הַקְדָּמָה - ספר מנורת המאור עם פירוש

תוכן עניינים

אֲנִי הַצָּעִיר מִצְּעִירֵי הַתַּלְמִידִים, הַקָּטָן מִן הַשְּׂרִידִים, בִּהְיוֹתִי בְּבֵית עֲבָדִים, מָצָאתִי הַהוֹרָאוֹת וְהַדִּינִים, מְסֻדָּרִים בְּכַמָּה פָנִים וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים. אֵין בַּחִבּוּר שׁוּם דָּבָר לָרֹעַ, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ. הָרִאשׁוֹנִים וְגַם הַשְּׁנִיִּים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים. אֲבָל עָזְבוּ הַמַּרְגָּלִיּוֹת, הַמְּתוּקוֹת לְכָל פִּיּוֹת, הַבְּנוּיוֹת לְתַלְפִּיּוֹת, מְפֹרָדוֹת בְזוּיוֹת.

עַל כֵּן הֱעִירוּנִי רַעְיוֹנַי, בְּבֹשֶׁת פָּנַי, לָשֵׂאת בְּרָכָה מֵאֵת אֲדֹנָי. לְחַבֵּר דִּבְרֵי חַכְמֵי חָרָשִׁים, אֲשֶׁר מָצָאתִי בַּמִּדְרָשִׁים, אֲשֶׁר הֵם לְכָל דָּבָר רָאשִׁים וּלְכָל עָנָף שָׁרָשִׁים. וְהִנַּחְתִּי הַדְּבָרִים הַנִּסְתָּרִים, אֲשֶׁר הֵם גְּבוֹהִים וַחֲמוּרִים, מְשָׁלִים מְדַלְּגִים עַל הֶהָרִים, לִיחִידִים הָרַשָּׁאִים לִפְתֹּחַ שְׁעָרִים. וְאָחַזְתִּי בִּדְבָרִים מַמְתַּקִּים, מַחְמַדִּים גְּדוֹלִים וַחֲזָקִים, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים וְחִלַּקְתִּים לְשִׁבְעָה חֲלָקִים. וְסִדַּרְתִּי כָּל חֵלֶק בְּעַצְמוֹ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַל טַעֲמוֹ, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן בִּמְקוֹמוֹ, לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שׂוֹרֵר בְּצַלְמוֹ וִיהִי קוֹנֶה עוֹלָמוֹ. לְמַעַן יְבִינוּם הַיּוֹדְעִים, עַל פִּי ה' נוֹסְעִים וְלֹא יִהְיוּ עוֹד תּוֹעִים, כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעִים.

וּלְפִי שֶׁחִבּוּרִי זֶה יָאוֹר, לְכָל אֲשֶׁר חָפֵץ בָּאוֹר, לְהַבְדִּיל בֵּין חֹשֶׁךְ לָאוֹר, קְרָאתִיו מְנוֹרַת הַמָּאוֹר, כְּתוּבִים בּוֹ עִנְיָנִים וּמִלִּים, מְאִירִים כְּכוֹכְבֵי גַלְגַּלִּים וּכְאֶרְאֶלִים וּכְחַשְׁמַלִּים. דְּבָרִים גְּדוֹלִים וַחֲזָקִים, מִנֹּפֶת צוּפִים מְתוּקִים, לְמַלֵּא דַעַת אֶת הָרֵיקִים. וְלָתֵת עָרְמָה לַפְּתָאִים וּשְׁלֵמוּת לַמְּלֵאִים, לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. הוּא בָּנוּי מֵהַכְּלָלִים, לִהְיוֹת סִיּוּעַ לַגְּדוֹלִים וְהַמְשָׁכַת לֵב לָאֱוִילִים וְהַבְטָחוֹת טוֹבוֹת לַמַּתְחִילִים וּמָבוֹא לִשְׁאֵינָם יְכוֹלִים. לְהַכְנִיס לִבָּם בִּמְהֵרָה, בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וּבְעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, אֲשֶׁר הִיא מֵאֶרֶץ אֲרֻכָּה. וּרְחָבָה מִנִּי יָם, לְמַלְּאֹת כָּל מַאֲוָיָם. נוֹתֶנֶת עֵצָה לַקְּטַנִּים וְלַנְּעָרִים וְלַזְּקֵנִים וְלַשְּׁלֵמִים וְלָרֵיקָנִים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת חוֹנִים. תּוֹכַחַת לָאֲנָשִׁים וְלַנָּשִׁים וּשְׁמִיעַת אֹזֶן לַחֵרְשִׁים וְאוֹרָה לָעִוְרִים הַמְמַשְּׁשִׁים. זֶה סֵפֶר הַמְּגִלָּה, אֲשֶׁר בָּהּ תּוֹכֵחָה מְגֻלָּה, מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, לֶהָאִיר חָתָן וְכַלָּה וְעַל רֹאשָׁהּ גֻּלָּה, לִהְיוֹת בּוֹ לִסְגֻלָּה.

וְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ עָלֶיהָ וְהֵאִיר אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ וְשִׁשָּׁה קָנִים יוֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת, שֶׁבַע נֵרוֹת בַּמַּעֲרֶכֶת, כְּסֵדֶר שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, הַמְמֻנִּים לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת. כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה וְאַחְוָה, וּבֹשֶׁת וַעֲנָוָה וְתִעוּב גֵּאוּת וּסְפוֹת הָרָוָה, וְרִחוּק הַדָּוָה, וְהָסֵר מֵעֶרְוָה. וַעֲזֹב מְשׁוּבָה, וְקָרֵב לִתְשׁוּבָה, וּלְשָׁלוֹם וְאַהֲבָה. לְהָאִיר לַיְלָה וָיוֹם, מִפִּי אֵל נוֹרָא וְאָיוֹם, לִמְצֹא בְּאַחֲרִית פִּדְיוֹם.

וְעַל כֵּן קָרָאתִי לַחֲלָקִים, נֵרוֹת מְאִירוֹת מִמַּעֲמַקִּים, עַד רוּם עָבֵי שְׁחָקִים. כִּי זֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה, כֻּלָּהּ זָהָב טְהוֹרָה, עֲרוּכָה בַּכֹּל וּשְׁמוּרָה, זֹאת תּוֹעִיל בְּיוֹם עֶבְרָה, לְמַלֵּט מִכָּל צָרָה. וְחִלַּקְתִּי כָּל נֵר לִכְלָלִים, מֵהֶם קְטַנִּים וּמֵהֶם גְּדוֹלִים, בּוֹ יוֹרְדִים וְעוֹלִים. וְהַכְּלָלִים נֶחְלָקִים לַחֲלָקִים וְהַחֲלָקִים לִפְרָקִים, מֵהֶם גַּסִּים וּמֵהֶם דַּקִּים. לְמַעַן יָרוּץ כָּל קוֹרֵא, וִיהִי לוֹ לְמוֹרֶה, גַּם בְּרָכוֹת יַעֲטֶה מוֹרֶה, וְלֹא יִהְיֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה. וִיהִי לוֹ לְאַזְכָּרָה, לָלֶכֶת בְּדֶּרֶךְ יְשָׁרָה, בְּלֵב נִדְכֶּה וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה. וְלִזְכֹּר תָּמִיד הַמִּדְרָשִׁים, אָנֶה וָאָנָה הֵם מְפֹרָשִׁים, כַּאֲשֶׁר אוֹהֲבִים הַפְּרוּשִׁים, אֲשֶׁר דְּבַר ה' הֵם דּוֹרְשִׁים. וְלֵידַע כְּלָלֵי הַמִּצְווֹת, בְּתֵיבוֹת נִשְׁתָּווֹת. וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן, וִיסוֹדָן וְעִיקָרָן. וּכְלָלֵי הַדְּבָרִים וּמַעֲלוֹתָם, וְתַגְמוּלָם בְּאַחֲרִיתָם וְכַוָּנָתָם וְתַקָּנָתָם, וְטַעֲמָם וַהֲנָאָתָם. וְאֵיךְ יוֹצְאִים מִסְּמַךְ הַפְּסוּקִים, כַּאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם הַמַּעְתִּיקִים, הֵם חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַצַּדִּיקִים. וּמַעֲשִׂים שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ וּדְבָרִים שֶׁהָיוּ בִּימֵי רַבּוֹתֵינוּ, כַּאֲשֶׁר הֵם כְּתוּבִים בְּמִדְרָשֵׁינוּ. כִּי מֵהֶם תֵּצֵא תוֹרָה, חָכְמָה וְעֵצָה מְפֹאָרָה, מוּסָר וְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, אַף־ עַל־פִּי שֶׁהוּא בָשָׂר וָדָם, אִם יִדְרֹשׁ מַחְמַדָּם, וְאִם יַדְרִיךְ בְּמַעֲמָדָם, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחִבּוּרִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי, וְכָל אֲשֶׁר לֹא רָאוּ עֵינַי, מֵהַדִּינִים וְהַהוֹרָאוֹת, הַמְפֻזָּרִים בְּכָל פֵּאוֹת, הֵם שְׁלֵמִים וּמְפוֹאָרִים, מִדְּבָרִים בָּרִים וִישָׁרִים. אֵין לְמַעְלָה מֵהֶם, וְאֵין מוֹסִיף עֲלֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר, וְהִסְכַּמְתִּי לְחַבֵּר. בְּדִבְרֵי מִדְרָשׁ וְאַגַּדְתָּא, לֹא טוֹב לְהַנִּיחַ שְׁמַעְתָּא. צוֹעֶקֶת עָלַי, וּמִתְרָעֶמֶת עַל מַעֲלָלַי. שֶׁאִם עִנְיָן זֶה הַחִבּוּר, הוּא טוֹב לִדְרֹשׁ בַּצִּבּוּר. לִפְתֹּחַ בּוֹ הַנְּבוֹכִים, וּלְהַיְשִׁיר לָהֶם הַדְּרָכִים. וְלִלְמֹד כְּלָלֵי הַדְּבָרִים, לְהָבִין לִבּוֹת נִמְהָרִים. וְלֵידַע בְּמִצְוַת הֲדָרָן, וּגְדוּלָּתָן וּמַתַּן שְׂכָרָן, וּמִצְווֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, וְהַכַּוָּנוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, גַּם צָרִיךְ לֵידַע הַתּוֹרָנִיּוֹת, וְהַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת. וְלֵידַע פְּרָטֵי הַדְּבָרִים, לְלַמֵּד וּלְאַשֵּׁר הָעוֹבְרִים. וְדֶרֶךְ עֲשִׂיָּתָן וְסֵדֶר הֲנָחָתָן. וְאִסּוּרָן וְהֶתֵּירָן, וְחִיּוּבָן וּפִטּוּרָן. וּמַתְכֻּנְתָּם וְשִׁעוּרָם וּלְהוֹצִיאָם מֵעִקָּרָם, וּמִיסוֹדָם וַהֲדָרָם. מִמִּשְׁנָיוֹת הַתַּנָּאִים וּמֵימְרוֹת הָאֲמוֹרָאִים. הָרִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, וּמִבֵּאוּרֵי הַגְּאוֹנִים.

עַל כֵּן בְּקֹצֶר רוּחִי, וּבְחֹלֶשׁ הַשָּׂגַת כֹּחִי, כִּמְאַסֵּף אַחֲרֵי הַקָּצִיר, וְכִמְלַקֵּט אַחֲרֵי הַבָּצִיר. נִכְסַפְתִּי לְחַבֵּר בָּזֶה, גַּם זֶה לְעֻמַּת זֶה. יְסַדְתִּיהוּ עַל הַדִּבְּרוֹת, אֲשֶׁר הֵם אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת, הַכְּתוּבִים עַל הַלּוּחוֹת, מִכְתַּב אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת. וְחִלַּקְתִּי כָּל דִּבּוּר לְמַאֲמָרִים הַיּוֹצְאִים מֵעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וְכָל מַאֲמָר לַהֲלָכוֹת, מֵהֶן קְצָרוֹת וּמֵהֶן אֲרֻכּוֹת, שֶׁיִּהְיוּ כַּסֵּדֶר עֲרוּכוֹת. מִדִּבְרֵי מִשְׁנָה וּגְמָרָא, אֲשֶׁר בָּם כָּל הֲלָכָה בְּרוּרָה. בַּבְלִי וִירוּשַׁלְמִי בְּיַחַד, לְחַבֵּר אֶחָד אֶל אֶחָד. אוֹמַר דָּבָר בְּשֵׁם אָמְרוֹ, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם דִּבְּרוֹ, בְּאֵיזֶה פֶּרֶק וּמַסֶּכְתָּא, שֶׁל כָּל שְׁמַעְתָּא וּשְׁמַעְתָּא. כָּל דָּבָר בְּעִנְיָנוֹ, וְכָל עִנְיָן בְּאָפְנוֹ.

וּלְפִי שֶׁהַהֲלָכוֹת הֵן הַמּוֹרוֹת, לֵידַע מֵהֶן הַגְּזֵרוֹת וּפִסְקֵי הָעִנְיָנִים, אֲשֶׁר הֵם מִכַּמָּה פָנִים, אֶכְתֹּב דַּעַת הַגְּאוֹנִים, וּפֵרוּשֵׁי הַפַּרְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁרָאִיתִי וְאֶזְכֶּה לִרְאוֹת, בַּיָּמִים שֶׁעָבְרוּ וּבָאוֹת. דִּבְרֵי הַתַּלְמוּד לְפָנִים, וְהַבֵּאוּרִים סָבִיב חוֹנִים, מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה כְּתוּבִים הֵם. וּקְרָאתִיו אֲרוֹן הָעֵדוּת, לָשׂוּם לִי עֵדוּת, לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינַי, לִהְיוֹת תָּמִיד נֶגֶד פָּנַי, בְּמַה שֶׁצָּרִיךְ בִּזְמַנֵּינוּ, עַתָּה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, שֶׁחָרַב מִקְדָּשֵׁנוּ, עַד שֶׁיָּבוֹא מוֹשִׁיעֵנוּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

וְחֵלֶק מִמֶּנּוּ הִבְדַּלְתִּיהוּ, וְשֻׁלְחַן הַפָּנִים קְרָאתִיהוּ, לִשְׁנֵים עָשָׂר פָּנִים חִלַּקְתִּיהוּ וּמִיַּם הַתַּלְמוּד מְשִׁיתִיהוּ. לְסַדֵּר בּוֹ סֵדֶר בְּרָכוֹת, הַקְּצָרוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת, וְהַתְּפִלּוֹת הַצְּרִיכוֹת, כְּפִי הַתַּלְמוּד עֲרוּכוֹת, כְּסֵדֶר הַהֲלָכוֹת. לְהוֹדוֹת בָּם לְיוֹצְרֵנוּ, וּלְפָאֵר בָּם לְבוֹרְאֵנוּ, וּלְהַלֵּל בָּם לְמַלְכֵּנוּ, וּלְבַקֵּשׁ בָּם כָּל צְרָכֵינוּ, וּלְבָרֵךְ עַל כָּל הֲנָאוֹתֵינוּ, שֶׁהֵם בֵּית שַׁעַר לְכָל בִּנְיָן, וּמָבוֹא לְכָל עִנְיָן, וּשְׁלֵמוּת לְכָל מִנְיָן.

שְׁלֹשָׁה כְתָרִים הֵם, שֶׁאֵין כְּלֵי שָׁרֵת עֲלֵיהֶם, וְהַשְּׁכִינָה עוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶם. כֶּתֶר פְּתוֹרָה, וְכֶתֶר מְנוֹרָה, וְכֶתֶר אֲרוֹן הַתּוֹרָה. וָאֶבְנֶה הַמְּנוֹרָה בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהִיא מָבוֹא לָאֶמְצָעִית וְלָאַחֲרוֹנָה. עַל כֵּן נְדִיבֵי עַמִּים, הַמִּתְאַוִּים לְמַטְעַמִּים, חִדְלוּ לָכֶם מִן הָרְעָמִים, אֲשֶׁר עַל הֶהָרִים הָרָמִים. וְהָאִירוּ עֵינֵיכֶם בַּמְּאוֹרוֹת, אֲשֶׁר יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וּבְבֵאוּר הַלּוּחוֹת הַגְּבוֹהִים, כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. וּלְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי, כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי. וּשְׁתוּ בְּיֵין מָסַכְתִּי, בַּשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָרַכְתִּי. לְסַדֵּר בּוֹ לֶחֶם הַפָּנִים לְפָנַי, בַּשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי אֲדֹנָי.

הַקְדָּמָה

גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (פח, ב) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב ה' יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב (תהלים סח, יב), כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְחַלֵּק לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תַּאנָא מֵהָכָא: הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כג, כט). מַה פַּטִּישׁ זֶה מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִצּוֹצוֹת, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְחַלְּקִין לְכַמָּה פָנִים. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): ''קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים'' (שיר השירים ה, יא). אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא: מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ שֶׁל תּוֹרָה תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וּקְצָת מֵאֵלּוּ הַפָּנִים הֵם אֲשֶׁר מְפֹרָשִׁין בַּהֲלָכוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ עַל פְּרָטֵי הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִים וְכֵיצַד יִנְהֲגוּ בָהֶם.

צבא רב. פירוש כל האומות שלא ליתן פתחון פה לאומות עובדי כוכבים ומזלות לעתיד לבא לומר אלו שמענו התורה בלשוננו קבלנוה ומייתי לה מהאי קרא דכתיב ה' יתן אומר דהיינו אמירה אחת היה נשמע לצבא רב לכל העובדי כוכבים ומזלות וזה שאמר המבשרות ולא אמר המבשר שנחלק כל דבור לשבעים לשונות: מה פטיש זה. של ברזל האמע''ר בל''א מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות כשמכין בפטיש על הסלע נשבר הסלע לכמה חתיכות ופירשו בתוס' מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות דמשמע שהפטיש מתחלק ונשבר מאבן וקשה לרבינו שמואל והא קרא משמע דהפטיש מפוצץ את הסלע מדלא כתיב וכפטיש יפוצצנו הסלע וכן אנו רואים שהפטיש מפוצץ סלעים וליכא למיגרס מה סלע מתחלק לכמה ניצוצות דהאי דבור דהיינו תורה נמשלה לפטיש ולא לסלע ורש''י פירש מתחלק הסלע על ידו ואינו מתיישב שהדבור הוא עצמו מתחלק ואינו דמיון גמור ואומר רבינו תם דקרא מיירי באבן המפוצץ ברזל כדאמרינן במדרש מעשה באחד שקנה אבן סנפירין ובא לבדקה נתנה על הסדן פי' הוא הברזל שעליו הנפח הוא מחדד הברזל כשמושכו מן האש ומכה עליו בקורנס נחלק הפטיש ונשבר הסדן והסנפירין לא זז ממקומו הדה''ד וכפטיש יפוצץ סלע ואע''ג דלא כתיב יפוצצנו סלע הרבה פסוקים יש כענין זה אבנים שחקו מים פי' שחקו אותן המים והשתא אתי שפיר מה דאמרינן בפ''ק דקדושין תנא דבי רבי ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח שנא' אבנים שחקו מים פירוש המים שחקו ושברו לאבנים ואם ברזל הוא מתפוצץ פירוש אע''פ שהיצה''ר מתחזק עליך כברזל התורה מפוצצת אותו שנא' וכפטיש יפוצץ סלע ואע''ג דהתם מדמה יצה''ר לפטיש וכאן מדמה דברי תורה לפטיש אין לחוש דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים: על כל קוץ וכו'. ר''ל מלבד הסודות הנסתרים של התורה שנרמז בהם יש לדרוש מהם תילי תילים של הלכות הנוגע בנגלות וההלכות שנתחדשו בכל דור ודור כבר נאמרו בסיני ברמיזה בקוצות ונקודות האותיות ומי שזוכה בהם עומד עליהם וישיג אותן מה שהוא לחלקו:

וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּפֵרוּשׁ, בְּבֵאוּר נִתְּנוּ עַל פֶּה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין, בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין (נד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד סֵדֶר הַמִּשְׁנָה, מֹשֶׁה לָמַד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. נִכְנַס אַהֲרֹן וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּרְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ בָנָיו וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָנָיו, אֶלְעָזָר יוֹשֵׁב לִימִין מֹשֶׁה וְאִיתָמָר יוֹשֵׁב לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן יוֹשֵׁב לִימִין מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ זְקֵנִים וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָן. נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים וְנִכְנְסוּ כָּל הָעָם וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָן. נִמְצָא בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה וּבְיַד בָּנָיו שְׁלֹשָׁה וּבְיַד זְקֵנִים שְׁנַיִם וּבְיַד כָּל הָעָם אֶחָד. נִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה וְשָׁנָה לָהֶם אַהֲרֹן פִּרְקָן. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְשָׁנוּ לָהֶם בָּנָיו פִּרְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָנָיו וְשָׁנוּ לָהֶם זְקֵנִים פִּרְקָן. נִמְצָא יַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד אַרְבַּע. מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידָיו אַרְבַּע פְּעָמִים. קַל וָחֹמֶר: וּמַה אַהֲרֹן שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מֹשֶׁה וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אַרְבַּע, הֶדְיוֹט מִפִּי הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

כיצד סדר המשנה. כיצד למדו ישראל תורה שבעל פה נכנס אהרן ישב לפני משה דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך וכן כלם בשעת שמועתן לפניו היו יושבין אהרן לשמאל משה דתניא המהלך לימין רבו הרי זה בור וכ''ש יושב והוא בזמן שאין שני יושב לשמאל רבו: ושנה להם משה פרקן. אותו פרק עצמו ששנה לאהרן: אהרן יושב לימין משה. חוזר אהרן אחר ששמעו בניו ויש שני לישב לשמאל משה כבוד הוא לאהרן ולמשה להיות אהרן שהוא גדול בא ויושב מימין משה: ומה אהרן ששמע מפי משה וכו'. ומסתייע מילתא בלבו להבין מהר אפילו הכי שמע ד' פעמים וסמכא אקרא דפרשת משפטים דכתיב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל כסדרן בקרא כך סדרן בלימודן וכל המוקדם בפסוק נכנס תחלה וכדמסיק כדי לחלוק כבוד וכו'. ואיתא במדרש דמשה נמי למד מפי הגבורה ד' פעמים דכתיב אז ראה ויספרה. הכינה וגם חקרה היינו ד' פעמים שנרמז בד' תיבות כי בפעם הראשון דומה הלימוד כדבר הנראה לעין בעלמא בלי השגה וזה אז ראה. פעם שנית יכול לספרה בפשיטות הלימוד כדבר השמועה ששמע והיינו ויספרה פעם שלישית מכין לעצמו כל הקושיות וסתירות ועומק שבו דהיינו הכינה. פעם הרביעית חוקר להשיג כל העומק ולתרץ ולישב כל מה שיהיה קשה לו והיינו גם חקרה לרבות כל דבר ספק חקר אז ויוסיף לקח ושגורה בפיו ומונח בו כמונח בקופסא:

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן, שֶׁחַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידָיו עַד שֶׁיְּלַמְּדֵם, שֶׁנֶּאֱמַר ''וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'' (דברים לא, יט). וּמִנַּיִן שֶׁחַיָּב לְלַמְּדָהּ עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''שִׂימָה בְּפִיהֶם'' וכו'. וּלְעַיְלוּ כֻּלְּהוּ וְלִילְפוּ מִמֹּשֶׁה, כְּדֵי לַחֲלֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וְכָבוֹד לְבָנָיו וְכָבוֹד לַזְּקֵנִים. וּלֵיעוֹל אַהֲרֹן וְלֵילַף מִמֹּשֶׁה; וּלְעַילוּ בָּנָיו וְלִילְפוּ מֵאַהֲרֹן; וּלְעַיְלוּ זְקֵנִים וְלִילְפוּ מִבָּנָיו; וּלְעַילוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְלִילְפוּ מִזְּקֵנִים, מֹשֶׁה כֵּיוָן דְּמִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר מִסְתַּיעָא לֵיה מִלְתָּא.

שימה בפיהם. צריך אתה לסדר ולשום בפיהם טעם הדבר ותוכן הענין שידע מה שידבר ומה שלמד ולא ילמד יותר קודם שהראשון בפיו ברור ושגור ולא כאותן דאינן לא נגר ולא בר נגר מתעים אריה וגור להרבות אגר ופגר ולאגור כנמלה זהב סגור ובטרם ידע הנער קרא ברייתא נקוט נגר דברי חרש ומסגר מצפצף כסוס עגור וקורא כדגר השומע לו חכם יחשב כעגור דברי חרופין מפיו שגור ואם בחרב פיפיות נגדו תחגור עומד כפגר כאדם פגור ופיו סגור ממלל חגור העושים מלאכת ה' ברמיה כסאם לארץ מגר ואש לא נפוח עליהם שגור: ולעיילו כולהו. מרישא: ולילפו ממשה. וישנה לכולן ד''פ: וליעול אהרן ולילף ממשה. ארבעה זימני וליעיילו בניו ולילפו מאהרן כארבעה זימני וכן כולם: מסתיעא ליה מילתא. מועיל יותר למי שלומד ממשה שיקבל מהר:

וּבָאָה כָּל הַקַּבָּלָה הַזֹּאת מִפֶּה אֶל פֶּה, עַד שֶׁנִּכְתְּבָה בְּאֹרֶךְ זְמַן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח מִפִּי יִשְׂרָאֵל, בְּמִשְׁנָיוֹת, בִּבְרַיתוֹת וְתוֹסֶפְתּוֹת וּבְסִפְרָא וְסִפְרֵי וּבַגְּמָרוֹת הַיְרוּשַׁלְמִי וְהַבַּבְלִי, עַד שֶׁנִּגְמַר הַתַּלְמוּד. וְהַקַּדְמוֹנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם בְּקַבָּלָה עִנְיְנֵי הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִים, הִשְׁתַּדְּלוּ לְהוֹצִיאָם מִכֹּחַ הַפְּסוּקִים בְּפֵרוּשׁ, אוֹ בְּאַחַת מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, אוֹ בְּאָמְרָם: קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא, וְאֵין רְשׁוּת לְשׁוּם אָדָם לְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶם, כְּדִכְתִיב ''לֹא־תָסוּר'' וגו' (דברים יז, יא).

בקבלה. איש מפי איש עד משה רבינו כל המצות אשר לא כתוב בפירוש בתורה: לא תסור. מדברי חכמים ככל אשר יורוך:

וְהַפָּנִים הָאֲחֵרִים שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם, אֵינָם נִרְאִים מִפְּשָׁטֵי הַפְּסוּקִים בְּפֵרוּשׁ. וּכְשֶׁדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ הָיְתָה נוֹחָה לְדַבֵּר בָּהֶם וּלְהוֹצִיאָם מִכֹּחַ הַפָּסוּק, הָיוּ דּוֹרְשִׁים הַפָּסוּק, בְּעִנְיָן נוֹטֶה חוּץ מֵהַפְּשָׁט הַנִּרְאֶה לָנוּ, לִזְכִירָה בְעָלְמָא; כְּדֵי שֶׁיְּהֵא יוֹתֵר שָׁגוּר בְּפִי הַתַּלְמִידִים מִכֹּחַ הָרְמָזִים, אוֹ הַסִּימָנִים, אוֹ הַגִּימַטְרִיָּא, אוֹ בְּכָל עִנְיָן שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְדָרְשׁוֹ בְּשׁוּם אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וְהַדָּבָר הַזֶּה הָיָה לָהֶם מְקֻבָּל אוֹ מְפֻרְסָם אוֹ מֻשְׂכָּל מִטַּעַם אַחֵר. וּכְשֶׁהָיוּ מְפָרְשִׁים שׁוּם פָּסוּק בְּצַד זֶה, הָיוּ אוֹמְרִים דָּרַשׁ פְּלוֹנִי. וְגַם כֵּן כְּשֶׁהָיָה רְצוֹנָם לְדַבֵּר בִּכְלָלֵי הַמִּצְווֹת וּבִשְׂכָרָם וְהַבְטָחָתָם וּבְעָנְשָׁם וּבְפַחְדָּם, הָיוּ מַאֲרִיכִים לְדַבֵּר בּוֹ עַל דֶּרֶךְ כְּלָל, לְפִי שֶׁהוּא צֹרֶךְ גָּדוֹל וִיסוֹד הָאֱמוּנָה לְאַיֵּם לָרְשָׁעִים שֶׁיָּסוּרוּ מִדֶּרֶךְ רָעָה וּלְהַבְטִיחַ לַהוֹלְכִים בְּדֶּרֶךְ טוֹבָה, אוּלַי יִכָּנְסוּ מִיִּרְאָה לְאַהֲבָה; וּמִכַּוָּנַת קִבּוּל שָׂכָר יָבֹאוּ לַעֲשׂוֹתָם לִשְׁמָהּ כְּשֶׁיַּשִּׂיגוּ הָאֱמֶת.

וְגַם כֵּן כְּשֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בְּחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁהָיוּ בְּקִיאִים רַבִּים מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, תַּלְמִיד קָטָן שֶׁל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן: דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, דָּבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא. וּבְדָבָר גָּדוֹל כָּזֶה הָיוּ מְדַבְּרִים בּוֹ בְּרֶמֶז לֶחָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ, וְזֶהוּ שֶׁנִּקְרָא סִתְרֵי תוֹרָה.

וְכִרְאוֹת רַב אַשִּׁי, מְחַבֵּר הַתַּלְמוּד בַּבְלִי, אֶת כָּל הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים כָּאֵלּוּ שֶׁהָיוּ לָהֶם עַל פֶּה, זוּלָתִי קְצָת דְּבָרִים שֶׁהָיוּ כְּתוּבִים בִּזְכִירוֹת וּמְפֻזָּרִים בְּדַפִּין וּבְעָלִים, כִּי כְּמוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְחַבֵּר הַשְּׁמַעְתּוֹת לְבֵאוּר הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִין, כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לִזְכֹּר הַדְּרָשׁוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁאֵרְעוּ בִּזְמַנֵּי קַדְמוֹנֵינוּ הָרְאוּיִים לִלְמֹד מֵהֶם הֲלָכוֹת וּמוּסָרִים וּמִדּוֹת וְנִסִּים וְהַבְטָחוֹת וְעִנְיָנִים גְּדוֹלִים הַצְּרִיכִים לְקִיּוּם הָאֱמוּנָה וְעִקָּרִים רַבִּים שֶׁהֵם שָׁרְשָׁהּ וְעִקָּרָהּ, חִבְּרָם בֵּין הַהֲלָכוֹת, וּקְרוּיִים אַגָּדוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁכְחוּ לְעוֹלָם וָעֶד, וְיִהְיוּ לְזִכָּרוֹן לְכָל מְעַיֵּן בָּם, לְהָבִין מֵהֶם כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל כְּפִי כֹּחַ שִׂכְלוֹ וּלְדָרְשָׁם לְיִשְׂרָאֵל לְהַדְרִיכָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּקְרוּיִים אַגָּדוֹת.

וְהַכֹּל נִתַּן בְּקַבָּלָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק הַקּוֹרֵא קַמָּא (יט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ''וַעֲלֵיהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים'', בְּפָרָשַׁת עֵקֶב (דברים ט, י), מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְּסִינַי דִּקְדוּקֵי תּוֹרָה וְדִקְדוּקֵי סוֹפְרִים וּמַה שֶּׁסּוֹפְרִים עֲתִידִין לְחַדֵּשׁ, וּמַאי נִיהוּ, מִקְרָא מְגִילָה.

וּמָצִינוּ שֶׁהָיוּ בְּקַדְמוֹנֵינוּ תַּנָּאִים שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בַּהֲלָכוֹת יוֹתֵר מִבְּאַגָּדוֹת וְהָיוּ אֲחֵרִים בְּקִיאִין בְּאַגָּדוֹת יוֹתֵר מִבַּהֲלָכוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בַּחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יד, א), עַל פָּסוּק ''חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן'' (דניאל ז, ט). תַּנְיָא, אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, מַה לְּךָ אֵצֶל אַגָּדוֹת, כַּלֵּה מִדַבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וַאֲהָלוֹת, אֶלָּא אֶחָד לְכִסֵּא וְאֶחָד לִשְׁרַפְרָף, מְלַמֵּד, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה גְּדוֹל הַדּוֹר, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁהָיָה מֵהָאַרְבָּעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס וְהוּא לְבַדּוֹ נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם, לֹא הָיָה בְּעֵינֵי חֲבֵירָיו בָּקִי בְּהַגָּדוֹת. וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק כִּסּוּי הַדָּם, חוּלִין (פט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְבָרָיו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּהַגָּדָה עֲשֵׂה אָזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת (פֵּרוּשׁ כְּלִי שֶׁעַל הָרֵיחַיִם שֶׁנּוֹפֶלֶת מִמֶּנּוּ הַחִטָּה).

כלה מדברותיך. חדל מדבריך עד שתגיע אצל נגעים ואהלות שהן הלכות עמוקות: אלא אחד לכסא. דכתיב עד די כרסון רמיו משמע שני כסאות נתקנו לישב עליהן אחד לכסא לישב עליו ואחד לשרפרף הדום רגליו דכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי:

וְגַם כֵּן הָאֲמוֹרָאִים הָיוּ חֲלוּקִים בְּזֶה הָעִנְיָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (י, א): רַב שִׁימֵי בַּר עוּקְבָא הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי בִּשְׁמַעְתָּא וַהֲוָה רָגִיל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּאַגַּדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דִּכְתִיב ''בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ'' (תהלים קג, א), אֲמַר לֵיהּ: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: אָדָם צָר צוּרָה וְאֵין צָר בָּה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בְּתוֹךְ צוּרָה וְצָר בָּהּ קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַיְנוּ דְּאָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ: ''אֵין־קָדוֹשׁ כַּה' כִּי־אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ'' (שמואל־א, ב, ב). מַאי ''וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ'', אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ. מַאי ''כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ'', אָמַר רַב יְהוּדָה: אַל תִּקְרֵי ''בִּלְתֶּךָ'' אֶלָּא ''בְּלוֹתֶךָ'' דְּאִלּוּ בָּשָׂר וָדָם מַעֲשָׂיו מְבַלִּין אוֹתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַלֶּה אֶת מַעֲשָׂיו. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא הָכֵי קָאַמֵינָא לָךְ: הַנֵּי חֲמִשָּׁה ''בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה''' כְּנֶגֶד מִי, אֲמַר לֵיהּ: כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּנְשָׁמָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַף הַנְּשָׁמָה רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַף הַנְּשָׁמָה זָנָה אֶת כָּל הַגּוּף; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר, אַף הַנְּשָׁמָה טְהוֹרָה; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, כָּךְ הַנְּשָׁמָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, תָּבוֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בָּה חֲמִשָּׁה דְבָרִים הֲלָלוּ וּתְשַׁבַּח לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ.

וכל קרבי. ע''ש קרבי אמו שדר בתוכן: מעשיו. כל מעשיו של אדם נשארין כשהוא מת: חמשה ברכי נפשי את ה'. במזמור זה ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו יש ה' פעמים:

לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁבַּעַל הָאַגָּדָה הָיָה דּוֹרֵשׁ עַל הַפָּסוּק חוּץ מִפְּשָׁטוֹ עִנְיָנִים מֻפְלָאִים וְנָאִים וּמְיַשְּׁבִים, בְּמַה שֶׁלֹּא הָיָה רָגִיל בִּשְׁמַעְתָּא. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּקַמָּא, בְּסוֹף פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה (נד, ב): שָׁאַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עָגִיל אֶת רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק כִּבּוּד אָב וָאֵם (סימן קסג).

וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר (ס, ב): יָתִיב רַב אַמֵּי וְרַב אַסֵּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, מַר אָמַר, לֵימָא לָן מַר מִלֵּי דְאַגַּדְתָּא וּמַר אָמַר, לֵימָא לָן מַר מִלֵּי דִּשְׁמַעְתָּא. פָּתַח לְמֵימַר שְׁמַעְתָּא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ דְּאַגַּדְתָּא, פָּתַח לְמֵימָר אַגַּדְתָּא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ דִּשְׁמַעְתָּא. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָה וְאַחַת זְקֵנָה, יַלְדָה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחוֹרוֹת, נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן. אָמַר לָהֶם: אֵימָא לְכוּ מִילְתָא דְּשָׁוְיָה לְתַרְוַיְכוּ: כְּתִיב ''כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים'' (שמות כב, ה), ''כִּי תֵצֵא'' מֵעַצְמָהּ, ''שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה'', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הַצַּתִּי אֵשׁ בִּירוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּצֶּת אֵשׁ־בְּצִיוֹן'' (איכה ד, יא), אֲנִי עָתִיד לִבְנוֹתָהּ בְּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַאֲנִי אֶהְיֶה־לָּהּ נְאֻם־ה' חוֹמַת אֵשׁ'' (זכריה ב, ט). ''שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר'', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם בְּעֵרָה שֶׁבִּעַרְתִּי. בִּשְׁמַעְתָּא, פָּתַח הַכָּתוּב בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ וְסִיֵּם בְּנִזְקֵי גוּפוֹ, לוֹמַר: אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו. מְלַמֵּדּ כִּי לְשׁוֹן הַפָּסוּק מַשְׁמָע מִפְּשָׁטוֹ שְׁמַעְתָּא וּמִמִּדְרָשׁוֹ אַגַּדְתָּא.

לתרוייכו. אגדתא ושמעתא בדבר אחד ושניכם שוים בה שתתרצו ותחפצו בה: כי תצא מעצמה. שאנחנו גרמנו לו שקלקלנו והקב''ה מבטיח לנו לשלם כאילו הוא הבעירה: פתח הכתוב בנזקי. שהזיק ממונו דכתיב כי תצא אש משמע מעצמה שהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו וסיים בנזקי גופו שקראו מבעיר בידים: משום חציו. כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופא עביד הכא נמי איהו גופא עביד ונפקא מיניה לחייב בד' דברים אם הוזק בה אדם:

וְגַם כֵּן גַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ה, ב): רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדְתָא, אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: לֵימָא לָן מַר מִילֵי דְּאַגַּדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ, הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְשִׂיחִין בִּסְעוּדָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. בָּתַר סְעוּדָתָא אֲמַר לֵיהּ, הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת. אֲמַר לֵיהּ וְכִי בִּכְדִי סָפְדוּ סָפְדַיָּא וְחָנְטוּ חָנְטַיָּא. אֲמַר לֵיהּ: מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ ''וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם־ה' וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב'' וגו' (ירמיה ל, י). מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים, אַף הוּא בַּחַיִּים. אָמַר רַב יִצְחָק: כָּל הָאוֹמֵר רָחָב, מִיָּד נִקְרֵי (פירוש רוֹאה שכבת זרע). אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, אֲנָא אֲמֵינָא וְלָא אִכְפַּת לִי. אֲמַר לֵיהּ, כִּי קָאֲמֵינָא בְּיוֹדְעָהּ וּמַכִּירָהּ קָאֲמֵינָא.

שמא יקדים קנה. כשיוציא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן לפיכך לא אומר לך כלום כי האכילה והשתיה הולך דרך הושט: לא מת. אלא חי הוא לעולם: וכי בכדי. וכי בחנם ספדו ספדייא וחנטו חנטייא דכתיב ביה ויחנטו אותו וייספדו לו: מקרא אני דורש. והאי דחנטו חנטייא סבורין היו שמת: מה זרעו בחיים. כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ שהן בשבי שהמתים אינם בשבי אף הוא בחיים שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ישראל סבא ודחנטי חנטייה נדמה להם שמת אבל חי היה ועיין לקמן סי' שכ''ח: ולא איכפת לי. איני חושש שלא אבא לידי קרי: ביודעה. היינו נמי מכירה, מכירה, שמכירה היטב:

כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי מְהַדָּדֵי, אֲמַר לֵיהּ: לִיבָרְכָן מַר, אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לָךְ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְהָיָה רָעֵב וְצָמֵא וְעָיֵף וּמָצָא אִילָן גָּדוֹל, שֶׁפֵּירוֹתָיו מְתוּקִים וְצִלּוֹ נָאֶה וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו, אָכַל מִפֵּירוֹתָיו וְשָׁתָה מִמֵּימָיו וְיָשַׁב בְּצִלּוֹ וְנָח מִיגִיעָתוֹ. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ, אִם אוֹמַר, שֶׁיִּהְיוּ פֵירוֹתֶיךָ מְתוּקִים, הֲרֵי פֵירוֹתֶיךָ מְתוּקִים; שֶׁיְּהֵא צִלְּךָ נָאֶה, הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה; שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ, הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ, אֶלָּא יְהִי רָצוֹן, שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִין מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ, אַף אַתָּה, בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ, אִם בְּתוֹרָה, הֲרֵי תוֹרָה, אִם בְּעֹשֶׁר, הֲרֵי עֹשֶׁר, אִם בְּבָנִים, הֲרֵי בָנִים, אֶלָּא יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ.

כי הוו מפטרי. רב נחמן מרב יצחק: וצלו נאה. שזה צריך לאדם עיף לנוח תחתיו ופירותיו מתוקין לרעב ואמת המים לצמא: יהיו כמותך. בתורה ובעושר וכבוד:

וְדַעַת הָעָם הָיְתָה מְיֻשֶּׁבֶת בְּמִי שֶׁדּוֹרֵשׁ בָּאַגָּדָה, יוֹתֵר מִמִּי שֶׁדּוֹרֵשׁ בִּשְׁמַעְתָּא. כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין (מ, א): רַבִּי אֲבָהוּ וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אִקְלְעוּ לְהַהוּא אַתְרָא, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא דָּרִישׁ בִּשְׁמַעְתָּא וְרַבִּי אֲבָהוּ דָּרִישׁ בְּאַגַּדְתָּא. שָׁבְקוּ כֻּלֵּי עָלְמָא לְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְאָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֲבָהוּ: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה: לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר אַחַת, אֶחָד מוֹכֵר סִדְקִית (פירוש מחטים וצינורות), וְאֶחָד מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֵצֶל מִי קוֹפְצִים, לֹא אֶל מִי שֶׁמּוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית?

בשמעתא. הלכות דינין ואיסור וטהרות: לא אל מי שמוכר מיני סדקית. בתמיה מתוך שדמיהם קלים יש להם קונים הרבה ולהפיס דעתו הוא אומר: סדקית. מחט שתופרין בה סדק בגדים והוא דק ביותר:

כָּל יוֹמָא הֲוָה אָזִיל רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וּמִלַּוֵּי בְּהַדֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ עַד בָּבָא דְּאֻשְׁפִּיזֵיהּ, מִשּׁוּם יְקָרָא דְּבֵי קֵיסָר. הַהוּא יוֹמָא אַלְוִיֵהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, וַאֲפִילוּ הָכֵי לָא אִתּוֹתַב דַּעְתֵּיהּ מִנֵּיהּ. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף נִדָּה (סט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אַלֶּכְּסַנְדְרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, ג' דִּבְרֵי חָכְמָה, ג' דִּבְרֵי אַגָּדָה, וכו'.

יקרא דבי קיסר. רבי אבהו היה חשוב בבית קיסר:

וְאַף עַל פִּי שֶׁדַּעַת בְּנֵי הַדּוֹר קְצָרָה מִלְּהָבִין בַּחִבּוּרִים הַכְּתוּבִים וְכָל שֶׁכֵּן לְחַבֵּר אֲחֵרִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין (ריש) פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נג, א): וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם (כ' אמה) וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל (י' אמה). מָאן רִאשׁוֹנִים, רַבִּי עֲקִיבָא. אַחֲרוֹנִים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: רִאשׁוֹנִים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, אַחֲרוֹנִים, רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִי. וְאָנוּ כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִדְקִית. אָמַר אַבַּיֵּי: וַאֲנָן כְּסִיכְּתָּא בְּגוּדָא לִגְמָרָא (פירוש כיתד זה שנועצין אותו בכותל בנקב צר ונכנס בדוחק). אָמַר רָבָא: וַאֲנָן כְּאֶצְבָּעָא בְּקִירָא לִסְבָרָא (כלומר כאצבע שמכניסין אותו בשעוה קשה). אָמַר רַב אַשֵּׁי: וַאֲנָן כְּאֶצְבָּעָא בְּבִירָא לְשִׁכְחָה (כלומר כשם שהאצבע נוחה ליכנס בפי הבור, כך אנו מהירין לשכוח ולאבד). וְהָאַחֲרוֹן מֵהֶם שֶׁהָיָה רַב אַשֵּׁי וּבְנֵי זְמַנּוֹ אָמְרוּ זֶה מֵרֹב עִנְוְתָנוּתָם.

לגמרא. כן אין אנו יכולין להבין מה שאנו שומעין כי אם מעט ובקושי: כאצבעא בקירא. יותר קשה ליכנס מסיכתא בגודא ואפילו לסברא קשה לנו מה שאנו שומעין והדורות התחילו להתמעט:

וְכָל שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הַחָכְמָה רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ וְהַבִּינָה וְהַדַּעַת אָפְסוּ, הַזִּכָּרוֹן נִשְׁכַּח כְּמֵת מִלֵּב, הַשִּׁכְחָה מְהִירָה לָבוֹא, בְּזֶה נִכְנָס וּבָזֶה יוֹצֵא, בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה. קוֹרוֹת הַזְּמַן מוֹנְעוֹת אוֹתָנוּ מִלֵּישֵׁב לִקְרוֹת. חָדְלוּ מְלַמְּדִים בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלוּ. וַתְּהִי הַשְּׁקִידָה נֶעְדֶּרֶת, כָּל אָדָם רָעֵב לְמַאֲכָל וְצָמֵא לְיַיִן וְלֹא לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבַר ה'. כֻּלָּם מַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה, מוֹצִיאִים כָּל יְמֵיהֶם לֶאֱסֹף הוֹן לַאֲחֵרִים, וְאוּלַי לְנוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ, וְאֵינָם מוֹצִיאִים מְעַט מִמֶּנּוּ לְהָכִין צֵידָה לַדֶּרֶךְ.

בזה נכנס. כשנכנס באוזן אחד יוצא בשני כלומר מהר לשכחה או כשצרה זה נכנס ובא לו צרה אחרת נגזר ויוצא מהם כאשה שילדה פתאום בטרם תחיל כך פתאום גזרו עלינו גזירות קשות: להכין צדה לדרך. לעוה''ב:

עַל כֵּן בִּרְאוֹתִי עַצְלוּת בְּנֵי אָדָם מִלְּעַיֵּן בַּחִבּוּרִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁכְּתוּבִים בָּם פְּרָטֵי כָּל עִנְיָן, וּמִלְּחַפֵּשׂ אַחַר הָאַגָּדוֹת הַמְפֻזָּרוֹת בְּתַלְמוּדֵינוּ וּמִדְרָשִׁים אֲחֵרִים, הַמְּתוּקִים לְחִכֵּי הָעֲמֵלִים, וּלְהָעִיר לִבּוֹת הַיְּשֵׁנִים וְלַהֲבִינָם לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּאִים לִשְׁמָהּ. עַל כֵּן לָקַחְתִּי מֵהַמִּצְווֹת הַכְּלָלִים וּמֵהָאַגָּדוֹת וְהַמִּדְרָשִׁים, הַדְּבָרִים שֶׁיּוֹתֵר מוֹעִילִים לְקַצֵּר הַדֶּרֶךְ לַמְפֻלְפָּלִים וּלְהֵישִׁיר לִבּוֹת הָאֱוִילִים וְלָמוּל קְשִׁי לֵב הָעֲרֵלִים. מְסֻדָּר כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, כָּל תַּנָּא וַאֲמוֹרָא בִּשְׁמוֹ, עַל עִנְיָנוֹ וְעַל עַצְמוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר מִלְתָא דְּשָׁוְיָה לְתַרְוַיכוּ, בִּשְׁמַעְתָּא וּבְאַגַּדְתָּא.

כָּתַב רַב שְׁרִירָא גָאוֹן זַ''ל, בִּמְגִלַּת סְתָרָיו, עַל עִנְיַן הָאַגָּדוֹת: הַנֵּי מִלֵּי דְּנָפְקֵי מִפְּסוּקֵי מִקְרָא, מִדְרָשׁ וְאַגָּדָה, אוּמְדָנָא נִינְהוּ. וְאָמְרוּ עָלָיו, כִּי דָּבָר זֶה עַל קְצָת מֵהַמִּדְרָשׁוֹת שֶׁאָמְרוּ הָאַחֲרוֹנִים, כְּגוֹן רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְעַל דְּבָרִים מְעָטִים מִדִּבְרֵי אַגָּדָה שֶׁבַּתַּלְמוּד, שֶׁכְּתוּבִים בְּאֹמֶד, כְּגוֹן מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּרֵישׁ פֶּרֶק הַזּוֹרֵק, בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (צו, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מְקוֹשֵׁשׁ זֶה צְלָפְחָד. וְהַדּוֹמִים לָזֶה. אֲבָל רֻבָּם הֵם סוֹדוֹת וְחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת וּמוּסָרִים וּמִדּוֹת טוֹבוֹת וְהַנְהָגוֹת בְּנֵי אָדָם וְתִקּוּן הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ. וְאֵין רָאוּי לְהַנִּיחַ הָרֹב בִּשְׁבִיל הַמִּעוּט. כִּי גַּם גּוּפֵי הַתּוֹרָה הַנִּדְרָשִׁים בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, יֵשׁ בָּהֶם דִּבְרֵי יָחִיד וְדֵעוֹת שֶׁהוּא דָּבָר בָּרוּר שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתָם וְנִכְתְּבוּ לְהוֹצִיא הָאֱמֶת מִתּוֹכָם.

אומדנא. שכל טוב וישר ונופל עליו לומר שכן הוא הדרך הישר והאמת: להניח הרוב. שהם דברי סודות וחכמות עליונות כמו שאמר בשביל המיעוט שהם הפשוטות כמו שאין ראוי להניח דברי רבים ולעשות כיחיד: ונכתבו. דברי יחיד ודברים שאין הלכה כן להוציא האמת מתוכם לומר דיש לדרשו כך ויש לדרוש כך אבל האמת כך מכח הראיות ברורות אחרות שאמרו לזה ואי לא נכתבו פן יעמוד אחד בדור אחר וילמד כמו שלמד זה שאין הלכה כמותו ואין מי שיודע להכחיש בראיות אחרות ויפסוק הלכה כך ע''כ כתבו כל הדעות והטענות להודיע שאין הלכה כך:

וּכְבָר נִשְׁאַל מֵרַבֵּינוּ הַאי גָּאוֹן זַ''ל: מַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַמִּדְרָשׁ וְהָאַגָּדָה הַכְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד וּבֵין הַכְּתוּבִים חוּץ לַתַּלְמוּד. וְהֵשִׁיב: כָּל מַה שֶּׁנִּקְבַּע בַּתַּלְמוּד הוּא מְחֻוַּר מִמַּה שֶׁלֹּא נִקְבַּע בּוֹ. עַל כֵּן בַּמִּדְרָשׁוֹת שֶׁאֵינָם כְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד, אָחַזְתִּי מֵהֶם דְּבָרִים מְעָטִים הַצְּרִיכִים יוֹתֵר לְכַוָּנַת הַחִבּוּר וּבַמִּדְרָשׁ שֶׁמָּצָאתִי כָּתוּב בַּתַּלְמוּד, אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ. זוּלָתִי בִּדְבָרִים מְעָטִים, שֶׁלֹּא רָאִיתִי תּוֹעֶלֶת לְהַזְכִּירָם בְּחִבּוּר זֶה, כְּפִי כַּוָּנָתוֹ שֶׁהִיא לְהוֹעִיל לְכָל הַמְעַיֵּן בּוֹ.

וּלְפִי שֶׁנִּמְשְׁלוּ דִּבְרֵי הַתַּלְמוּד בְּכִנּוּי לֶחֶם וְדִבְרֵי הָאַגָּדָה בְּכִנּוּי מַיִם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה יד, א): כִּי אָתָא רַב דִּימֵי אָמַר: ''כֹּל מִשְׁעַן־לֶחֶם'' (ישעיה ג, א), אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, ''וְכֹל מִשְׁעַן־מָיִם'', אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם. וּכְמוֹ שֶׁהָאָדָם בִּמְזוֹנוֹ צָרִיךְ פַּעֲמַיִם בַּיּוֹם הַלֶּחֶם וְהַרְבֵּה פְּעָמִים הַמַּיִם, לְקִיּוּם גּוּפוֹ בִּבְרִיאוּת, גַּם כֵּן לְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ צָרִיךְ מֵעִנְיְנֵי הַמִּצְווֹת בִּזְמַנִּים יְדוּעִים וּמֵעִנְיְנֵי הָאַגָּדוֹת בְּכָל עֵת, לְפִי שֶׁהֵן צְרִיכִין לִשְׁנֵיהֶם, לְהַתְמִיד הַנֶּפֶשׁ וּלְקִיּוּם הַגּוּף; וְגַם דִּבְרֵי אַגָּדָה צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ לִבּוֹ שֶׁל אָדָם לְכָל עֵצָה טוֹבָה. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (פז, א): רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּתְחִלָּה פֵּרֵשׁ עָנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: ''וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה'' (שמות יט, ח), דְּבָרִים שֶׁמְשֹׁבְבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. וּלְבַסּוֹף פֵּרֵשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ, דִּכְתִיב: ''וַיַּגֵּד מֹשֶׁה'' (שם שם ט), דְּבָרִים שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּאַגָּדָה.

לחם. אלו בעלי תלמוד. שיש לסמוך על הוראתן כסמיכת לחם: ענשה. של תורה אם יעברו עליה ואעפ''כ קבלו עליהם:

וְכֵן דָּרְשׁוּ בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים (כח, ה), ''לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא'' בַּפָּסוּק ''כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה''' וגו'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת. לָמַד שֶׁנִּקְרְאוּ פְּעוּלוֹת ה' וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְעַיֵּן בָּם לְיַשְּׁבָם וּלְדָרְשָׁם, נֶאֱמַר עָלָיו פָּסוּק זֶה. וְגַם כֵּן בְּסִפְרֵי, פָּרָשַׁת עֵקֶב, דָּרְשׁוּ, ''כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ'' וגו' (דברים ח, ג), זֶה מִקְרָא; ''כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה''', אֵלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. וְשָׁם נֶאֱמַר: רְצוֹנְךָ לְהַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, לְמוֹד אַגָּדָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּירוֹ וְתִדְבַּק בִּדְרָכָיו. וְגַם בְּסִפְרֵי פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ ''יַרְכִּבֵהוּ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ'' (שם לב, יג), זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ'' וגו' (משלי ח, כב); ''וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי'', זוֹ מִקְרָא; ''וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע'', זוֹ מִשְׁנָה; ''וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, זֶה תַלְמוּד; ''חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים'', אֵלּוּ קַלִּים וַחֲמוּרִים וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת וְדִינִין וּתְשׁוּבוֹת; ''עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה'', אֵלּוּ הֲלָכוֹת, שֶׁהֵן גּוּפֵי מִקְרָא; ''וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר'', אֵלּוּ הַגָּדוֹת, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּיַּיִן.

פסוק זה. שלא להבין פעולות ה' אם לא למד אגדות: זה מקרא. דכתיב לכו לחמו בלחמי: ירכיבהו על במתי ארץ. גבוה מן הארץ כלומר קודם בריאת הארץ: ויאכל. היינו אכילת לחם שנמשלה בו התורה ודורש הפסוקים כסדר ולפי סדר הלימוד: כיין. ששתיה נוהג יותר מאכילה כמו שאמר למעלה מקיש לו האגדה:

וְדָרְשׁוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבַתְרָא (ט, ב): ''רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד'' (משלי כא, כא), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: זוֹכֶה לְבָנִים בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עֹשֶׁר, בַּעֲלֵי הַגָּדָה. בַּעֲלֵי חָכְמָה, דִּכְתִיב ''יִמְצָא חַיִּים''; וּכְתִיב גַּבֵּי חָכְמָה ''כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים'' (שם ח, לה). בַּעֲלֵי עֹשֶׁר, דִּכְתִיב ''צְדָקָה'', בַּעֲלֵי הַגָּדָה, דִּכְתִיב ''וְכָבוֹד''. כְּתִיב הָכָא ''וְכָבוֹד'' וּכְתִיב הָתָם ''כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ'' (שם ג, לה), הָא לָמַדְתָּ שֶׁכְּבוֹד הַחֲכָמִים וַהֲדָרָם הִיא יְדִיעַת הָאַגָּדוֹת. וְעוֹד, כִּי יַדְרִיכוּ בָּהֶם לֶהָמוֹן וּמוֹשְׁכִים אֶת לִבָּם לְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וִיכַבְּדוּם. עַל כֵּן אָמְרוּ בְבַתְרָא, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת (קמה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עַתִּיר נִכְסִין, עַתִּיר פֻּמְבֵּי, זֶהוּ בַּעַל אַגָּדוֹת: עַתִּיר סִלְעִין, עַתִּיר תְּקוֹעַ, זֶהוּ בַּעַל פִּלְפּוּל; עַתִּיר מְשַׁח, עַתִּיר כְּמַס, זֶהוּ בַּעַל שְׁמוּעוֹת. הַכֹּל צְרִיכִין לְמָרֵי חִטַּיָּא. וּמַאי נִיהוּ, גְּמָרָא, לְפִי שֶׁהַכֹּל הוּא מָצוּי בַּתַּלְמוּד.

דכתיב צדקה. וצדקה היא מעשרת שנאמר ובחנוני נא וגו' אם לא וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ומעשר היינו צדקה: כבוד חכמים. מתוך שהם דורשין דברי אגדה ומושכין את הלב הכל מכבדין אותו: עתיר נכסין. כמו מי שהוא עשיר בשדות וכרמים וזיתים הנראין לבריות וגם עתיר פומבי עושר הגלוי כגון שיש לו הרבה בהמות שהכל יודעין בהן כן בעל אגדה שדורש בכל מקום ברבים בבתי מדרשות שדורש בימים טובים והכל נאספין לשמוע ויש בו קולח כמה ובא להשמיענו שמתוך שאין אגדות צריכין עיון יכול לדרוש בכל מקום: עתיר סלעין. שולחני שמשתכר תמיד במיני מטבעות ועל שהמטבעות לפניו תמיד על השלחן נקרא שולחני: עתיר תקוע. יש מפרשים שיש לו בתים הרבה ומשתכר בהן תדיר ומיקרי הכי על שם ויעקב תקע את אהלו ופירש''י לי נראה כדאמרינן במנחות תקוע אלפא לשמן תקיע עיר הוא ומשם היו מביאין שמן למנחות אלפא המים מתקוע היא שר ואלוף לכל השמן ומדמה למטבעות ולשמן את הפלפול על שם שמרויח יום ויום תדיר בפלפולו טעמים הרבה כמו במטבעות וטעמי השמן שמביאין מתקוע: עתיר משח. אנשי מדות מתרגמינן אינשי דמשחן עתיר בדבר המדוד כגון תבואה שאין משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר ולכשיגיע עת מכירה אז ימכרנה וישתכר והיינו נמי עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי דבר שמכניסין לאוצר זהו בעל שמועות שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו: גמרא. סוגיות התלמוד ותירוצי משניות וברייתות וזהו עיקר הגמרא שאם אין הגמרא אין להורות הלכה מתוך משנה:

וּלְפִי שֶׁהַהַגָּדוֹת הֵן מְפֻזָּרוֹת בַּתַּלְמוּד וְעַל עִנְיָן אֶחָד נִכְתַּב קְצָתוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וּקְצָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר וִיגֵעִים בְּנֵי אָדָם מִלְּבַקְּשׁוֹ בְּכָל מְקוֹמוֹתָיו; וְיֵשׁ עִנְיָן שֶׁכָּתוּב אוֹת בְּאוֹת בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, בְּאֶחָד לְגוּפֵיהּ וּבַאֲחֵרִים אַגַּב גְּרָרָא; וְגַם יֵשׁ דְּבָרִים נָאִים וּצְרִיכִין לְתִקּוּן הָאָדָם, שֶׁהֵם כְּתוּבִים בְּמִדְרָשִׁים אֲחֵרִים, שֶׁהוּא יוֹתֵר נָאוֹת כְּפִי שִׁכְחַת הַזְּמַן לְסַדְּרָם עַל עִנְיָנָם וְלַהֲבִיאָם בִּמְקוֹמָם כְּפִי צָרְכָּם, עַל כֵּן מְלָאַנִי לִבִּי לָתֵת חֵלֶק אֶחָד מֵהַזְּמַן שֶׁנִּתְעַסַּקְתִּי בְּטִרְדוֹת הָעוֹלָם, לַהֲגוֹת בַּדָּבָר הַזֶּה, שֶׁיְּהֵא קָרְבָּן בַּעֲדִי מִכָּל יְמֵי בִּטּוּלִי, כֵּיוָן שֶׁהוּא מְקַבֵּל קָרְבַּן מִנְחַת קֶמַח כְּקָרְבַּן פַּר. אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְהוּא יוֹדֵעַ כַּוָּנָתִי כִּי לֹא חִבַּרְתִּי חִבּוּר זֶה לְהִתְגַּדֵּל וְלֹא לִקְנוֹת שֵׁם, אֶלָא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינַי, לַהֲגוֹת בּוֹ וְלַחֲקֹר עָלָיו מִמַּה שֶׁאוּכַל בְּקֹצֶר דַּעְתִּי, כְּעִוֵּר הַמְמַשֵּׁשׁ בַּדְּבָרִים הָנֶעֱלָמִים הַכְּתוּבִים בּוֹ. וְגַם לְעַיֵּן בּוֹ בְּקֹצֶר וּבְלִי עָמָל כְּשֶׁאֶצְטָרֵךְ לִדְרֹשׁ בָּרַבִּים. וְאִם אַשִּׂיג שׁוּם כַּוָּנָה שֶׁיִּסְבֹּל הָעִנְיָן וְשֶׁיִּתְבָּאֵר הַדָּבָר יוֹתֵר קָרוֹב אֶל הַדַּעַת, אֲפָרְשֶׁנּוּ. וּמַה שֶׁלֹּא אֲפָרֵשׁ מִבִּפְנִים, אֶכְתְּבֶנּוּ בְּצַד הַדַּף וְאֶרְשֹׁם בּוֹ: נִרְאֶה לִי. וּבִדְבָרִים שֶׁאֶמְצָא בוֹ דַּעַת מְבֹאָר מִשּׁוּם פָּרְשָׁן, גַּם כֵּן אֶכְתְּבֶנּוּ וְאֶרְשֹׁם: יֵשׁ אוֹמְרִים. וּבְדָבָר שֶׁאֶרְאֶה, שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב בּוֹ לְהָבִין לְשׁוֹן הָעִנְיָן פֵּרוּשׁ רַבֵּנוּ שְׁלֹמֹה, אֶרְשֹׁם בּוֹ: פֵּרֵשׁ הַקּוּנְטְרֵס. וּמִי שֶׁיְּדִינֵנִי לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יְדִינֵהוּ לְכַף זְכוּת.

מכל ימי ביטולי. ר''ל מהימים שהיה בהם בטל ולא עסק בתורה:

גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, ב): מַכְרִיז רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְרִי וְאָמַר: מָאן בָּעֵי חַיֵּי, אָתוּ כֻלֵּי עָלְמָא גַּבֵּיהּ. אָמַר לָהֶם: ''מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וגו' סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'' וגו' (תהלים לד, יג־טו). בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁחַיֵּי הָעוֹלָם תְּלוּיִים בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עִקָּרִים. הָרִאשׁוֹן, סוּר מֵרַע. כִּי לְפִי שֶׁרֵאשִׁית תַּאֲוַת הָאָדָם הִיא לַחֲטֹא, כַּאֲשֶׁר רָמַז הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ ''לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ'' (בראשית ד, ז) וְכָל הָאֵיבָרִים נִמְשָׁכִים אַחַר הַדְּבָרִים שֶׁהֵם חֳלָיֵי הַנֶּפֶשׁ, עַל כֵּן הַיְּסוֹד הָרִאשׁוֹן הוּא סוּר מֵרַע. וְהָעִקָּר הַשֵּׁנִי, לְהַרְגִּיל בַּטּוֹב. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁיָּסוּר מֵרַע, אִם לֹא יִדָּבֵק בַּטּוֹבָה הָאֲמִתִּית, יִשָּׁאֵר כִּבְהֵמָה שֶׁאֵינָהּ חוֹטֵאת וְאֵינָהּ צוֹדֶקֶת, עַל כֵּן הֻצְרַךְ לוֹמַר ''וַעֲשֵׂה טוֹב''. וְהָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי, לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה טוֹב הוּא לְבַדּוֹ לוֹ, וּלְפִי שֶׁהָאָדָם מְדִינִי בַּטֶּבַע, צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחַר בַּקָּשַׁת שָׁלוֹם וַעֲנָוָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בַּכֹּל וִיסַיַּע לְקִיּוּם אַנְשֵׁי הַמְּצִיאוּת, עַל כֵּן הוֹסִיף לוֹמַר ''בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ''.

לפתח חטאת רובץ. כשנולד האדם מיד היצר הרע בא אליו: שהם חליי הנפש. בכל מה שהוא מהנה ממנו לגופו בדבר עבירה הוא מחלה לנשמתו: הוא סר מרע. בשב ואל תעשה מצות לא תעשה: להרגיל בטוב. בקום ועשה במצות עשה: לבקש שלום. והם דברים שיהנו ממנו אחרים כי המצות שבינו לבין הקב''ה נתנה השכר לעצמו אבל מה שעושה לבני אדם יש לו שכר מצות והנאה לבני אדם: שהאדם מדיני בטבע. שהטבע נותן כן שיהא האדם מתחבר עצמו לבריות ולדור עמהם יחד במדינה ובעיר ולשתף עמהם ולא לדור לבדו בשדה כחיות הארץ ע''כ צריך לו להיות שלום עמהם: לקיום אנשי המציאות. ע''י שעושה שלום בין הבריות הוא קיום לאנשים הנמצאים בעולם והן נבראים להיותם קיימים בעולם יחד בשלמות:

וְהָעִקָּר הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא ''סוּר מֵרָע'', מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הָרִאשׁוֹן בְּפֹעַל, שֶׁמִּתְאַוֶּה תְּחִלָּה, וְהַשֵּׁנִי בְּדִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁהִקְדִּים לוֹמַר: ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע''. וְהָעִקָּר הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא ''וַעֲשֵׂה טוֹב'', מִתְחַלֵּק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. הָרִאשׁוֹן בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, שֶׁהוּא מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת שֶׁצְּרִיכִין לְחִנּוּךְ וּלְתִקּוּן הַגּוּף; וְהַשֵּׁנִי בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת שֶׁהוּא מַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת; וְהַשְּׁלִישִׁי בְּדַרְכֵי תְּשׁוּבָה, כִּי אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, שֶׁכֵּן יִתְחַיֵּב טֶבַע הַמְּצִיאוּת, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְהָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא ''בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם'', מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הָרִאשׁוֹן בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם וְאַהֲבָה וְהַשֵּׁנִי בְּדַרְכֵי הָעֲנָוָה, כִּי בָּזֶה יִמְצָא שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם וְיִהְיֶה שָׁלֵם וְעָנָו.

בפועל. שלא יעשה מעשה רע שאדם חושק בו למלאות תאותו להנאות גופו: לחינוך. שיחנך עצמו לעשות טוב ולתקן גופו שיהיה מזג טוב וסר מרע: שכן יתחייב טבע המציאות. שהטבע שאדם חוטא וצריך לעשות תשובה ר''ל שיפשפש אחר מעשיו ואם ימצא שחטא יעשה עליו תשובה: ואהבה. לאהוב את הבריות כדכתיב ואהבת לרעך כמוך שאז בודאי יהיה לו שלום עם כל אדם אין זה אלא כשיהיה עניו:

נִמְצָא, שֶׁהֵם שִׁבְעָה חֲלָקִים, מֵהַשְּׁלֹשָׁה עִקָּרִים הֵם מִתְחַלְּקִים, וְהֵם שִׁבְעָה נֵרוֹת הַמְּנוֹרָה. הַשִּׁשָּׁה מֵהַצְּדָדִים הֵם תִּפְאָרָה, לְהָאִיר אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, לָאֶמְצָעִית, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה, אֲשֶׁר הִיא כַּחַמָּה בָּרָה, וְהִיא בָּאֶמְצַע לְשִׁבְעָה כּוֹכְבֵי אוֹרָה.

תלמוד תורה. שהיא כנגד כלם שעל ידה יכנס אדם לכל המדות טובות: באמצע. כוכב האמצעי משבעה כוכבי לכת נקרא חמה לסדר שצ''מ חנכ''ל שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה. והתורה נקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור והם הנרות לאמצע שהיא האור:

וְעַל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עִקָּרִים, שֶׁהֵם יְסוֹדוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָעוֹלָם קַיָּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם. הַדִּין הוּא קִיּוּם לְבַטֵּל הָרַע וּלְיַסֵּר אֶת עוֹשֵׂהוּ, זֶה עִקָּר הָאֶחָד שֶׁהוּא סוּר מֵרָע. הָאֱמֶת הוּא הַטּוֹב הָאֲמִתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ רָע, אֶלָּא זֶה, כִּי נִרְמָז בְּמִלַּת אֱמֶת בַּת שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת, רִאשׁוֹנָה וְאֶמְצָעִית וְאַחֲרוֹנָה הָרוֹמְזוֹת לַמִּצְוָה, שֶׁזֶּה חִנּוּךְ הָרִאשׁוֹן הַצָּרִיךְ לַנַּעַר. וְלַתּוֹרָה שֶׁהִיא אֶמְצָעִית, כְּשֶׁיֵּדַע דַּרְכֵי הָאֵל. וְלַתְּשׁוּבָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף, אִם יֶחֱטָא. וְזֶהוּ אֲמִתַּת הָעוֹלָם טוּבוֹ וְקִיּוּמוֹ וְחוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וליסר. לעושי רע ואז יבטל הרע דכתיב וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לעשות כדבר הרע הזה: הטוב האמיתי. שיזכה לטוב בעוה''ב: וחותמו של הקדוש ברוך הוא. הוא אמת ומורה שהיה והווה ויהיה:

הַשָּׁלוֹם הוּא רְדִיפַת שָׁלוֹם וְאַהֲבָה, וְאֵין בְּכָל הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר יְחֻיָּב אָדָם לִרְדֹּף כָּל־כָּךְ אַחֲרֵיהֶם כְּמוֹ בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם. וְזֶהוּ תַּשְׁלוּם קִיּוּם בְּנֵי אָדָם וַחֲתִימַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וְהִיא אַחֲרִית טוֹב לְגוּף הָאָדָם, כְּשֶׁיִּפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁלוֹם וְיִזְכֶּה שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם: שָׁלוֹם בּוֹאֲךָ כְּדִכְתִיב: ''יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם'' (ישעיה נז. ב).

שלום בואך. מדה כנגד מדה בזכות שיהיה לו שלום עם כל אדם ועושה שלום יזכה להדבק בשכינה שנקראת שלום שנאמר ויקרא לו ה' שלום:

וְעַל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עִקָּרִים, שֶׁהֵם שְׁנֵי צִדֵּי הַמְּנוֹרָה וְאֶמְצָעִיתָהּ, מְסֻדָּרִים אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה נֵרוֹת עִם כְּלָלֶיהָ וַחֲלָקֶיהָ וּפְרָקֶיהָ, שֶׁהֵם כָּל כְּלֵי הַמְּנוֹרָה, כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, זָהָב טָהוֹר מְזֻקָּק שִׁבְעָתַיִם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

בְּעֶזְרַת הָעוֹנֶה בְּצָרוֹת, הַשֵּׁם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, אֲבָאֵר אֵלּוּ הַסְּבָרוֹת, בְּהַעֲלוֹתִי אֶת הַנֵּרוֹת, שֶׁיָּאִירוּ מִמַּעֲמַקֵּי בְּאֵרוֹת, עַד רוֹם גַּלְגַּל עֲרָבוֹת.

וְאִם אַאֲרִיךְ בִּכְלָלֵי הַדְּבָרִים, אֲקַצֵּר בַּפְּרָטִים וּבַשִּׁעוּרִים וּבַחִיּוּבִים וּבַפְּטוּרִים, וּבְחִדּוּדֵי סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים, כִּי כְּבָר הֵם נִזְכָּרִים, בְּכָל פְּסָקִים וְחִבּוּרִים וּבִסְפָרִים אֲחֵרִים, כִּי אֵין אָנוּ צְרִיכִים, לְהַאֲרִיךְ בְּדִינֵי הָעֲרָכִים. וְאִם יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים, לֹא יִהְיוּ מִתְעַסְּקִים, לָדוּן בְּחוֹבוֹת וּנְזָקִים. וְאִם יִשְׁמְרוּ שַׁבָּת מִכָּל מְלָאכָה, וְאֵינָם עֲמֵלִים לֵידַע הַהֲלָכָה, וְלִדְרֹשׁ עַל שִׁעוּר הַיְצִיאוֹת, וְלַחֲקֹר עַל כָּל הַתְּלָאוֹת. וְחִיּוּב חַטָּאת וְעִנְיָנוֹ, וּפָטוּר אֲבָל אָסוּר וְדִינוֹ. וְאֵין לָנוּ קָרְבָּנוֹת, וְלֹא כ''ד מַתָּנוֹת. אֲבָל הַכֹּל דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר, וְלֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל נֵכָר, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ. וְלָזֶה צָרִיךְ שֵׂכֶל וּבִינָה, וּמוּסָר וּבִטָּחוֹן וּרְנָנָה, לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

עַל כֵּן הֶעִירוּנִי רַעֲיוֹנַי, מִימֵי נְעוּרַי מִקַּדְמוֹנַי, וְקָרָאתִי בְּשֵׁם אֲדֹנָי, זֶה הַשַּׁעַר לַאֲדֹנָי. צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בוֹ, בְּתִפְאַרְתּוֹ וּבְטוּבוֹ. חֲכָמִים בּוֹ יִתְעַדְּנוּ, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. וְדוֹרְשֵׁי הָאֵל יִדְרְשׁוּהוּ, וְאוֹהֲבֵי תוֹרָה יְהַלְּלוּהוּ. אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, לִבִּי שָׂמַח בָּזֶה יוֹתֵר מִכָּל עֲמָלִי, מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים גּוֹרָלִי, אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי, בְּקֹצֶר דַּעְתִּי וְשִׂכְלִי, חַסְדְּךָ ה' יִסְעָדֵנִי, וּבְדֶרֶךְ אֱמֶת יַנְחֵנִי, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.


בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ (תהלים קיט, טו);
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (שם, שם יח);
דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ (שם שם, כז);
הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי (שם שם, לה);
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי (שם שם, סו);
תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי (שם שם, קעג).

וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה כְּלָלִים

הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, הַקִּנְאָה; הַכְּלָל הַשֵּׁנִי, הַתַּאֲוָה; הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, הַכָּבוֹד.


ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט''א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת - אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן