים, ועד הניסים שיעשה עימנו הקב"ה בקרוב בביאת משיח צדקנו, שנאמר (מיכה ז טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".

בפיוט לפסח סידר הפייט: "הרם ניסן, בירח ניסן, הראם ניסן - דר מעונִי". [פירוש: "הרם ניסן" - ניסן מלשון נס - דגל. הרם את דגלם וקרנם של ישראל. "בירח ניסן" - בחודש ניסן. "הראם ניסן" - הראה לישראל ניסים. "דר מעוני" - כינוי להקב"ה, אשר ממעון שבתו משגיח עלינו. כמו שנאמר (תהלים סח ו): "אלוקים במעון קודשו"].

מזל החודש: טלה. הטלה הוא כבש רך בשנים, ולכן הרועה נושא אותו בזרועותיו. כדברי הנביא (ישעיה מ יא): "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים". כך הקב"ה נשא את ישראל ביציאתם ממצרים, כמאמר הפסוק (הושע יא ג): "קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו".

כמו כן הטלה מרמז על קורבן פסח שהקריבו ישראל - "שֶׂה לְבֵית אָבוֹת".

אכן גם לפני שהצטוו ישראל לקחת שה לפסח בחודש זה, היו האומות, ובייחוד המצריים, מציינים את תוקפו של החודש הזה במזל טלה, המצטייר מן הכוכבים בחודש זה. לפי שהטלה - סימן עשירות הוא, ובלשון הקודש נקרא גם "עשתרות" על שם שמעשירות את בעליהן. המצרים - אשר ליבם הולך אחר העושר והחוסן, עשו אלוהות מן הטלה שפרה ורבה בחודש זה ביותר, ומשתחווים לו ועובדים לו. ואילו ישראל - שאין ליבם הולך אלא אחר עבודת ה', נצטוו לקחת את אותו אליל של המצריים אדוניהם - השה, ולשוחטו בחודש זה - בשיא תוקפו, באמצע החודש, ולהביאו קורבן לה'. כי אין עושר ואין חוסן, אלא זה שניתן מה' לבדו ולא מזולתו. גם ישראל וגם מצרים מציינים מזל חודש זה בטלה, אלא שישראל מתכוונים לשם שמים, והמצרים התכוונו לשם עבודה זרה. הוא מה שאמרו חכמים על הפסוק (שמות יב כא): "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" - מִשכו ידיכם מעבודת אלילים, והידבקו במצוות! (ילקו"ש בא רו)

אייר

בנביא מכונה חודש זה: "ירח זיו". על שם זיוה של השמש, שהיא בחודש זה בכל זוהרה, ועדיין איננה לוהטת כבחודשי הקיץ המאוחרים. וכן בחודש זה תלבש הארץ הוד והדר וזיו, מיופי הצמחיה המלבלבת ופריחת הפרחים.

השם הבבלי הוא "אייר", מלשון אור, הנוצץ בחודש זה [בדומה ל"זיו"].

בחודש אייר התחיל שלמה המלך בבניית בית המקדש, שממנו זרח אור ה' לישראל ולעולם כולו, כמו שנאמר (מלכים א ו לז): "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו".

כתוב בספרים, שחודש אייר מסוגל לרפואות יותר משאר החודשים, שבו התחיל לרדת מן לעם ישראל במדבר, והמן נקרא "לחם אבירים", שהבריא את ישראל ולא נגרמו ממנו שום מחלות, לכן נשאר טבע טבוע לדורות, שחודש זה מסוגל לרפואה. והדבר רמוז בשמו של החודש: "אִיָּר" - ראשי תיבות: "אני ה' רופאך" [הכוונה לשם ה' הוי-ה המתחיל באות י].

מזל החודש: שור. חודש זה הוא האחרון בחודשי האביב בארץ ישראל, שהשור יכול לצאת למרעה ולמצוא כדי שובעו בעשב השדה, לפני בוא עת הקציר שהוא בחג השבועות - חג הקציר.

סיון

בתורה נקרא חודש זה "החודש השלישי". אמרו חז"ל: "ברוך אלוקינו שנתן תורה משולשת [תורה, נביאים, כתובים] לעם משולש [כהנים, לויים, ישראלים] על ידי המשולש [משה שהוא השלישי לבטן אימו אחר אהרון ומרים] ביום השלישי [לשלושת ימי ההגבלה, כמו שנאמר "והיו נכונים ליום השלישי"] בחודש השלישי" (מסכת שבת פח ע"א).

מזל החודש: תאומים. יש דורשים על שם התאומים שהתאחדו בחודש זה - התורה עם כנסת ישראל, על ידי נתינת התורה. או על שם משה ואהרון, ששניהם שקולים כאחד, ועל ידיהם ניתנה תורה לישראל בחודש זה.

תמוז

השם הבבלי "תמוז" - פירושו היסק (רש"י יחזקאל ח יד), על שם החום הרב השורר בחודש זה. ואמרו בזוהר הקדוש, שימי חודש תמוז וכן חודש אב שלאחריו - ימים של סכנה הם, והרעה שולטת בעולם באותם הימים, "אשרי האיש שזוכה להינצל הימנה". (ראה תוספת לזוהר שמות דף רעו)

תמוז - ראשי תבות: "זמני תשובה ממשמשים ובאים", בו אנו כבר חשים את ימי התשובה ההולכים ומתקרבים, והדבר מעורר אותנו לתשובה.

אב

"משנכנס אב ממעטים בשמחה", שבו אנו מתאבלים על שני בתי המקדש שנחרבו בתשיעי לחודש. השם "אב" מרמז על שתי הממלכות שהחריבו את בתי מקדשינו: א- אדום, ב- בבל, ומזכירים אותם לקללה בקינת על נהרות בבל: "בת בבל השדודה", ו"זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים".

אב - גם ראשי תבות "אלול בא!", שבו חודש אלול כבר ממש בפתח, וצריכים להתכונן לקראתו.

מזל החודש: אריה. האריה מטיל פחד ואימה, וכמו שאומר הפסוק (עמוס ג ח): "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא". בזמן הבית היה האריה מצוי יותר, ופעמים שעשה שמות (עיין מלכים א יג). מתאים למאורעות החודש הטרגיים בחורבן הבית וגלות עמנו.

נוהגים לכנות את החודש "מנחם אב", בתפילה שינחם ה' את החודש, וייהפך במהרה לששון ולשמחה.

אלול

חודש אלול הוא חודש התשובה, בו מתחילים "ימי הרחמים והסליחות". בימים אלו - החל מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים - היה משה במרום, והתפלל לפני ה' שיסלח לעם ישראל על עוון העגל, עד שנתרצה לו הקב"ה ואמר "סלחתי כדבריך". ולדורות עולם נותרו הימים הללו ימי סליחה וכפרה לעם ישראל.

תרגום המילה "אלול" הוא: חיפוש, חיטוט, בילוש. [כפי שמתרגם אונקלוס על הפסוק (במדבר טו יט): "ויתורו את הארץ" - "ויאללון ית ארעא"]. חודש זה הוא זמן לעריכת חשבון נפש, לבלוש ולהתבונן היטב בנבכי הלב, ובכך להגיע מוכנים אל יום ראש השנה - יום הדין. כמאמר הפסוק (איכה ג מ): "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה - וְנָשׁוּבָה עַד ה'".

אמרו חז"ל: "ותשובה, ותפילה וצדקה - מעבירים את רֹע הגזירה", ושלושה דברים אלו רמוזים במילה "אלול". כיצד? תשובה: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" - בחודש זה יש סיוע מיוחד משמים לאדם שרוצה לשוב בתשובה, להסיר מעליו את ערלת הלב. תפילה: "אני לדודי ודודי לי" - כנסת ישראל מתקרבת אל דודה שהוא הקב"ה, ואף הקב"ה פושט ידו לקבלה ולשמוע תחינתה. צדקה: "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". (ועיין בהרחבה בחוברת "הימים הנוראים בהלכה ובאגדה")

אלול - אותיות "אֵל לוֹ". "אשרי העם שה' אלוקיו"!

מזל החודש: בתולה. על שם הפסוק (ירמיהו לא כ): "שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". כאשר עם ישראל חוטא - הוא נמשל לאשה הסוטה תחת בעלה. אולם כאשר הוא עושה תשובה שלימה, הקב"ה מוחק לו את העוון כליל, ואז הם בבחינת "בתולה" - יוצרים קשר חדש עם הקב"ה, נקיים ומטוהרים מכל חטא, כאילו מעולם לא חטאו.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה

כסלו התשע"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן