דרושי הפסח דרוש ט'

תוכן עניינים

אין ללמוד בספר זה ללא הדרכה מרב ירא שמיים, לימוד קבלה נועד אך ורק למי שמילא כרסו ש"ס ופוסקים ועומד בתנאים שרבי חיים ויטאל מציין בהקדמת עץ חיים ללימוד הקבלה.

והוא דרוש ג' בענין ליל פסח ובענין ספירת העומר הנה נתבאר בדרוש שקדם כי עיקר הגלות מצרים היה לסיבת הדעת דז"א כי בו פגמו ישראל ושם נאחזו ח"ו החיצונים בלבושים שלו כנ"ל כי זו היתה סיבת היות מספר שנות הגלות רד"ו שנה. והענין יותר מבואר הוא כי הנה הדעת יש לו ב' בחי' הא' הוא בחינתו למעלה במקומו בראש הנק' מוח הדעת. והב' היא בבחי' התפשטותו למטה כנודע כי הוא מתפשט מן החסד עד ההוד ואח"כ כללות כולם נכנס ביסוד הנקרא כל לסיבה זו ואח"כ כללותם נכנס במלכות וכ"ז בגופא דז"א ועד"ז הוא התפשטות הגבו' של הדעת בגופא דנוק' דז"א והנה בגלות מצרים להיות כי אז היה הפגם נוגע בבחי' הדעת הנז' לכן בחי' התפשטות למטה בגופא בבחי' החסדי' והגבורות חזרה להסתלק ולהתעלו' בשורשה שהוא הבחינה העליונה של הדעת העומד ברישא דז"א ומזה נמשך גלות מצרים. כי כבר הודעתיך כי הקליפות הנאחזו' בגרון דז"א שהוא מקום צר יותר מכל שאר גופו הנה היא נקרא מצרים. ונודע כי מקום יסו' דאי' הוא שם בגרון דז"א והדעת שם הוא מתלבש תוך היסוד דאימא ובהיותם מתעלמים שם היו המצריים ופרעה מלכם נאחזי' במקום העורף אשר באחורי הגרון ולכן היו משעבדים לבני ישראל בגלות' כי לא היו החסדים מתפשטים בגופא דז"א הנקרא ישראל ולא היו מאירים להם ובהיו' אלו החסדים דבחי' התפשטו' נעלמים למעלה בשרש' לא היו מאירים למטה זולתי אותם הלבושים של החסדים והגבו' שהם עשר אחוריים דאימא דיסוד שלה שהם עשרה שמות אהיה בריבועם שהם סוד עשרה דמים כנ"ל בדרוש הא'. ולסיבה זו היו המצריים שופכים דמים של בני ישראל כמש"ה אם בן הוא והמיתן אותו. והענין הוא כי הנה נודע כי ז"א הוא הויה דמילוי אלפין ובחי' אות אלף שבמילוי אות וא"ו היא בחי' אי' עילאה כנז' בתיק' דאות א' ומורה ע"ש אהיה שהוא בבינ' ונמצא כי א' זו הוא שם אהיה היא אי' עילאה המתפשט' תוך ז"א להחיותו. ונודע כי כל בחי' עליונה ברדתה למטה להתלבש תוך בחי' תחתונה פנימיותה נשאר למע' וחיצוניותה שהיא האחוריים שלה יורד ומתלבש למטה ונמצא שם אהי"ה הזה היורד ומתפשט תוך ז"א להחיותו הנה הוא ריבועו העולה בגימ' מ"ד כמנין ד"ם ובהתפשטותו בתוכו נעשה ממנו בחי' ד"ם האדם שהוא ז"א הויה דמ"ה כמנין אד"ם. ובתחי' היו המצריים שואבים ולוקחים הדם הזה לפי שלא היה מתפשט ויורד ונבלע תוך איברי ז"א ונשאר ז"א הנקרא אדם בלתי דם ולכן היו המצריים שופכי' דם של ישראל והנה כשנגאלו ישראל ממצרים ירדו אלו החס' שבדעת דז"א ונתפשטו בו"ק כנודע ונבלע דמו בתוך הורידין שלו ובזה אין מקום אל החיצונים להתאחז בדם ההוא והנה התפשטות הוא בהמשך מ"ט ימים דספירת העומר והוא כי הנה עשרה שמות הם של אהיה וכולם בסו' דם כנ"ל בדרוש שקדם לזה. והנה בהיותם פשוטים יש בהם מ' אותיות והעשרה שמות עצמן הם ן' יום וזהו הפי' הנכון. עוד יש לפ' פי' ב' והוא כי הנה כל שם של אחורי' הנז' יש בו עשר אותיו' כזה א אה אהי אהי"ה ואם תחבר כללות עשרה אותיות אלו עם מ' אותיות שבי' שמות הנז' הם ן' ואלו הם מספר ן' יום שבין פסח לעצרת ובכל יום נתקנ' אות א' מן הנז' ובהשלם תיקונם אז הוא חג העצרת ויש בו בחינת זווג עליון. ונחזור לענין א' כי כמו שהם עשרה דמים כן בז"א יש עשרה שמות מ"ה כנגד עשרה הדמים אשר בדעת. גם טעם אחר כי ז"א הוא י"ס וכל ספי' היא הוי"ה א' דמ"ה ונמצא כי העשר דמים הנז' שהם עשר שמות אהי"ה בריבועם הם מתלבשים ומתפשטים תוך עשר שמות מ"ה שהם כללו' ז"א ובתחי' שהיה ז"א בלתי הדם הנז' כי היה חסר ממנו אותה האלף שבמילוי וא"ו דמ"ה וממ"ה נהפך ונעשה דם ואז נתקיים דמים בדמים נגעו כי בהיותם מרוחקים זה מזה הם דם למע' ודם למטה ובכן יש שפיכות דמים כי הם נשפכים לחוץ ואינם מתחברים דם בדם אבל בהתלבש דם העליון בתוך ז"א ומתפשט בתוכו ונבלע הדם בתוכו אז נעשה אדם. וז"ס מ"ש במסכת חולין על ר' נתן הבבלי שאמר לאותה האשה המתיני למול את בניך עד שיבלע דמו בו ואז נשלמים עשרה שמות דמ"ה שבז"א ונעשין בחי' מ"ה מ"ה וז"ס ואומר לך בדמיך חיי כי ממש ע"י דמיך הנז' תחיי כי בעודם למע' היה גלות הנמשל אל המות ועתה בהתפשט דמיך למטה בגופך תחיי. והנה נודע כי ג' זמנים הם זמן עיבור א' ואז ז"א הוא בבחי' ג' כלילן בג' זמן היניקה זמן עיבור ב' של המוחין והנה בגלות מצרים חזר ז"א לזמן עיבור א' והיה בבחי' ג' כלילן בג' לפי שלא היו החסדים מתפשטים בגופו ולכן הוחזר ליכנס בסוד העיבור. ובגאולת מצרים נולד ז"א ויצא לחוץ למעי אימא עילאה ואז היה זמן היניקה ונודע כי אז הוא זמן הבלעת הדם בגופו של תינוק כנודע כי הדם שבאשה מתהפך לחלב וממנו יונק התינוק ואחר כך חוזר החלב ההוא לקדמותו ומתהפך בגוף התינוק לדם ונבלע בתוך הוורידין שבו. והענין הוא כי הנה תחלה היה דם מותרות מעורב בסיגים ובזמן הלידה יורדין הסיגי' למטה ויוצאים בבחי' דם הלידה ונשאר הדם המזוקק בתוך האשה ואז יכול להתהפך לחלב ואח"כ כשיונק אותו התינוק חוזר להיות דם טהור וזך כבתחלה ואדרב' עתה הוא חיות התינוק וכבר נתבאר אצלנו כי הדם המתהפך לחלב הוא בירור מן זוהמת הדם שלא יכול להתברר בט' חדשי העיבור ועתה הוברר ונזדכך כנז' וע"ש. וז"ס ספי' העומר במ"ט ימים אלו שהם ז' שבועות כנגד ז' ימי נקיים וימי טוהר הדם ההוא מתברר ונהפך לחלב ונכנס בז"א היונק אותו:

 

לעילוי נשמת מורנו ורבנו עטרת ראשנו רבי יצחק בן שלמה לוריא אשכנזי ולמורנו ורבנו עטרת ראשנו רבי חיים בן יוסף ויטאל ובנו רבי שמואל.

לעילוי נשמת ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים ומתים, לרפואת כל עם ישראל החיים והמתים - ולשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא.

בס''ד - כל הזכויות שמורות ל - ''ויקיטקסט'' תחת רשיון ''GNU Free Doc.' 

דילוג לתוכן